משנה בבא בתרא ו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ו · משנה ג | >>
המוכר יין לחבירו והחמיץ, אינו חייב באחריותו.
ואם ידוע שיינו מחמיץי, הרי זה מקח טעות.
ואם אמר לו יין מבושם יא אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרתיב.
וישן, משל אשתקד.
ומיושן, משל שלש שניםיד.
הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵרוֹ וְהֶחֱמִיץ,
- אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.
- וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ מַחֲמִיץ,
- הֲרֵי זֶה מֶקַּח טָעוּת.
- וְאִם אָמַר לוֹ:
- יַיִן מְבֻשָּׂם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ,
- חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עַד הָעֲצֶרֶת.
- וְיָשָׁן,
- מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד.
- וּמְיֻשָּׁן,
- מִשֶּׁל שָׁלֹשׁ שָׁנִים:
- יַיִן מְבֻשָּׂם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ,
המוכר יין לחברו -
- והחמיץ - אינו חייב באחריותו.
- ואם יודע שיינו מחמיץ - הרי זה מקח טעות.
- ואם אמר לו:
- יין מבוסם אני מוכר לך - חייב להעמיד לו עד העצרת.
- ישן - משל אשתקד.
- מיושן - משל שלש שנים.
ובלבד שיהיו בכלים דלוקח, ויבאר עליו שיש בלבו שהוא לוקח ממנו לבשל בו מעט מעט, ובכן לא יהיה המוכר חייב באחריות. אבל אם הוא בקנקני המוכר, יאמר לו הא חמרך והא קנקנך, ולא יוכל לומר לו המוכר למה הנחתו עד שנפסד, לפי שכבר הודיע לו שהוא צריך לבשל מעט מעט:
אינו חייב - המוכר באחריותו. דבשעת מכירה יין הוה. ודוקא שנעשה חומץ בכליו דלוקח ח, דאי בכליו של מוכר, מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך, ולא מצי מוכר אמר ליה למה השהית אותו בקנקנים כל כך את הוא דאפסדת, דמצי היאך אמר ליה הא מעיקרא הודעתיך ט שלא היה בדעתי להסתפק מן היין אלא מעט מעט:
ואם ידוע שיינו מחמיץ - שאינו מתקיים. ואידך אמר ליה דלא בעי ליין אלא למקפה ולשהותו ליקח ממנו מעט מעט:
הרי זה מקח טעות - דהוה ליה לאודועי שאין יינו מתקיים:
מבושם - דרכו להתקיים עד עצרת. ומשם ואילך החום מקלקלו:
וישן - אם מכר לו יין על מנת שהוא ישן. נותן לו משל אשתקד, מן השנה שעברה הקודמת לזו יג:
אינו חייב באחרייתו. כתב הר"ב ודוקא שנעשה חומץ בכליו דלוקח. גמרא. ופירש הרשב"ם דאיכא למימר כליו גרמו. ומ"ש הר"ב דאי בכליו של מוכר וכו'. דמצי היאך אמר ליה הא מעיקרא הודעתיך וכו' דבהכי מיירי כדמפרש הר"ב בסיפא. ואם ידוע וכו'. ומשום דבסיפא מוכרח לפרש כן דאי לאו הכי מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהויי וכדאיתא בגמרא. משום הכי מפרש לה הר"ב התם בהדיא:
ואם ידוע שיינו מחמיץ. בכל שנה. הרשב"ם:
מבושם. שיתקיים כדרך המתקיימין. הרשב"ם:
חייב להעמיד לו עד העצרת. קשה לרשב"א דהא בקנקנים דלוקח איירי מתניתין ולימא ליה קנקנך גרמו. וי"ל דודאי אם נמצא חומץ מצי אמר ליה הכי. אבל הכא לא איירי בהכי. אלא אשמועינן דצריך ליתן לו יין הראוי להתקיים עד העצרת כ"כ התוספות. ואין נראה כן מדברי הרשב"ם דבפסקא ישן. תנא ומיישן והולך עד החג. מפרש ואם יחמיץ קודם החג הרי הוא באחריותו של מוכר. ע"כ. וז"ל נ"י חייב להעמיד לו עד העצרת. אפילו בקנקנים דלוקח דומיא דרישא. דכיון דמבושם אמר ליה לא הוה ליה להתקלקל. ודוקא כשהיו קנקנים דלוקח בדוקים. ולא שני בברזא וכיוצא בו. וכן פירשו בתוספות. ועוד אמר שם שאם ידוע שיינו טוב וחזק להתקיים עד העצרת. כשמכרו לו. ואח"כ נפסד פטור. דמאי הוה ליה למעבד. הא אפשר שאירע לו שום מקרה מחמת היסט. וכיוצא בו שהפסידו והא לא קביל עליה. ע"כ. והטור סימן ר"ל כתב כדברי התוספות וכן כתב הרא"ש. והב"י לא העתיק לא דברי הרא"ש ולא מכל מה שכתבתי:
אשתקד. פירש הר"ב משנה שעברה הקודמת לזו. והוא שם מורכב שתא קדמייתא. ערוך:
משל שלש שנים. משנה דקודם אשתקד. דהוה ליה שלש שנים עם שנה שאנו עומדים בה. הרשב"ם: ד
המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית וכן המקבל מחבירו לבנות לו בית חתנות. כן הנוסח בספר מדויק וכן במשנה דירושלמי גם בספר הרי"ף והרא"ש וכן העתיק הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות מכירה. ומשום דבית חתנות לבנו הוא עושה אותו יציע קטן סמוך לביתו. כדפירש הרשב"ם ומסתמא אית ליה קרקע כבר סמוך לביתו. לפיכך תנן גבי בית חתנות המקבל לבנות וכו'. לפי שכבר יש לו קרקע. כך נ"ל. ונוסח משנה שבגמרא המוכר מקום לחבירו. וכן המקבל מקום מחבירו לעשות בית חתנות וכו'. ולגירסא זו אכתי לא תני בית עד בסיפא:
לבנות לו בית. דקדק נ"י דלבנות לא טריח בבציר מארבע על שש. אבל לחלוקת אחין או שותפין בד' על ד' הוי בית כדאמרינן בריש פ"ק דסוכה [דף ג] וכ"כ ב"י בשם הר"ן דמוכר בית בנוי סתם. נותן לו בית ד' על ד' כיון דבית מקרי כדאמרינן בריש סוכה ע"כ. ובש"ע סוף סימן רי"ד השמיט זה. וכתב מהר"ר ו א ל ק כ ה ן שלא ידע למה השמיטהו. ע"כ. ואפשר לומר משום דהתוספות כתבו דאין לחלק בין בנין לחלוקת אחין או שותפין. והא דסוכה מוקמינן בחצר המתחלקת לפי פתחיה. כלומר לפי פתחי בתים שכל בית שאין בו ד' על ד' אין לו דין פתח ליטול כנגדו חלק בחצר. ע"כ. ולדבריהם כי היכי דמשוין דין חלוקה לדין בנין ה"ה דין מכירה נמי. דכיון שאין ראיה מההיא דסוכה לענין חלוקה. ה"נ אין ראיה לענין מכירה:
בית חתנות לבנו וכו'. ל"ל למתני בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו. ליתני בית חתנות לבנו ולבתו וכו' מלתא אגב אורחיה קמ"ל דלא דרכא דחתנא למידר בית חמוהי כדאמרינן בספר בן סירא. הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין וקל מסובין [לאו דוקא אלא דבר גרוע] חתן הדר בית חמיו. פירש הרשב"ם כדאמרינן בפסחים [דף קי"ג] הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משום ממון. ואיתא להא ואיתא להא. ומיהו ה"ה לכל החתנים. אלא שמן הראשון צריך ליזהר חמיו יותר:
הרוצה לעשות רפת בקר בונה ד' [אמות] על שש. פליגי בגמרא איכא מ"ד ר"ע קתני לה והכי קאמר אע"פ שרפת בקר היא פעמים שאדם עושה דירתו כרפת בקר. ולנוסחא שניה שכתבתי דלא גרסי' ברישא בית אתי שפיר. דהשתא לא קאמר ר' עקיבא ארבע על שש אלא בבית החתנות לבנו שהוא קטן משאר בתים. אבל בית לעצמו ו' על ח' כדקתני בית קטן וכו'. ולנוסחא ראשונה דגרס בית ברישא. ועל כרחך בית קטן וכו' נמי ר' ישמעאל היא. מפרש ב"י סימן רי"ד בשם הר"ן דר"ע מודה בה קאמר. והכי קאמר ר' ישמעאל לר"ע. רפת בקר היא זו שאתה מודה שהרוצה וכו'. וכיון שכן. בית קטן וכו'. ע"כ. ואיכא דאמרי רבי ישמעאל קתני לה. וה"ק שהרוצה וכו':
ראיה לדבר היכל. פירש הר"ב שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים. ורומו שלשים. וכ"כ הרמב"ם והרשב"ם. ובשל בית ראשון קאמרי. דהוה הכי. ככתוב במלכים א' ו'. דאילו בית שני תנן פ"ד דמדות [מ"ו ז'] שהיה ארכו ארבעים. ורחבו עשרים אבל גובהו ארבעים. וא"ת א"כ ליזל בתר אותו בנין. וי"ל דאין לנו לילך אלא אחר הפחות. וביש ספרים וכן בנוסח משנה דירושלמי גרסינן ראיה לדבר היכל וכותליו. והשתא יש לפרש על בית שני שהיה עם כותליו מאה על מאה. רום מאה. שהרום חצי ארכו וחצי רחבו. ואילו בבית ראשון כתיב בדברי הימים ב' ג' והגובה מאה ועשרים. ועל כל הבית עם העליות נאמר. כפי פירוש רש"י שם. ואזלינן אחר הפחות. וכל שכן שבית שני קרוב יותר לזמנינו וראוי לילך אחריו במנהג המדינה. אלא דקשה לגירסא זו דאנן לאו בבנין בית עם כותלים ר"ל יציע ותאים שסביביו איירינן. אלא בבית בלבד. וא"כ מה זו ראיה לדבר מבנין עם כותלים לבנין בלא כותלים. ועוד דבגמרא דהכא מקשו קראי דבנין שלמה אהדדי. כתיב ושלשים אמה קומתו. וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה וגו' דמוכח נמי דמשום הכי מקשו הכא משום דמתניתין איירי בבנינא דשלמה כדברי המפרשים:
(ח) (על הברטנורא) דאיכא למימר כליו גרמו. הר"ש:
(ט) (על הברטנורא) דבהכי מיירי כדמפרש הר"ב בסיפא ואם ידוע. ועתוי"ט:
(י) (על המשנה) מחמיץ. בכל שנה. ר"ש:
(יא) (על המשנה) מבושם. שיתקיים כדרך המתקיימין. ר"ש:
(יב) (על המשנה) עד העצרת. קשה דהא בכליו דלוקח אמרינן כו'. וי"ל דודאי אם נמצא חומץ מצי א"ל קנקנך גרמו. אבל הכא לא איירי בהכי אלא אשמעינן דצריך ליתן לו יין הראוי להתקיים עד העצרת. תוספ'. וכ"כ הטור והרא"ש. ובר"ש לא נראה כן. והב"י לא העתיק מכל זה. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) והוא שם מורכב, שתא קמייתא. ערוך:
(יד) (על המשנה) ג' שנים. משנה דקודם אשתקד דהוו להו שלש שנים עם שנה שאנו עומדים בה. ר"ש:
הרי זה מקח טעות: מפרש רבא בגמרא דמתניתין קשיתיה לר' יוסי בר' חנינא לאוקומה בקנקנים דלוקח ובדא"ל למקפה מדקתני האי סיפא ואם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מקח טעות ואמאי לימא לי' לא איבעי לך לשהויי דהא רובא דאינשי לאו לשהויי זבני אלא לאו ש"מ דא"ל למקפה וה"ה רישא והיינו טעמא דברישא פטור מוכר דאיכא למימר קנקנים דלוקח גרמו ובסיפא חייב הואיל וידוע שיינו רגיל להחמיץ בכל שנה ושנה:
יין מבושם: היא גרסת הרי"ף והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם וגם בעל הטורים ז"ל ברוב נוסחאות גרסי מבושל כך כתוב שם בבית יוסף:
עד עצרת: דהיינו חג השבועות אבל יותר לא דתקופת תמוז מקלקל אפילו יין מבושם. וכתוב בנמקי יוסף ז"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת אפילו בקנקנים דלוקח דומיא דרישא דכיון דמבושם א"ל לא היה לו להתקלקל ודוקא כשהיו קנקנים דלוקח בדוקים ודלא שני בברזא וכיוצא בו ואם ידוע שיינו טוב וחזק להתקיים עד העצרת כשמכרו לו ואח"כ נפסד פטור דמאי ה"ל למיעבד הא אפשר שאירע לו שום מקרה מחמת הסח [הגהה נראה היסט] וכיוצא בו שהפסידו והא לא קביל עלי' ע"כ:
ישן משל אשתקד: ואם אינו כן הוי מקח טעות:
ומיושן משל שלש שנים: גמ' תנא צריך שיהא מתיישן ומתקיים עד גמר שנה שלישית זו דהיינו עד החג שהוא זמן הבציר ואם יחמיץ קודם החג הרי הוא באחריותו של מוכר שצריך להתקיים שלש שנים שלימות כיון שא"ל מיושן. ובישן כיון שלא נתבאר דינו נראה דלא גרע מיין מבושם וצריך לעמוד למיעוט עד עצרת של שנה שנית. וביד פי"ז דהלכות מכירה סימן ג' ו' ובפי"ח סימן י"א י"ד. ובטור ח"מ סימן ר"ל:
יכין
אינו חייב באחריותו: ואף שא"ל שקונהו לשתותו מעט מעט. ודוקא בנתנו לוקח בקנקניו, דמצי א"ל מוכר כליך גרמו שהחמיץ, אבל בנשאר בכלי המוכר, ואמר לו למקפה אמכרנו לך, דהיינו לשתותו מעט מעט, חייב מוכר. ובלא א"ל למקפה, אפילו החמיץ ביומו פטור [שם]:
ואם ידוע שיינו מחמיץ: ולקח למקפה:
הרי זה מקח טעות: אפילו נתנו לוקח בכליו:
חייב להעמיד לו עד העצרת: שכך דרכו לבלי להחמיץ עד אז. ודוקא שנשאר בכלי המוכר, וי"א אף בכלי לוקח [שם]:
וישן: ר"ל אם מכר לו יין ישן, והוא בכלי המוכר:
משל אשתקד: נוטריקון שתא קדמיתא, ור"ל שנה שעברה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת