עם טעמים:
אָדָ֗ם תּ֭וֹעֶה מִדֶּ֣רֶךְ הַשְׂכֵּ֑ל בִּקְהַ֖ל רְפָאִ֣ים יָנֽוּחַ׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"אדם תועה". האיש התועה מדרך השכל והוא התועה בדעותיו יבא בגורלו לנוח עם קבוץ האנשים שימותו יחד מיתה פתאומית וימות עמהם או ירצה בזה שהוא בקבוץ האנשים הדורכים אל המות והכליון כי הם ישמחו בדעותיו לפי שבהם יפתחו להם השערים למלאת תאוותיהם:
"אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח", יש הבדל בין השכל ובין חכמה ובינה ויתר כחות הנפש, שהשכל הוא כח החד שימצא לאדם להשיג באלהות וברוחניות ובנפלאות, שדברים שאין מבוא להבינה להשיג ע"י היקשים ומופתים ולא להדעת לדעת ע"י הכרת החושים, ובכח זה ישיג את ההשגחה וכל האמונות התלוים באלהות, וע"פ הרוב נלוה אל זה רוח הקדש ואז נקרא שכל טוב, וכמ"ש ורוחך הטובה נתת להשכילם, "ואדם התועה מדרך השכל" תועה באמונות האלהיות כמו הכופר בהשגחה ובידיעת ה' ובהנהגתו ובנפלאותיו, והם המינים שאין להם חלק לעוה"ב ואין להם תקנה, "ובקהל רפאים ינוח", כי ירד לגיהנם:
ביאור המילות
"השכל". השכל הוא הכח החד אשר באדם להבין בדברים שאין הבינה שולטת כמו, בעניני האלהות ונפלאותיו (תהלות י"ד ב', ס"ד י', ק"ו ז'), ויש שכל טוב שהוא רוה"ק (כנ"ל ג' ד', י"ג ט"ו), והתבאר עוד (י"ב ח', ט"ו כ"ד, ט"ז כ"ב, כ"א י"א), "והשכל", הוא מקור או שם:
