משנה ברכות ה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ה · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ב ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום ג.

אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו;

ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק ד.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ.

חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת - וּמִתְפַּלְלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם.

אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ - לֹא יְשִׁיבֶנּוּ;

וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ - לֹא יַפְסִיק:

נוסח הרמב"ם

(א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים,
כדי שיכונו את לבם למקום.
אפילו המלך שואל בשלומו – לא ישיבנו.
ואפילו נחש כרוך על עקבו – לא יפסיק.

פירוש הרמב"ם

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כו' – רוצה לומר בכובד ראש, לעמוד בכוונה וביראה, כמו שאמר: "עבדו את ה' ביראה".

ופירוש שוהין – מתעכבין; רוצה לומר שהן מתעכבים קודם התפילה שעה אחת, כדי ליישב דעתם ולהשקיט מחשבותם, ואז יתחילו בתפילה.

ומה שאמר שהמתפלל לא ישיב שלום למלך כשישאל בשלומו – אם היה המלך ממלכי ישראל; אבל אם הוא ממלכי אומות העולם, יפסיק תפילתו בשבילו, מפני שהוא סכנת נפשות.

ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק – ודבר זה אינו אלא בנחש בלבד, מפני שאינו נושך ברוב הפעמים; אבל מי שמנהגו לנשוך תמיד, כגון עקרב ואפעה, יפסיק התפילה בראותו אחד מהם הולך אליו, כי זה סכנת נפשות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אין עומדין... מתוך כובד ראש – הכנעה ומורא א; דכתיב (תהלים ב יא): "עבדו את ה' ביראה", ו"עבודה" זו – תפילה היא.

שוהים שעה אחת – במקום שבאו להתפלל.

אפילו המלך שואל בשלומו – ודוקא במלך ישראל, אבל מלך עובד כוכבים – פוסק, שלא יהרגנו.

אפילו נחש כרוך על עקבו – דווקא נחש, שרוב פעמים אינו נושך. אבל עקרב או אפעה, מן הדברים שוודאי נושכים וממיתים – פוסק.

פירוש תוספות יום טוב

כובד ראש. פירש הר"ב הכנעה. וכובד ראש דרך משל הוא. כלומר מפני שראשו הוא עיקר כל האברים

שעה אחת. כתב הר"י אעפ"י שבהרבה מקומות כשאומר שעה אינו ר"ל שעה דוקא אלא זמן מועט הכא אינו כן אלא שעה ממש ומוכח לה מגמ':

למקום. פי' הר"י שתהיה כוונתם כולה ברוממות המקום בלבד. ואין הפירוש שיכונו לאמירת התפלה. דאמאי קאמר למקום. לתפלה הל"ל עכ"ד. [אבל במשנה שבירושלמי לא גרסינן למקום וא"כ יכול להיות הפירוש לאמירת התפלה]:

לא יפסיק. בדבור דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום שנקרא הפסק. כ"פ ר"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) וכובד ראש – דרך משל הוא, כלומר, מפני שראשו הוא עיקר כל האיברים, וכשמכביד אותו עליו, כל האיברים נכנעים ויושב בהכנעה. הר"י:

(ב) (על המשנה) שעה אחת – אף על פי שבהרבה מקומות כשאומר שעה, אינו רוצה לומר שעה דווקא, אלא זמן מועט. הכא אינו כן, אלא שעה ממש, ומוכח לה מהגמרא. הר"י:

(ג) (על המשנה) למקום – שתהיה כוונתם כולה ברוממות המקום בלבד. ואין הפירוש שיכוונו לאמירת התפילה; דאמאי קאמר למקום? לתפילה הוי ליה למימר. הר"י:

(ד) (על המשנה) לא יפסיק– בדיבור, דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום שנקרא הפסק. הר"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כובד ראש:    בברייתא בבלי וירושלמי פליגא אמתניתין דבעינן נמי מתוך דברי תורה ולהכי נוהגין לומר זמירות ואשרי קודם תפלה ובגמ' בברייתא נמי גרסינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה כגון ההיא דר' זירא דבנות ישראל החמירו וכו' וה"נ גרסינן תו בברייתא בגמ' אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה כגון דברי תנחומין של תורה כגון סמוך גאולת מצרים לתפלה או סמוך לתהלה לדוד שהוא שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה וכגון שומר ה' את כל אוהביו וכתבו תוס' ז"ל דכוותייהו קיי"ל:

שוהין שעה כו':    כתב ה"ר יונה ז"ל ואע"פ כו' הכא אינו כן אלא שעה ממש דהכי אמרי' בגמ' היו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה אחת בתפלה ושעה א' לאחר תפלה ושאלו התם כיון שכך היו שוהין בכל תפלה ותפלה תורתן ומלאכתן אימתי נעשין ומהדרינן מתוך שחסידים הן תורתן מתקיימת ומלאכתן מתברכת (ונלע"ד דמדלא קתני היו שוהין שעה א' קודם תפלה לרמוז לנו מ"ש בגמ' שהיו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה א' בתפלה וכו' וז"ש היו שוהין שעה א' ומתפללין ג"כ לכה"פ שעה א' הנזכרת דו"ק) כדי שיכוונו את לבם למקום כדי שיהי' לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העוה"ז והנאותיהם כי כשיטהרו לבם מהבלי העוה"ז ויהיה בכוונתם רוממות ה' תהיה תפלתם רצויה ומקובלת לפני המקום ע"כ. ואמרי' בגמ' דהאי דהיו שוהין שעה א' וכו' אסמכוה אקרא דכתיב אשרי יושבי ביתך והדר עוד יהללוך סלה:

ואפי' נחש כו':    פי' בס' לבוש תכלת סי' ק"ד סעיף ג' וז"ל ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק לדבר כגון לומר לאחר שיסירנה אבל ללכת ממקומו לנענע רגליו כדי שיפול הנחש מרגליו מותר שאין זה הפסק ע"כ והוא לקוח מדברי ה"ר יונה ז"ל שאכתוב בסמוך. ובגמ' ובירושלמי דוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד להזיק יותר ולשון הירושלמי משום דמחיא בתר דמחיא. ובכ"מ שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם בג' אחרונות חוזר לרצה. ובירושלמי אפילו נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר פי' שהוא כעוס. וכתב עוד ה"ר יונה ז"ל ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר אפ"ה יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ע"כ משמע מדבריו אע"פ שאינו בא כנגדו דאלת"ה מאי אתא לאשמעינן טפי מן הירושלמי. ואפשר שכשהוא בא כנגדו ס"ל דמפסיק אפילו בדבור והיינו שכתב בסוף לשונו ומיהו היכא דאיכא סכנה מפסיק בכל ענין ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתני נחש בהדי מלכות במדרש ילמדנו מפרש טעמא מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות אר"ש בן פזי קולה כנחש ילך מה נחש מלחש והורג אף מלכות רומי מלחשת והורגת ד"א מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות רומי מעקמת דרכיה ע"כ:


פירושים נוספים

 


קיצור שנות אליהו

אלא מתוך כובד ראש - ובגמרא הובאה ברייתא דאין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה. וקאמר עלה: רבנן עבדי כמתניתין; רב עבד כברייתא. ואח"כ הביאה הגמ' ברייתא דאין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצווה.

ואמר הגר"א דהסדר מהופך, והברייתא השנייה צ"ל מייד אחר הראשונה, ואח"כ רבנן עבדי וכו'. והיינו דרבנן עבדי כהאי ברייתא שנייה (וצ"ע אמאי קרי לה "מתניתין").

ולברייתא ראשונה אין חיוב להתפלל דווקא מתוך הלכה פסוקה, אלא שאם עסק בלימוד, לא יעמוד להתפלל, שמא יהרהר בלימוד; אבל לאחר שפסקו ההלכה, לא יהרהר.

והמשנה והברייתא דשמחה נמי לא פליגי, אלא דהמשנה איירי בתפילת העמידה שצריכה הכנעה, והברייתא איירי בקריאת שמע, שנאמרת מיושב, וצריכה שמחה (וצ"ע אמאי קרי לק"ש "מתפללין").

כדי שיכוונו את ליבם למקום - היינו שאסור לאדם לכוון בתפילה לצורך עצמו, אלא לצורך כלל ישראל למטה וכנסת ישראל למעלה. ולצורך עצמו אינו רשאי להתפלל אלא ב"אלהי נצור". (ולפי זה, מה שאנו מתפללים על חולים ב"רפאנו" ועל שאר דברים ב"שמע קולנו", אינו כדין. וצ"ע).

משנת ארץ ישראל / עם פירוש ספראי

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק.

רקע - מעמד התפילה:

במשנה התביעה מצומצמת: לא להתפלל אלא מתוך כובד ראש. זו ההלכה, אך חכמים דרשו מהציבור להחמיר מעבר לכך, במגמה להפוך את התפילה למעמד מכובד וראוי יותר. כבר התוספתא שציטטנו קובעת שיש להתפלל מתוך דברים של חכמה. בעולמם של חכמים פירוש הדבר לימוד תורה, כלומר שהתפילה תיפתח מתוך לימוד. כיום הדרישה מתבצעת בכך שבמהלך התפילה נאמרים פרק או שניים בהלכה, כחלק מהתפילה. ברם תפילתם של קדמונים כללה רק את אמירת תפילת שמונה עשרה, ובדרך כלל לאחר קריאת שמע, כך שלא היה מקום להכללה של פרק לימוד במעמד התפילה.

גם במדרשים ההלכה שבמדרש מנוסחת מתוך גישה מחמירה יותר: "ילמדנו רבינו, מהו שיעמוד אדם ויתפלל מתוך קלות ראש? כך שנו רבותינו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. אמר דוד 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' (תהלים ב יא). מעשה באדם אחד שעמד לקרות בתורה וסמך עצמו לכותל, והחזירו רבי שמואל בר נחמני אמר שלא ינהוג קלות ראש, וכן אתה מוצא באבות העולם כשהם מתפללים באימה הם מתפללים" (תנח' בובר, וירא ט, עמ' 90). כאן התביעה היא "גילו ברעדה". יתר על כן, "כובד ראש" מתבטא כאן בעמידה זקופה המוכיחה יראת כבוד.

מקורות אמוראיים נוספים מחמירים ברוח זו: "אין עומדין להתפלל כו', רבי ירמיה בשם רבי אבא, הבא מן הדרך אסור להתפלל, ומה טעם, 'לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין' (ישעיה נא כא). רבי זריקן רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי: המיצר אסור להתפלל... תני, לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילין אלא מתוך דבר שלתורה" (ירו', ח ע"ד). כאן נאסרה תפילה הבאה מתוך טרדה, ונאמר במפורש שיש להתפלל מתוך דברי תורה. בפרק הקודם (מ"ה) שנינו שהרוכב בדרך יכול להתפלל תוך כדי רכיבה, או לכל היותר עליו לרדת מהחמור; ואילו במדרש כבר נאסר להתפלל אפילו בתום המסע, ועל אחת כמה וכמה שאין להתפלל בזמן ההליכה בדרך. מגמת ההחמרה מהמשנה למדרש המצטט אותה ברורה ביותר.

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש

כובד ראש (או כבד ראש) הוא ההפך מקלות ראש, ומשמעו רצינות והתרכזות. בתוספתא נאמר: "אין עומדין להתפלל לא מתוך סיחה ולא מתוך השחוק ולא מתוך קלות ראש [ולא מתוך דברים בטילים], אלא מתוך דברים של חכמה. וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חכמה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין" (תוס', פ"ג הכ"א; ירו', ח ע"ג; בבלי, לא ע"א).

הנחיה דומה חוזרת לגבי כניסה לבית כנסת (תוספתא מגילה פ"ג ה"ב, ובמקבילה בתלמודים), ואף השכינה אינה שורה מתוך קלות ראש: "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (מדרש תהילים, פכ"ד ג, עמ' 204; בבלי, שבת ל ע"ב ומקבילות). כמו כן, כוס של מצווה (קידוש, הבדלה וכיוצא באלו) צריך "ושיהא מברך באימה ולא בקלות ראש" (פסיקתא רבתי, ט, לא ע"ב).

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום

- חסידים אלו מקבלים את המשנה, אך מרחיבים אותה בהרבה. הם מקדישים זמן ניכר לפני התפילה כהכנה לה. להלן נרחיב בכך מעט. חז"ל הסתייגו מנוהגם של חסידים אלו, וצמצמו נוהג זה. "תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת" (בבלי, לב ע"ב).

אם כן, הלכה זו אפשרית רק בחסידים הזוכים לסיוע נסי: "מלאכתן מתברכת". מבין השיטין אנו שומעים ביקורת על הנוהג החסידי והסתייגות ברורה ממנו. בסופו של דבר אין התלמוד מסתייג מהנוהג החסידי עצמו, אך רומז לכך שהוא נועד לחסידים בלבד ולא לציבור הרחב. לאבחנה זו של קבלה והסתייגות מנוהגי החסידים נשוב להלן.

המשנה ממשיכה בשתי הלכות חסידיות נוספות בנושא התפילה, שאינן קשורות להלכה הקודמת.

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק

- הלכות אלו הן בניגוד ברור להלכה של חז"ל. ההלכה השנייה היא מצב ברור של פיקוח נפש, ולפי ההלכה ברור שיש להפסיק בתפילה ולברוח מהנחש, או להניסו. גם ההלכה הראשונה תמוהה: הרי לעיל למדנו שמותר להפסיק אפילו בקריאת שמע בשביל להשיב שלום מפני הכבוד ומפני היראה (פ"ב מ"א).

התלמוד הבבלי חש כמובן בשאלות אלו ומנסה לפשר: המלך כאן הוא מלך ישראל והנחש כאן הוא נחש שאינו מאיים, אבל עקרב הוא מסוכן ויש להפסיק את התפילה בגללו. הבבלי מנסה לשמר את המשנה כך שתתאים להלכה של חז"ל; וכמו במקרה הקודם, הוא מוצא מצב שבו המשנה היא ההלכה. אבל עדיין יש לשאול: היכן נוצרו מימרות אלו? הרי הן אינן מייצגות את המקרה הרגיל התדיר וההלכתי. יתר על כן: מהתוספתא משמע בברור שהנחש הוא מסוכן, ומסופר: "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל, ונשכו ערוד ולא הפסיק. הלכו תלמידיו ומצאוהו [את הערוד] מת על פי חורו. אמרו: אילו [אוי לו] לאדם שנשכו ערוד, ואילו [ואוי לו] לערוד שנשכו לבן דוסא" (תוס', פ"ג ה"כ; ירו', ט ע"א; בבלי, לב ע"ב). אם כן, הערוד מסוכן עד למאוד.

יתר על כן, הסיפור מדגים את ההלכה של המשנה כחלה על חסיד מובהק ומפורסם. בסיפור אחר באותה סוגיה בתלמוד הבבלי מסופר על חסיד שלא נתן שלום לשר נכרי, וניצל, ושוב מדובר בשר נכרי ולא במלך ישראל.

אם כן, ניתן לסכם ולומר שכל ההלכות במשנה הן מהלכות חסידים, והן אינן תואמות לנוהג ההלכתי הנדרש מאדם רגיל שבישראל.

רקע: מי הם החסידים?

החסידים הם חבורה של אישים שמייחסים להם חסידות מיוחדת ומעשי נסים, ריפוי חולים, הורדת גשמים וכדומה. הם מתנהגים התנהגות מיוחדת ומכונים גם 'יראי חטא' או אנשי מעשה. הם מצויים בשולי עולם בית המדרש. אין מהם דברי תורה, ולא הלכה, אם כי יש להם נוהגים הלכתיים מחמירים בכמה תחומים. יש להם גם משנה מיוחדת, "משנת חסידים", באשר להסגרת אנשים לשלטונות (ירו', תרומות פ"ח ה"ד, מו ע"ב ועוד). לעתים הם מתוארים כמי שאינם שומרים את פרטי ההלכות כפי שדרשו חז"ל (אבות דרבי נתן, נו"א פי"ב; נו"ב פכ"ז, עמ' 56), ואין הם מכונים בדרך כלל בתואר "רבי". חכמים מכירים בכוחם כמחוללי נסים, ואף אינם נמנעים מלפנות אליהם בעת צרה וצוקה.

עם זאת בספרות חז"ל גם ביקורת על החסידים, והסתייגות מהם וממעשיהם, שזורה בהערצה להם ולכוחם. את העדויות על החסידים יש לקרוא וללמוד אפוא מזווית מיוחדת זו.

תופעת החסידים הייתה בשיאה בתקופת התנאים ואילו בתקופת האמוראים הידיעות עליהם מתמעטות, ומצד שני עולה דמותם של חכמים מִסְפָּר המתוארים כחכמים-חסידים, כגון רבי פנחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי. אלה כבר חכמים לכל דבר, אלא שמיוחסת להם התנהגות "חסידית" במעשים. מספר חכמים מדגישים ש"אנשי מעשה", "יראי חטא" ו"חסידים" מסוגלים להגיע ל"מקומם" רק על בסיס לימוד התורה: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (משנה אבות ב ה).

מעשים אחרים מספרים על חסידים שנהגו בחומרות יתרות אך נכשלו מתוך שלא למדו די ולא עמדו על דברי תורה. כזה הוא הסיפור בחסיד מרמת בני ענת, הבא כהרחבה למשנת אבות, "ודלא שמש חכימייא קטלא חייב" (מי שלא שימש חכמים חייב מיתה). אבל החסידים עצמם סברו אחרת: "חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת" (משנה אבות ג ט). אם כן לא תורה תנאי לחסידות, אלא להיפך: חסידות תנאי לחכמה.

חכמים לא ראו בדרכם של חסידים דרך לציבור, אך שימרו הדים מדרכם מתוך הערצה, וקריאה ליחידים לאמץ התנהגות חסידית זו.

לחסידים קדומים אלו אין כל קשר ישיר לקבוצות אחרות בהיסטוריה היהודית, שגם הן כינו עצמן בשם זה, כחסידי אשכנז או חסידות הבעש"ט, הקיימת עד היום; אם כי אפשר ושימשו במידה מסויימת כהשראה להם.