מ"ג ישעיהו טז ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


ד. יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד כִּי אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: יגורו בך נדחי מואב הוי סתר למו מפני שודד כי אפס המץ כלה שד תמו רמס מן הארץ

מנוקד: יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד כִּי אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ.

עם טעמים: יָג֤וּרוּ בָךְ֙ נִדָּחַ֔י מוֹאָ֛ב הֱוִי־סֵ֥תֶר לָ֖מוֹ מִפְּנֵ֣י שׁוֹדֵ֑ד כִּֽי־אָפֵ֤ס הַמֵּץ֙ כָּ֣לָה שֹׁ֔ד תַּ֥מּוּ רֹמֵ֖ס מִן־הָאָֽרֶץ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יגורו בך נדחי" - בני ישראל הבורחים

"הוי סתר למו" - כי גם את תדעי נפש הנודדים מה היא צרתם

"כי אפס המץ" - המץ שלך עשרך וכבודך שהיה לך על ידי צאנך ובקרך שאת מוצצת מהם חלב וחמאה

"כלה שד" - לשון שדים המספיקין חלב כמו (לקמן ס) ושד מלכים תינקי

"תמו רומס" - הבהמות שלך הרומסות בארצך

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגורו בך נדחי מואב", (ר"ל מואב נדחי, כי הכרי הזה שהוא מושל ארץ מואב קורא להעם בשם נדחי שהם שלו שהוא המושל שלהם), והיינו שתתני להם רשות לגור בכל אשר יחפצו, ולא לבד שלא תסגירם ביד אויב רק עוד הוי סתר למו מפני שודד, שאתה תריב בעדם אם ירצה איש לנגוע בהם לשדדם.

"כי אפס המץ", מצייר את מואב ואת האויב המוצץ ויונק חלבם ורכושם, כבהמה שיש לה חלב הרבה בשדיה, ובהמה אחרת מוצצת את כל חלבה ממנה, ובזה מדמה את אנשי מואב לבהמה החולבת, ואת רכושם וחלב הארץ לשדים המלאים חלב וחמאה, ואת האויב להמוצץ ויונק את השד, ובזה אומר הכרי, אמת כי "אפס המץ" והמוצץ, שכבר מנע האויב א"ע מבא בגבולם, אבל זה הוא מפני שכבר "כלה שד", שאין עוד השד והדדים לינק מהם, שכבר כלה כל רכושם, ולא זאת אלא גם "תמו רמס", שגם הבהמות הרומסות תמו מן הארץ שהם הנושאות את השדים, היינו שלא לבד שכלה עשרם ורכושם, אף גם ספו תמו גם אנשי המדינה, והארץ חרבה מאין יושב (עד הנה דברי הכרי שידבר אל הר בת ציון):

ביאור המילות

"אפס, כלה, תמו". פעל אפס ידבר על העצם הנעדר בבחינת העתה שאינו עוד במציאות, אין ואפס (לקמן מא יב), מאפס ותהו (מ' יז), פעל כלה ידבר על העצם בבחינת שהיה הלוך וחסור עד שנאפס, ומציין התנועה מן היש אל האין, והוראתו השתופיית לעד, מה שמורה גמר ותכלית מעשה, ויכל את הבית, ויכל מלאכתו, מענין כל וכליל, וכמוהו בא על תכלית הכליון עד שנעדר. ופעל תמם, ידבר על העצם הנעדר, בבחינת שהיה תחלה תם ושלם, וכן נעדר מבלי חסרון, למשל ויהי כאשר תמו כל העם לעבור את הירדן (יהושע ג'), עד תום שנת ממכרו (ויקרא כה), עד תום פגריכם (במדבר יד), עד תום כל הדבר (יהושע ד'), בכל אלה המכוון שהיה הדבר בשלמות, לא כן כלו בעשן ימי, כלו בדמעות עיני, וכלה זעם, וכלה אפי, לא נקשר בו תנאי השלמות, רק תנועת ההעדר - כלו תפלות דוד בן ישי (תהלות עב), תמו דברי איוב (איוב יד), דברי איוב היו שלמים שלא היה עוד להוסיף עליהם, אבל תפלות דוד לא תמו כי מי ישלים תהלות ה', רק כלו מצד שלא התפלל עוד. (ועמ"ש בפי' התורה בראשית מז טו יח), ולכן על האויב המוצץ אמר אפס, כי לא כלה ותם, רק חדל מארצם, על השדים שהוא העושר, "כלה", לאט לאט, על הרומס שהם בני מואב, "תמו", כי עליהם נגזר כליון על כולם וכן התמו בשלמות. שד, שדים, ושוד מלכים תינקי.

"רמס", הבהמות, כי האדם דורך או הולך, "ומן הארץ", מוסב על כולם:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"כי אפס המץ" - ר"ל אם היית מסתירם היו יכולים עתה לחזור למקומם כי עתה אפס המוצץ דמם וכלה השודד אותם והרומס ארצם ספו תמו כי סנחריב ועמו נפלו סביב ירושלים

"יגורו וגו'" - אתה מואב הלא הנכון היה אשר נדחי עמי יגורו בארצך ותהיה סתר להם מפני השודד וכפל הדבר פעמים רבות לתפארת המליצה ולגודל התרעומת

מצודת ציון

"יגורו" - ידורו

"הוי" - היה

"אפס" - הוא כענין כליון

"המץ" - מלשון מציצה

"שוד" - כמו שודד וכן המבליג שוד (עמוס ה)

"תמו" - מלשון תם והשלמה

"רומס" - ענין דריכת הרגל