משנה בבא בתרא ה ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ה · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המוכר יין ושמן מה לחבירו והוקרו או שהוזלומו, אם עד שלא נתמלאה המדה, למוכר.

משנתמלאה המדה, ללוקח.

ואם היה סרסור ביניהן, נשברה החבית, נשברה לסרסור.

וחייב להטיף לו שלוש טיפין.

הרכינה ומיצה, הרי הוא של מוכרנ.

והחנווני אינו חייב להטיף שלוש טיפין.

רבי יהודה אומר, ערב שבת עם חשיכה, פטור.

נוסח הרמב"ם

המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו עד שלא נתמלאת המידה למוכר משנתמלאת המידה ללוקח היה סרסור ביניהם ונשברה החבית נשברה לסרסור וחייב להטיף שלש טיפין הרכינה ומיצת הרי של מוכר החנווני חייב להטיף לו שלש טיפין רבי יהודה אומר ערב שבת עם חשיכה פטור.

פירוש הרמב"ם

המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו או שהוזלו כו': הוקרו שהוסיפו דמיהם הוזלו שפחתו דמיהן. וסרסור הוא איש אחד סוחר שלוקח מבעל הבית ומוכר לאיניש מעלמא וזה כשהיתה המדה של סרסור ובסימטא או ברשות הלוקח והתבונן זה בעקרים שהקדמנו. הרכינה רוצה לומר הרכין המדה ומה שיתמצה ממנו לבעל החנות לפי שנתיאשו הבעלים. ומה שאמר רבי יהודה פטור רוצה לומר מליתן שלש טפין לדוחק השעה. ואין הלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עד שלא נתמלאה המדה למוכר - במידה שאינה של שניהם מיירי מז, והמשאיל השאילה לשניהם, והרי היא שאולה למוכר עד שימלאנה, ומשם ואילך היא שאולה ללוקח, לפיכך עד שלא נתמלאה המדה שהכלי שאול למוכר, לא קנה לוקח, ומשנתמלאה המדה שהכלי שאול ללוקח, קנה לוקח, שקנו לו כליו. ובסמטא מיירי או ברשות הלוקח מח:

היה סרסור ביניהם ונשברה החבית - והיתה החבית שלו:

נשברה לסרסור - ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא מט ונשברה ללוקח:

וחייב להטיף לו שלש טפין - המוכר ללוקח. מן הנדבק בדופני המדה לאחר שעירה היין והשמן:

הרכינה ומיצה - הטה את המדה על צדה לאחר שעירה השמן והיין והטיף שלש טפין, ונתאסף מיצת המדה לשולי הכלי. אל מקום אחד:

הרי הוא של מוכר - שהרי נתייאש הלוקח ממנו:

והחנוני אינו חייב להטיף שלש טפין - לפי שהוא טרוד, שמוכר כל שעה:

ר' יהודה אומר - לא אמרו שחנוני פטור מלהטיף שלש טפין, אלא ערב שבת עם חשיכה. ואין הלכה כר' יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

המוכר יין ושמן. וה"ה לפירות. אלא אגב דבעי' לאורויי בסיפא חייב להטיף ג' טפין. נקט יין ושמן. הרשב"ם:

והוקרו או שהוזלו. לאו דוקא הוקרו והוזלו אלא שאין דרך לחזור בחנם. תוספות:

אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר. כתב הר"ב במדה שאינה של שניהם מיירי. דאי של לוקח ראשון ראשון קנה כשיש שנתות במדה וסתמא תנן אפילו במדה שיש לה שנתות. ואי דמוכר. אפילו משנתמלאת לא קנה ואפילו ברשות לוקח דכשם שכליו של לוקח אין קונות ברשות מוכר. כך כליו של מוכר אינן קונות ברשות לוקח. כמ"ש הפוסקים. ומ' ש הר"ב ובסמטא מיירי או ברשות לוקח. וכן פירש הרמב"ם. ומלשון הרי"ף העתיקו כן. ולאשמועינן דאע"ג שהוא ברשות לוקח לא קנה כשנתמלאת המדה אלא א"כ המדה אינה של מוכר. ולהרא"ש שכ' שדעת הרי"ף בכלי של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח אשמועינן טובא דשאני כשהוא שאול. דלא קנה קודם שנתמלאת משום דאין השואל רשאי להשאיל כך נ"ל. ול' הרמב"ם בחבורו פ"ד מהלכות מכירה בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח:

נשברה לסרסור. כתב הר"ב ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא וכו' זהו פירש הרשב"ם. וז"ל דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח. ומש"ה כי נשברה וכו'. וכתבו עליו התוספות דתימה דא"כ אמאי נקט נשברה. ושביק יוקרא וזולא דאיירי בה רישא. הל"ל היה סרסור ביניהן והוקרו והוזלו. ופירש ריב"ם היה סרסור ביניהן ומדד להן כדרך סרסרים שמודדין בשכר שנותנים להן ונשברה החבית על ידי מדידה. נשברה לסרסור. וכגון שלא היה מחמת אונסין אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה. ע"כ:

הרכינה. פירש הר"ב הטה. עיין מ"ש רפ"ז דגטין:

הרי הוא של מוכר. לפי שנתיאשו הבעלים. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא דלא תקשי אמתניתין ח' פרק בתרא דתרומות דתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה דהתם לא שייך יאוש דמ"מ תרומה היא ואסורה לזרים. וכן ל' הרשב"ם. ותמהו התוספות אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן חמשים. א"כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה. ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצת. ע"כ. ובעניי לא עמדתי על דעתם. חדא די"ל דבתרומה שביד כהן היא. ועוד אפילו בישראל התורם עכשיו ל"ק ולא מידי דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצת הם מ"מ נשארו ביד הישראל ואיה התרומה שעליהם:

עם חשכה. עיין מ"ש במשנה י' פ"ק דשבת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(מה) (על המשנה) ושמן. וה"ה לפירות. אלא אגב דבעי לאורויי בסיפא חייב להטיף ג' טפין נקט יין ושמן. ר"ש:

(מו) (על המשנה) והוקרו כו'. לאו דוקא. אלא שאין דרך לחזור בתנם. תוספ':

(מז) (על הברטנורא) דאי של לוקח, ראשון ראשון קנה כשיש שנתות במדה. וסתמא תנן אפילו במדה שיש לה שנתות. ואי דמוכר אפילו משנתמלאת לא קנה ואפילו ברשות לוקח, דכשם שכליו של לוקח אין קונות ברשות מוכר, כך כליו של מוכר אין קונות ברשות לוקח:

(מח) (על הברטנורא) הר"מ. ולאשמעינן דאפ"ה לא קנה אא"כ המדה אינה של מוכר. ועתוי"ט:

(מט) (על הברטנורא) הר"ש. ותימה, דא"כ אמאי שביק יוקרא חולא דאיירי בה. ופירש ריב"ם, שדרך הסרסור למדוד בשכר, ונשברה ע"י המדידה ובלא אונס. תוספ':

(נ) (על המשנה) של מוכר. לפי שנתיאשו הבעלים. הר"מ. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

והוקרו או שהוזלו:    גמרא האי מדה דמאן אילימא מדה דלוקח אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר וליקני לי' ללוקח כליו וכדתניא אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה דהכא נמי בשיש שנתות במדה עסיקינן דהא סתמא קתני אפילו במדה שיש לה שנתות וא"ל הין בי"ב סלעים לוג בסלע ואי מדה דמוכר היא אמאי קנה לוקח משנתמלאת המדה דהא אפילו את"ל דברשות לוקח מיירי הא איבעיא לן לעיל בגמרא אם הכלי חשוב הפסקת רשות ולא אפשיטא וא"כ תיפשוט ממתניתין דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח וה"ה לכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה מוכר ומשני ר' אילעא הכא במדת סרסור שהשאיל להם המדה והסרסור אינו שם וקמ"ל דאינו שלוחו הסרסור להיות המקח ברשותו ואע"ג דהמדה שלו. וסיפא דקתני ואם הי' סרסור ביניהם בשהסרסור שם דכיון שהוא שם והמדה שלו המקח ברשותו דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח ומש"ה כי נשברה נשברה לסרסור דכליו קני לי' וקמ"ל דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח ע"כ כפי פי' רשב"ם ז"ל. והקשו תוס' ז"ל לפירוש הקונטריס שפירש שהסרסור קנאה לעצמו וחוזר ומוכר לבעל הבית תימא אמאי נקט נשברה ושבק יוקרא וזולא דאיירי בי' רישא הל"ל הי' סרסור ביניהם והוקרו או הוזלו ופי' ריב"ם ז"ל הי' סרסור ביניהם ומדד להם כדרך סרסורים שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית על ידי מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא הי' מחמת אונסא אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה ע"כ. וז"ל נמקי יוסף ז"ל מוקמינן לה למתניתין בגמרא במדת סרסור ולפיכך עד שלא נתמלאת המדה למוכר דברשות מוכר קיימא למדוד ולמכור ומשנתמלאת היא ללוקח עד שיערה המדה לתוך כליו וחייבין עליה אם נשברה שלא מחמת מלאכה ושלא באונס (נלע"ד ואפילו באונס) ואם אינה של סרסור אלא שהוא מודד שנותנין לו שכר על המדידה נעשה כש"ש על החבית וחייב בשמירתה ואם נשברה נשברה לו ובלבד שלא יהי' נמי באונס גמור אלא כעין גניבה ואבידה ואם החבית של סרסור והיא מושאלת למוכר וללוקח ונשברה אע"ג שאינו אונס גמור נשברה לו מפני שהיא שאלה בבעלים מפני שהסרסור נשכר להם למוד וכן אם הסרסור קנאה מן המוכר למכור תכף ללוקח ומרויח בה ומדד בה ברשותי' קיימא ולא אמרינן שליחותי' דלוקח קעביד אלא ודאי ברשות סרסור קיימא לגמרי ואם נשברה נשברה לו עד שיגמור מדידתה עכ"ל ז"ל:

הרכינה ומיצתה הטה וכו':    לשון רעז"ל עד והטיף שלש טפים ונתאסף מיצוי המדה וכו' כך צ"ל וכולו לשון אחד. בסוף הלשון שהרי נתייאש הלוקח ממנו. אמר המלקט מפני שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן בפ' בתרא דמסכת תרומות הרכינה ומיצתה ה"ז תרומה ואסורה לזרים. וז"ל נמקי יוסף ואם היה בעל הבית או המוכר סיטון חייב להטיף לו שלש טפים בכל זמן אפילו בע"ש וחנוני פטור לעולם שלא חלק בו ת"ק. הרכינה היינו מה שנשאר עדיין בדופני הכלי ומיצה מה שנשאר עדיין בשולי הכלי שנתמצה שם הרי הוא של מוכר מפני שהלוקח מתייאש ממנו ע"כ בקיצור ובשנוי לשון קצת. ותמהתי שמצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל הרכינה ומיצת הרי היא של לוקח והחנוני חייב וכו' וכתב כן מצאתי אלא שבספר אחד הגיהו אינו חייב אבל של לוקח לא שלחו בו יד. וביד שם פ"ד סי' ח' ט' ובפ' שני דהלכות שלוחין ושותפין סימן ז' ובטור ח"מ בסימן ר' ובסימן רל"א:


פירושים נוספים

בבלי פז א  רמב"ם הלכות מכירה ד ח  שולחן ערוך חושן משפט ר ט