תוספות יום טוב על בבא בתרא ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על בבא בתרא · ה · >>

משנה א[עריכה]

התורן. פירש הר"ב עץ גבוה וכו' וכן הוא אומר (יחזקאל כ"ז ה') ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך. גמרא:

הנס. פירש הר"ב כמין וילון וכו'. וכי הוא אומר (יחזקאל שם) שש ברקמה ממצרים היה מפרשך להיות לך לנס. גמרא:

עוגין. פירש הר"ב ברזל שקושרים וכו' וכן הוא אומר [רות א יג] הלהן תעגנה. גמרא:

מנהיגים. פירש הר"ב המשוטות וכו'. וכן הוא אומר [יחזקאל כז ו] אלונים מבשן עשו משוטיך. ואיבעית אימא מהכא וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט [שם כ"ז כ"ט] [גמרא]:

אבל לא מכר וכו'. כתב הר"ב דהוא הדין נמי אם נתן והקדיש וכו'. ולא דמו לבור וכו' דכולהו מקרקעי נינהו ובטלי אגב שדה וכ"כ הרשב"ם. ומלשונם זה יראה לכאורה דאפילו לעיל נמי לא הוו בכלל מתנה והקדש. אלא החשוב כקרקע. לאפוקי פירות תלושים. וכ"ש מטלטלים. דלא. אף על פי שכשאמר היא וכל מה שבתוכה הכל מכור וז"ל הרמב"ם בפרק כ"ו מהלכות מכירה כללו של דבר הניתן קרקע קנה המקבל כל המחובר לה. וכתב המגיד דדוקא מחובר נקט. ע"כ. אלא שמלשון הרשב"ם בפרק דלעיל והביאו המגיד מוכח בהדיא דסבירא ליה דתבואה תלושה והיא צריכה לקרקע דהוי בכלל מתנה והקדש. וכתב המגיד שהרמב"ן הכריע כדבריו. ומ"מ אני תמה על מהר"ר ואלק כ ה ן שעל הש"ע סימן רט"ו שהעתיק דברי הרמב"ם כלשונו. קנה כל המחובר. כתב הוא עליו לשון הרשב"ם דפרק דלעיל [דף ע"א] ודשמעינן מינה דפירות התלושים וצריכי לקרקע. הם נתונים ומוקדשים. ושזו היא כוונת הש"ע ג"כ. ומבואר הוא שאין זו כוונתו כיון שהעתיק לשון הרמב"ם. גם מה שכתב דכל מה שאמרו דכשאומר כל מה שבתוכו מכור לך דבכללו הוא. מכל שכן דהוא בכלל מתנה. ע"כ. מדברי המגיד מבואר שאין דעת הרשב"ם שתהא בכלל מתנה אלא המחוברים. או צריכים לקרקע. כגון תבואה תלושה. ע"ש. וראיתי לנ"י שכתב בהדיא דאף המטלטלין בכלל. וראייתו מדתנן בפרקין לקמן מ"ג מכר בור מכר מימיו ואמרינן בגמרא דמתניתין יחידאה היא. ורבנן פליגי וסברי להו לא מכר מימיו. ופסק הרי"ף והרמב"ם כחכמים. כמו שכתב שם גם כן הר"ב. ואפילו הכי תנן בפרק ג' דמעילה משנה ו'. הקדיש בור בלא מים. מועלין בה ובמה שבתוכה. ומים מטלטלי נינהו. עכ"ד כאן ובפרק (דלקמן). [צ"ל דלעיל] ועל הרשב"ם זו אינה תשובה לפי שהוא פוסק [לקמן דע"ט] כסתם מתניתין דמכר מימיו. ואע"ג דבגמרא אמרו יחידאה היא. לא לומר דלית הלכתא היא. עיין שם. וכיון דבמכר נמי מכר. הלכך בהקדש נמי הקדיש. אבל תמיה לי על דברי הרמב"ם שפוסק במכירה דלא מכר ובהקדש פוסק דהקדיש בפרק ה' מהלכות מעילה. ואע"פ שלא הזכיר שם דין הבור מפורש. מ"מ כתב דין אשפה מלאה זבל. והוא הדין לבור שנשנו במשנה דמעילה בהדדי. ושוים הם בענינם. ולפי פסק זה שמעינן דסבר ליה דמטלטלין שאינם בכלל מכר. אפילו הכי הם בכלל הקדש. והכי משמע במשנתינו שדין מתנה והקדש שוים. והיאך כתב במתנה כל המחובר דמשמע ולא מטלטלין. ואפילו פירות תלושין אינן במשמע כדברי המגיד. ולומר שזו היא שהכריח למהר"ר ואלק לכתוב על לשון הרמב"ם כל המחובר דסבר ליה אפילו מטלטלים. זה אינו במשמע דבריו והיה זה קצור במקום שהיה ליה להאריך ולבאר. ומסתברא שהרמב"ם מחמיר בהקדש יותר מבמתנה:

אבל לא מכר את העבדים. שיש לו לבעל הספינה להנהיגם ולשמור פרקמטיא שלו בתוכה. הרשב"ם. ומלתא דפשיטא היא אלא דאתא לאשמועינן דבזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה שמכורים. נ"י:

ולא את האנתיקי. משום סיפא דקתני בזמן שאמר לו וכו' נקט לה. אבל משום רישא לא איצטריך. דכיון דאשמועינן דמרצופים דכל שעה נשארים בספינה עצמה לא מכר כ"ש סחורה עצמה. תוספות [ד"ה המוכר] ונימוקי יוסף:

מכר את הקרון וכו'. ואפילו איכא דמים יתירים מודה רבי יהודה משום דלעולם אין קרון ופרדות נקראים בשם אחד. נ"י:

מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. בכאן לא פירש הר"ב והוא שאין אדוקים משום דבגמרא לא מתנייא אלא ברישא והטור כתב בהדיא דהכא בסיפא אפילו אדוקים לא. וכתב מהר"ר ואלק כהן דטעמא דעל פרדות יכולין לרכוב ולבא למקום חפצו בלא הקרון מה שאין כן בעגלה בלא פרדות. והרי הן קשורין יחד:

מכר את הצמד וכו'. מפרש בגמרא דאיירי באתרא דקרי ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר. ואיכא נמי דקרי לבקר צמדא. דאי באתרא דליכא דקרי לבקר צמדא. פשיטא צמדא זבין ליה. בקר לא זבין ליה. ואי דקרי כולהו נמי לבקר צמדא. כולהו זבין ליה [ופירש הרשב"ם] דבכי האי ודאי הדמים מודיעים. ועליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו. ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל:

לא מכר את הבקר. פירש הרשב"ם ואפילו כשאדוקים בו נמי לא קנה. ור"י הלוי פירש דהכא נמי דווקא כשאין אדוקים. אבל באדוקים מכורים. והכי מסתברא. טור סימן ר"ך:

לא מכר את הצמד וכו'. דברי הכל היא אלא דפליגי רבי יהודה ורבנן בפירוש דהך מילתא. דלרבי יהודה זמנין מכר זמנין לא מכר. ולרבנן לעולם לא מכר. הרשב"ם. וכלומר דלא תקשה חכמים היינו ת"ק. ונ"י כתב מכר את הצמד וכו' והשתא איירי חכמים כשמכר בלא דמים בדשיימו בי תלתא וכו' ופליגי נמי בסיפא כגון שנתן דמים יתירים וכו':

אין הדמים ראיה. כתב הר"ב והא דאמר שתות קנה וכו' הני מילי בכדי שהדעת טועה וכו' אבל בכדי שאין הדעת טועה כגון צמד וכו'. שהדבר ידוע שאינו נמכר במאתים זוז. מה שאין כן ס"ת בהמה ומרגליות דסברי חכמים במשנה ט' פרק ד' דבבא מציעא דיש להן אונאה וממילא דה"ה דהוי נמי בטול מקח. משום דהויין דברים שהדעת טועה בהן. נ"י:

משנה ב[עריכה]

לא מכר את כליו. כתב הר"ב בכלים העשויים לרכיבה וכו' כ"ע לא פליגי דקנה ואפילו אינם עליו. ) דתכשיטי חמור הוו וקני להו היכא דאיתנהו. תוספות: ומ"ש הר"ב כי פליגי בכלים של משאוי כו'. גמרא. וקסבר תנא קמא חמור לרכיבה קאי ולא למשאוי [קאי]. ואיבעיא להו אי בעודן עליו מחלוקת או דילמא ס"ל כשאין עודן עליו מחלוקת ולא אפשיטא. הרי"ף והרא"ש. והיינו שהר"ב לא פירש בתחלה היאך מיירי. ולסוף פסק דלא קנה ואפילו היו עליו וכו' אבל הוא מטעם ספק דהמוציא מחבירו עליו הראיה הוא. והרמב"ם סתם ג"כ בפירושו. ובחבורו בפרק כ"ז מהלכות מכירה. ולא פירש דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ונ"מ שאם באו ליד לוקח. דהוה המוכר מוציא ועליו הראיה. וצ"ע:

נחום המדי אומר מכר כליו. סבר סתם חמור למשאוי קאי פירש הרשב"ם וקנה כולן. גם האוכף והמרדעת דלטעון משאוי על גבה עשויין. אוכף ומרדעת. בין לרכיבה. בין למשאוי:

המורך הוא. פירש הר"ב הוי כשואל וכו' והוי כמוכר חמור סתם ואין כליו מכורין וכו'. לשון הרשב"ם דסבירא ליה לרבי יהודה דהמוכר חמור סתם וכו':

משנה ג[עריכה]

המוכר את החמור. מיירי בנקיבה כדפירש הר"ב. וקרי לה חמור כמ"ש בזה במ"ד פ"ה דבבא מציעא:

הסייח. פירש הר"ב בנו של חמור. וכן לשון הרשב"ם. ואע"ג דבנקבה מיירי נקט בנו על שם שהחמור שם בלשון זכר הוא. ויש לדקדק אמאי הכא בחמור קרי הבן בשם עצמו. ואילו בפרה לא קרי ליה עגל שהוא שם עצמו. וכדתנן במ"ד פ"ה דבבא מציעא עגלים וסייחים אלא תני בהדיא בנה. ונ"ל דלהכי שינה התנא כדי להעיר על שם סייח לומר שיש טעם בשם זה. וכדאמרינן בגמרא ואמאי קרי ליה סייח. שמהלך אחר שיחה נאה. פירש הרשב"ם בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שהאדם חפץ. אבל זקן צריך מרדע. ע"כ. והיינו טעמא דלא אמרינן הכי בפ"ה דמציעא אדתנן עגלים וסייחים. משום דמן הסתם אין לומר טעם בשם העצם. אבל כאן התנא מראה באצבע ורומז שיש טעם בשם זה מדלא קרי לבן פרה נמי עגל בשם עצם שלו. והא לא קשיא דלמה לא שינה התנא בבבא מציעא דקדים לבבא זו להשמיענו זה. משום דהכא שהזכיר פרה מצי למתני עלה בנה. אבל התם פרה מאן דכר כמה. ושיהא שונה לכתחילה בן פרה לא ניחא כלל:

מכר בור. של מים מכונסים. הרשב"ם. ועיין בפירוש הר"ב מ"ו פ"ג דמעילה:

מכר מימיו. כתב הר"ב מתניתין יחידאה היא וכו'. כבר כתבתי בזה בריש פרקין:

הלוקח פירות שובך מחבירו. פירש הר"ב מה שילדו וכו'. ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מכל מקום היכא שאינן חוזרין. ורוצין לקיים המקח. צריך התנא לאשמועינן הדין. והרמב"ם ז"ל כתב [ברפכ"ג מהלכות מכירה] שאין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולדו. או דבש שיבא לכוורת. אלא מכר השובך לפירות והכוורת לדובשא שהרי הוא כשוכר אמת המים [מחבירו] שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה. כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו. ודין כולן כדין השוכר בית מחבירו. כמו שאמרנו שהוא נהנה בכל הניות שיש בו. נ"י:

מפריח בריכה ראשונה. כתב הר"ב כל שני ולדות קרוין בריכה. וז"ל הרשב"ם דרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה. חוץ מחדש אדר שאין יולדים. והנהו ולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין ולדות בכל חדש וכל שני וכו' שלא יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר. הלכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עכב עם השובך דזוהי קיום השובך. ע"כ:

פירות כוורת נוטל ג' נחילים. כי מט' ימים לט' ימים יוצא מן כוורת נחיל של דבורים. ויושבין על ענף אילן. ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה. רשב"ם. ונ"י:

ומסרס. מפני שמשלשה הראשונים ואילך הם גרועים. מכל מקום יקח מהם המוכר בסירוס לצורך כוורתו כדי שלא ישאר ריקן ויפסד ולכן ישארו לו גם מן הטובים קצת. ולא יטול כל הכחושים והגרועים. ולפיכך נוטל בסירוס כי הנחיל היוצא אחר חבירו גרוע מחבירו. נ"י. ומ"ש הר"ב כדי שתתישב הכוורת. לפי שהוא לא מכר לו כוורת. כדלקמן. ומ"ש הר"ב וכן לעולם. אם המכירה היא לעולם. א"נ לעולמו של מכירה קאמר דהיינו שנה זו דהכי אסברה בתחלת דבריו:

חלות דבש. אם לקח חלת דבש שהלוקח פירות כוורת אין החלות בכלל אלא הדבורים העושים פירות והלוקח החלות [מניח שתי חלות].

מניח שתי חלות. כתב הר"ב שמתפרנסים הדבורים וכו'. כדי שלא תחרב כוורתו. שהוא לא מכר לו הכוורת. רשב"ם:

גרופיות. פירש הר"ב ענפים. וכן פירש הרשב"ם. והביא ראיה ממדרש רבה דענף זית נקרא גרופית. ונ"י כתב דיש מפרשים) שני אגרופין והוא יותר נכון. ע"כ. והוא הדבר שכתב הרמב"ם בפירושו ושני גרופיות שיעור שני טפחים ועיין [פירש הר"ב] בספי"ב דכלים:

משנה ד[עריכה]

לא קנה קרקע. ל' הר"ב לא קנה קרקע כלל סביבותיו. וכן ל' הרשב"ם ובפ"ק דבכורים משנה ו' כתב הר"ב דמספקא ליה אי קנה קרקע אי לא. וכן היא מסקנא דבגמרא הכא. ומשום דהכא לא נפקא מיניה אי ודאי לא קנה. אי משום ספיקא לא קנה. דקרקע לעולם בחזקת בעליה עומדת. לפיכך לא הוצרך הר"ב לפרש. וגם הפוסקים סתמו וכתבו אין לו קרקע. ולא ביארו שהוא משום ספק. משא"כ בבכורים דהוצרך לפרש דמספקא וכו' כמבואר בדברי הר"ב [שם]:

לא ישפה. פירש הר"ב לא יכרות. ומלה זו דומה לארמי. תרגום ואכות אותו טחון(דברים ט) ושפת יתיה:

שלו כתב הר"ב ולא שיניחנו שם ויגדל דחיישינן שמא תגביה הקרקע וכו' ויראו כג' אילנות. וכגון שהיה רוחב בין הגזע לאילן כשיעור המפורש לפנינו. הרשב"ם [דף פ"ב] . ומ"ש הר"ב ויאמר לו לוקח וכו' ויש לי קרקע. גמרא. וכ' נ"י בשם הרמב"ן ואע"פ שעל הלוקח להביא ראיה. כי הוא בא להוציא קרקע מיד המוכר. מיהת מייתי ליה לידי דינא ודיינא:

קנה קרקע. כתב הר"ב שיש בין אילן לאילן וכו'. כבר כתבתי ל' הרשב"ם בזה בספ"ק דבכורים. ופירוש אורה מלקט. כמו וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ' יג) אריתי מורי (שיר השירים ה א) ואורה שייך למימר בתאנים ובוצר בענבים וכו' הרשב"ם [דף פ"ב]. ומ"ש הר"ב והני מילי כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות. פירש הרשב"ם שתהא ראויה המחרישה לחרוש בינתים. ומ"ש ולא יותר על ט"ז אמה דחשיבי מפוזרים כדאשכחן בכלאים ספ"ד הנוטע את כרמו על ט"ז אמה ט"ז אמה מותר להביא זרע לשם וכתבו התוספות [דף פ"ג] דאף ע"ג דלענין כלאים כשהוא ט"ז אמה חשיב מפוזרים ואילו הכא דוקא ביותר מט"ז חשיב מפוזרים. היינו טעמא דגבי מכר מודדין אמות מצומצמות. אבל אמות כלאים הן אמות שוחקות ואי אפשר שלא יהא יותר מט"ז. לכך חשיבי מפוזרים. ע"כ. ואף על גב דבכלאים [פ"ד משנה ט'] פסקו הר"ב והרמב"ם מטעם הירושלמי כר"מ ור"ש דלא בעינן שיהא נטוע על ט"ז וכו' אלא בנטוע על ח' ח' אמות סגי. הכא פסק רבא בגמרא דהלכתא ט"ז אמה. וכתב נ"י שצריך לומר דשיעורא דכלאים ודקנייה אינם שוין. אלא דמכלאים שמצינו האי שיעורא דט"ז אמה. מייתינן ראיה דחשיב שיעור. ומשערינן ביה קנייה:

ישפה. דכיון דאין נטועין בשל מוכר כי אם בקרקע של לוקח. והמוכר לא שעבד לו קרקע שלו. אינו מניחן ליכנס בשלו מאחר שמזיקין לו. הרשב"ם:

משנה ה[עריכה]

המוכר ראש בהמה גסה וכו'. בבהמה גסה אין דרך למכור אלא כל אחד מאלו בפני עצמו. ומשום הכי לא מכר. אבל בבהמה דקה דרך למכור את הרגלים עם הראש. דלא חשיבי כולי האי. וכן נמי הכבד עם הריאה אבל איפכא לא שהחשוב אינו נמכר עם מי שאינו חשוב. ואינו דין שיהא טפל לו. נ"י. ומ"ש הר"ב בתוספתא תניא בד"א וכו' אבל במקום שנהגו כו' ולאו למימרא דדוקא בהך הוא דאזלינן בתר מנהגא. דה"ה בכל השנוים בפרקים הללו שאם יש מנהג ידוע שהולכין אחריו. וכדכתב בהדיא הרמב"ם בסוף פרק כ"ו וספכ"ז מהלכות מכירה. ואפשר שבימי בעל התוספתא לא היה מנהג ידוע שלא כדינין השנויין אלא בהך דינא דמתני' מש"ה שנאו עלה דהך. אבל ה"ה נמי בדינין האחרים:

מכר את הקנה. פירש הר"ב את הריאה ונקראת על שם הקנה שלה. וכן כתב הרשב"ם. וקצת קשה שיקראוה ע"ש קנה ולמה לא יקראוה ריאה כשמה. והתוספות כתבו קנה היא ריאה עם הלב:

משנה ו[עריכה]

ארבע מדות וכו'. מנינא לא למעוטי מידי אתא. אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן למה הם חלוקים זה מזה. הרשב"ם:

במוכרין. כלומר במיכירה וכיוצא בזה במשנה י"ג י"ד פ"ה דאבות:

יפות ונמצאו רעות. לשון הר"ב הוי כאונאה. כלומר [אע"ג] דלא נתאנה בדמים כלל. אפ"ה הוי כאונאה לפי שיאמר דלא ניחא ליה ברעות אפילו בזול. וכתב הרשב"ם דלא דמי להא דפסקינן במשנה ד' פ"ד דב"מ דאונאת שתות שקנה ומחזיר האונאה. דהכא הטעהו. שלא היה דעתו ליקח רעות. אבל גבי אונאת שתות שקנה מה שרוצה לקנות וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר:

רעות ונמצאו יפות. שהטעו הלוקח וא"ל חיטין הללו נחשבות רעות בעיר הזאת ובעבור זה מכרן. ואח"כ מצא שהיו מחשיבין אותן ליפות. נ"י:

רעות ונמצאו רעות וכו' כתב הר"ב ולא מצי לוקח למימר אני ליפות וכו'. וכן כתב הרשב"ם. ונ"י כתב אבל אם אמר ליה המוכר רעות הן. ונמצא שהיו רעות שברעות. לאמצי אמר לוקח לא קניתים אדעתא דהכי שיהיו כל כך רעות. וכן ההפך ביפות לא מצי אמר מוכר לא מכרתים אדעתא דהכי שיהיו יפות שביפות. דהא יפות ורעות קאמר ליה והכל בכלל. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם. כמ"ש בחבורו רפי"ז מהלכות מכירה:

שחמתית ונמצאת לבנה. שחמתית עושים קמח מרובה. ולבנה עושה הפת יותר נאה ויפה. נמוקי יוסף [ועיין במ"ה פ"ב דפאה מה שכתבתי שם בדבור המתחיל שני מיני וכו']: יין ונמצא חומץ וכו'. כתב הר"ב דאיכא וכו' ואיכא דניחא ליה בחלא. גמרא. לפי שהוא צריך עכשיו לחומץ. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ב דקדושין:

משנה ז[עריכה]

משך. לשון הר"ב מרשות הרבים בסמטא. או בחצר של שניהם. הרכיב שתי לשונות שזה שכתב בסמטא או בחצר בבי"ת הוא ל' הרשב"ם בפירוש המשנה ולא נקט מרשות הרבים. אבל בפירש הרמב"ם דנקט מרשות הרבים כתב) לסמטא או לחצר בלמ"ד. וכן הוא בגמרא מאי משך דקתני מרה"ר לסמטא. ופירוש סמטא עיין [בפירוש הר"ב] במ"ד פ"ק דב"מ:

מדד המוכר וכו'. [פירש הר"ב] שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים כיון שאין לו רשות להניחן שם. ועיין ברפ"ח דגטין. ומ"ש הר"ב ואם לוקח עצמו מדד אפילו ברה"ר קנה בהגבהה. הרמב"ם. וז"ל נ"י אם מדד הלוקח והגביה ידיו במדידה וכו':

שוכר את מקומן. כתב הר"ב אם הוא ברשות בעלים. ומסיים הרשב"ם ומלתא באפיה נפשה היא וכו'. ומ"ש הר"ב ומקימו קונה לו ובמשנה ט' פ"ה דמעשר שני דתנן ומקומו מושכר לו ומפרש הר"ב שיקנה המעשר אגב קרקע. וצריך לומר דהכא לא בעינן אגב. משום דמיירי שהחצר משתמר לדעתו דלוקח. או שעומד בצדו. וכמ"ש לענין מציאה במשנה ד' פ"ק דב"מ:

הלוקח פשתן וכו'. עד שיטלטלנו. כתב הר"ב היינו הגבהה. ואע"ג דמתניתין במשאות גדולות ובפשתן נמי מי לא עבדי שליפי רברבי. שאני פשתן דמשתמט. כלומר שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביה. ואין בו טורח ולא אמרו משאות גדולות שאין צריך בהן הגבהה אלא כגון טעון של אגוזים או פלפלים או שקדים. והיה גדול שאין אחד יכול להגביה. ואם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. הרמב"ם פ"ג מהלכות מכירה. והרשב"ם מפרש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק וא"א לעשות מהן משאות גדולות:

שיטלטלנו. פירש הר"ב הגבהה ואורחא דמלתא נקט דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום. וז"ל הרשב"ם ואורחא דמלתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך:

ואם היה מחובר לקרקע וכו'. כתב הר"ב בגמרא [דף פ"ז ע"א] מוקי לה כגון שא"ל מוכר ללוקח לך ויפה לי וכו'. קנה שכירתו וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות. זהו דרך הרמב"ם [בפ"ג מה"מ] ומפרש לה בפשתן שנתייבש ועומד לתלוש דכתלוש דמי [לענין מקח וממכר כדפירש הר"ב במשנה ו' פ"ו דשבועות] אפ"ה בתלישת והגבהת המקצת קנה השאר ע"י קנין השכירות. ופירש המגיד בספ"ג מהלכות מכירה דבאותו תלישה ובשכר היפוי ההוא קנה קרקע. וקנה אגבו כל מה שעליה אבל ללשון הר"ב שכתב במשנה ז' פ"ח. והוא לשון הרשב"ם [דף קל"ח] דסבירא ליה דעומד לתלוש לאו כתלוש דמי. מפרש המשנה בענין אחר כמ"ש הרשב"ם בפירושו דקרקע נקנה בחזקה. וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואתא מתניתין לאשמועינן דחזקת קרקע מהניא לפשתן. ואע"ג דלא זבין ליה ארעא. ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר במחובר. וכגון דא"ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתיפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה כדאמרינן בחזקת הבתים [דף נ"ד] האי מאן דזכי זכייא אדעתא דארעתא קני. וה"נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה. ע"כ. ועיין עוד מ"ש בספ"ח:

משנה ח[עריכה]

המוכר יין ושמן. וה"ה לפירות. אלא אגב דבעי' לאורויי בסיפא חייב להטיף ג' טפין. נקט יין ושמן. הרשב"ם:

והוקרו או שהוזלו. לאו דוקא הוקרו והוזלו אלא שאין דרך לחזור בחנם. תוספות:

אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר. כתב הר"ב במדה שאינה של שניהם מיירי. דאי של לוקח ראשון ראשון קנה כשיש שנתות במדה וסתמא תנן אפילו במדה שיש לה שנתות. ואי דמוכר. אפילו משנתמלאת לא קנה ואפילו ברשות לוקח דכשם שכליו של לוקח אין קונות ברשות מוכר. כך כליו של מוכר אינן קונות ברשות לוקח. כמ"ש הפוסקים. ומ' ש הר"ב ובסמטא מיירי או ברשות לוקח. וכן פירש הרמב"ם. ומלשון הרי"ף העתיקו כן. ולאשמועינן דאע"ג שהוא ברשות לוקח לא קנה כשנתמלאת המדה אלא א"כ המדה אינה של מוכר. ולהרא"ש שכ' שדעת הרי"ף בכלי של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח אשמועינן טובא דשאני כשהוא שאול. דלא קנה קודם שנתמלאת משום דאין השואל רשאי להשאיל כך נ"ל. ול' הרמב"ם בחבורו פ"ד מהלכות מכירה בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח:

נשברה לסרסור. כתב הר"ב ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא וכו' זהו פירש הרשב"ם. וז"ל דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח. ומש"ה כי נשברה וכו'. וכתבו עליו התוספות דתימה דא"כ אמאי נקט נשברה. ושביק יוקרא וזולא דאיירי בה רישא. הל"ל היה סרסור ביניהן והוקרו והוזלו. ופירש ריב"ם היה סרסור ביניהן ומדד להן כדרך סרסרים שמודדין בשכר שנותנים להן ונשברה החבית על ידי מדידה. נשברה לסרסור. וכגון שלא היה מחמת אונסין אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה. ע"כ:

הרכינה. פירש הר"ב הטה. עיין מ"ש רפ"ז דגטין:

הרי הוא של מוכר. לפי שנתיאשו הבעלים. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא דלא תקשי אמתניתין ח' פרק בתרא דתרומות דתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה דהתם לא שייך יאוש דמ"מ תרומה היא ואסורה לזרים. וכן ל' הרשב"ם. ותמהו התוספות אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן חמשים. א"כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה. ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצת. ע"כ. ובעניי לא עמדתי על דעתם. חדא די"ל דבתרומה שביד כהן היא. ועוד אפילו בישראל התורם עכשיו ל"ק ולא מידי דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצת הם מ"מ נשארו ביד הישראל ואיה התרומה שעליהם:

עם חשכה. עיין מ"ש במשנה י' פ"ק דשבת:

משנה ט[עריכה]

חנוני חייב. כתב הר"ב ובגמרא פריך אמאי חייב החנוני על הצלוחית אבדה מדעת היא דאי משום שנטלה מיד התנוק והוי כשומר אבדה וחייב בפשיעה. וזו פשיעה היא כשנתנו לתנוק. היינו בדבר שנאבד מן הבעלים שלא מדעתם. אבל זו אבדה מדעת היא ולא נתחייב החנוני בשמירתם. דבשלמא בחיוב פונדיון אע"ג דהוי נמי אבדה מדעת משנתנו בעליו בידו. מ"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנוני בידו נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים. וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמור הוה. דלאודועיה ליה שדריה ולא מצי פטר נפשיה ממה שנתחייב. נ"י. וכ"כ התוספות. ומסיימי דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק ה"נ דהוה פטור:

רבי יהודה פוטר שע"מ כן שלחו. ואפילו לאיכא דאמרי שכתב הר"ב במשנה ג' פ"ח דב"מ דשליח שעשאו בעדים לא הוי שלוחו. דה"ק ליה. אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדרי. הכא שאני דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוה כאילו א"ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור. כ"כ התוספות פ"ט דב"ק דף ק"ד:

שעל מנת כן שלחו. ואפילו צלוחית שלקח למוד בה לאחרים. לא מחייב בי' ר"י דס"ל דלא הוי אלא שואל. וכי מחזירו למקום ששאלו משם די. והלכך משהחזירו לתנוק פטור. גמרא:

ומודים חכמים לרבי יהודה. היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתנוק. והיינו דקתני בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התנוק. וא"כ לא אפקה מרשות בעלים. ומש"ה פטור מן הצלוחית. הרשב"ם:

משנה י[עריכה]

הסיטון. פרשתיו במשנה ד' פ"ב דדמאי:

רב שמעון בן גמליאל אומר חלוף הדברים. סיטון פעם אחת בשנה. דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו. אבל בעל הבית שאינו מוכר תדיר נקרש ומייבש המשקה בתוכו. הרשב"ם. ובפ"ח מהלכות גניבה פסק הרמב"ם דלא כרשב"ג. וכתב הכ"מ דיש לתמוה למה. דהא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו. ע"כ. ובב"י סימן רל"א כתב ואפשר דשאני הכא דמסתבר טעמיה דת"ק. ע"כ. ואני כבר כתבתי במ"ז פרק ח' דעירובין דהאי כללא לאו דוקא. והזכרתי הרבה משניות שנשנה בהם רשב"ג ולא פסק הרמב"ם כמותו. ויש עוד אחרות ולא כתבתי כולם:

חנוני מקנח מדותיו וכו'. ואפילו רשב"ג מודה. רשב"ם ונ"י. ומיהו דלא כר' יהודה דמ"ח:

וממחה. פירש הר"ב מקנח. כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיה כ"ה). הרשב"ם:

משקלותיו. פירש הר"ב ששוקל בהן דבר לח. כבשר ושמן. ודבש. או דג מליח מפני שנדבק בו מהלכלוך ומכביד המשקל. נ"י:

ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל. פירש הר"ב כל פעם ששוקל. שנדבק בהן יותר מן המשקולות לפי שיש להן בית קבול. הרשב"ם:

משנה יא[עריכה]

אמר רשב"ג וכו' אבל ביבש. כגון פירות כמון ופלפלין א"צ לקנח שלא נדבק בהן מאומה. הרשב"ם. ומדתנן אמר רשב"ג נראה דלא אתא לאפלוגי. וקשה שהרמב"ם כתב שאין הלכה כמותו. גם בחבורו פ"ח מהלכות גניבה לא העתיק בד"א וכו'. והטור כתב כן בשם הרמ"ה שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות וכתב עליו הב"י שאינו מוצא לו טעם כיון דבדבר יבש אינו נדבק. מה יקנח. ע"כ. ומהר"ר ואלק כהן כתב שדבריו במדות שהם עמוקים ואבק נדבק בהן. ע"כ. וא"כ רשב"ג דפליג לא קאי אלא אמדות. דאי במשקלות אף ת"ק מודה ואין נראה כן מסדר המשנה. וצ"ע:

וחייב להכריע לו טפח. לשון הרשב"ם וחייב להכריע המאזנים מצד הבשר טפח. שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא. ובגמרא מוקי לה במקום שנהגו להכריע. וה"ה לי' ליטרין ביחד להכריע טפח. כדאמרינן בברייתא בגמרא ונותן הכרע א' לכולן ע"כ. [ומ"ש הר"ב אבל פחות וכו' א"צ וכו'. כ"כ הרשב"ם דנ"ל כן משום דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל]:

נותן לו גירומיו. דאמר קרא (דברים כה) איפה שלמה וצדק. וצדק מיותר הוא למדרש אע"פ שאיפה שלמה מדדת צדק משלך ותן לו. גמרא:

גירומיו. פירש הר"ב הכרעותיו. וכן הגרמה דשחיטה נמי לשון הכרעה והטייה הוא שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה. הרשב"ם:

אחד לעשרה בלח. לשון הר"ב שהוא אחד למאה. מדקתני אחד לעשרה בלח. ולא קתני א' מעשרה בלח דייקינן ליה בגמרא. הלכך חסורי מחסרא והכי קתני. אחד מעשרה לעשרה. וטורח היה לתנא להזכיר ב"פ עשרה וחיסר האחד ממתניתין דקתני אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. ונראה משום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל. צריך להוסיף לו יותר מביבש. הרשב"ם:

בדקה לא ימוד בגסה. כתב הר"ב דהוי פסידא דלוקח שאין נותן לו אלא הכרע אחד והוסיף הרשב"ם ואפילו במקום שמוחקים נמי א"א למחוק כ"כ בצמצום:

לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כ"כ. (ובדקה) [צ"ל ובגסה] מוחק יותר. אי נמי משום שמודד לו בריוח. וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה. הרשב"ם:

לא יגדוש. כתב הר"ב ואע"פ שמוסיף לו בדמים. ויליף לה בברייתא בגמרא מדכתיב איפה שלמה וצדק. ופירש הרשב"ם וצדק לאטפויי אתא מ"מ שאף זה יכול לבא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספת ויאמרו כך המנהג. וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח: