מלאכת שלמה על ברכות ה
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ה · >>
כובד ראש: בברייתא בבלי וירושלמי פליגא אמתניתין דבעינן נמי מתוך דברי תורה, ולהכי נוהגין לומר זמירות ואשרי קודם תפלה. ובגמרא בברייתא נמי גרסינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, כגון ההיא דר' זירא דבנות ישראל החמירו וכו'. והכי נמי גרסינן תו בברייתא בגמרא, אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה כגון דברי תנחומין של תורה, כגון סמוך גאולת מצרים לתפלה או סמוך לתהלה לדוד שהוא שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה וכגון שומר ה' את כל אוהביו. וכתבו תוספות ז"ל דכוותייהו קיי"ל:
שוהין שעה כו': כתב ה"ר יונה ז"ל ואף על פי כותב, הכא אינו כן אלא שעה ממש, דהכי אמרינן בגמרא היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת בתפלה ושעה אחת לאחר תפלה. ושאלו התם כיון שכך היו שוהין בכל תפלה ותפלה, תורתן ומלאכתן אימתי נעשין. ומהדרינן מתוך שחסידים הן תורתן מתקיימת ומלאכתן מתברכת (ונלע"ד דמדלא קתני היו שוהין שעה אחת קודם תפלה, לרמוז לנו מה שאמרו בגמרא שהיו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת בתפלה וכו', וזהו שאמר היו שוהין שעה אחת ומתפללין גם כן לכל הפחות שעה אחת הנזכרת דו"ק), כדי שיכוונו את לבם למקום כדי שיהיה לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העולם הזה והנאותיהם, כי כשיטהרו לבם מהבלי העולם הזה ויהיה בכוונתם רוממות ה' תהיה תפלתם רצויה ומקובלת לפני המקום ע"כ. ואמרינן בגמרא דהאי דהיו שוהין שעה אחת וכו' אסמכוה אקרא, דכתיב אשרי יושבי ביתך והדר עוד יהללוך סלה:
ואפי' נחש כו': פירש בספר לבוש תכלת סימן ק"ד סעיף ג' וז"ל ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק לדבר, כגון לומר לאחר שיסירנה, אבל ללכת ממקומו לנענע רגליו כדי שיפול הנחש מרגליו מותר שאין זה הפסק ע"כ. והוא לקוח מדברי ה"ר יונה ז"ל שאכתוב בסמוך.
ובגמרא ובירושלמי דוקא נחש, אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד להזיק יותר, ולשון הירושלמי משום דמחיא בתר דמחיא.
ובכל מקום שפוסק, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחלת הברכה שפסק בה, ואם פסק בשלש ראשונות חוזר לראש ואם בשלש אחרונות חוזר לרצה.
ובירושלמי אפילו נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר, פירוש שהוא כעוס. וכתב עוד ה"ר יונה ז"ל ואף על פי שאין לו להפסיק ולדבר אפילו הכי יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו, שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ע"כ. משמע מדבריו אף על פי שאינו בא כנגדו, דאם לא תאמר הכי מאי אתא לאשמעינן טפי מן הירושלמי. ואפשר שכשהוא בא כנגדו סבירא ליה דמפסיק אפילו בדבור, והיינו שכתב בסוף לשונו ומיהו היכא דאיכא סכנה מפסיק בכל ענין ע"כ.
וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתני נחש בהדי מלכות, במדרש ילמדנו מפרש טעמא מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות, אר"ש בן פזי קולה כנחש ילך, מה נחש מלחש והורג אף מלכות רומי מלחשת והורגת. דבר אחר, מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות רומי מעקמת דרכיה ע"כ:
בתחית המתים: כתב הרא"ש ז"ל שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה, אלא אמרו מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים, אלא שנהגו העולם לאמרה לפני מכלכל חיים לפי שהגשמים כלכלה ופרנסה. אבל אם לא אמרה לפני מכלכל חיים, בכל הברכה מקומה ע"כ:
ברכה רביעית כו': קודם חונן הדעת אומרה ברכה לעצמה, וחותם בה המבדיל בין קודש לחול:
ר"א אומר כו': במסכת נדה קאמר התם דר' חנניא בן גמליאל קאי בשיטתיה דר"א, אבל משום אבותיו א"ר חנניא בן גמליאל התם דהבדלה בחונן הדעת:
האומר יברכוך טובים ה"ז דרך המינות: יש ספרים דלא גרסי ליה הכא, רק בסוף מסכת מגילה בלבד.
אבל ה"ר יונה ז"ל גריס ליה, וז"ל האומר יברכוך טובים וכו', יש מפרשים שרוצה לומר הטובים שהם הצדיקים יברכו אותך אבל לא הרשעים, וזהו דרך המינות שנראה שהצדיקים בלבד נבראו לכבוד ה' ולקלוסו ולא הרשעים ועל כן אינם חייבים לברכו, ואינו כן שכל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו וכולן חייבין לברכו. ויש מפרשים טובים אותם שהשפעת להם טובה שאמרה תורה ואכלת ושבעת וברכת, שהשבעים יש להם לברך ולא האחרים ע"כ.
וגם בהרא"ש ז"ל איתיה. וגם בפירוש ה"ר יהונתן ז"ל כתיבת יד איתיה וז"ל האומר יברכוך טובים כלומר כטוב לב האדם באכילתו דהיינו כשהוא שבע כדכתיב ונשבע לחם ונהיה טובים, הרי זה דרך המינות שאומר קרא כתיב ואכלת ושבעת וברכת אבל לא בכזית וכביצה ומצוה לברך אפילו בכזית וכביצה ע"כ. וכן פירש גם כן שם בפרק בתרא דמגילה:
על קן צפור כו': עיין במה שכתב סוף פרק בתרא דקדושין וראש פרק בתרא דחולין. ובירושלמי אית תנאי תנו עד קן צפור בדלי"ת, וטעמא דמשתקין כשאומר עד, שנותן קצבה למדותיו של הקב"ה עד קן צפור הגיעו רחמיך ע"כ. ולגירסתנו דגרסינן על בלמ"ד, כבר פירש טעם אחד ר"ע ז"ל, ועוד איכא תו מאן דמפרש בגמרא מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית לומר על אלה חס ולא על שאר בריותיו:
מודים מודים כו': והכי נמי אמרינן בגמרא גבי קרית שמע האומר שמע שמע משתקין אותו. והני מילי כדאמר מילתא ותנייה, אבל הקורא פסוק מקרית שמע וכופלו הרי זה מגונה אבל שתוקי לא משתקין ליה. והכי נמי גבי מודים מודים, האומר מודים אנחנו לך כולו פַעֲמָיִם הרי זה מגונה בלבד. ויש מפרשים בהפך, דאכפל הפסוק כולו או כל מודים משתקינן, ואכפל מלה לא משתקינן:
וטעה: פירוש שאינו יכול לזכור סוף הברכה בשום ענין, ה"ר יהונתן ז"ל:
מתחלת הברכה שטעה בה: כלומר אף על פי שלא טעה אלא בסוף צריך לחזור מתחלה שקריאת אותה הברכה כמאן דליתא דמיא.
ובירושלמי מפרש דברכת יוצר אור אם טעה באופנים או מאופנים עד סוף הברכה אין צריך לחזור אלא מלאל ברוך ואילך, דמשם ואילך כתחלת ברכה הוי. ה"ר יונה ז"ל ובטור או"ח סימן נ"ט מפרש שצריך לחזור מן הקדושה ואילך, ופירש דבריו מהר"מ איסרלן בספר ש"ע דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך ע"כ. וכתב בספר לבוש תכלת שם סימן נ"ט סעיף ה' וז"ל ואם טעה מקדושה ואילך אין השני צריך להתחיל אלא מקדושה ואילך, דהיינו באופנים אם טעה באופנים, ואם טעה משם ואילך מתחיל מלאל ברוך כו', אף על פי שבשאר ברכות שטועים בה צריך השני להתחיל מראש הברכה שטעה הראשון שאני הכא שהקדושה חשיבא כסוף הברכה. וכן אם טעה או נשתתק באופנים, וכן אם טעה אחר לאל ברוך, הוי פסוק ברוך כבוד ה' ממקומו כסוף ברכה שהוא שייך לפסוק של קדושה ומתחיל מלאל ברוך נ"ל ע"כ.
ויש גורסין מתחלת הברכה שטעה זה, וכן הוא בגמרא וקאי אשליח צבור. ופירש רש"י ז"ל מתחלת הברכה שטעה זה. אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו, יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן ע"כ.
ופירש ה"ר יונה ז"ל דהא דתנן יעבור אחר תחתיו זהו לפי שעה, אבל אין מסירין אותו משליח צבור ע"כ. וכתב ב"י שם סימן קכ"ו דמשמע מדבריו שאם טעה בברכת המינים מסלקין אותו משליח צבור. ואם טעה בכל הברכות כולם, אמר רב בגמרא דאין מעלין אותו. ופירש הרשב"א ז"ל דהיינו דוקא בשיודע לחזור למקומו שטעה, הא לאו הכי מעבירין אחר תחתיו כדתנן הכא במתניתין. וכתב ב"י שם שכן דעת הרמב"ם והטור ז"ל. אכן ה"ר יונה ז"ל כתב דמתניתין דקתני יעבור אחר תחתיו זהו לפי שעה, אבל בכאן אמר שאין מסלקין אותו משליח צבור ע"כ.
וכתב עוד הב"י שם, ודע שבט"ו מהלכות תפלה כתב הג"מ שאם שליח צבור כהן ועולה לדוכן לישא את כפיו, צריך ליזהר שלא יעמוד אחר תחתיו להקרות ולומר שים שלום אלא מי שכוון לבו לכל התפלה עם השליח צבור, ולא שח בשעה שהיה שליח צבור מתפלל ע"כ. ושם נלמוד דכי אמרינן שהעובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ויתחיל מתחלת הברכה שטעה בה היינו כשכוון לכל התפלה עם השליח צבור ולא שח בשעה שהיה שליח צבור מתפלל, הא לאו הכי צריך להתחיל מתחלת התפלה. ומיהו יש לומר דהתם שאני דאפשר לתקן מקודם שיחזיר שליח צבור התפלה שיהיה איש אחד מיוחד שיכוין לכל התפלה עם שליח צבור, ואפילו אם לא נמצא מי שכוון לכל התפלה יאמר השליח צבור עצמו שים שלום. אבל היכא דאתרמי שטעה שליח צבור אפילו אם לא נמצא מי שכוון לכל התפלה אינו מתחיל אלא מתחלת הברכה מפני טורח צבור, וזה נראה יותר, דאם לא כן לא הוה משתמט חד מהפוסקים לומר דבר זה. עכ"ל ז"ל:
העובר לפני התיבה: ואשכחן נמי ירד ר"י בן ברוקא לפני התיבה בפרק בתרא דראש השנה דף ל"ב, וגם בפירקין מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר"א, וכן בכמה דוכתי. ותוספות בפרק במה מדליקין (שבת דף ל"ב) כתבו אומר ר"י דאשכחן נמי דקרי לתיבה ארון כדאמרינן תשעה וארון מצטרפין ע"כ:
מפני הטרוף: תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן, ויש לומר מאחר שלא אמר האי טעמא שמע מינה דעניית אמן לא חשיב הפסק מאחר שצורך תפלה הוא. תוספות ז"ל (וברמב"ם פי"ד מהלכות נשיאת כפים כתב ומתחילין יברכך כו' דמשמע שמלת יברכך אינה מכלל הקריאה, אכן כאן בפירוש המשנה כתב שליח צבור אומר יברכך ויענו הכהנים יברכך. אכן בפירושו למשנה שבנוסח ערבי שהיא אמתית יותר, דבריו שבפירוש המשנה מכוונים עם דבריו שבחבורו. קיצור מב"י א"ח סי' קכ"ח):
לא ישא את כפיו: צריך עיון אם לא ישא את כפיו אם יאמר אחד מן הקהל אלוהנו ואלוהי אבותינו ברכנו או לא יאמרהו כלל:
ואם הבטחתו: פירוש הבטחתו, מנהגו. הרמב"ם ז"ל:
רשאי: כדי שלא תתבטל נשיאת כפים. וכתב בב"י שם דמתניתין לא נחתא למימר תקנתא על ידי שיסיים אחר התפלה אלא במסיים הוא עצמו, אבל אין הכי נמי שאם המקרא כוון בכל התפלה מתחלה ועד סוף הוא מסיים שים שלום, ושפיר דמי לישא כפיו השליח צבור אף על פי שאינו מובטח ע"כ ועיין מש"ל בסמוך:
המתפלל וטעה כו': היינו דוקא באבות. ולא פליגי לישני דגמרא אהדדי, עיין בה"ר יונה ז"ל. והכי גרסינן בגמרא מוגהת המתפלל וטעה, אהייא, אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות. איכא דמתני לה אברייתא, המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין את לבו באחת, אהייא, אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות. ונלע"ד דמדלא קתני במתניתין הטועה בתפלתו סימן רע לו הוא דמשמע להו לבעלי התלמוד דקאי אברכות ראשונות דשמונה עשרה, ומשום הכי קא בעו אהייא, כלומר ודאי ידענא דמתניתין דקתני סימן רע לו אברכות ראשונות דוקא קאי מדלא קתני הטועה בתפלתו כדכתיבנא. מיהו הא קא מיבעי לן אי קאי אכולהו שלש ראשונות או דוקא אאחת. ואם תאמר לאחת הי ניהי, דדילמא ברכת תחית המתים או ברכת קדושת השם עדיפא. ותירץ המתרץ דלעולם לא קאי רק על ראשונה שבראשונות דהיינו ברכת אבות.
ובגמרא בבבלי וירושלמי אריב"ל אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמעה תפלתו, מה טעם בורא ניב שפתים שלום שלום וגו'. (ובספר הפרפראות בפרשת עקב בפסוק ואתפלל אל ה'. מה' וגו' עד ובזרועך הנטויה שהוא סוף התפלה נ"ח תיבות שמצא חן לפניו ושמע תפלתו, וזהו בורא ניב שפתים נוב כתיב ע"כ) והוא ראיה למה שאמר ר"ח בן דוסא אם שגורה וכו', שפירש רש"י ז"ל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני רוצה להאריך:
ואם שליח צבור הוא: הר"מ די לונזאנו ז"ל נקד שְלִיחַ השי"ן בשב"א:
שהוא מקובל: החולה מצא חן לפני ה'.
מטורף: אינו מקובל.
וכתב בתוי"ט על לשון רש"י ז"ל שזה שכתב כלומר התפלה כו' עיין שם, וישר הוא בעיני, אבל מה שכתב שגם ר"ע ז"ל בלשונו לזה כוון לא נהירא. ובספר הפרפראות בפרשת קרח בפסוק ויפלו על פניהם השני כתב שם, ולא התפללו כמו למעלה שלא היתה שגורה בפיהם ועל כן אמר כי יצא הקצף, כדאמר ר"ח בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים אם אין תפלתי שגורה בפי אני יודע שהוא מטורף ע"כ.
ופירש הרב הגדול ה"ר משה אלשיך ז"ל בספר תהלים שזה יאמר הפסוק יהיו לרצון וגו', רוצה לומר כאשר יהיו לרצון אמרי פי שהיא שגורה תפלתי והגיון לבי נכון לפניך אדע מאז כי ה' צורי וגואלי, צורי להצילני מצרה שלא תבא אם הבקשה על כך, וגואלי אם היא על מה שכבר עלי אם על זה אבקש ע"כ.
וגם במזמור ע"א בפסוק פי יספר צדקתך וגו' פירש שרוצה לומר שכאשר פי מאליו יספר צדקתך ששגורה תפלתי בפי, אז אין צריך לומר בעתות הידועות לתפלה שהן עת רצון, כי אם כל היום בכל עת שיהיה היא תשועתך שיודע אני שהתפלה מקובלת והתשועה ודאית, אך כאשר לא ידעתי ספורות שאין תפלתי שגורה בפי שמסתתם פי שלא אדע מה אומר שזהו כי לא ידעתי ספורות, אז אני יודע כי אבא בגבורות וכו' שהוא שאני בא בשתי גבורות של אדנות ושל אלהים שהם שתי בחינות דין עליונות מתוחין על הדבר ועל כן אין תפלתי שגורה בפי. והנה אין זה רק כאשר צדקתך לבדך שהוא בהתפללי ביחיד שאזכיר צדקתך כלומר ולא צדקת שלש עשרה מדותיך הבלתי נאמרים רק בעשרה שברית כרותה שלא ישובו ריקם עכ"ל ז"ל. וגם בסוף מזמור ק"ד בפסוק יערב עליו שיחי דרש שרוצה לומר שמאשר יערב עליו שיחי שניכר ששגורה בפי ראיה שאנכי אשמח בה' שיקובל שיחי. ע"כ: