משנה בבא קמא א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק א · משנה ג | >>
שום כסף, ושוה כסף, בפני בית דין, ועל פי עדים בני חורין בני ברית.
והנשים בכלל ל הנזק.
והניזק והמזיק בתשלומין.
שׁוּם כֶּסֶף,
- וּשְׁוֵה כֶּסֶף,
- בִּפְנֵי בֵּית דִּין,
- וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְּרִית.
- וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל הַנֶּזֶק.
- וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין:
שום כסף, ושוה כסף -
- בפני בית דין,
- ועל פי עדים בני חורין, בני ברית.
- והנשים - בכלל הנזק.
- והניזק, והמזיק - בתשלומין.
לפי שזכר מה הם הנזקים באיזה תנאים יתחייב האדם לשלם כל ההיזק המגיע מנכסיו, והתחיל לבאר היאך ישלם, ואמר ששמין הנזק בדמים לא שיצא דבר בדבר, כגון אם אכל שור פירות לא נאמר לבעל הפירות טול מהשור חלק מה שאכל משלך, אלא נשום מה שאכל לו בדמים וכופין לבעל השור לשלם.
ומה שאמר שוה כסף - רצה לומר כי הבית דין לא ישלמו הנזקין מיתמי אלא מן הקרקע, לא מן המטלטלין כי המטלטלים הם עצמם כסף, ואמר כי הם לא ירדו אלא במה שישוה כסף הוא הקרקע. ודין זה מיוחד ביתומים בלבד, אמנם המזיק עצמו כשישלם שיעור מה שהזיק מן המטלטלין, נסתלק יד בית דין מקרקעותיו.
ואותה שומא והתשלומין לא יהיו אלא בבית דין מומחין ולא הדיוטות, ובעדים עדים בני חורין ובני ברית. אבל לא בעדות עבדים או גוים, שהוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת שנוותר ונקל בעדות הנזקין, לרוב מאורעיהם ולמיעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים, לפי שההכאות בין האנשים ובין הבהמות גם כן רוב היותם במעמד עמי הארץ והעבדים והגוים, לכן הודיענו שלא יקבלו הבית דין אלא עדים כשרים כמו בשאר העדיות.
ואין הפרש בין האנשים והנשים בנזקים, בין שהיא מזקת או נזוקת.
ומה שאמר הניזק והמזיק בתשלומין - רמז אלו הדברים שחייבין עליהם חצי נזק כמו שיתבאר, שישלם המזיק חצי הנזק ויפסיד הניזק החצי. וזה החצי גם הוא לא יתקיים אלא במה שיתקיים הנזק שלם, רוצה לומר בעדים ובבית דין מומחין ונכסי בני ברית ושאר התנאים, מלבד מה שאמר במיטב הארץ, כי זה אינו ראוי בחצי נזק כמו שיתבאר:
שום כסף - שום זה של נזקים לא יהא אלא בכסף. שיהו בית דין שמין כמה שוה הנזק וכך ישלם לו. ואם הזיקה פרתו של ראובן טליתו של שמעון שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו, ואח"כ אירע שנשברה רגלה של פרה זו של ראובן בטליתו של שמעון ברה"ר דהוי נמי בור ברה"ר כה, אין אומרים הואיל וזה הזיק וזה הזיק יצא הזיקו של זה בהזיקו של זה, אלא שמין שני הנזקים בדמים, ומי שהזיק לחבירו יותר, ישלם כו:
ושוה כסף - וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים, לא יפרעו אלא מן הקרקעות שהם שוה כסף, ולא ממטלטלין כז שהם עצמם כסף. דכל מידי דמיטלטל חשוב כאילו הוא כסף, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי:
בפני ב"ד — והשומא והתשלומין של נזקים לא יהיו אלא בפני ב"ד מומחיןכח, ולא בפני ב"ד של הדיוטות:
ועל פי עדים בני חורין ובני ברית - לאפוקי עבדים ונכרים כט שאינם כשרים לעדות של נזקין:
והנשים בכלל הנזק - בין שהזיקה היא את אחרים, בין שאחרים הזיקוה, דין האיש ודין האשה שוין בנזקין:
והניזק והמזיק בתשלומין - פעמים שהניזק שייך עם המזיק בתשלומין של ניזק. כגון אם פחתה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, שפחת נבלה דניזק הוא, בין בתם בין במועד לא, ונמצא שאין המזיק משלם לו אפילו אותו חצי נזק שזכתה לו תורה אם הוא תם. או נזק שלם אם הוא מועד, הרי שהניזק הוא מפסיד ושייך בתשלומין הללו עם המזיק:
שום כסף. כתב הר"ב ואם הזיקה פרתו וכו'. שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו. לשון נ"י ונתקרע. ומ"ש הר"ב דהוי נמי בור. שכל ממונו המזיק במקום שמונח שם דומה לבור והוי תולדתו. ומ"ש הר"ב אין אומרים וכו' לשון נ"י ואפילו היה נראה שהנזקין שוין לא אמרינן יצא זה בזה בלא שומא. לפי שמתוך השומא תעלה שומת שניהם בדקדוק ואם יש מותר משלמים המותר זה לזה. ואם אין שם מותר שניהם פטורים:
ושוה כסף. כתב הר"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים. לא יפרעו אלא מן הקרקע ולא מן המטלטלין. דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ולכאורה הואיל ולא כתב דהאידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כמו שכתב במשנה ג' פ"ט דכתובות וכן ריש פ"ו דערכין. ועוד ריש פרק בתרא דמכילתין. [נראה] דדעתו כרבינו אפרים שכתב הטור בשמו סוף סימן תי"ט דלא תקנו אלא לבעל חוב משום נעילת דלת אבל לנזקים דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב"ם כתב גם כן כך שם בפרק ט' דכתובות במשנה ב' ולא כן בכאן. ואעפ"כ כתב בפ"ח מהלכות נזקי ממון [הלכה י"א] דהאידנא מגבין לנזקין מן המטלטלין של יתומים לכך נראה שסמכו על הא דכתבו בכתובות:
בפני ב"ד. כתב הר"ב מומחין. פירש רש"י מומחין דנין דיני קנסות [כדתנן בריש סנהדרין] וכתבו התוספות ואע"ג דמתניתין לא איירי בקנסות. דהא שור לרגלו ומבעה לשינו מפרשינן לה. מכל מקום מרמז לנו התנא במתניתין אפילו במילי דלא איירי ברישא. ע"כ. והא דמייתינן לקרן בוכשהזיק דמתניתין דלעיל. היינו מועד דהא במיטב הארץ תנן. ותם אינו משלם אלא מגופו כדלקמן:
ועל פי עדים בני חורין. כתב הר"ב לאפוקי עבדים ועכו"ם דפסולי עדות. כמו שפירש הר"ב במשנה ח' פ"ק דראש השנה בעבדים. וכתב הר"ן דעכו"ם נמי פסול מהאי טעמא. ובגמרא צריכא לאשמועינן תרוייהו. דאי אשמועינן עבדים הוה אמינא משום דאין להם חיים. דכתיב (בראשית כב) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. אבל עכו"ם דאית להו חיים דכתיב (מלכים א' טו) ) הדד בן טברימון בן חזיון. לא. ואי אשמועינן עכו"ם משום דלא שייכי במצות. אבל עבד כנעני דשייך במצות שנשים חייבות בהן אימא לא. צריכא. ואם תאמר ומאי שנא הכא דאשמועינן דפסולים. הא פסילי לכל עדות. כבר כתב הרמב"ם שהוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת [שנוותר] ונקל בעדות הנזקין לרוב מאורעיהם. ולמעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים לפי שההכאות בין האנשים ובין הבהמות ג"כ רוב היותם במעמד עמי הארץ והעבדים והעכו"ם לכן הודיענו שלא יקבלו בזה אלא עדות כשרים כמו בשאר העדיות. ע"כ. וטור סימן ת"ח כתב בשם ר"י דאשמועינן דאפילו בשור עכו"ם שנגח לשל ישראל אין דנין אלא בעדות כשרים:
והנשים בכלל. כמו שכתבתי במשנה ז' פ"ק דקדושין דהשוה אשה לאיש וכו'. ועיין לקמן פ"ד מ"ז:
הניזק והמזיק בתשלומין. כתב הר"ב כגון אם פחתה וכו'. ואע"ג דתנן לה חדא זמנא בתשלומי נזק. כמ"ש במשנה א' בשם נמוקי יוסף. מפרש בגמרא חדא בתם וחדא במועד וצריכא דאי אשמועינן תם משום דאכתי לא אייעד אבל מועד אימא לא. ואי אשמועינן מועד משום דקא משלם כולה אבל תם אימא לא צריכא. ולא קשיא דהא תרי זימני תנן לה תשלומי נזק. ולמאי איצטריך תו הך דהכא. דתשלומי נזק דתנן ברישא. אינו מיותר כלל. אלא דתני מה הצד השוה שבהם. ולהכי נמי בגמרא לא פירשו אלא אתשלומי נזק דמתניתין ב'. ואין זה דרישא. אלא כמעתיק לשון שבסיפא:
(כה) (על הברטנורא) שכל ממונו של המזיק במקום שמונח שם דומה לבור והוי תולדתו:
(כו) (על הברטנורא) ואפילו היה נראה שהנזקין שוין, לא אמרינן יצא זה בזה בלא שומא. לפי שמתוך השומא יעלה בדקדוק כו'. נ"י:
(כז) (על הברטנורא) דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ועתוי"ט לדין דהאידנא כמ"ש במ"ג פרק ט' דכתובות:
(כח) (על ה) דנין דיני קנסות. רש"י. ואע"ג דמתניתין לא איירי בקנסות דהא שור לרגלו ומבעה לשינו מפרשינן ליה, מכל מקוום מרמז לנו התנא במתניתין אפילו במילי דלא איירי ברישא. תוספ':
(כט) (על הברטנורא) בגמרא עביד צריכותא לאשמעינן תרוייהו. ואם תאמר מאי שנא הכא דאשמעינן דפסולים הא פסולים לכל עדות. כתב הר"מ דסלקא דעתך אמינא דנקל בנזיקין לרוב מאורעיהם, ולימעוט הזדמנות עליהם עדות כשרים, לפי שההכאות על הרוב במעמד עמי הארץ העבדים העכומ"ז הם. ועתוי"ט:
(ל) (על המשנה) והנשים דהשוה אשה לאיש. תוספ':
(לא) (על הברטנורא) ואע"ג דתנן לה חדא זימנא בתשלומי נזק. מפרש בגמרא חדא בתם וחדא במועד., וצריכא כו':
בפי' רעז"ל שמין כמה שוה הנזק מנה או מאתים וכך ישלם לו וכו' כך הגיה החכם השלם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל. עוד בפי' רעז"ל ואם הזיקה פרתו של ראובן טליתו של שמעון שדרסה עליו ברשות הניזק וכו'. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל וקשה דעל כרחך פרה שהזיקה הטלית היינו בחצר הניזק או בכוונתו להזיק והוי קרן או דרך הלוכו והוי רגל וטלית שהזיקה פרה היינו בר"ה דהוי מטעם בור דאי אפשר לאוקומי פרה שהזיקה טלית נמי בר"ה ומטעם קרן דא"כ היה פטור בעל פרה כדאמרי' לקמן בפ' שני וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ואפי' אם נפרש שכן אירע שפרה הזיקה טלית בחצר ברשות הניזק וטלית שהזיקה פרה בר"ה אכתי מתני' היא לקמן בפ' המניח שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר ח"נ שניהם מועדי' משלמי' במותר נ"ש ותי' דתנא והדר מפרש ע"כ. וכתבו הרא"ש ונ"י ז"ל ומשכחת לה חיובא בתרוייהו שהזיקו זה את זה בבת אחת וכיצד כגון בחצר המיוחדת לזה ולזה לשורים אבל אינה מיוחדת למטלטלין לתרוייהו אלא לחד בלחוד דלגבי חיובי שור חייב ולא מצי למימר ליה תורך ברשותי מאי בעי ולגבי רגל נמי שקרע הטלית חייב כיון שאין מיוחד למטלטלין אלא לניזק חצר הניזק הוא וחייב או בגוונא שפי' כבר רעז"ל. מ"מ לא בא אלא לומר שאע"פ שכל א' שוה דמי מה שהזיק בדקדוק אין הניזק יכול ליטלו בלא שומת ב"ד שהמזיק יכול לעכב שלא יטול אלא בשומת ב"ד ע"כ. בפי' רעז"ל והתשלומין של נזיקין לא יהו אלא בפני ב"ד וכו' פי' מה שהוא קנס כמו חצי נזק של קרן הר"ס אוחנא ז"ל:
על פי עדים: פרט למודה בקנס למ"ד פטור ולמ"ד חייב לא שייך לומר פרט למודה ולא באו עדים כלל דמתני היא במרובה דעל פי עצמו פטור וליכא למימר דתנא והדר מפרש דאין מאריך שם יותר מכאן ולא נקטיה אלא משום סיפא בני חורין שיהו העדים בני חורין למעוטי עבדים שאינם משוחררין ואע"ג דהוטבלו לשם עבדות דאי לאו הכי היינו גוי. בני ברית למעוטי גוים וצריכא. וכתוב בנמקי יוסף וה"ה דלשאר דינין בעינן בני חורין אלא דהכא אגב סרכא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים נקט דגוים ועבדים לאי בני עדות נינהו אפי' בהודאות והלואות וכ"ש בקנסות ונזיקין ע"כ. וז"ל הרא"ש ז"ל בני חורין ובני ברית למעוטי עבדים וגוים דסד"א דלענין ניזקין ראוי להאמין לכל אדם כדי שישתלם לניזק דמי נזקו אי נמי בשור של נכרי שנגח לשור של ישראל דאין מוציאין מן הנכרי אלא בעדים כשרים ע"כ. וכתבו עוד שם בהג"ה מיהו אם קבלו אותן בטלי דינין עדותן עדות וגם ערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר להעיד ע"כ:
והנשים בכלל הנזק: דכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לכל העומדי' על הר סירי והרי נשים בכלל השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה:
יכין
שום כסף: ר"ל תשלומי נזק שאמרנו, לא יהיה רק בכסף, דהיינו כמה שוה הנזק, וקמ"ל דכשהזיקו זא"ז. לא אמרינן יעלה נזק בנזק:
ושוה כסף: ר"ל אותו שום כסף שאמרנו פעמים אינו משתלם הנזק רק משוה כסף, דהיינו קרקעות, ולא ממטלטלים, דנחשבים ככסף עצמו, והיינו ביתומים, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח:
בפני בית דין: ר"ל פעמים אין הנזק משתלם רק בפני ב"ד סמוכין בא"י, והיינו בנזק דלא שכיח, כגון בהמה שחבלה בחברתה, או תשלומי קנס שאין משתלם בזה"ז מדליכא ב"ד סמוכין, אבל כייפינן למזיק דלפייסי' לניזק [(שו"ע חו"מ, א)]:
ועל פי עדים בני חורין: לאפוקי עדים עבדים אף דשייכי במצות:
בני ברית: לאפוקי עכו"ם, אף דעדיף מעבד שיש לו יחוס. וקמ"ל בכולהו, דלא נימא מדאין מצוי ברפתות מקום הנזק, רק פסולי עדות כאלו, יהיו גם אלו נאמנים, קמ"ל:
והנשים בכלל הנזק: בין שהוזקה או שהזיקה, דינה כאיש:
והניזק והמזיק בתשלומין: ר"ל פעמים גם הניזק מסייע בתשלומי הנזק, דמה שפחתה הנבילה משעת מיתה עד שעת שעמד בדין, מפסיד הניזק לבד, בין בתם או במועד [(שו"ע חו"מ תג, ב)] אבל שבח שהשביחה הנבלה אחר שמתה חולקים [כפ"ג סי' ל"ט]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש