תוספות יום טוב על בבא קמא א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על בבא קמא · א · >>

משנה א[עריכה]

סדר נזיקין כבר כתבתי בפתיחה לסדר זרעים דנקטינן כסידרן זרעים מועד נשים נזיקין כדאסמכינהו אקרא דוהיה אמונת וגו' דאחרי שכך נמצא סידורן בסמך הכתוב ראוי לסדרן כמו כן בזה הדרך וכן סדרן הרמב"ם ועיין לעיל ריש סדר נשים. ודלא כבעל כף נחת שסידר סדר נזיקין לסדר הששי. [ואני אומר עוד שאין לבעל כף נחת שום טעם ונחת ממה שנראה מפסוקי מזמור י"ט שבתהלים תורת ה' וגו' פקודי ה' וגו' שהם כנגד ו' סדרים כמ"ש בפרש"י והוא מדרש ראיתיו בילקוט [תהלים רמז תרע"ד] בשם רבי תנחומא ושם נאמר משפטי ה' כנגד נזיקין ולאחרונה יסע דא"כ קשו קראי אהדדי אלא נ"ל דדוד וישעיה כל אחד בזמנו אמרו. דהע"ה בזמן שישראל על אדמתן ואז נזיקין שרובו בדבר שבממון ואינו נתלה בגופו של אדם ראוי שיהיה מאוחר לכל. אבל ישעיה הרי אמרו בפסוק הן אראלם צעקו חוצה דנדרש במסכת חגיגה לזמן החורבן ואז קדשים וטהרות ראוים להיות מאוחרים אבל זרעים אף לאחר הבית נוהג בבבל ואדרבא תוספות והרא"ש נדחקו אמאי לא נהיגי בכל הארצות במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל. ואמנם אף שבשאר סדרים אין סידורם שוה בשני פסוקים אלו. הלא נקל לפרש שבתהלים כסדר דאמונת עתך שהוא מדרש הקבוע בגמרא שהוא עיקר כמ"ש בספר יוחסין בשם רב האי גאון זלה"ה. ואצלי הם מפורשים. אלא שאין להאריך כאן]:

בבא קמא ממסכת נזיקין מסכת הראשונה מזה הסדר קרוי נזיקין וכוללת ג' חלקים ונקראין בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא ומס' כלים שבתוספתא חלוקה ג"כ לשלש בבות *) וז"ל הרמב"ם חלק המסכת הראשונה לשלשה חלקים והתחיל בבא קמא וענינה לדבר על נזיקין [וההמנע מהם] וכגון שור ובור והבער ודין החובל ואין שופט רשאי להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם. ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין. ע"כ. ואעפ"י דבפרק הגוזל עצים דף ק"ב פליגי רב הונא ורב יוסף דרב הונא ס"ל כולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא ורב יוסף ס"ל כולה חדא מס' [היא] ולפי דרך פסקי הלכות אין הלכה כרב יוסף לגבי רב הונא דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך וה"נ איכא בינייהו לענין דינין בסתם ואחר כך מחלוקת ואהא קא מפלגי והתוספות בריש ב"מ וריש ב"ב לא הכריעו מ"מ סובר הרמב"ם דהלכה כרב יוסף משום דמסתברא כוותיה מדקרי להו רבינו הקדוש קמא מציעא ובתרא ש"מ דשייכי אהדדי וחלקי חדא מסכתא הן לפיכך בדרך הרמב"ם נדרוך גם בזה:

נשאר לבאר מלת בבא ואומר כי ביאורו פתח בתרגום אסתר בפסוק ותאמר לו זרש אשתו ובגמרא נדרים ספ"ט [ס"ו:] א"ל תברי יתהון על רישא דבבא והרבה מן המחברים שמחלקים שערי ספריהן וקורין לכל חלק בשם פתח [או שער] ומה מאד יצדק שם פתח למשנה לפי ששערי דיני התורה סגורין הם מבוא. ותורה שבעל פה שהיא המשנה. היא פותחת אותם. וזה השער לה' צדיקים יבואו בו:

ארבעה אבות נזיקין. מנינא למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא. [דמנו נמי לנזקי גופו] דתנא דידן בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. גמרא [דף ו'] . וכתבו התוספות אע"ג דבריש ראש השנה תני ארבעה ראשי שנים הן [ובריש פ"ח דשבועות] ארבעה שומרין הן [חמשה חומשין הן דפרק הזהב] הכא ) לא תני הן. כדאשכחן נמי בארבעה מחוסרי כפרה [ריש פ"ב דכריתות] ולא סליק תירוצם שכתבו בריש ר"ה. דהכא קאי אבתריה. כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה וכו' דהא הכא נחת למנינא כדאמרן:

אבות. כתב הר"ב משום דאיכא לכל חד מנייהו תולדות קרי אבות. להנך דכתיבי בקראי בהדיא רש"י:

נזיקין. ל' הר"ן כל נזיקים שעושין נזק. נזקים שם ההיזק. ע"כ. ואומר אני שנזיקים מורכב מהנפעל וההפעיל והיה ראוי שיהא מזיקין כמו חב המזיק הניזק והמזיק אבל הורכב בנו"ן נפעל ונשארה היו"ד להוראת ההפעיל. וסבת הרכבתו להורות כי המזיק הוא הניזק כי נקה לא ינקה. והכלל שחכמינו ז"ל הם בעלי לשון הקודש ועליהם אין להשיב כדברי הרמב"ם שכתבתי בריש מסכת תרומות:

השור. פירש הר"ב הוא הרגל וכו' ותנא ושלח זה הרגל. ואע"ג דבור כתיב בתורה קודם מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן להכי אקדים למתני שור. ותני לכולהו כסדר שהן כתובים בפרשה. תוספות. ומ"ש הר"ב והא דלא חשיב תנא דידן קרן וכו' כלומר בהדי אבות. אבל מ"מ אתיא ליה במתניתין דלקמן בהא דתני וכשהזיק וכו' כמ"ש שם בס"ד:

והבור. כתב הר"ב אם הבור עמוק י' וכו' כדתנן במשנה ה' פ"ה וע"ש. ומ"ש הר"ב דתולדה דבור כגון כיחו וניעו. פירש רש"י [דף ג' ע"ב] כיחו רוק הפה. ניעו ליחות החוטם. רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח. עד כאן. ועיין בריש פרק ז' דנדה בפירוש הר"ב. ועיין עוד תולדה דבור לקמן במשנה ג'. וכן במשנה ד' פרח בתרא דבבא מציעא:

והמבעה. כתב הר"ב זה השן וכו' כדכתיב ובער בשדה אחר. ומקשינן בגמרא דלא לכתוב ובער דושלח משמע רגל כדאמרן ומשמע שן כדכתיב (דברים לב) ושן בהמות אשלח בם. ומכדי שקולין הן יבואו שניהם דהי מנייהו מפקת. ומשני אצטריך דסלקא דעתך אמינא ה"מ היכא דשלחה איהו בכונה לרעות בשדה חברו. אבל ממילא לא. קמ"ל ובער. וכיון דנפקא שן דממילא מובער. אתיא רגל וילפא מיניה. ומ"ש הר"ב ונקרא השן מבעה מלשון נבעו וכו'. גמרא [דף ג' ע"ב]. וכתב נמוקי יוסף והא דלא נקט שן דהוי אמינא אפילו היכא דאין הנאה להזיקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דגלויי וכו' דהייטנו להנאתה. שפעמים נגלין פעמים נכסין דהייט בשעת אכילה:

[וההבער. תמיהני דלא דייק נמוקי יוסף הכא נמי אמאי לא קתני אש וכדתני בסיפא. ונ"ל דאין ה"נ דאיכא למידק. ותריץ הכי דאש יש להבין מסתמא שהוא בענין שדולק האש בשל חברו וקרא קאמר כי תצא אש אפילו מעצמה לכך קתני ההבער והוא לישנא דקרא (שמות לה) לא תבערו אש בכל מושבותיכם וההוא מי לא מיירי מסתמא דבשלו הוא מדליק ה"נ דכוותיה. ועוד נ"ל דההבער הוה מצי למתני המבעיר ולא קתני הכי. קמ"ל דרוצה לומר שאינו מבעיר. בשל זולתו. אלא שיש לו הבערה בביתו ודו"ק]:

לא הרי השור כהרי המבעה. לשון התוספות פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה. [דהוה אמינא רגל וכו' כמ"ש הר"ב] ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קיל מיניה. ואין פירושו כשאר לא ראי זה כראי זה. שפירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה. ולכך אין החומרות גורמות זה הדין. אלא הצד השוה שבהם גורם הדין. ע"כ. ובדף ד' פירש"י דהכי קאמר אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה. ע"כ. והא דלא שנאה משנתינו החומרא כמו שפירשה ) בוזה וזה שאין רוח חיים. כתבו התוספות משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו. וכתב רש"י ודלא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי בור. משום דתו לא הוי מצי למתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים. ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמועינן דאף ע"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה:

כהרי האש. לשון נמוקי יוסף והא דלא הדר ותני לא הרי האש כהרי שניהם כדקא הדר ברישא משום דטרחא ליה מלתא ע"כ ס"ל דיש באש ממה שאין בשניהם לפי שכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו. דלא כתוספות שכתבו שאין זה חומרא. ולפי שלא היה יכול למצוא חומרא באש מה שאין בשניהם להכי לא הדר ותני לא הרי האש וכו':

כהרי הבור וכו'. כתב הר"ב ובגמרא מסיק דאי כתב בור וחד מהנך אתו כלהו שאר וכו'. אבל מבור לחוד לא נפיק. דאיכא למפרך מה לבור שתחלת עשייתו לנזק. תוספות [דף ה' ע"ב]. וכתבו עוד והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר. עד כאן. וכתבו עוד דלא משני דלהכי איצטריך למכתב כולהו דאין עונשין ממון מן הדין. דס"ל גמרא דידן דעונשין. ועיין משנה ה' פ"ב. ומשנה ה' פ"ה. ) ועיין עוד מה שכתבתי במשנה ד' פ"ג דבבא בתרא. ועיין בגמרא דסנהדרין פ"ט דף ע"ו וכתבתיו ריש פ"ק דיבמות. [ועיין מ"ש סוף פ"ק דאהלות]. ומ"ש הר"ב שן ורגל פטורים ברה"ר. דכתיב בהו ובער בשדה אחר. רש"י [בדף ה' ע"ב]. ומ"ש בור פטר ביה קרא אדם וכלים וכו'. כתבו רש"י ותוספות דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכו ליה למכתב דבור לא אתי מכולהו כדתנן במתניתין. ע"כ. ומ"ש הר"ב אש פטר בו את הטמון. ואם תאמר לר' יהודה דמחייב טמון באש כדתנן במשנה ה' פ"ו למאי הלכתא כתב לאש. הא נפיק מבור וחד מאינך. ויש לומר כמ"ש התוספות דהוי מצי למימר דכולהו אצטריך למכתב. דאי לא כתיבי אלא הוה נפקי מחד מהנך ומבור הוה פטרי בהו כלים ע"כ. ולר' יהודה אין ה"נ דקאמר דכולהו אצטריך משום הכי:

הצד השוה שבהן וכו'. כתב הר"ב אף אני אביא וכו'. וז"ל הר"ן מפרש בגמרא לאתויי כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אע"ג דלא דמי לחד מהני אבות. אי יכולין לאתויי מתרתי. או מתלת. או מטפי בהצד השוה לחיובא. מחייבינן ליה:

ושמירתן עליך. שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך. או שנמסרו לך לשמרן. או שעשית בהם מעשה שתחייבך בשמירתן כדאמרינן לקמן [ד' ו' ע"א]. ושמירתן עליך שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו. לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרים לנטרינהו כדחזי ופשע בהן שומר. דהשני חייב והראשון פטור. ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו ואזיקו דפטור דאין שמירת כולן שוה [כו']. נמוקי יוסף:

חב המזיק. האי תנא ירושלמי הוא ותנא לישנא קלילא ולא תנא חייב. גמרא:

תשלומי נזק. להכי נקט לשון השלמה שאם הזיקו והפחיתו מדמיו הראשונים שהיה שוה. הניזק משלם הפחת עד שעת העמדה בדין והמותר משלם לו מזיק כדתניא לקמן [דף י' ע"ב תשלומי נזק] מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ששמין את הדבר הניזק כמה הוא יפה עד שלא ניזק וכמה הוא יפה משהוזק. והבעלים מטפלין בנבלה והמזיק משלם להם את הפחת שפחתה מחמת נזק דנפקא לן לקמן [דף י' ע"ב] מוהמת יהיה לו לניזק משמע. ואי פחתה נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא דכי שיימינן ליה כשעת מיתה הוא דשיימינן. והוא הדין היכא דשבחה בין מיתה להעמדה בדין דניזק הוי. נ"י. ואיתא בגמרא אתשלומי דמתניתין דלקמן. והתם דריש מקראי. ועיין מ"ש במשנה ג':

במיטב הארץ. כתב הר"ב מעידית שבנכסיו דהא מיטב שדהו דהיאך דקא משלם משמע. גמרא. ולשון עידית מפורש ריש פ"ה דגטין. ומ"ש הר"ב אבל אם בא ליתן לו מטלטלין וכו' יהיב ליה כל מה דבעי ואפילו סובין. וילפינן מבור דכתיב ביה ישיב לרבות שוה כסף. נמוקי יוסף. ומה שכתב אבל לבעל חוב וכו' יהיב ליה בינונית מפורש ריש פרק ה' דגטין:

משנה ב[עריכה]

הכשרתי. פירש הר"ב זמנתי וחבירו במשנה ב' פרק קמא דעירובין:

הכשרתי במקצת נזקו. כתב הר"ב כגון החופר בור וכו' ונפל שמה שור או חמור מת. אבל אם ניזק פליגי תנאי. ומ"מ פסקו כמ"ד אף לנזקין האחרון חייב. וכתב המגיד בפי"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה י"ב] שהטעם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל:

נכסים שאין בהם מעילה. גמרא. מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי חייב בנזקין. כגון קדשים קלים שאין בהם מעילה מחיים. אלא באימורים לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה פ"ק [דף ז']. מני רבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו (ויקרא ה') לרבות קדשים קלים שהם ממונו. א) דקרינן בהם וכחש. ועיין מה שכתבתי במשנה ט' פ"ד דבבא מציעא:

נכסים של בני ברית. כתב הר"ב שאם הזיק של עכו"ם פטור כדתנן במשנה ג' פ"ד. ושם אפרש בס"ד:

נכסים המיוחדים. כתב הר"ב שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כך הם דברי רש"י בפירוש המשנה. אבל הוא מפרש כדסלקא דעתיה בגמרא שכן דרכו כיון שבסדר הגמרא מפרש להמשנה. נוח לפרש כדסלקא דעתיה דגמרא דלא כמסקנא. אבל הר"ב שמפרש למשנה בפני עצמה לא הוי ליה לפרש כן. דהא קשיא מאי תבע ליה. והכי פרכינן בגמרא מאן תבע ליה. אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן וקדם וזכה בו אחר. א"נ נגח ואחר כך הקדיש ואחר כך הפקיר שנאמר (שמות כא) והועד בבעליו והמית איש [וגו'] השור יסקל וגם בעליו יומת. ומשמע שיהא לו בעל בשעת מיתה והעמדה בדין וגמר דין. והאי קרא אע"ג דבשור שהמית אדם כתיב. ילפינן לנזקין. ותמיהני דלענין שור שהמית ר' יהודה אמרה במשנה ז' פרק ד'. ושם פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כרבי יהודה. וכ"כ שם נמוקי יוסף. והיאך ילפינן לה הכא לענין נזקין. ובמיתה דביה כתיב לא דרשינן לה. ונראה לי דילפינן באם אינו ענין. משום דהתם ז' שור כתיבי לאתויי שאין לו בעלים הלכך אמרינן באם אינו ענין למיתה דז' שור כתיבי. תנהו ענין לנזקין. ואפשר נמי דהיינו טעמא דהרמב"ם פרק שמיני מהלכות נזקי ממון וטור סימן ת"ו השמיטו גמר דין. משום דלגמר דין דבהדיא השור יסקל כתיב לא דרשו כולי האי באם אינו ענין אלא דבתוספות [דף י"ג ד"ה שנאמר] משמע דעיקר דרשא מהשור יסקל אתא וזה צ"ע:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק. כתב הר"ב ודוקא כשהזיקו נכסיו אבל המזיק עצמו שחבל בחברו [כו'] משום דרבא פ"ה דף מ"ח אמר למלתיה בנכנס לחצר חבירו וכו'. ולעיל מיניה נקט הכניס שורו וכו'. שמע מיניה דהכא בנכנס עצמו. ולהכי אסברה לה הר"ב נמי בחבל חברו. ואע"ג דאנן בשור הנכנס קיימינן. ודינא נמי הכי הוה כמו שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות נזקי ממון [הלכהז'] וטור סימן שע"ח. והרמב"ם בפירושו. וכן נמוקי יוסף סתמו וכתבו. ואם הזיקו הוא בעצמו וכו':

ורשות הניזק והמזיק. כתב הר"ב כגון חצר וכו' בשן ורגל פטור. פירש רש"י [דף י"ג ע"ב] דבעינן ובער בשדה אחר ומש"ה אם היתה מיוחדת [לפירות] וכו' והזיק בשן ורגל חייב. דשדה אחר קרינן ביה:

הניזק והמזיק. לשון התשבי שרש ב) נזק. ותמהתי למה לא אמר המזיק והמוזק על משקל המכה והמוכה. ע"כ. ולפי מה שכתבתי בריש פרקין שהרכיבו לשם נזיקין בבנין נפעל לטעם שהתבאר שם. אני אומר שמפני כן שמשו בניזק ולא אמרו מוזק אחרי שכבר נשתמשו בבנין נפעל בהרכבתו לשם נזיקין:

וכשהזיק וכו'. הא דרשינן ליה ריש פרקין [ד' ע"א] לאתויי קרן. כדכתי' כי יגח אין נגיחה אלא בקרן שנאמר (מלכים א' כב) ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח. ואומר (דברים לג) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח שמע מיניה בין בתלוש בין במחובר קרי נגיחה. גמרא שם דף ב'. וכשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן ליה. דלאו יתירא הוא. רש"י [ט:]:

משנה ג[עריכה]

שום כסף. כתב הר"ב ואם הזיקה פרתו וכו'. שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו. לשון נ"י ונתקרע. ומ"ש הר"ב דהוי נמי בור. שכל ממונו המזיק במקום שמונח שם דומה לבור והוי תולדתו. ומ"ש הר"ב אין אומרים וכו' לשון נ"י ואפילו היה נראה שהנזקין שוין לא אמרינן יצא זה בזה בלא שומא. לפי שמתוך השומא תעלה שומת שניהם בדקדוק ואם יש מותר משלמים המותר זה לזה. ואם אין שם מותר שניהם פטורים:

ושוה כסף. כתב הר"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים. לא יפרעו אלא מן הקרקע ולא מן המטלטלין. דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ולכאורה הואיל ולא כתב דהאידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כמו שכתב במשנה ג' פ"ט דכתובות וכן ריש פ"ו דערכין. ועוד ריש פרק בתרא דמכילתין. [נראה] דדעתו כרבינו אפרים שכתב הטור בשמו סוף סימן תי"ט דלא תקנו אלא לבעל חוב משום נעילת דלת אבל לנזקים דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב"ם כתב גם כן כך שם בפרק ט' דכתובות במשנה ב' ולא כן בכאן. ואעפ"כ כתב בפ"ח מהלכות נזקי ממון [הלכה י"א] דהאידנא מגבין לנזקין מן המטלטלין של יתומים לכך נראה שסמכו על הא דכתבו בכתובות:

בפני ב"ד. כתב הר"ב מומחין. פירש רש"י מומחין דנין דיני קנסות [כדתנן בריש סנהדרין] וכתבו התוספות ואע"ג דמתניתין לא איירי בקנסות. דהא שור לרגלו ומבעה לשינו מפרשינן לה. מכל מקום מרמז לנו התנא במתניתין אפילו במילי דלא איירי ברישא. ע"כ. והא דמייתינן לקרן בוכשהזיק דמתניתין דלעיל. היינו מועד דהא במיטב הארץ תנן. ותם אינו משלם אלא מגופו כדלקמן:

ועל פי עדים בני חורין. כתב הר"ב לאפוקי עבדים ועכו"ם דפסולי עדות. כמו שפירש הר"ב במשנה ח' פ"ק דראש השנה בעבדים. וכתב הר"ן דעכו"ם נמי פסול מהאי טעמא. ובגמרא צריכא לאשמועינן תרוייהו. דאי אשמועינן עבדים הוה אמינא משום דאין להם חיים. דכתיב (בראשית כב) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. אבל עכו"ם דאית להו חיים דכתיב (מלכים א' טו) ) הדד בן טברימון בן חזיון. לא. ואי אשמועינן עכו"ם משום דלא שייכי במצות. אבל עבד כנעני דשייך במצות שנשים חייבות בהן אימא לא. צריכא. ואם תאמר ומאי שנא הכא דאשמועינן דפסולים. הא פסילי לכל עדות. כבר כתב הרמב"ם שהוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת [שנוותר] ונקל בעדות הנזקין לרוב מאורעיהם. ולמעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים לפי שההכאות בין האנשים ובין הבהמות ג"כ רוב היותם במעמד עמי הארץ והעבדים והעכו"ם לכן הודיענו שלא יקבלו בזה אלא עדות כשרים כמו בשאר העדיות. ע"כ. וטור סימן ת"ח כתב בשם ר"י דאשמועינן דאפילו בשור עכו"ם שנגח לשל ישראל אין דנין אלא בעדות כשרים:

והנשים בכלל. כמו שכתבתי במשנה ז' פ"ק דקדושין דהשוה אשה לאיש וכו'. ועיין לקמן פ"ד מ"ז:

הניזק והמזיק בתשלומין. כתב הר"ב כגון אם פחתה וכו'. ואע"ג דתנן לה חדא זמנא בתשלומי נזק. כמ"ש במשנה א' בשם נמוקי יוסף. מפרש בגמרא חדא בתם וחדא במועד וצריכא דאי אשמועינן תם משום דאכתי לא אייעד אבל מועד אימא לא. ואי אשמועינן מועד משום דקא משלם כולה אבל תם אימא לא צריכא. ולא קשיא דהא תרי זימני תנן לה תשלומי נזק. ולמאי איצטריך תו הך דהכא. דתשלומי נזק דתנן ברישא. אינו מיותר כלל. אלא דתני מה הצד השוה שבהם. ולהכי נמי בגמרא לא פירשו אלא אתשלומי נזק דמתניתין ב'. ואין זה דרישא. אלא כמעתיק לשון שבסיפא:

משנה ד[עריכה]

הבהמה אינה מועדת וכו'. משום דתני שן ורגל דמועדין מתחילתן. נקט אינה מועדת. ולא תנא הבהמה תמה:

ולא לשוך וכו'. בגמרא דריש פרקין [דף ב' ע"ב] נשיכה כיון דאין הנאה להזיקה כשן. הוי תולדה דקרן. רביצה ובעיטה. כיון דאין הזיקן מצוי כרגל. הוו תולדה דקרן:

ושור המועד. פירש הר"ב ג"פ ליגח וכו' ולגבי מועד חשיב להו חד כן פירש"י בפירוש המשנה. ומסיים דעל ידי העדאה דעדים אתי בהו חיוב [נזק שלם]. הלכך חדא מלתא הוא. ע"כ ועיין לקמן:

ושור המזיק ברשות הניזק. כתב הר"ב ומתניתין אתיא כמ"ד משונה וכו' כלומר הך בבא דמתניתין אבל רישא על כרחך רבנן היא. דהשן מועדת וכו' על כרחך בחצר הניזק דבעינן ובער בשדה אחר. ותנן הבהמה אינה מועדת כו'. וה"ק שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי. רישא רבנן. וסיפא רבי טרפון. ואע"ג דרבינא דבתראה מוקים לה כולה כרבנן. אבל מחסר למתניתין. לפיכך פירש הר"ב אליבא דשמואל. ומ"ש הר"ב דאינה הלכה. עיין בפירושו משנה ה' פ"ב:

והאדם הרי חמשה. ובבעלי חיים קמיירי להכי לא חשיב בור ואש. רש"י. ומסיימי התוספות דף ד' דבור ואש כך לי פעם ראשונה כמו בפעם שלישית ורביעית:

הזאב והארי כו'. חסורי מחסרא והכי קתני. ויש מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב וכו'. גמרא. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ"ק דסנהדרין מנלן דחייבה תורה לכל הני:

הרי אלו מועדים. אפילו בנשיכה ובכל נזקין ומשלמין בעלים שלהם נזק שלם. רש"י:

שהן בני תרבות. שגידלן אדם בביתו: רש"י:

מה בין תם למועד אלא שהתם וכו' וכן לשון הזה במ"ח פרק ה' דמנחות. ובמשנה ב' פ"ג דערכין. עוד שם משנה ב' פ"ז ובריש מסכת קנים. [ועיין פ"ז משנה ב' דמסכת תמיד] ולכאורה נראה לפרש בלשון בתמיה מה בין וכו'. ליכא. אלא שהתם וכו'. אבל בגמרא דף ט"ו מסקינן דשייר שאינו משלם על פי עצמו דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור דכתיב (שמות כב) אשר ירשיעון וגומר כדפרישית במשנה ח' פ"ט. ושייר חצי כופר. דתם פטור מכופר. לכך צריך לפרש שהוא כמו אין בין וכו'. [וכהאי גוונא מפרש הר"ב בסוף פ"ק דשבועות] וכן ההיא דקנים נשנה בפ"ק דמגילה מ"ו בהדיא בלשון אין בין וכו'. [ובסוגיא דהכא [ד' ט"ו] ודסוף פרק אלו נערות [דף מ"א ע"א] מייתי למתניתין ולא גרם אלא]:

מן העלייה. פירש הר"ב מעידית שבנכסיו דמאי עלייה מעולה שבנכסיו. וכן הוא אומר (ד"ה ב' ל"ב) וישכב חזקיה עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד. ואמר ר"א במעלה אצל המעולים שבמשפחה ומאן נינהו דוד ושלמה. גמרא: