משנה ברכות ה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ה · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים, משתקין אותו.

העובר לפני התיבה וטעה, יעבר אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה.

מנין הוא מתחיל, מתחלת הברכה שטעה בה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הָאוֹמֵר: עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ

וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ

מוֹדִים מוֹדִים -

מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.

הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְטָעָה - יַעֲבוֹר אַחֵר תַּחְתָּיו.

וְלֹא יְהֵא סַרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל? מִתְחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָהּ:

נוסח הרמב"ם

האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב ייזכר שמך מודים מודים משתקין אותו העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו לא יהא סרבן באותה שעה מנין הוא מתחיל מתחילת הברכה שטעה זה.

פירוש הרמב"ם

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך כו' – עניין מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, שיאמר: כמו שחמלת על קן הצפור ואמרת "לא תקח האם על הבנים", כן רחם עלינו. וכל מי שיאמר כן בתפילתו, משתקים אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצווה בחמלת הקדוש ברוך הוא על העוף. ואין הדבר כן, שאילו היה מדרך רחמנות, לא ציווה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצווה מקובלת, אין לה טעם.

וכן אם יאמר: על טוב יזכר שמך, יוכל אדם להבין מדבר זה שעל הרעה לא יזכר. וזה הדבר כנגד הדת, כי הקב"ה ראוי להודות לו על הטוב ועל הרע.

ופירוש סרבן – איש מרי. כלומר, אין לו להימנע יותר מדאי.

והעובר לפני התיבה הוא שליח ציבור:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

על קן צפור יגיעו רחמיך - כמו שהגיעו רחמיך על צפור וגזרת "לא תקח האם על הבנים", כן חוס ורחם עלינוח:

משתקין אותו - שעושה מדותיוב1 של הקב"ה רחמיםט, והן אינן אלא גזרות מלך על עבדיו:

ועל טוב יזכר שמך - משמע על טובתך נודה לך ועל הרע לא נודה; והרי אנו חייבין לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה:

מודים מודים - דמיחזי כמקבל עליו שתי אלוהות. ומפרש בירושלמי: הדא דתימא בצבור, אבל ביחיד – תחנונים הם:

ולא יהא סרבן באותה שעה - כדרך שאר יורדים לפני התיבה, שצריך לסרב פעם ראשונה. אבל זה לא יסרב כשאומרים לו "רד", לפי שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך:

הערות ושינויי נוסחאות

הערה ב1: בד"ו: מצותיו. ובגמרא: "מדותיו", ופירש רש"י: "מצותיו".

פירוש תוספות יום טוב

האומר על קן צפור וכו'. ושנויה גם כן סוף מסכת מגילה. ונוסף שם בבא דויברכוך טובים ולא מצאתי בשום נוסח משנה דהכא. אך בסדר שבגמ'. וכן ברי"ף איתא נמי הכא:

על קן צפור וכו'. פי' הר"ב כמו שהגיעו רחמיך וכו' כן חוס וכו'. כ"כ הרמב"ם וז"ל רש"י האומר בתפלתו וכו' וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט וכן בגמ' ההוא דנחית וכו' ואמר וכו' כלומר שהיה יורד לפני התיבה:

משתקין. כתב הר"ב שעושה מצותיו של הקב"ה רחמים וכו'. לשון הרמב"ם ואין הדבר כן שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם ע"כ. כלומר זו המצוה וא"נ כיוצא בה. וז"ל בפ"ט מהלכות תפלה [שמצות] אלו גזירות וכו': אעפ"י שבספר המורה חלק ג' פרק מ"ח נראה שהוציא זו המשנה מהלכה ודאתיא כמ"ד אין טעם לשום מצוה. והר"ן פרק ד' דמגילה מ"ט כתב ואינן אלא גזירות כלומר שאינן רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתה ואכילתה אלא גזירות כלו' שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן ע"כ. [והרמב"ן בפי' החומש בפרשת תצא כתב שהטעם ללמד אותנו מדת רחמנות ושלא נתאכזר וכו']:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) וזה לשון רש"י: האומר בתפלתו וכו'. וטעמייהו, דווקא בתפילה, שכשאומר בתפילה מחליט את הדבר, ולהכי משתקין אותו. מה שאין כן דרך דרש או פשט וכו'. תוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) ואין הדבר כן, שאילו היה דרך רחמנות, לא ציוה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

האומר יברכוך טובים ה"ז דרך המינות:    יש ספרים דלא גרסי ליה הכא רק בסוף מס' מגילה בלבד אבל ה"ר יונה ז"ל גריס ליה וז"ל האומר יברכוך טובים וכו' י"מ שר"ל הטובים שהם הצדיקים יברכו אותך אבל לא הרשעים וזהו דרך המינות שנראה שהצדיקים בלבד נבראו לכבוד ה' ולקלוסו ולא הרשעים וע"כ אינם חייבים לברכו ואינו כן שכל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו וכולן חייבין לברכו. וי"מ טובים אותם שהשפעת להם טובה שאמרה תורה ואכלת ושבעת וברכת שהשבעים יש להם לברך ולא האחרים ע"כ. וגם בהרא"ש ז"ל איתיה וגם בפי' ה"ר יהונתן ז"ל כ"י איתיה וז"ל האומר יברכוך טובים כלומר כטוב לב האדם באכילתו דהיינו כשהוא שבע כדכתיב ונשבע לחם ונהיה טובים ה"ז דרך המינות שאומר קרא כתיב ואכלת ושבעת וברכת אבל לא בכזית וכביצה ומצוה לברך אפילו בכזית וכביצה ע"כ וכן פי' ג"כ שם בפרק בתרא דמגילה:

על קן צפור כו':    עי' במ"ש ס"פ בתרא דקדושין ור"פ בתרא דחולין. ובירושלמי אית תנאי תנו עד קן צפור בדלי"ת וטעמא דמשתקין כשאומר עד שנותן קצבה למדותיו של הקב"ה עד קן צפור הגיעו רחמיך ע"כ ולגירסתנו דגרסי' על בלמ"ד כבר פי' טעם א' ר"ע ז"ל ועוד איכא תו מאן דמפרש בגמ' מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית לומר על אלה חס ולא על שאר בריותיו:

מודים מודים כו':    וה"נ אמרינן בגמ' גבי ק"ש האומר שמע שמע משתקין אותו וה"מ כדאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק"ש וכופלו ה"ז מגונה אבל שתוקי לא משתקי' ליה וה"נ גבי מודים מודים האומר מודים אנחנו לך כולו פַעֲמָיִם ה"ז מגונה בלבד. וי"מ בהפך דאכפל הפסוק כולו או כל מודים משתקינן ואכפל מלה לא משתקינן:

וטעה:    פי' שאינו יכול לזכור סוף הברכה בשום ענין. ה"ר יהונתן ז"ל:

מתחלת הברכה שטעה בה:    כלומר אע"פ שלא טעה אלא בסוף צריך לחזור מתחלה שקריאת אותה הברכה כמאן דליתא דמיא. ובירושלמי מפרש דברכת יוצר אור אם טעה באופנים או מאופנים עד סוף הברכה א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה הוי ה"ר יונה ז"ל ובטור או"ח סי' נ"ט מפרש שצריך לחזור מן הקדושה ואילך ופי' דבריו מהר"מ איסרלן בספר ש"ע דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך ע"כ. וכתב בספר לבוש תכלת שם סי' נ"ט סעיף ה' וז"ל ואם טעה מקדושה ואילך אין השני צריך להתחיל אלא מקדושה ואילך דהיינו באופנים אם טעה באופנים ואם טעה משם ואילך מתחיל מלאל ברוך כו' אע"פ שבשאר ברכות שטועים בה צריך השני להתחיל מראש הברכה שטעה הראשון שאני הכא שהקדושה חשיבא כסוף הברכה וכן אם טעה או נשתתק באופנים וכן אם טעה אחר לאל ברוך הוי פסוק ברוך כבוד ה' ממקומו כסוף ברכה שהוא שייך לפסוק של קדושה ומתחיל מלאל ברוך נ"ל ע"כ. ויש גורסין מתחלת הברכה שטעה זה וכ"ה בגמ' וקאי אשליח צבור. ופי' רש"י ז"ל מתחלת הברכה שטעה זה. אם דלג א' מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן ע"כ. ופי' ה"ר יונה ז"ל דהא דתנן יעבור אחר תחתיו זהו לפי שעה אבל אין מסירין אותו מש"צ ע"כ. וכתב ב"י שם סי' קכ"ו דמשמע מדבריו שאם טעה בברכת המינים מסלקין אותו מש"צ. ואם טעה בכל הברכות כולם אמר רב בגמ' דאין מעלין אותו ופי' הרשב"א ז"ל דהיינו דוקא בשיודע לחזור למקומו שטעה הא לאו הכי מעבירין אחר תחתיו כדתנן הכא במתני' וכתב ב"י שם שכן דעת הרמב"ם והטור ז"ל אכן ה"ר יונה ז"ל כתב דמתניתין דקתני יעבור אחר תחתיו זהו לפי שעה אבל בכאן אמר שאין מסלקין אותו מש"צ ע"כ. וכתב עוד הב"י שם. ודע שבט"ו מה' תפלה כתב הג"מ שאם ש"ץ כהן ועולה לדוכן לישא את כפיו צריך ליזהר שלא יעמוד אחר תחתיו להקרות ולומר שים שלום אלא מי שכוון לבו לכל התפלה עם הש"צ ולא שח בשעה שהיה ש"צ מתפלל ע"כ. ושם נלמוד דכי אמרינן שהעובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ויתחיל מתחלת הברכה שטעה בה היינו כשכוון לכל התפלה עם הש"צ ולא שח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל הא לאו הכי צריך להתחיל מתחלת התפלה. ומיהו י"ל דהתם שאני דאפשר לתקן מקודם שיחזיר ש"ץ התפלה שיהיה איש א' מיוחד שיכוין לכל התפלה עם ש"צ. ואפילו אם לא נמצא מי שכוון לכל התפלה יאמר הש"ץ עצמו שים שלום. אבל היכא דאתרמי שטעה ש"ץ אפילו אם לא נמצא מי שכוון לכל התפלה אינו מתחיל אלא מתחלת הברכה מפני טורח צבור וזה נראה יותר דאל"כ לא הוה משתמט חד מהפוסקים לומר דבר זה. עכ"ל ז"ל:


פירושים נוספים

 


תוספות יום טוב

האומר על קן צפור וכו' – ושנויה גם סוף מסכת מגילה. ונוסף שם בבא ד"ויברכוך טובים", ולא מצאתי בשום נוסח משנה דהכא. אך בסדר שבגמרא וכן ברי"ף – איתא נמי הכא.

מלאכת שלמה

האומר יברכוך טובים הרי זה דרך מינות – יש ספרים דלא גרסי ליה הכא, רק בסוף מסכת מגילה בלבד. אבל ה"ר יונה ז"ל גריס ליה, וזה לשונו: האומר יברכוך טובים וכו' – יש מפרשים שרוצה לומר, הטובים שהם הצדיקים יברכו אותך, אבל לא הרשעים. וזהו דרך המינות, שנראה שהצדיקים בלבד נבראו לכבוד ה' ולקילוסו, ולא הרשעים, ועל כן אינם חייבים לברכו. ואינו כן, שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא – לכבודו בראו, וכולן חייבין לברכו. ויש מפרשים "טובים" – אותם שהשפעת להם טובה, שאמרה תורה: "ואכלת ושבעת" – שהשבעים יש להם לברך, ולא האחרים. עד כאן לשונו.

וגם בהרא"ש ז"ל איתיה, וגם בפירוש ה"ר יהונתן ז"ל כ"י איתיה, וזה לשונו: האומר יברכוך טובים – כלומר: כטוב לב האדם באכילתו, דהיינו כשהוא שבע, כדכתיב: "ונשבע לחם ונהיה טובים", הרי זה דרך המינות, שאומר [ד]קרא כתיב: "ואכלת ושבעת וברכת", אבל לא בכזית וכביצה. ומצווה לברך אפילו בכזית וכביצה. עד כאן, וכן פירש גם כן שם בפרק בתרא דמגילה.

קיצור שנות אליהו

ולא יהא סרבן באותה שעה - פירוש, באותה שעה לא יהא סרבן, אבל בשאר פעמים צריך שיהיה סרבן. ואמר "לא יהא סרבן" ולא "לא יסרב", לפי שלשון "סרבן" היינו מוחזק לסרב. והיינו שבשאר פעמים צריך לסרב שלוש פעמים, שבכך מוחזק לסרבן.

ואם אין שם כהן אלא הוא וכו' - משום סיפא קתני ואם, דאילו אם יש שם כהנים אחרים, אפילו מובטח שחוזר לתפילתו, אינו רשאי לישא כפיו.