משנה בבא קמא א ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק א · משנה ב | >>

[עריכה]

כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו.

הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו.

נכסים שאין בהם מעילה^כ, נכסים של בני ברית, נכסים המיוחדים, [ובכל מקום] חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק.

וכשהזיק^כד, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֹּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ,

הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ;

הִכְשַׁרְתִּי בְּמִקְצָת נִזְקוֹ,

חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ.

נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה,

נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְּרִית,

נְכָסִים הַמְּיֻחָדִים;

וּבְכָל מָקוֹם,

חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְּיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק,

וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק.

וּכְשֶׁהִזִּיק,

חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כל שחבתי בשמירתו - הכשרתי את נזקו.

הכשרתי במקצת נזקו - חבתי בתשלומי נזקו, כהכשר כל נזקו.

נכסים שאין בהן מעילה,

נכסים שהן של בני ברית,

נכסים המיוחדים,

ובכל מקום - חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק,

כשהזיק - חב המזיק לשלם תשלומי נזק, במיטב הארץ.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

"הכשר" זה של משנה זו שם נופל על תיקון הדבר והכנתו לקבל דין מן הדינים כמו שבארנו בתחילת עירובין.

ואמר שכל מה שיתחייב בשמירתן שלא יזיק לאדם, אותו הדבר מוכן הוא כי בכל עת שיזיק ואפילו שלא מדעת בעליו יתחייב בתשלומים כיון שלא שמרו. וזהו טעם אמרו הכשרתי.

וכמו כן כל מה שהכשיר מקצת נזקו יתחייב עליו כאילו הכשיר כל נזקו, כגון הבור שזכרנו לא יתחייב עליו מה שראוי להתחייב על נזק הבור עד שיהיה עמוק עשרה טפחים. ואין הפרש בין שיחפור בור עשרה טפחים או שיחפור טפח בבור שהיה עמוק תשעה טפחים ועשאו עמוק עשרה, לפי שכיון שהכינו להיזק הנה הוא כאילו חפרו מתחילתו, וזהו שאמר הכשרתי מקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.

אחר כן התנה חמישה תנאים, ואמר כי לא יתחייב האדם לשלם בהיזק המגיע מממונו אם יחסר תנאי מאלו החמישה תנאים:

האחד, שלא יהיו אותם נכסים מהקדש, לפי ששורו אם הוא חטאת או אשם והזיק לא יתחייב שום דבר, וזהו עניין שאמרו נכסים שאין בהן מעילה, כי הקדשים מי שיהנה מהם יתחייב קרבן מעילה כמו שנתבאר במסכת מעילה.
והשני, שיהיה הניזק בן ברית. אבל אם נגח שורו של ישראל לשורו של גוי לא ישלם הישראל שום דבר כמו שיתבאר.
והשלישי, שיהיו אותם נכסים שהגיע מהם ההיזק מיוחדים והבעלים מיוחדים. אבל אם אמר שורך הזיק ויאמר האחר שורך הזיק ולא יתברר איזה משני השורים הזיק, או כשהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מיוחדים בשעת ההיזק, לא יתחייב בעל אותו ההיזק תשלומין. אבל אם החזיק אחר באותו השור המזיק אחר שהזיק, זכה בו כדין כל הפקר.
והרביעי, שיהיה ההיזק נעשה חוץ מרשות המיוחדת למזיק. אבל אם נכנס שורו של ראובן לביתו של שמעון והוזק לא יתחייב שמעון שום דבר, לפי שיאמר לו שורך ברשותי מאי בעי. ואם הזיקו שמעון הוא בעצמו כגון שהכהו ופצעו או המיתו חייב לשלם, לפי שיאמר לו נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא.
והחמישי, שיהיה ההיזק נופל ברשות שניהם, כגון שיהיה חצר משותף לניזק ולמזיק, וכשהזיק שורו באותו חצר בשן ורגל לא יתחייב שום דבר, אבל אם הזיק בקרן יתחייב כמו שיתבאר. ובלבד שתהיה הרשות משותפת ביניהם מיוחדת לפירות ולשורים, אבל אם היתה מיוחדת לפירות, ועבר אחד מן השותפין והכניס בו שורו, והזיק בשן ורגל חייב, ואף על פי שהוא רשות לשניהם.

וכשישלמו אלו התנאים כולם והזיק המזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כל שחבתי בשמירתו וכו' - כל דבר שנתחייבתי לשמרו:

הכשרתי את נזקו - אם לא שמרתיו כראוי והזיק, אני הוא שהכשרתי וזמנתי אותו היזק, ואני חייב עליו. כגון המוסר שורו לחרש שוטה וקטן חייב, שעליו היה מוטל שמירת שורו והרי לא שמרו כראוי לו:

הכשרתי במקצת נזקו וכו' - ואם תקנתי וזמנתי מקצת הנזק אף על פי שלא זמנתי ותקנתי את כולו, נתחייבתי עליו כאילו זמנתיו כולו. כגון החופר בור תשעה ברה"ר ובא אחר והשלימו לעשרה, ונפל שמה שור או חמור ומת ^יט, האחרון חייב. אע"פ שלא תקן אלא מקצת הנזק, כאילו עשה כל הנזק, כיון דבתשעה ליכא מיתה:

נכסים שאין בהם מעילה - ועל איזה נכסים אני חייב לשלם אם הזקתי, על נכסים שאין בהם מעילה. כגון נכסים שאינן הקדש. שאם הזקתי נכסים של הקדש איני חייב לשלם, דכתיב שור רעהו ולא שור של הקדש. והוא הדין לכל שאר נזקים:

נכסים שהם של בני ברית - שאם הזיק נכסים של נכרי, פטור:

נכסים המיוחדים - שיש להם בעלים מיוחדים, שאם הזיק נכסים של הפקר, פטור ^כא:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק - בכל מקום שהזיקו נכסיו את נכסי חבירו חייב המזיק, חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם נכנס שור ניזק ברשות המזיק והזיקו שור המזיק, פטור, דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי. ודוקא בשהזיקו נכסיו, אבל המזיק עצמו שחבל בחברו ^כב, אף על פי שהוא עומד ברשותו, חייב, דאמר ליה הנחבל נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא:

ורשות הניזק והמזיק - ורשות המיוחדת לניזק ולמזיק, כגון חצר של שניהם, והזיק שורו של אחד מהם באותה חצר בשן ורגל, פטור ^כג. והוא שתהיה אותה חצר מיוחדת לשוורים גם כן. אבל אם היתה מיוחדת לפירות ולא לשורים, והזיק בשן ורגל, חייב. ואם הזיק בקרן, בכל ענין חייב:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

הכשרתי. פירש הר"ב זמנתי וחבירו במשנה ב' פרק קמא דעירובין:

הכשרתי במקצת נזקו. כתב הר"ב כגון החופר בור וכו' ונפל שמה שור או חמור מת. אבל אם ניזק פליגי תנאי. ומ"מ פסקו כמ"ד אף לנזקין האחרון חייב. וכתב המגיד בפי"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה י"ב] שהטעם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל:

נכסים שאין בהם מעילה. גמרא. מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי חייב בנזקין. כגון קדשים קלים שאין בהם מעילה מחיים. אלא באימורים לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה פ"ק [דף ז']. מני רבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו (ויקרא ה') לרבות קדשים קלים שהם ממונו. א) דקרינן בהם וכחש. ועיין מה שכתבתי במשנה ט' פ"ד דבבא מציעא:

נכסים של בני ברית. כתב הר"ב שאם הזיק של עכו"ם פטור כדתנן במשנה ג' פ"ד. ושם אפרש בס"ד:

נכסים המיוחדים. כתב הר"ב שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כך הם דברי רש"י בפירוש המשנה. אבל הוא מפרש כדסלקא דעתיה בגמרא שכן דרכו כיון שבסדר הגמרא מפרש להמשנה. נוח לפרש כדסלקא דעתיה דגמרא דלא כמסקנא. אבל הר"ב שמפרש למשנה בפני עצמה לא הוי ליה לפרש כן. דהא קשיא מאי תבע ליה. והכי פרכינן בגמרא מאן תבע ליה. אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן וקדם וזכה בו אחר. א"נ נגח ואחר כך הקדיש ואחר כך הפקיר שנאמר (שמות כא) והועד בבעליו והמית איש [וגו'] השור יסקל וגם בעליו יומת. ומשמע שיהא לו בעל בשעת מיתה והעמדה בדין וגמר דין. והאי קרא אע"ג דבשור שהמית אדם כתיב. ילפינן לנזקין. ותמיהני דלענין שור שהמית ר' יהודה אמרה במשנה ז' פרק ד'. ושם פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כרבי יהודה. וכ"כ שם נמוקי יוסף. והיאך ילפינן לה הכא לענין נזקין. ובמיתה דביה כתיב לא דרשינן לה. ונראה לי דילפינן באם אינו ענין. משום דהתם ז' שור כתיבי לאתויי שאין לו בעלים הלכך אמרינן באם אינו ענין למיתה דז' שור כתיבי. תנהו ענין לנזקין. ואפשר נמי דהיינו טעמא דהרמב"ם פרק שמיני מהלכות נזקי ממון וטור סימן ת"ו השמיטו גמר דין. משום דלגמר דין דבהדיא השור יסקל כתיב לא דרשו כולי האי באם אינו ענין אלא דבתוספות [דף י"ג ד"ה שנאמר] משמע דעיקר דרשא מהשור יסקל אתא וזה צ"ע:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק. כתב הר"ב ודוקא כשהזיקו נכסיו אבל המזיק עצמו שחבל בחברו [כו'] משום דרבא פ"ה דף מ"ח אמר למלתיה בנכנס לחצר חבירו וכו'. ולעיל מיניה נקט הכניס שורו וכו'. שמע מיניה דהכא בנכנס עצמו. ולהכי אסברה לה הר"ב נמי בחבל חברו. ואע"ג דאנן בשור הנכנס קיימינן. ודינא נמי הכי הוה כמו שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות נזקי ממון [הלכהז'] וטור סימן שע"ח. והרמב"ם בפירושו. וכן נמוקי יוסף סתמו וכתבו. ואם הזיקו הוא בעצמו וכו':

ורשות הניזק והמזיק. כתב הר"ב כגון חצר וכו' בשן ורגל פטור. פירש רש"י [דף י"ג ע"ב] דבעינן ובער בשדה אחר ומש"ה אם היתה מיוחדת [לפירות] וכו' והזיק בשן ורגל חייב. דשדה אחר קרינן ביה:

הניזק והמזיק. לשון התשבי שרש ב) נזק. ותמהתי למה לא אמר המזיק והמוזק על משקל המכה והמוכה. ע"כ. ולפי מה שכתבתי בריש פרקין שהרכיבו לשם נזיקין בבנין נפעל לטעם שהתבאר שם. אני אומר שמפני כן שמשו בניזק ולא אמרו מוזק אחרי שכבר נשתמשו בבנין נפעל בהרכבתו לשם נזיקין:

וכשהזיק וכו'. הא דרשינן ליה ריש פרקין [ד' ע"א] לאתויי קרן. כדכתי' כי יגח אין נגיחה אלא בקרן שנאמר (מלכים א' כב) ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח. ואומר (דברים לג) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח שמע מיניה בין בתלוש בין במחובר קרי נגיחה. גמרא שם דף ב'. וכשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן ליה. דלאו יתירא הוא. רש"י [ט:]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יט) (על הברטנורא) אבל אם ניזק פליגי תנאי. ומ"מ פסקו כמ"ד אף לנזקין האחרון חייב. והטעם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומפני כך חייב בכל. הה"מ:

(כ) (על המשנה) מעילה. מעילה הוא דלית בתו הא מקדש קדשי חייב בנזקין כגון. קדשים קלים שאין בהם מעילה מחיים. אלא אימורים לאחר זריקת דם. מני ר"י הגלילי היא דאמר ממון בעלים הוא כו':

(כא) (על הברטנורא) בגמרא פריך מאן תבע ליה. אלא דנגרן תורא דהפקר לתורא דידן וקדם חכה בו אחר. א"נ נגרן ואח"כ הקדיש ואח"כ הפקיר שנאמר והועד בבעליו והמית איש וגו' השור יסקל וגם בעליו יומת. ומשמע שיהא לו בעל בשעת מיתה והעמדה בדין וגמר דין. והאי קרא אע"ג דבשור שהמית אדם כתיב אם אינו ענין למיתה דז' שור כתיבי תנהו ענין לנזיקין. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) לאו דווקא לחבירו, דה"ה לשור נמי דינא הכי ואשגרת לישנא דגמרא נקט. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) דבעינן ובער בשדה אחר. ומש"ה אם היתה מיוחדת לפירות וכו' והזיק בשן ורגל חייב. דשדה אחר קרינן ביה. רש"י:

(כד) (על המשנה) וכשהזיק כו'. לאתויי קרן דכתיב כי יגח ואין נגיחה אלא בקרן כו'. גמרא. וכשהזיק כו' דרישא, לא דרשינן ליה, דלאו יתירא הוא. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

חבתי בתשלומין וכו': וכתוב בנמקי יוסף כי זו דלא דייק מהך לישנא דסיפא דאגב רישא דקתני חב המזיק לשלם תשלומי נזק הוצרך למתני בסיפא תשלומי נזקו אלא ה"ק מדנקט הכי בהך לישנא דרישא בלשון תשלומין ע"כ. ולפי פירושו ז"ל נלע"ד דאתי שפיר מדויק לשון הברייתא דקתני תשלומי נזק מלמד שהבעלים מיטפלין בנבלה דמשמע דקאי ברייתא אלישנא דרישא דמתני' וכן מצאתי אח"כ מבואר בפי' רש"י ז"ל סוף פרק אלו נערות. אבל בתוספתא הלשון כן חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים וכו' ומ"מ אין האי תנינא להא דת"ר דקאמר בגמ' כשאר תנינא שבתלמוד דו"ק וקל להבין. בפי' רעז"ל כגון החופר בור תשעה בר"ה ובא אחר והשלימו לעשרה ונפל שמה שור או חמור ומת האחרון חייב ע"כ. ובגמ' פריך ותו ליכא גוונא אחרינא בהכשר כל נזקו והא איכא נמי וכו' והא איכא נמי וכו' עד ארבעה והא איכא פריך ואזיל תרי מינייהו מסברא ותרי מינייהו מברייתא וכולהו משני להו:

נכסים שאין בהן מעילה: ובגמ' פריך מעילה הוא דלית בהו הא מיקדש קדשי ואע"ג דמיקדש קדשי חייב בנזקין ורבא מוקי לה בנכסי הדיוט ומאי שאין בהן מעילה שאין בהן דין מעילה ולא תידוק מינה הא מיקדש קדשי וקאי בקשיא אמאי לא תני בהדיוט בהדיא ר' יוחנן אוקי לה מעיקרא בקדשים קלים שאין בהן מעילה אע"ג דמיקדש קדשי וכר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הם ושור רעהו קרינן ביה. וז"ל הרא"ש ז"ל מאן תנא א"ר יוחנן ר' יוסי הגלילי היא ומסקי' דר' יוסי הגלילי במתנות כהונה בזמן הבית מודה ר' יוסי הגלילי דלא הוי ממון בעלים אבל בכור בזמן הזה אפי' תם הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה ולרבנן אפי' בכור בעל מום חי בזמן הזה לא הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה כדאמרי' התם בפ' הפרה שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר משלם ח"נ רבינא אמר משלם נ"ש ופי' רב יהודאי גאון דמיירי בבכור שור דלא פסיק ליה ומסתמא בימיהם נחלקו אלמא לא הוי ממון בעלים מחיים לפי שאסור בגיזה ועבודה וחלב ע"כ ועיין ג"כ בתוס' ז"ל:

נכסים המיוחדים: שיש להם בעלים מיוחד ם שאם הזיק נכסים של הפקר פטור עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט הכי ממעט בתוספתא ובגמ' פריך היכי דמי אי דנגח תורא דידן לתורא דהפקר מאן תבע ליה והמסקנא כגון שנגח תורא דהפקר לתורא דידן וקדם אחר דזכה בו. ורב יהודה אמר למעוטי זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק ותנא והדר מפרש לקמן ספ"ג ורבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר דהכי משמע שיהו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין וגמר דין ותניא נמי הכי יתר על כן אמר יהודה אפי' נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו והמית וגו' השור יסקל וגם בעליו יומת עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד כלומר בבעל אחד והאי ברייתא קאי אמתני' דלקמן פ"ד סי ז'. וכתב הרא"ש ז"ל דאע"ג דפליגי רבנן עליה דר' יהודה מוקי רבינא מתני' כיחידאה משום דרבנן לא פליגי עליה אלא בשור שהמית אדם אבל בשור שהמית שור לא פליגי עליה כמו שכתוב בפירוש בשם ה"ר מאיר ז"ל ע"כ:

ובכל מקום: ה"ר יהוסף מחק ב' מלות הללו וכן מצאתי בכל הספרים:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק: דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי שמעינן מינה דאי עייל ברשות לרשות המזיק חייב:

וכשהזיק חב המזיק: פירשנו לעיל לאתויי קרן אבל אליבא דרב דאמר דתנא השור לכל מילי דשור ומבעה זה אדם מפרש בגמ' וכשהזיק לאתויי בהמה שביד השומרים שאם הזיקה תם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש וכדתנן ספ"ד וה'. וכתבו תוס' ז"ל ואפי' לרב חסדא דס"ל דחצר השותפין המיוחדת לפירות ולא לשורים חייב בה הכתוב על השן ועל הרגל דבשדה אחר קרינן בה. ומתני' דקתני ורשות הניזק והמזיק לא קאי אדלקמיה אלא אדלבתריה וה"ק אבל רשות הניזק והמזיק כשהזיק חב המזיק אכתי איכא יתורא לאתויי קרן לשמואל וכל הני שומרין לרב דה"מ למיתני ורשות הניזק והמזיק חייב ולא ליתני כשהזיק חב המזיק ע"כ. ונראה דמיטב לא הדר תנייה הכא אלא אגב דאיצטריך למיתני כשהזיק חב המזיק למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הנא נמי מיטב אע"ג דהא ודאי לכ"ע שמעינן לה מרישא לכולהו אבות נזיקין דמשלמי ממיטב ובקרן אם הוא מועד דאילו תם מגופו משלם ואין כאן מיטב. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דרב חסדא למה לא פירש מתני' כר' אלעזר כדמשמע פשטא דמתני' ובמיוחדת לפירות ולשוורים וכדפי' תוס' ז"ל. ונלע"ד דרב חסדא היה מקובל דברישא דמתני' גרסי' וכשהזיק בוי"ו אבל הכא בזה מקובל דגרסי' כשהזיק בלא וי"ו וא"כ טפי משמע פשט המשנה דאדלבתריה קאי מאדלקמיה ומ"מ אכתי איכא יתורא בלשון מתני' לרב לאתויי שומרי' ולשמואל לאתויי קרן וכדפירשו תוס' ז"ל כנלע"ד ודו"ק. ומצאתי שה"ר יהוסף ז"ל הגיה וכשהזיק בוי"ו וכתב שכן מצא מוגה ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

כל שחבתי בשמירתו: ר"ל כל דבר שהוא שלי שנתחייבתי לשמרו שלא יזיק והזיק:

הכשרתי את נזקו: ר"ל בין שהזיק ע"י שהכשרתי והכנתי כל ניזקו דהיינו שלא שמרתיו כלל:

הכשרתי במקצת נזקו: ר"ל ובין שהכנתי רק מקצת נזקו, כגון ששמרתיו אבל לא כראוי [כלקמן רפ"ו], או שהיה בר"ה בור עמוק ט' טפחים והעמקתי בה רק טפח האחרון, לעולם חבתי בתשלומין וכו':

נכסים שאין בהן מעילה: ר"ל ודוקא בהיה הדבר הניזק נכסים שאין וכו', לאפוקי קדשי בדק הבית, או קדשי קדשים מחיים, או אימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמן, אם הזיק אלו, פטור:

נכסים של בני ברית: לאפוקי בהזיק נכסי עכו"ם:

נכסים המיוחדים: לבעלים, ולאפוקי שור הפקר שנגח, ואח"כ זכה בו אחר, ולאפוקי בהפקירוהו בעלים אחר שהזיק:

ובכל מקום: שהזיקו נכסיו שם, חייב לשלם:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק: רצה לומר בנכנס הניזק לרשות המזיק שלא מדעת ב"ב. והוזק בנכסי בע"ב, פטור. מיהו בהזיקו ב"ב במזיד, חייב לשלם [(שו"ע חו"מ, שעח)]:

ורשות הניזק והמזיק: ר"ל חוץ מחצר השותפים, שרשות שניהן להכניס שם בהמה ופירות, והוזק נכסי א' בשל חבירו, פטור בשן ורגל, דבעינן ובער בשדה אחר:

וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ: אף דכבר נשנה כן במשנה א', קמ"ל הכא משנה יתירתה, דבכל נזק אפילו של קרן, צריך לשלם עדיות:

בועז

[עריכה]