קטגוריה:משלי כא טז

השכל היא הצלחה בחכמה; רפאים הם המתים, שנרפו ונחלשו (מצודת ציון).

1. מקובל לפרש: אדם התועה מדרך התורה - יגיע למקומם של הרפאים, שהוא השאול והמוות והגיהנם: "כל הפורש עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם" (רב דימי בשם רבי יונתן, תלמוד בבלי בבא בתרא עט., וכן רש"י, מלבי"ם ורמ"ד וואלי פירוש ראשון). אולם:

- המשמעות העיקרית של המילה השכל היא הצלחה בחכמה, ולא דווקא דרך התורה;

- ועוד: המילה ינוח היא מילה עם משמעות חיובית, וקשה לפרש שהכוונה לירידה לגיהנום.

2. ייתכן שהכוונה: "רפאים - לשון רפיון, שרפו ידיהם מן הפעולה המוטלת עליהם, שהיא להשתמש בשכלם כהוגן... ולפי זה... לשון ינוח - לרמוז אל מנוחה של סכלות כבהמה" (רמ"ד ואלי פירוש אחרון).

3. לענ"ד, הפסוק מתייחס לאדם שאינו מנהל את ענייניו בחכמה ובשכל, וכתוצאה מכך לא מצליח לשמור על רכושו, כמו שמתאר הפסוק הבא, (משלי כא יז): "אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה, אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר": מי שמבזבז יותר מדי כסף על מותרות ותענוגות, יחיה במחסור, יצטרך כל חייו לעבוד, ולא תהיה לו מנוחה*; אדם כזה רק "בקהל רפאים ינוח" - רק כשיגיע למוות, למצב שבו אין משמעות לתענוגות חומריים, רק אז יזכה סוף סוף במנוחה (מצודת דוד).

"בעולם הזה כפי שאתה רואה מי שאין בו דעת יאבד, כי בלא דעת ובלא תבונה יפול לכליון. ולעולם הבא לא יגיע אל האושר, לפי שאין מגיעין אליה כי אם במשמעת לדבר ה', ואין דרך למשמעת, כי אם על ידי הדעת." (רס"ג, ראו האמונות והדעות מאמר שביעי פרק ב).

"ומחמת סיבה זו תעו אנשים רבים וקצו בחכמה, אחדים מהם מפני שלא ידע את הדרך אליה, ואחרים מפני שהחל בדרכה ולא סיים אותה, והרי הם מן האובדים, וכמו שאמר הכתוב אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח" (רס"ג, האמונות והדעות, הקדמה פרק ג).

4. ואפשר לפרש: "מדובר באדם שמנסה לפתור בעיה, אך הוא לא חושב בכיוון נכון לפתרון והוא מתוסכל, ולפעמים עד כדי כך שהוא לא יכול להרדם, בנסיון לפתור את הבעיה. אם היא למעלה מהשגתו, הוא יוכל להגיע לשקט נפשי רק במותו" (יעל).

(משלי טו כד): "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" - מי שאינו עולה ומשתפר כל הזמן, סופו שיירד ויגיע למוות רוחני*.