מקראות גדולות ישעיהו טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוכן עניינים


<< · מקראות גדולות ישעיהו · טז · >>


א. שִׁלְחוּ כַר מֹשֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: שלחו כר משל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון

מנוקד: שִׁלְחוּ כַר מֹשֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן.

עם טעמים: שִׁלְחוּ־כַ֥ר מֹשֵֽׁל־אֶ֖רֶץ מִסֶּ֣לַע מִדְבָּ֑רָה אֶל־הַ֖ר בַּת־צִיּֽוֹן׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שלחו כר מושל ארץ" - אל תתגאו בגאותכם הלא ידעתם שמושל ארץ שלכם מישע מלך מואב במלכים (ב' ג') היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים שלח אותו כר המושל שלכם מסלע מדברה אל הר בת ציון

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלחו". אחר שנשא חזיונו על מפלת מואב, בא ליעצם איך ינצלו, ואמר שאין להם הצלה, רק לשלוח שליח לבני ירושלים ולבקש מאתם שיתנו להם חירות לגור ולהסתתר בארץ יהודה, וישים בפי השליח מה שידבר אל הר בת ציון (פסוק ג' ד'). והנביא מבטיחם כי בני יהודה ירחמו עליהם וימלאו בקשתם, אבל רואה כי מואב בגאותו אינו רוצה להשפיל עצמו לבקש הצלה מבני יהודה, ולכן אמר כי הם אשמים בעצמם ומרעה אל רעה יצאו. זה תורף המשא בכלל. ועתה אבאר בפרטות.

"שלחו כר", הוא שליח רץ במהירות, ומי יהיה הכר? "מושל ארץ", המושל של מואב בעצמו יהיה שליח "מסלע מדברה" שהוא ראש ממלכת מואב "אל הר בת ציון" ראש מלכות יהודה, לבקש עזר מיהודה שיקבלום בארצם "ויהיה להם שארית ופליטה":


ביאור המילות

"כר". רץ במרכבה מרקדה, לכרי ולרצים (מ"ב יא), בכרכרות (לקמן סו):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"מושל ארץ" - אתה המושל בארץ מואב היה לך לשלוח הכרים מסלע מדברה היא העיר המלוכה שבמואב

"שלחו כר" - אמר הנביא אותם הכרים שהייתם רגילים לשלוח מאז למס למלך ישראל כמ"ש ומישע מלך מואב וגו' והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים (מלכים ב' ג) ובמות אחאב פשע ואמר הנביא היה לך לשלוח אותם הכרים למלך יהודה אל הר בית ציון שהיה מלך כשר ואם כן עשית לא קרה לך כזאת

מצודת ציון

"כר" - קבוצת כרים והם הכבשים השמנים



ב. וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: והיה כעוף נודד קן משלח תהיינה בנות מואב מעברת לארנון

מנוקד: וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן.

עם טעמים: וְהָיָ֥ה כְעוֹף־נוֹדֵ֖ד קֵ֣ן מְשֻׁלָּ֑ח תִּֽהְיֶ֙ינָה֙ בְּנ֣וֹת מוֹאָ֔ב מַעְבָּרֹ֖ת לְאַרְנֽוֹן׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כעוף נודד" - מקינו

"קן משולח" - כאפרוחים משולחים מקינם שהולכים מטולטלין כן תהיינה בנות מואב למעברות ארנון

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה", ובני מואב לא ימתינו עד שיבא השליח בחזרה, רק בעת שילך השליח אל ציון, יעברו בנות מואב ועריה, דרך מעברות ארנון שהוא סמוך לתחום א"י לנוס לא"י, כי הזמן קצר מלהמתין עד בוא השליח כי רגל האויב ממהרת לבא, וגם אין להם לפחד פן לא יקבלום בני יהודה, כי בודאי יקבלום כמ"ש :

"כעוף נודד קן משלח", ר"ל כי העוף שלוקחים ממנו את קנו ועי"ז מוכרח להיות נודד. אז הקן משולח תחלה מהעוף המקנן עליו ואח"כ העוף נודד ממקומו. וכן במשל אם היה האויב כובש את המדינה תחלה ועי"ז העם מוכרחים להיות נעים ונדים, אבל פה שמצוה אותם שיברחו בעצמם ויעזבו את המדינה טרם בוא האויב, מדמה אותם לעוף העוזב קנו ברצונו, שבזה העוף נודד תחלה ואח"כ הקן משולח ונעשה הפקר ממילא:


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"תהיינה" - כן תהיינה בנות מואב משולחות מפה לפה כי השבאים יעבירו אותן לארנון שהוא גבול מואב לחלקם שמה ביניהם ומשם יעברון בגולה

"קן משולח" - כאפרוחי הקן המשולחים ממנה ונעזבים לרצון עצמם והולכים מטולטלים נעים ונדים

"והיה כעוף נודד" - ובעבור שלא כן עשית לכן תהיה ארץ מואב כעוף הנודד ממדורו

מצודת ציון

"קן" - הוא מדור האפרוחים

"משולח" - נעזב לרצון עצמו כמו ונער משלח (משלי כט)



ג. הביאו [הָבִיאִי] עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם סַתְּרִי נִדָּחִים נֹדֵד אַל תְּגַלִּי.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: הביאו [הביאי] עצה עשו פלילה שיתי כליל צלך בתוך צהרים סתרי נדחים נדד אל תגלי

מנוקד: הביאו [הָבִיאִי] עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם סַתְּרִי נִדָּחִים נֹדֵד אַל תְּגַלִּי.

עם טעמים: הביאו [הָבִ֤יאִי] עֵצָה֙ עֲשׂ֣וּ פְלִילָ֔ה שִׁ֧יתִי כַלַּ֛יִל צִלֵּ֖ךְ בְּת֣וֹךְ צָהֳרָ֑יִם סַתְּרִי֙ נִדָּחִ֔ים נֹדֵ֖ד אַל־תְּגַלִּֽי׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עשי פלילה" - הוא לשון ויכוח משפט לבחור לך את הטוב כמו (איוב לד) משפט נבחרה לנו

"שיתי כליל צלך" - שיתי לך צל בצהרים שיחשיך צלך כלילה להסתיר בו מפני אויביך

"סתרי נדחים" - אם יברחו עוד נדחי עמי דרך עליכם בימי נבוכדנצר אל תסגירום אלא תסתירם

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הביאי", עתה ישים הנביא בפי הכר הזה הדברים אשר ידבר אל הר בת ציון, יאמר את הר בת ציון הביאי לנו עצה ועשי פלילה.

"הביאי עצה", העם הנלחץ מצורריו ויבקש עזר לחסות בצל עם אחר, יהיה זה באחד משלשה פנים.

  • א) אם העם הנרדף יש לו עוד כח וגבורה למלחמה לנצח את אויביהם, רק שאינו יודע התחבולות והעצות ותכסיסי המלחמה, יבקש רק עצה איך יתנהגו להתגבר על האויב, ועז"א "הביאי עצה" שנתגבר בעצמנו על האויב,
  • ב) אם העם הנרדף תש כחם מלעמוד נגד הצר הצורר אותם יבקשו מהעם האחר שהם ישלחו להם גדודים וצבא מחנות ויעשו משפט באויביהם, עז"א, אם רואה אתה שאין עצה שאנחנו בעצמנו נתגבר על האויב, א"כ "עשי" (את הר בת ציון), "פלילה" ומשפט צדק לריב ריבנו מצד היושר והמשפט.
  • ג) אם האויב חזק כ"כ שגם העם המבוקש מאתם עזר לא יוכלו לעמוד כנגדו, יבקשו מהם עכ"פ שיפתחו להם שערי מדינתם לקבל פליטיהם ולהסתירם מחמת אויב, עז"א ואם אין בכחך שתלחם בעדנו, עכ"פ "שיתי כליל צלך וסתרי נדחים. שיתי", העמיד את שאלת הכר בשלש מדרגות זו אחר זו,
  • א) תחלה בקש שיעשו עמם חסד ליתן להם בארצם מקום אחד נסתר ששם יוכלו להסתר לבל ירגיש בהם האויב לבא לבקשם שם, ודמה זה "כצל הלילה בתוך אמצע הצהרים" והאורה, ר"ל במדינת השלוה ושקטה שאור השלוה זורח שם ואין חושך ואין צלמות להסתר שם, תכין במקום מיוחד צל עלטה כלילה שיחבאו שם פליטי מואב.
  • ב) העלה בקשתו יותר מזה שלא לבד שיתנו להם מקום מיוחד להחבאות שם ביער או במערות, אף גם.

"נודד אל תגלי", שגם מי שיהיה נודד בתוך המדינה הנה והנה ולא יחביא עצמו, אל תגלי להסגיר אותו ביד האויב מיראתך פן יחרה אפו בך שקבלת פליטי חרבו,

  • ג) בקש יותר מזה, בל יעלימו הדבר כלל רק יתנו להם חירות לגור בארצם ביד רמה בכל מקום אשר ירצו, ועז"א.


ביאור המילות

"פלילה". משפט בדבר גדול וענינים גדולים, מיוחדים לשפיטת הרעיון והמחשבה:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"סתרי נדחים" - היה לך להסתיר הנדחים מארצם ולא היה לך לגלות איה הטמין הנודד את עצמו

"שיתי" - היה לך להשים צלך להיות חשך כחשכת הלילה להסתיר בו את ישראל שהיו בורחים מפני האויב דרך ארצך

"בתוך צהרים" - שהוא עת תוקף החמימות ר"ל בעת שהיו ישראל בצרה היה לך להסתירם

"הביאי עצה" - אמר הנביא היה לך להביא עצה ולעשות משפט בעצמך להצלת ישראל כי אברהם אביהם עשה הרבה להצלת לוט

מצודת ציון

"פלילה" - ענין משפט כמו פקו פלילה (לקמן כ"ח)



ד. יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד כִּי אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: יגורו בך נדחי מואב הוי סתר למו מפני שודד כי אפס המץ כלה שד תמו רמס מן הארץ

מנוקד: יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד כִּי אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ.

עם טעמים: יָג֤וּרוּ בָךְ֙ נִדָּחַ֔י מוֹאָ֛ב הֱוִי־סֵ֥תֶר לָ֖מוֹ מִפְּנֵ֣י שׁוֹדֵ֑ד כִּֽי־אָפֵ֤ס הַמֵּץ֙ כָּ֣לָה שֹׁ֔ד תַּ֥מּוּ רֹמֵ֖ס מִן־הָאָֽרֶץ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יגורו בך נדחי" - בני ישראל הבורחים

"הוי סתר למו" - כי גם את תדעי נפש הנודדים מה היא צרתם

"כי אפס המץ" - המץ שלך עשרך וכבודך שהיה לך על ידי צאנך ובקרך שאת מוצצת מהם חלב וחמאה

"כלה שד" - לשון שדים המספיקין חלב כמו (לקמן ס) ושד מלכים תינקי

"תמו רומס" - הבהמות שלך הרומסות בארצך

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגורו בך נדחי מואב", (ר"ל מואב נדחי, כי הכרי הזה שהוא מושל ארץ מואב קורא להעם בשם נדחי שהם שלו שהוא המושל שלהם), והיינו שתתני להם רשות לגור בכל אשר יחפצו, ולא לבד שלא תסגירם ביד אויב רק עוד הוי סתר למו מפני שודד, שאתה תריב בעדם אם ירצה איש לנגוע בהם לשדדם.

"כי אפס המץ", מצייר את מואב ואת האויב המוצץ ויונק חלבם ורכושם, כבהמה שיש לה חלב הרבה בשדיה, ובהמה אחרת מוצצת את כל חלבה ממנה, ובזה מדמה את אנשי מואב לבהמה החולבת, ואת רכושם וחלב הארץ לשדים המלאים חלב וחמאה, ואת האויב להמוצץ ויונק את השד, ובזה אומר הכרי, אמת כי "אפס המץ" והמוצץ, שכבר מנע האויב א"ע מבא בגבולם, אבל זה הוא מפני שכבר "כלה שד", שאין עוד השד והדדים לינק מהם, שכבר כלה כל רכושם, ולא זאת אלא גם "תמו רמס", שגם הבהמות הרומסות תמו מן הארץ שהם הנושאות את השדים, היינו שלא לבד שכלה עשרם ורכושם, אף גם ספו תמו גם אנשי המדינה, והארץ חרבה מאין יושב (עד הנה דברי הכרי שידבר אל הר בת ציון):


ביאור המילות

"אפס, כלה, תמו". פעל אפס ידבר על העצם הנעדר בבחינת העתה שאינו עוד במציאות, אין ואפס (לקמן מא יב), מאפס ותהו (מ' יז), פעל כלה ידבר על העצם בבחינת שהיה הלוך וחסור עד שנאפס, ומציין התנועה מן היש אל האין, והוראתו השתופיית לעד, מה שמורה גמר ותכלית מעשה, ויכל את הבית, ויכל מלאכתו, מענין כל וכליל, וכמוהו בא על תכלית הכליון עד שנעדר. ופעל תמם, ידבר על העצם הנעדר, בבחינת שהיה תחלה תם ושלם, וכן נעדר מבלי חסרון, למשל ויהי כאשר תמו כל העם לעבור את הירדן (יהושע ג'), עד תום שנת ממכרו (ויקרא כה), עד תום פגריכם (במדבר יד), עד תום כל הדבר (יהושע ד'), בכל אלה המכוון שהיה הדבר בשלמות, לא כן כלו בעשן ימי, כלו בדמעות עיני, וכלה זעם, וכלה אפי, לא נקשר בו תנאי השלמות, רק תנועת ההעדר - כלו תפלות דוד בן ישי (תהלות עב), תמו דברי איוב (איוב יד), דברי איוב היו שלמים שלא היה עוד להוסיף עליהם, אבל תפלות דוד לא תמו כי מי ישלים תהלות ה', רק כלו מצד שלא התפלל עוד. (ועמ"ש בפי' התורה בראשית מז טו יח), ולכן על האויב המוצץ אמר אפס, כי לא כלה ותם, רק חדל מארצם, על השדים שהוא העושר, "כלה", לאט לאט, על הרומס שהם בני מואב, "תמו", כי עליהם נגזר כליון על כולם וכן התמו בשלמות. שד, שדים, ושוד מלכים תינקי.

"רמס", הבהמות, כי האדם דורך או הולך, "ומן הארץ", מוסב על כולם:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"כי אפס המץ" - ר"ל אם היית מסתירם היו יכולים עתה לחזור למקומם כי עתה אפס המוצץ דמם וכלה השודד אותם והרומס ארצם ספו תמו כי סנחריב ועמו נפלו סביב ירושלים

"יגורו וגו'" - אתה מואב הלא הנכון היה אשר נדחי עמי יגורו בארצך ותהיה סתר להם מפני השודד וכפל הדבר פעמים רבות לתפארת המליצה ולגודל התרעומת

מצודת ציון

"יגורו" - ידורו

"הוי" - היה

"אפס" - הוא כענין כליון

"המץ" - מלשון מציצה

"שוד" - כמו שודד וכן המבליג שוד (עמוס ה)

"תמו" - מלשון תם והשלמה

"רומס" - ענין דריכת הרגל



ה. וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד שפט ודרש משפט ומהר צדק

מנוקד: וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק.

עם טעמים: וְהוּכַ֤ן בַּחֶ֙סֶד֙ כִּסֵּ֔א וְיָשַׁ֥ב עָלָ֛יו בֶּאֱמֶ֖ת בְּאֹ֣הֶל דָּוִ֑ד שֹׁפֵ֛ט וְדֹרֵ֥שׁ מִשְׁפָּ֖ט וּמְהִ֥ר צֶֽדֶק׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והוכן בחסד כסא" - כשיבא עליך השבר הזה אז יכון כסא דוד ויגדל שבאותו הפרק יפול סנחריב ע"י חזקיהו ויהיה נכון כסאו בחסד שיעשה כמו שמצינו שהיה גומל חסד שנא' בדברי הימים (ב ל) כי חזקיהו מלך יהודה הרים לקהל אלף פרים ושבעת אלפי צאן

"וישב עליו וגו' שופט ודורש משפט ומהיר צדק" - - ת"י ועביד קשוט

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והוכן", אומר הנביא, אם תעשו כן לשלוח כרי לבקש עזר מיהודה אני מבטיחכם, כי "יוכן כסא" להמלך שישב לדרוש ולחקור אחר המשפט אם ראוי שיריב ריבכם, "בחסד", לא עפ"י הדין רק מחסדו להיטיב, "וישב על הכסא באהל דוד באמת". שלא יהיה החסד לתקות גמול רק לאהבת האמת.

"שופט". ויותר מזה כי הוא "דרש משפט", שאינו רק שופט בין שני בעלי דינים הבאים לפניו, רק דורש אחר המשפט לבקש ולתור אחריו, ואחר שיראה מי הצדיק בדינו, אז הוא "מהיר צדק", מהיר להוציא הצדק לאור ולאשר חמוץ לאמץ ברכים כושלות, והמלך הזה מבית דוד (שהוא חזקיה) בודאי יתן לכם רוח והצלה:


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ומהיר צדק" - יהיה מהיר וזריז לעשות צדק ומוסב למעלה לומר הואיל ונפל סנחריב והוכן כסא חזקיה אם כן יכולים היו לחזור למקומם אם היית מסתירם

"שופט" - לכל הבא למשפט ודורש יחקור מעצמו לעשות משפט העשוקים ואף אם לא יצעקו לפניו

"באהל דוד" - בבית המלכות

"וישב עליו באמת" - המלך היושב על הכסא והוא חזקיה הנה ישב עליו באמת ומתקיים

"והוכן בחסד" - המקום הכין כסא המלוכה בירושלים

מצודת ציון

"באמת" - ענינו דבר המתקיים



ו. שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: שמענו גאון מואב גא מאד גאותו וגאונו ועברתו לא כן בדיו

מנוקד: שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו.

עם טעמים: שָׁמַ֥עְנוּ גְאוֹן־מוֹאָ֖ב גֵּ֣א מְאֹ֑ד גַּאֲוָת֧וֹ וּגְאוֹנ֛וֹ וְעֶבְרָת֖וֹ לֹא־כֵ֥ן בַּדָּֽיו׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"גא מאד" - נתגאה מאד

"גאותו וגאונו" - שלא כדין הוא כי עיקר גידולי בניו ע"י ממזרות וניאוף הבנות מאביהן

"עברתו" - עיבורו והריון שלו ד"א עברתו חמתו ששמר לישראל

"לא כן" - - גבוריו עשו שהיו כפוי טובה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמענו", אבל אנחנו "שמענו כי גאון מואב גא מאד", מציין את הגאון וגדלו של מואב כעצם מופשט שיש בו גאוה, ר"ל שמענו כי מואב הגדול בעצמותו עתה מתגאה ברוחו לבל ישפיל א"ע לפני בני יהודה לבקש מהם עזר.

"גאותו", ר"ל שמענו שלשה חסרונות שנמצא למואב.

  • א) "גאותו", מה שיש ברוחו גאוה והתנשאות.
  • ב) "וגאונו", הגאון והגודל שיש לו עתה באמת שהוא עתה אומה חזקה וגדולה.
  • ג) "ועברתו", העברה והשנאה והחמה השמורות בלבו מאז על ישראל, וע"י שלשה אלה "לא כן בדיו ומחשבותיו", אינו חושב לעשות כפי שיעצנו אותו לבקש חסיה בצל מלכי יהודה,
  • א) כי בוטח בגאונו וגבורתו,
  • ב) שגאות לבו תמנעהו מלהיות נכנע לפני יהודה,
  • ג) השנאה שיש לו עם ישראל:


ביאור המילות

"גאותו וגאונו". הבדלם בארתי למעלה (יג יא), הגאון אמת, והגאוה מדומה:

"בדיו". מחשבותיו, בדיך מתים יחרישו, מושאל מן בדי האילן, כמו סעיף ושרעף, על בדי האילנות והמחשבות:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"לא כן בדיו" - לא היה אמת הדבר שבדה מלבו כי לפי רוב הגאוה בדה מלבו מה שעלה בדעתו

"ועברתו" - גם שמענו עברתו שהיה מתעבר ומתקצף ללא דבר מרוב הגאוה

"גאותו" - חוזר על מלת שמענו לומר שמענו גאותו וגאונו וכפל הדבר פעמים רבות לפי רוב הגאוה

"שמענו" - מאמר הנביא בשם האומות שיאמרו הנה מעולם שמענו גאות מואב שהיה מתגאה מאד

מצודת ציון

"גאון" - מלשון גאוה

"גא" - כמו גאה

"ועברתו" - מלשון עברה וזעם

"כן" - ענינו כמו אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז)

"בדיו" - ענין דבר כזב הבדוי מן הלב כמו בדיך מתים יחרישו (איוב יא)



ז. לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ אַךְ נְכָאִים.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: לכן ייליל מואב למואב כלה ייליל לאשישי קיר חרשת תהגו אך נכאים

מנוקד: לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ אַךְ נְכָאִים.

עם טעמים: לָכֵ֗ן יְיֵלִ֥יל מוֹאָ֛ב לְמוֹאָ֖ב כֻּלֹּ֣ה יְיֵלִ֑יל לַאֲשִׁישֵׁ֧י קִיר־חֲרֶ֛שֶׂת תֶּהְגּ֖וּ אַךְ־נְכָאִֽים׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ייליל מואב למואב" - על מואב

"לאשישי קיר חרשת" - אל חומות קיר חרשת אשישי כמו (ירמיהו מ) נפלו אשיותיה

"תהגו אך נכאים" - שברים

"תהגו" - תקוננו

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן ייליל מואב למואב", יען שהיה בידם עצה להמלט ומגאותם לא אבו לשמוע, לכן "רק מואב עצמו ייליל על מפלת מואב" ולא ישתתף אחר בצערם כי דמם בראשם. ולא תאמר כי רק מקצתם יילילו על מקצתם רק "כלו ייליל", כי האבדון יכלול כלל המדינה.

"לאשישי", אל החומות הבצורות "של קיר חרשת" לא יוציאו שמה את הגבורים שילחמו שם מן החומה, רק "תהגו" ותוציאו לשם "אך הנכאים" המוכים במלחמה, אותם תביאו אל המשגב לרפאם שם, אבל לא ישגבו שם להלחם:


ביאור המילות

"לאשישי". מבצרים חזקים, וישתתף עם נפלו אשיותיה מנל"ה, כדרך נחי הלמ"ד והכפולים שיתאחדו במובנם:

"תהגו". ענין הוצאה, הגו סגים מכסף, כאשר הוגה מן המסלה וידוע שכל הפעלים המורים הוצאה והסרה, כשאחריהם למ"ד מורים קירוב, הוציאם אלי, סורה אלי, וכשאחריהם מ"ם מורים ריחוק, הוציאם מעלי, סורו ממני, ודומיהם:

"נכאים". שרשה נכה, המוכים במלחמה, וזה מצוי בבעלי הה"א שיבא א' תמורתם, מן חלה תחלואי רעב. מן רצה, רצוא ושוב. מן תלה, והיו חייך תלואים. מן שנה, ישנא הכתם הטוב, וכן נכאו מן הארץ (איוב ל' ח'):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"כלה ייליל" - ר"ל כל היללה ייליל הוא ולא אחר עליו

"לאשישי קיר חרשת" - על עקירת היסודות של קיר חרשת תהמו אך הנשברים הם אנשי מואב ולא יהמה מי זולתם

"לכן" - הואיל והתגאה על כולם לא ימצא מי שיצטער בצרתו ורק מואב עצמו ייליל על מואב ולא זולת

מצודת ציון

"לאשישי" - הם היסודות כמו נפלו אשיותיה (ירמיהו נ)

"קיר חרשת" - שם מקום

"תהגו" - ענין המים כמו המצפצפים והמהגים (לעיל ח)

"נכאים" - ענין שבירה כמו נאספו עלי נכים (תהלים לה)



ח. כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ עַד יַעְזֵר נָגָעוּ תָּעוּ מִדְבָּר שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: כי שדמות חשבון אמלל גפן שבמה בעלי גוים הלמו שרוקיה עד יעזר נגעו תעו מדבר שלחותיה נטשו עברו ים

מנוקד: כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ עַד יַעְזֵר נָגָעוּ תָּעוּ מִדְבָּר שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם.

עם טעמים: כִּ֣י שַׁדְמוֹת֩ חֶשְׁבּ֨וֹן אֻמְלָ֜ל גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֗ה בַּעֲלֵ֤י גוֹיִם֙ הָלְמ֣וּ שְׂרוּקֶּ֔יהָ עַד־יַעְזֵ֥ר נָגָ֖עוּ תָּ֣עוּ מִדְבָּ֑ר שְׁלֻ֣חוֹתֶ֔יהָ נִטְּשׁ֖וּ עָ֥בְרוּ יָֽם׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שדמות" - שדות תבואה

"גפן שבמה" - יש ללמד שחשבון היתה מקום שדות ושבמה מקום כרמים ואם תאמר כל אלה ערי עבר הירדן הם וישראל לקחום מיד סיחון ואימתי חזרו ליד מואב כשהגלה סנחריב לראובני ולגדי באו המואבים הסמוכים להם וישבו בהם

"אמלל" - חרב

"שרוקיה" - נטיעות שורק שלה

"עד יעזר נגעו" - שדמות הגפן ושורק הנזכרים כאן אינם אלא משל והם מחנות וסיעות בימי העמים האלה וכת"י

"עד יעזר נגעו" - הלכו בגולה

"תעו מדבר" - למדבר

"שלוחותיה" - זמורותיה והם משל גליותיה

"נטשו" - נפצו כמו ונטשתיך המדברה (יחזקאל כט) והנם נטושים (שמואל א ל) וינטשו בעמק רפאים (שם כה)

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שדמות חשבון", מקומות הכרמים והאילנות, וכן "גפן שבמה" שהיה מובחר מאד "אמלל. בעלי גוים", בהמכתש שכותשין בו הריפות גוים רבים, "הלמו שרוקיה", כתתו וכתשו את הענפים של הגפן המשתרגים זה על זה ונטוים יחד והפרידו את חבורם עד שאחר שנתפשטו בארך "עד יעזר נגעו". נתארכו עד יעזר, והנמשל הוא על חברת הגבורים המתלכדים יחד בקשר אמיץ בקשרי המלחמה נתפזרו מקשרם ע"י שהכו בהם האויבים ונפוצו עד יעזר, ומשם "תעו אל המדבר" איש איש לבדו, וברחו אל המדבריות.

"שלחותיה", הם הענפים הבלתי מתארגים ונטוים יחד רק עומדים מפושטים בארץ הם "נטשו" ונפזרו לרוחב הנה והנה "ועברו ימים רחוקים". והנמשל על יתר העם שלא התלכדו יחד בקשר המלחמה, הם נתפזרו תיכף ועברו דרך ימים לנדוד בארצות אחרות:


ביאור המילות

"שדמות". מקום אילנות או גפנים, והעד מגפן סדום ומשדמות עמורה (דברים לב):

"בעלי". עלי נקרא יד המכתש, או כלי שכותשין בו הריפות, אם תכתוש את האויל בעלי (משלי כז יב), ועלי לשון רבים, והב' ב' הכלי:

"הלמו". הלם יותר מן הכאה, הוראתו שנפרד הדבר מהרכבתו ע"י רוב ההכאה, נמוג וילך והלום (ש"א יד), הכוני בל חליתי (יותר מזה כי) הלמוני ומ"מ בל ידעתי (משלי כג):

"שרוקיה". הענפים הדקים הנטוים אחד על חברו כנ"ל (ה' ב'):

"ושלחותיה". מובדלים מן נטישות, השלוחות מתפשטות לאורך והנטישות לרוחב כמ"ש הרש"פ:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"שלוחותיה" - התפשטות ענפיה פשטו למרחוק ועברו את הים ר"ל הגולים גלו למרחוק

"תעו מדבר" - תעו מדרך הישר לברוח מדברה

"כי שדמות חשבון" - השדות של חשבון נכרת והגפנים של שבמה הנה שרי העובדי כוכבים שברו הזמורות היפות שבהם

"עד יעזר נגעו" - היו מנוגעים ונגפים עד יעזר

מצודת ציון

"שדמות" - שדות תבואה כמו ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק ג)

"אמלל" - ענין כריתה כמו ימולל ויבש (תהלים צ)

"בעלי" - ענין אדון ושר כמו אם בעליו עמו (שמות כב)

"הלמו" - ענין שבירה כמו והלמה סיסרא (שופטים ה)

"שרוקיה" - זמורות נבחרים כמו ויטעהו שורק (לעיל ה)

"נגעו" - מלשון נגע ור"ל נגפו וכן וינגעו יהושוע וכל ישראל (יהושע ח)

"שלחותיה" - ענין התפשטות הענפים וכן שלחיך פרדס רמונים (שיר השירים ד)

"נטשו" - ענין פזור והתפשטות כמו וינטשו בלחי (שופטים טו)



ט. עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: על כן אבכה בבכי יעזר גפן שבמה אריוך דמעתי חשבון ואלעלה כי על קיצך ועל קצירך הידד נפל

מנוקד: עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עם טעמים: עַל־כֵּ֡ן אֶבְכֶּ֞ה בִּבְכִ֤י יַעְזֵר֙ גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֔ה אֲרַיָּ֙וֶךְ֙ דִּמְעָתִ֔י חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה כִּ֧י עַל־קֵיצֵ֛ךְ וְעַל־קְצִירֵ֖ךְ הֵידָ֥ד נָפָֽל׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אבכה בבכי יעזר" - ת"י כמא דאייתיתי משריין על יעזר כן אייתי קטילין על שבמה ולשון המקרא הנביא אומר כעין קינות יעזר יש לי עליך לקונן את הגפן שבמה

"אריוך דמעתי" - אתרוי עליך דמעה יש תיבה משמשת כשתי תיבות כמו בני יצאוני (ירמיהו י) ארץ הנגב נתתני (יהושע טז) דברו לשלום (בראשית לז)

"קיצך" - תאנים שמייבשין בקיץ

"הידד" - קול שודדים ובוזזים

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן אבכה בבכי יעזר", עת שאבכה בכי יעזר אבכה אז ג"כ "(בכי של) גפן שבמה", כי בעת שחרבה יעזר שם הגיע ג"כ קצם של גבורי שבמה, אשר עד יעזר נגעו, ואז נפלו שם שדוד ונלכדה ג"כ יעזר בעת ההיא.

"אריוך", ובדמעות האלה "ארוה אותך ג"כ את חשבון ואלעלה", כי גם את אליהם נמשלת.

"כי על קיצך", פירות הקיץ.

"הידד נפל", ימליץ כי ההידד שהזכיר בפסוק שאח"ז שנשבת מן היקבים שדרך לצעוק שם קול הידד של שמחה, ההידד הזה נפל ונתפשט משם אל קציר חשבון ואלעלה שחלף מה שהיו צועקים בחשבון הידד על דריכת היין הידד של שמחה קול הידד של מלחמה נתנו האויבים בחשבון ואלעלה:


ביאור המילות

"בבכי". מושך אחר:

"אריוך". שרשו רוה, היו"ד עה"פ והוי"ו לה"פ:

"קיצך". פירות הקיץ:

"הידד". נגזר מן הד הרים, בת קול המצלצל מן ההרים, והושאל על קול דורכי הגת שהם רבים, צועקים ונענים, וממנו אל קול מחנות נושקי קרב:

"נפל". יבא ג"כ על העברת דבר ממקום למקום או מגוף לגוף, ע"ל (ט') ונפל בישראל:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"על קיצך" - על תלישת פירות הקיץ ועל קציר שדך תנה קול הידד והיא קריאת צעקת השוללים הבאים פתאום

"אריוך וגו'" - אתה חשבון ואלעלה ארוה את כל אחת מכם בדמעות עיני ואחז במשל כאלו הוא מטר המרוה את הארץ

"על כן" - אמר הנביא בלשון מואב על כן בענין הבכי שבכיתי על יעזר בזה הענין עצמו אבכה על אבדן גפן שבמה

מצודת ציון

"אריוך" - ענין שביעה כמו כגן רוה (לקמן נח)

"קיצך" - פירות הקיץ

"הידד" - ענין קריאת קול שמחה

"נפל" - ענין חניה כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה)



י. וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ונאסף שמחה וגיל מן הכרמל ובכרמים לא ירנן לא ירעע יין ביקבים לא ידרך הדרך הידד השבתי

מנוקד: וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי.

עם טעמים: וְנֶאֱסַ֨ף שִׂמְחָ֤ה וָגִיל֙ מִן־הַכַּרְמֶ֔ל וּבַכְּרָמִ֥ים לֹֽא־יְרֻנָּ֖ן לֹ֣א יְרֹעָ֑ע יַ֗יִן בַּיְקָבִ֛ים לֹֽא־יִדְרֹ֥ךְ הַדֹּרֵ֖ךְ הֵידָ֥ד הִשְׁבַּֽתִּי׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מן הכרמל" - הוא מקום יער ושדות תבואה

"לא ירועע" - ל' תרועת שמחה

"הידד השבתי" - קול המתאספים להטיל הקורה לעצור הענבים

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונאסף שמחה וגיל", השמחה היא שמחה התמידית ששמחים כל השנה בשתבואת הכרמל הוא בבית שיש להם אוכל לשובע, והגיל מה שגלים לפי שעה בעת הקציר שראו שלא עמלו לריק, ר"ל לא לבד שלא יאספו תבואתם הביתה אף גם לא יקצרו אותם כלל, ולא תגדל התבואה כלל כי זרים יחריבו את הארץ.

"ובכרמים לא ירנן לא ירעע", הדרך הוא בעת בצירת הכרם ודריכת היין, תחלה מריעים בשופר או באבוב של קנה שיתאספו הפועלים בכל יום, ואחר שכלו את מעשיהם אז ישירו ויזמרו על שמחתם, אמר לא לבד שלא ירונן כי לא יבצעו מלאכתם אף גם לא ירועע ולא יקבצו הפועלים כלל, כי אין יבול בגפנים:

"יין", מוסיף לאמר לא זאת לבד שלא יבצרו הכרם, אף גם יין הנמצא מכבר "ביקבים", שכבר נתנו הענבים אל היקב, מ"מ "לא ידרך" אותו "הדרך", יען "הידד השבתי", שלא יצעקו עוד הידד לאסוף פועלים הרבה הצריכים להדריכה, כי לא ימצאו שם בני אדם:


ביאור המילות

"שמחה וגיל". שמחה, מורה שמחת הלב על דבר תמידי, והיית אך שמח, והוא הפך העצבות, לב שמח ובעצבות לב (משלי י"ז כ"ב). וגיל, על דבר התחדש לו, מציאה, בשורה טובה וכדומה, ומבואר בספר זה (למעלה ט' ב', לקמן כה ט', כט יט, לה א' ב', סא יד, סה יח יט, סו יד):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"הידד השבתי" - בטלתי את קול צעקת הידד כי גם היא לשון קריאת צעקת דורכי היין לזרז זה את זה וכן נאמר הידד כדורכים יענה (ירמיהו כה)

"יין ביקבים" - להוציא יין להמשיך ביקבים לא ידרוך מי שהיה רגיל לדרוך כי האויב ובלה הכל

"לא ירונן" - לא ישמע שם קול רנה וקול תרועת שמחה

"ונאסף" - מעתה כלה שמחה מן הכרמל כי לא יגדל שם מאומה

מצודת ציון

"ונאסף" - ענין כליון כמו אסוף אסיפם (ירמיהו ח)

"הכרמל" - הוא מקום שדות וכרמים כמו והיה מדבר לכרמל (לקמן ל"ב)

"ירונן" - מלשון רינה

"ירועע" - מלשון תרועה

"ביקבים" - הוא הבור שלפני הגת והיין יורד בו

"ידרוך הדורך" - הדרך לדרוך ברגל על הענבים להוציא היין

"השבתי" - ענין בטול כמו שבת נוגש (לעיל י"ד)



יא. עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: על כן מעי למואב ככנור יהמו וקרבי לקיר חרש

מנוקד: עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ.

עם טעמים: עַל־כֵּן֙ מֵעַ֣י לְמוֹאָ֔ב כַּכִּנּ֖וֹר יֶֽהֱמ֑וּ וְקִרְבִּ֖י לְקִ֥יר חָֽרֶשׂ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יהמו" - בקינה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן מעי למואב", הציג במשל את הכנור שפורטים על מיתריו והקול נכנס לתוך חלל הכנור בפנים ומנגן, וכן ידמה את בני מעיו להמיתרים שעליהם יפרוט, ואת חלל גופו לחלל הכנור שמתוכו ישמע הקול. ויחס את המיתרים למואב ואת חלל הכנור לקיר חרש, לפ"מ שאמר למעלה כי אל אשישי קיר חרשת הובאו החולים אשר הוכו ונפצעו במערכה, וא"כ שם נשמע קול היללה והצעקה אשר פרטו והכו במואב על מיתריו, במואב הוכו על המיתרים, ופרטו על פי כנור המילל, והקול נשמע בקיר חרש ששם צועקים הכואבים, ונכאים:


ביאור המילות

"מעי, וקרבי". קרבי, כולל כל חלל הבטן. ומעי, בפרטות על המעים לרוב, וישפך מעיו ארצה (ש"ב כ') יצאו מעיו עם חליו (דה"ב כא):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"וקרבי וגו'" - הוא כפל ענין במ"ש

"מעי למואב" - בני מעי יהמו ככנור על חורבן מואב

"על כן" - בעבור גודל החורבן ואמר בלשון מואב

מצודת ציון

"מעי וקרבי" - פתרון אחד להם



יב. וְהָיָה כִי נִרְאָה כִּי נִלְאָה מוֹאָב עַל הַבָּמָה וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא יוּכָל.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל

מנוקד: וְהָיָה כִי נִרְאָה כִּי נִלְאָה מוֹאָב עַל הַבָּמָה וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא יוּכָל.

עם טעמים: וְהָיָ֧ה כִֽי־נִרְאָ֛ה כִּֽי־נִלְאָ֥ה מוֹאָ֖ב עַל־הַבָּמָ֑ה וּבָ֧א אֶל־מִקְדָּשׁ֛וֹ לְהִתְפַּלֵּ֖ל וְלֹ֥א יוּכָֽל׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי נלאה מואב" - להלחם על במות המגדלים

"ובא אל מקדשו" - אל מקום אשר הם מתקדשים שם ומזדמנים שם להתפלל

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה כי נראה", אחר שנתבזה מואב ונתלכלך בדמו, "וגם נלאה מואב", ולא היה לו עוד כח "לעמוד על הבמה" שמשם לחם עם האויב, אז "ובא אל מקדשו" בית תפלתו "להתפלל" שם, וחשב אולי בזה ינצל, אבל "לא יוכל" לעמוד נגד האויב גם תפלתו לא תחזקהו:


ביאור המילות

"נראה". מענין בזיון, לראוה בך (יחזקאל כא), מוראה ונגאלה (צפניה ג'):

"ונלאה". גדרו פסוקת הכח (כנ"ל ז'):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ולא יוכל" - עכ"ז לא יוכל להתחזק כי אין בידו לעזור

"אל מקדשו" - לבית העבודת כוכבים שלו להתפלל לפניו לעזור לו

"כי נראה" - כאשר יראה מואב אשר הוא נלאה ועיף לעמוד על הבמה להלחם שמה מול האויב

מצודת ציון

"נלאה" - ענין עייפות כמו המעט מכם הלאות אנשים (לעיל ו)

"הבמה" - ענינו מקום גבוה ורמה כמו במתי עב (לעיל י"ד)

"מקדשו" - מקום המזומן לו



יג. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מוֹאָב מֵאָז.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: זה הדבר אשר דבר יהוה אל מואב מאז

מנוקד: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מוֹאָב מֵאָז.

עם טעמים: זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מוֹאָ֖ב מֵאָֽז׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"זה הדבר" - סוף כלייתו של מואב ביד נבוכדנצר

"אשר דבר ה' אל מואב מאז" - מימים רבים לפני בא הרעה עליו ניבא לו ישעיהו את זאת ד"א מאז מעת אשר שכר בלק את בלעם

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זה" והטעם שלא תועיל לו שום דבר, כי "זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז", הגזירה נגזרה עליו מימים רבים ע"י נביאים הקדמונים:


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"מאז" - מימים הרבה נגזרה עליו



יד. וְעַתָּה דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר לוֹא כַבִּיר.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ועתה דבר יהוה לאמר בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב ושאר מעט מזער לוא כביר

מנוקד: וְעַתָּה דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר לוֹא כַבִּיר.

עם טעמים: וְעַתָּ֗ה דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ לֵאמֹר֒ בְּשָׁלֹ֤שׁ שָׁנִים֙ כִּשְׁנֵ֣י שָׂכִ֔יר וְנִקְלָה֙ כְּב֣וֹד מוֹאָ֔ב בְּכֹ֖ל הֶהָמ֣וֹן הָרָ֑ב וּשְׁאָ֥ר מְעַ֛ט מִזְעָ֖ר ל֥וֹא כַבִּֽיר׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ועתה דבר ה'" - לקרב את הפורענות להם

"בשלש שנים כשני שכיר" - בשביל שלש שנים שסייעו את סנחריב כשצר על שומרון ועזרוהו בלי בצע כאלו היו לו שכירים לפיכך ונקלה כבוד מואב בין כל שאר המונו של סנחריב ששיטפם בשבי מתוך אותו החיל וילך לו וכן מפורש בסדר עולם שטף עמונים ומואבים שהיו מסייעין אותם כשצר על שומרון שלש שנים לקיים מה שנאמר שלש שנים כשני שכיר וגו' ועוד יש לפרש שלש שנים כשני שכיר שלש שנים נגזרו עליכם לאורך זמן אבל מצומצמין יהיו ולא תאחר עוד הפורענות כאשר ידקדק השכיר בשני שכירותו לצמצם

"ונקלה כבוד מואב" - בעיני כל המון סנחריב הרב

"ושאר" - פליטה הנשארת למואב

"מעט מזעיר" - תהיה

"לוא כביר" - לשון רוב

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", החריץ ה' דברו וגבל להם זמן כי "בעוד שלש שנים" מצומצמות "כשני שכיר" שהם שלש שנים, וכשיעור שהשכיר חיילותיו לסנחריב בהלחמו על ישראל.

"ונקלה כבוד מואב", הכבוד שי"ל ע"י "ההמון הרב" שלו, "וישאר" ממנו "מעט מזער" מעט מן כל שהוא, וגם המעט הזה "לא כביר" לא יהיה חזק באיכות:


ביאור המילות

"מעט מזער". מעוטא דמעוטא, וכביר מורה הפלגה, ולרוב בא על החוזק, וכן פה המעט הזה בכמות לא יהיה חזק באיכות:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ושאר" - השארית שיהיה לו הנה יהיו מעט מזער לא הרבה ישארו וכפל הדבר להמעיט

"ונקלה" - כבודו יהיה נקלה ונבזה עם כל ההמון הרב שיש לו כי לא יועילו לו

"כשני שכיר" - ר"ל מצומצמות כשכיר הזה המצמצם בשני שכירתו

"ועתה דבר ה'" - עתה הוסיף לקבוע זמן

מצודת ציון

"ונקלה" - מלשון קלות

"ההמון" - ענין עם רב ולתוספת ביאור אמר הרב

"מזער" - ענינו כמו מעט כמו כתר לי זעיר (איוב ל"ו)

"כביר" - ענין רבוי כמו יתן אוכל ל מכביר (שם)