תוספות יום טוב על בבא בתרא ו
<< · תוספות יום טוב · על בבא בתרא · ו · >>
ואפילו זרע פשתן. כתב הר"ב דרובא קונים אותו לזריעה וכו'. דאין הולכין בממון אחר הרוב. אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ועיין מ"ש ברפ"ג דב"ק ובמשנה ז' פ"ב דמכשירין:
רבן שמעון ב"ג אומר וכו' כתב הר"ב בגמרא מוקי כולה מתניתין אליביה דרשב"ג וכו' והלכה כמותו. ומ"ש הרמב"ם בפירושו ואין הלכה כרשב"ג זה כפירושו במשנתינו דלא כאוקימתא דכולה מתניתין רשב"ג אלא דפליגי בהוצאה. כדפליגי ת"ק וי"א בברייתא. ורשב"ג כי"א. ואין הל' אלא כת"ק ועמ"ש בפרק דלעיל משנה י':
זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן. והני מילי דלא צמחו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד או כיוצא בו איט חייב באחריותן. הרי"ף. וא"ת א"כ מאי קמל"ן פשיטא דהואיל שאין נקחין אלא לזריעה. ואינן ראוין לה אין לך מקח טעות גדול מזה. ונ"ל דהא אתא לאשמועינן דאע"פ שזרען ואי אפשר להחזירן חייב דהרי הוא כמו שפירש לו מוכר. לך וזרעם בקרקע. דסלקא דעתך אמינא נהי דמקח טעות הוא. מצי אמר ליה מוכר הבא לי חטי ואחזור לך דמיהם. קמ"ל דלא. ב"י סימן רל"ב בשם הר"ן:
המוכר פירות וכו'. לשון הר"ב המקבל פירות שקנה תבואה מחבירו הלוקח מקבל וכו'. נראה שכך היתה גרסתו המקבל וכו' ולא הוה ליה לכתוב הלוקח מקבל וכו' כיון דבהדיא תנן המקבל. והיינו הלוקח. והרשב"ם שכתב הלוקח מקבל וכו'. היינו לגירסת הספר דתנן המוכר וכו' הוצרך לפרש הרי זה הלוקח [מקבל עליו] וכו':
עשר מתולעות למאה. כתב הר"ב דהיינו אחד מעשר. כלומר דמתניתין דתנן מספר גדול לאו דוקא אלא הוא הדין במספר קטן נמי מקבל עליו ולא אמרינן דמספר קטן מקפיד ורוצה שיהיו כולם טובים. וגם הרשב"ם ונ"י והטור סימן רכ"ח. כתבו דהוא הדין אחד לעשר. וקצת קשה ממשנה ב' פרק דלקמן דאיצטריך למתני מספר קטן. ואי לאו הכי הוה משמע דלא. ואם כן הכא דלא תנן ליה. אימא דאין הכי נמי דלא:
מרתף של יין. כתב הר"ב ודוקא כשאמר מרתף זה וכו' ואם אמר סתם יין אני מוכר לך וכו' נותן לו יין בינוני וכו'. אין ספק אצלי שהנוסחא המשובשת שבפירוש הרמב"ם הטעתו שכ"כ שם ואם אמר ליה מרתף של יין וכו' ולא זכר מקפה נותן לו יין הנמכר בחנות וכו'. ולשון זה העתיק הר"ב וכתב ואם אמר סתם וכו'. ועל כרחנו טעות סופר הוא בדברי הרמב"ם שהרי אחר כך כתב ואם אמר ליה מרתף יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה. ולא יחדו שלא אמר ליה זה. הוא גם כן מקבל עליו עשרה קוססות וכו'. וקשיא דידיה אדידיה. אלא שזה שכתב ואם אמר ליה מרתף של יין חסר מלת זה וכן צ"ל. ואם אמר ליה מרתף זה של יין וכו' וכן הוא בהדיא בגמרא מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה. נותן לו יין הנמכר בחנות. ואיבעיא להו במרתף של יין. ולא אמר ליה למקפה. מאי. ופליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל. וחד אמר לא מקבל. שמעינן מינה דליכא מאן דאמר דבחלוקה זאת שנותן לו יין הנמכר בחנות. אלא דפליגי אי מקבל אי לא מקבל. ונותן לו יין יפה כדמסיק התם. ופסקו הפוסקים כמ"ד מקבל. דהוי קולא למוכר שהוא הנתבע. וכתב הרי"ף דהכי מוקמינן. למתניתין. ולא צריכא לאוקמה בדא"ל זה. ולא מפקינן ליה מפשטא. ע"כ. וכתב הכ"מ בסוף פרק י"ז מהלכות מכירה וז"ל. חלוף דינים הללו תלוי. שאם א"ל מרתף זה גרע כחו. ואפילו היה חומץ דמרתף זה כמות שהוא. ואם אמר לה מרתף של יין אני מוכר לך למקפה יפה כחו. כיון שלא הזכיר זה. וא"ל יין למקפה. חייב ליתן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל. ואם אמר ליה מרתף זה של יין מצד שהזכיר זה הורע כוחו ומצד שאמר של יין יפה כחו לכך נותן לו יין הנמכר בחנות ואם א"ל מרתף זה של יין למקפה. מצד שהזכיר זה גרע כחו. ומצד שאמר של יין למקפה יפה כחו. הוי כאילו א"ל מרתף של יין סתם. ונותן לו עשר קוססות למאה. ע"כ:
קוססות. פירש הר"ב יין רע. כמו ואת פריה יקוסס ויבש דיחזקאל (ז ט) הרשב"ם. וכ"כ בשם הר"ש במשנה ב' פ"ד דמעשר שני:
פיטסיאות. פירש הר"ב שאינן מבושלות וכו' והן שואבות היין ומזיעות אותו. כלומר ששואבות היין לפי שמזיעות אותו דרך דפנותיהן):
אינו חייב באחרייתו. כתב הר"ב ודוקא שנעשה חומץ בכליו דלוקח. גמרא. ופירש הרשב"ם דאיכא למימר כליו גרמו. ומ"ש הר"ב דאי בכליו של מוכר וכו'. דמצי היאך אמר ליה הא מעיקרא הודעתיך וכו' דבהכי מיירי כדמפרש הר"ב בסיפא. ואם ידוע וכו'. ומשום דבסיפא מוכרח לפרש כן דאי לאו הכי מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהויי וכדאיתא בגמרא. משום הכי מפרש לה הר"ב התם בהדיא:
ואם ידוע שיינו מחמיץ. בכל שנה. הרשב"ם:
מבושם. שיתקיים כדרך המתקיימין. הרשב"ם:
חייב להעמיד לו עד העצרת. קשה לרשב"א דהא בקנקנים דלוקח איירי מתניתין ולימא ליה קנקנך גרמו. וי"ל דודאי אם נמצא חומץ מצי אמר ליה הכי. אבל הכא לא איירי בהכי. אלא אשמועינן דצריך ליתן לו יין הראוי להתקיים עד העצרת כ"כ התוספות. ואין נראה כן מדברי הרשב"ם דבפסקא ישן. תנא ומיישן והולך עד החג. מפרש ואם יחמיץ קודם החג הרי הוא באחריותו של מוכר. ע"כ. וז"ל נ"י חייב להעמיד לו עד העצרת. אפילו בקנקנים דלוקח דומיא דרישא. דכיון דמבושם אמר ליה לא הוה ליה להתקלקל. ודוקא כשהיו קנקנים דלוקח בדוקים. ולא שני בברזא וכיוצא בו. וכן פירשו בתוספות. ועוד אמר שם שאם ידוע שיינו טוב וחזק להתקיים עד העצרת. כשמכרו לו. ואח"כ נפסד פטור. דמאי הוה ליה למעבד. הא אפשר שאירע לו שום מקרה מחמת היסט. וכיוצא בו שהפסידו והא לא קביל עליה. ע"כ. והטור סימן ר"ל כתב כדברי התוספות וכן כתב הרא"ש. והב"י לא העתיק לא דברי הרא"ש ולא מכל מה שכתבתי:
אשתקד. פירש הר"ב משנה שעברה הקודמת לזו. והוא שם מורכב שתא קדמייתא. ערוך:
משל שלש שנים. משנה דקודם אשתקד. דהוה ליה שלש שנים עם שנה שאנו עומדים בה. הרשב"ם: ד
המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית וכן המקבל מחבירו לבנות לו בית חתנות. כן הנוסח בספר מדויק וכן במשנה דירושלמי גם בספר הרי"ף והרא"ש וכן העתיק הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות מכירה. ומשום דבית חתנות לבנו הוא עושה אותו יציע קטן סמוך לביתו. כדפירש הרשב"ם ומסתמא אית ליה קרקע כבר סמוך לביתו. לפיכך תנן גבי בית חתנות המקבל לבנות וכו'. לפי שכבר יש לו קרקע. כך נ"ל. ונוסח משנה שבגמרא המוכר מקום לחבירו. וכן המקבל מקום מחבירו לעשות בית חתנות וכו'. ולגירסא זו אכתי לא תני בית עד בסיפא:
לבנות לו בית. דקדק נ"י דלבנות לא טריח בבציר מארבע על שש. אבל לחלוקת אחין או שותפין בד' על ד' הוי בית כדאמרינן בריש פ"ק דסוכה [דף ג] וכ"כ ב"י בשם הר"ן דמוכר בית בנוי סתם. נותן לו בית ד' על ד' כיון דבית מקרי כדאמרינן בריש סוכה ע"כ. ובש"ע סוף סימן רי"ד השמיט זה. וכתב מהר"ר ו א ל ק כ ה ן שלא ידע למה השמיטהו. ע"כ. ואפשר לומר משום דהתוספות כתבו דאין לחלק בין בנין לחלוקת אחין או שותפין. והא דסוכה מוקמינן בחצר המתחלקת לפי פתחיה. כלומר לפי פתחי בתים שכל בית שאין בו ד' על ד' אין לו דין פתח ליטול כנגדו חלק בחצר. ע"כ. ולדבריהם כי היכי דמשוין דין חלוקה לדין בנין ה"ה דין מכירה נמי. דכיון שאין ראיה מההיא דסוכה לענין חלוקה. ה"נ אין ראיה לענין מכירה:
בית חתנות לבנו וכו'. ל"ל למתני בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו. ליתני בית חתנות לבנו ולבתו וכו' מלתא אגב אורחיה קמ"ל דלא דרכא דחתנא למידר בית חמוהי כדאמרינן בספר בן סירא. הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין וקל מסובין [לאו דוקא אלא דבר גרוע] חתן הדר בית חמיו. פירש הרשב"ם כדאמרינן בפסחים [דף קי"ג] הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משום ממון. ואיתא להא ואיתא להא. ומיהו ה"ה לכל החתנים. אלא שמן הראשון צריך ליזהר חמיו יותר:
הרוצה לעשות רפת בקר בונה ד' [אמות] על שש. פליגי בגמרא איכא מ"ד ר"ע קתני לה והכי קאמר אע"פ שרפת בקר היא פעמים שאדם עושה דירתו כרפת בקר. ולנוסחא שניה שכתבתי דלא גרסי' ברישא בית אתי שפיר. דהשתא לא קאמר ר' עקיבא ארבע על שש אלא בבית החתנות לבנו שהוא קטן משאר בתים. אבל בית לעצמו ו' על ח' כדקתני בית קטן וכו'. ולנוסחא ראשונה דגרס בית ברישא. ועל כרחך בית קטן וכו' נמי ר' ישמעאל היא. מפרש ב"י סימן רי"ד בשם הר"ן דר"ע מודה בה קאמר. והכי קאמר ר' ישמעאל לר"ע. רפת בקר היא זו שאתה מודה שהרוצה וכו'. וכיון שכן. בית קטן וכו'. ע"כ. ואיכא דאמרי רבי ישמעאל קתני לה. וה"ק שהרוצה וכו':
ראיה לדבר היכל. פירש הר"ב שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים. ורומו שלשים. וכ"כ הרמב"ם והרשב"ם. ובשל בית ראשון קאמרי. דהוה הכי. ככתוב במלכים א' ו'. דאילו בית שני תנן פ"ד דמדות [מ"ו ז'] שהיה ארכו ארבעים. ורחבו עשרים אבל גובהו ארבעים. וא"ת א"כ ליזל בתר אותו בנין. וי"ל דאין לנו לילך אלא אחר הפחות. וביש ספרים וכן בנוסח משנה דירושלמי גרסינן ראיה לדבר היכל וכותליו. והשתא יש לפרש על בית שני שהיה עם כותליו מאה על מאה. רום מאה. שהרום חצי ארכו וחצי רחבו. ואילו בבית ראשון כתיב בדברי הימים ב' ג' והגובה מאה ועשרים. ועל כל הבית עם העליות נאמר. כפי פירוש רש"י שם. ואזלינן אחר הפחות. וכל שכן שבית שני קרוב יותר לזמנינו וראוי לילך אחריו במנהג המדינה. אלא דקשה לגירסא זו דאנן לאו בבנין בית עם כותלים ר"ל יציע ותאים שסביביו איירינן. אלא בבית בלבד. וא"כ מה זו ראיה לדבר מבנין עם כותלים לבנין בלא כותלים. ועוד דבגמרא דהכא מקשו קראי דבנין שלמה אהדדי. כתיב ושלשים אמה קומתו. וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה וגו' דמוכח נמי דמשום הכי מקשו הכא משום דמתניתין איירי בבנינא דשלמה כדברי המפרשים:
מי שיש לו בור. דוקא נקט בור. דאילו חדר דרכו לכנוס שם בין ביום בין בלילה. נ"י. וכתב הרשב"ם מי שיש לו בור וכו' על ידי חלוקה או שלקחו מבעל הבית. ולקח גם הדרך. ע"כ. ומשום חלוקה נקט ולקח. דקיימא לן אחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כמ"ש בטור ח"מ סימן קע"ג. אבל בקנה. הא קיימא לן כר"ע במ"ב פ"ד דיש לו דרך ממילא:
וזה עושה לו פותחת. פירש הר"ב בעל הבית וכו' ומשום חשד אשתו תקנו כן כדאמרינן בגמרא וכתב הרשב"ם דמשום גניבה שלא יגנוב חפציו של בעל הבית לא חיישינן שהאשה משמרת את הבית ע"כ. וחשד אשתו פירש נ"י שהרואים אותו נכנס בלא רשות תמיד אפשר יוציאו לעז על אשתו ויבואו לחשדה:
מי שיש לו גינה וכו'. כתב הר"ב ונתרצה חיצון וכו'. לשון הרשב"ם כגון יורשים או שותפים שחלקו ונתרצה וכו'. ע"כ. אבל בלקח גינה לפנים מגנתו של חבירו נראה דא"צ לריצוי אלא ממילא יש לו דרך דה"נ איכא למימר דבעין יפה מכר כמו בבור. וראיה גמורה מגמרא פ"ה דף פ"ב בקונה ב' אילנות וכ"ש ג' למסקנא דיש לו דרך משום דבעין יפה מכר כך נ"ל. והא דמסיים הר"ב באמצע שדהו וכן לשון הרשב"ם וגם במתניתין תנן לתוך שדה אחרת וכפי הלשון הוה ליה למימר לתוך גינה אחרת. ואפשר דבלשון המשנה נכלל גינה בשם שדה. ובמשנה ז' פרק ד' תנן בית השלחין ומפרשינן גנות ופרדסים:
ואינו מכניס לתוכה תגרין. לקנות מירקות גינתו. הרשב"ם:
ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. כלומר לא יכנס בתוכה לכתחלה כשאין צריך לזו הגינה כלום אלא לכנוס דרך עליה לשדה אחרת שלו כדי לקצר את דרכו דדמי להכנסת תגרין. הרשב"ם:
נתנו לו דרך. כן הנוסחא בכל הספרים והרשב"ם בפ"ה דף פ"ב כתב וז"ל. נתנו לו בית דין דרך מן הצד מדעת שניהם וכו'. וזה וזה אין רשאים לזרעה הואיל וכו' ובחרו להם דרך זה ע"י ב"ד ע"כ. והטור סימן קס"ט העתיק נתן וכו':
ולא יכנס מתוכה. הטעם שלא יכנס וכו' ואע"פ שנתנו לו מדעת שניהם. לפי שהוא מרבה עליהם הדרך ולא נתנו לו אלא לצורך גנתו. הרמב"ם:
ושלו לא הגיעו. לשון הר"ב ויש לרבים שני הדרכים דקיימא לן מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ואע"פ שהיה בטעות. ומשום הכי לא הגיעו. ומה שנתן נתן. ואע"פ שבטעות היה. אפילו הכי לא הגיעו מדינא. ולא משום שאי אפשר לו לדון עם הרבים. אלא כדתריץ רב אשי דמדינא הוא דשלו לא הגיעו. דאי אפשר שלא יעקם להם הדרך לקצתם בעברם מן הצד. והיה מזיק להם. ומשום הכי קנסו ליה רבנן דקפדי אהיזק דרבים. ואמרו מה שנתן נתן. ושלו לא הגיעו. דאילו הדרך שהחזיקו בה מתחלה. אע"פ שאי אפשר נמי שלא תהיה רחוקה לאלו שבאים מן הצד שכנגדו הרחוקים. מ"מ מה שהחזיקו הם מעצמם החזיקו. אבל זה שמדעתו בלא רשותם מזיקן. דין הוא דקנסינן ליה. כ"כ נ"י. ופירוש החזיקו כתב הרשב"ם שהשווהו ותקנוהו להלוך. והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו דודאי לרבים מחל ע"כ. ועיין בתוספות פרק קמא דף י"ב [ובפירוש הר"ב פ' בתרא דאהלות משנה ד'. דהתם כתב דדוקא כי נתיאשו הבעלים וכו']:
דרך היחיד. לילך אדם אחד לשדה שלו. הרשב"ם בגמרא:
ארבע אמות. כרוחב עגלה. הרשב"ם:
דרך הרבים. כגון עיר שיש בה מעבר שבאין דרך שם מארץ רחוקה ט"ז אמה דסתם דרך שבתורה ט"ז כדילפינן במסכת שבת [פרק י"א] [דף צ"ח] מעגלות דמשכן. הרשב"ם:
אין לה שיעור. וכן כולה מתני' נקט בלשון נקבה והר"ב העתיק אין לו. וכן גירסת הספר בפרק ב' דסנהדרין משנה ד'. ועיין מ"ש בריש קדושין:
דרך הקבר אין לה שיעור. כתב הר"ב ולא שיכולין לפרוץ גדר כדרך המלך לפרוץ בנינים להפסיד ממון אחרים אלא וכו'. הרשב"ם:
המעמד. כתב הר"ב שהיו עושין שבעה מעמדות וכו' כמו שכתב עוד במ"ג פ"ד דמגילה. ומ"ש כנגד ז' הבלים. גמ'. ופי' הרשב"ם הולכין מעט ויושבין לנחם האבל או להרבות צער על המת שמת ולהרבות בבכי. ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל. ועומדים והולכים מעט וחוזרין ויושבין מעט. כך עושין ז' פעמים. כדי לתת אל לבם שחיי האדם הבל. והיינו כנגד ז' (הבל) הבלים שכתובין בראש ספר קהלת. ע"כ. וכתב נ"י שהנכון שהוא כנגד ז' דברים [שעניני] העולם נפסקים בהם כדכתיב (בראשית ח) זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו ויום ולילה נחשבין אחת. כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל עניניו הבל. ואשרי מי שעמלו בתורה ומעשים טובים. ע"כ:
בית ד' קבין. [בריבוע] צא ולמד מסאתים בחצר המשכן דהוי מאה על חמשים. נמצא בית סאה נ' על חמשים והסאה ו' קבין. נמצא בית ד' קבין ל"ג אמות וב' טפחים רוחב באורך נ' אמה. רשב"ם:
לעשות לו קבר. והם לא היו רגילין ליקבר א' [א'] בפני עצמו. אלא כל בני משפחה נקברין במערה אחת כל א' בכוך בפני עצמו. הלכך המוכר וכו' מכר לו מקום לב' מערות וחצר ביניהן. ומקום הכוכין חוץ מן המערות ד' אמות תחת הקרקע לכל כתלי המערות כדלקמן. ולר"ש ד' מערות. הרשב"ם:
עושה תוכה של מערה. כלומר עושה חללה של מערה ד' אמות רוחב באורך ו'. וגובה המערה מפרש בתוספתא ד' אמות. הרשב"ם. וכתבו התוס' בסוף ד"ה דעבוד להו וכו' דלא היתה רחבה ד' אמות בצמצום אלא יותר מעט מד' אמות. דאלת"ה היאך היו מכניסין הארון שהוא ד"א [כדלקמן] בכוך שהוא באורך המערה:
ופותח לתוכה. חופר בכתלי המערה ונמצאו פתוחין לחללה. הרשב"ם:
וכובין ארכן ד"א. כבר כתבתי במ"ה פ"ד דעירובין דשיעור אדם בינוני ג' אמות מלבד ראשו. ובכאן הוכיחו עוד התוס' מפ' המצניע [ד' צ"ב] דגם מלבד צוארו הוא. וכתבו דמשום צוארו וראשו ודפי הארון הצריכו ד' אמות:
ורומן ז' להכניס הארון בריוח. וגם להיות אויר טפח בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברין דרך המערה. רשב"ם. ולשונו זה שכ' בין הקרקע לארון משמע בין תקרת הכוך לארון. וקרי ליה קרקע שהרי הוא קרקע עולם שעל המערה. והתוס' העתיקו לשונו כדי שיהא פותח טפח בארון וכו'. וזה נראה יותר. וכתבו עוד דמיירי שהכוכים [ונ"ל שצ"ל הארונות שלהם היו פתוחין מן הצד. שהיו מניחין את המת לתוכו. דאי לאו הכי אלא היו סתומין. גריעי טפי כשיש בהן פותח טפח. וכ"כ בפ"ג דברכות דף י"ט [ע"ב] והביאו ראיה מריש פ"ז דאהלות נפש אטומה. הנוגע בה מן הצדדים טהור. ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא. אבל להרמב"ם פרק י"ב דהלכות טומאת מת א"צ לכך. דסבירא ליה דוקא בקבר שניט ההיא דפ"ז דאהלות. אבל בארונות של עץ שמניחים בהם המת אינם כקבר אלא אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ. והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. אע"פ שבפירושו במסכת אהלות לא פירש כן. כמ"ש שם בס"ד:
ורחבן ששה. ואע"פ שכתבתי בשם ירושלמי בריש מסכת סוכה דגברא באמתא יתיב. כתבו התוס' דהיינו כשהוא לבוש. אבל מת שאינו לבוש כל כך. אף עם הארון לא הוי כ"א אמה. ותדע דבלא מלבוש אין מחזיק אמה דהא מקוה אינו אלא אמה על אמה [ברום ג' אמות] ואי אדם ערום מחזיק אמה. אמה באמתא היכי יתיב. ע"כ. ומ"ש הר"ב שבין כל קבר וקבר אמה ומחצה וכו'. הוא שיטת הרמב"ם בפ' כ"א מהל' מכירה. וע' מ"ש במשנה ד' פט"ז דאהלות:
ארבעה מכאן וכו'. נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדין. אמה ושליש אמה. ובין כל כוך וכוך שמכנגד אמה ומחצה כן נראה לפרש לשטת הר"ב והרמב"ם. דמפרשי בדברי ת"ק שאין מקום פנוי בזויות. אלא מדלקמן גבי אחד ממין הפתח וכו'. נראה לפרש דבדר' שמעון מפרשים נמי כפי' הרשב"ם שמפרש ארבעה מכאן וכו'. ארבע אמות לרוחב ארבע כוכין. ושלשה אמות לשלשה אוירין. ושני חצאי אמה לשני הזויות של אותו הכותל. ע"כ. וע' בסמוך. ועוד במשנה ד' פט"ז דאהלות:
ואחד מימין הפתח. מסקינן בגמ' שלא היו באותו כותל שיש בה הפתח. דאם כן היו תחת החצר ויהיו נדרסין מרגלי נושאי המטה וקובריה. שמושיבין שם המטה ומשתהין שם הרבה. אלא שהיו בשני הזויות שכנגד הפתח חצי כוך בכותל זו וחצי כוך בכותל זו. והיינו מימין הפתח כלומר בזויות שכנגד ימין הפתח. והיה שם בכל זוית פנוי חצי אמה מזה. וחצי אמה מזה. שאלכסון לא יגיע לאמה. הלכך כדי שלא יהיו נוגעים השלשה כוכין אהדדי. היינו זה הכוך שבזויות. עם הכוך שבכותל מזה. ועם הכוך שבכותל מזה היה מעמיק כוך הזויות תחת הכוכין הללו שיהא כעין עילית ותחתית ולפיכך עושהכן בזויות. שכל מה שנכנס הכוך שבקרן בקרקע מתרחק מן הכוכין שמכאן ומכאן הרבה. וזו היא הצורה ואי בעית אימא שאלו שבזויות לא היה מעמיק. אבל עושה אותן קצרים לתת שם נפלים. וכיון דקצר הוא אינו מזיק כל כך לכוך גדול שבצדו אלא שיהא משהו כותל בינתים.
ועושה חצר על פי המערה בין המוכר וכו' בין המקבל וכו' צריך לעשות חצר למעלה על פי המערה מקום פנוי שש על שש. הרשב"ם:
כמלא המטה וקובריה. כלומר נושאי המטה. הרשב"ם. ועיין מ"ש במשנה ג' פרק בתרא דנזיר:
ופותח לתוכה שתי מערות. הך מערה דלעיל. ועוד מערה אחרת כנגדה. דהוה ליה ב' מערות בין הכל לחצר. ובכל אחת יש בה ח' כוכין. ועכשיו יוכלו נושאי המטה לבא מכאן ומכאן מן הצדדין שאין שם מערה לחצר. ולא יהיו דורסים על גבי המערות. וליכא לפרושי ופותח לתוכה ב' מערות. בר מהך דלעיל. דהוה ליה ג'. דהא פרכינן בגמ' ד' מערות לר' שמעון וכו' ואי איתא וכו' והא דתני לעיל מערה ואחר כך חצר. ואחר כך מערה שניה שכנגדה. דהיכי ליתני עושה חצר ופותח לתוכה שני מערות וכו' והלא אין קרוי חצר אלא דבר שהוא כניסת בית או כניסת מערה. הרשב"ם. והרמב"ם בפרק כ"א מהלכות מכירה השמיט הא דעושה ?חור וכו' ופותח וכו' והניח המגיד בצ"ע. וכתב הכ"מ דנראה לו שסובר הרמב"ם דליתא אלא לר"ש ולא קיימא לן כוותיה. ע"כ. ונשנה עליו פעמים שכ"כ עוד בספרו ב"י סוף סי' רי"ז. ומהתימה דהיאך אפשר לומר דלרבי שמעון היא. דבהדיא תנן בה רבי שמעון אומר ד' לד' רוחותיה ואם רצה לומר דתרי תנאי אליביה דר' שמעון. זה היה דוחק ללא צורך כיון דר"ש בהדיא פליג בסיפא למאי נפקא מינה לא אמרינן דתחלת הסיפא אתאן לתנא קמא:
אחת מכאן ואחת מכאן. ורחב המערה כנגד החצר ולא ארכה. אעפ"י שאורך המערה שש ככל אחת מצדי החצר. והכי מפורש במ"ג פרק בתרא דנזיר:
רבי שמעון אומר ארבע לארבע רוחותיה. ואותן הכוכין שהם בשתי המקצועות. כגון הראשונה שבמערה המזרחית בכותל דרומית שנמשכת ארבע אמות באורך לדרום. וזו שהיא ראשונה במערה דרומית בכותל מזרחית שנמשכת ד' אמות באורך למזרח נמצא שכל אחד נכנס בתוך של חבירו. וכן לכל שתי המערות הסמוכות זו לזו אלא שמעמיקין שם. זה תחת זה. אי נמי שעושה אותן כוכין קצרים לנפלים כדלעיל. גמרא: וזו היא הצורה:
ארבע לארבע רוחותיה. ואין לחוש לדריסת נושאי המטה כדחיישינן בחצר כמו שכתבתי בדבור ואחד מימין הפתח וכו' דהכא ליכא הילוך אלא לפי שעה. להביא המטה לחצר וליכא למקפד. הרשב"ם. וכתבו התוספות שצריך לדקדק היאך יורדים מחצר למערה שאם היה חצר משפיל והולך במקום שנכנסים לארבע מערות של ארבע רוחותיה אם כן לא היה ראוי להשתמש מטה וקובריה. אלא ודאי החצר היה שש על שש שוה ודרך הסולם היו יורדין מן החצר למערה. או מורדות היה מן החצר למערה:
משנה בבא בתרא, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב