מלבי"ם על ישעיהו טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · טז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלחו". אחר שנשא חזיונו על מפלת מואב, בא ליעצם איך ינצלו, ואמר שאין להם הצלה, רק לשלוח שליח לבני ירושלים ולבקש מאתם שיתנו להם חירות לגור ולהסתתר בארץ יהודה, וישים בפי השליח מה שידבר אל הר בת ציון (פסוק ג' ד'). והנביא מבטיחם כי בני יהודה ירחמו עליהם וימלאו בקשתם, אבל רואה כי מואב בגאותו אינו רוצה להשפיל עצמו לבקש הצלה מבני יהודה, ולכן אמר כי הם אשמים בעצמם ומרעה אל רעה יצאו. זה תורף המשא בכלל. ועתה אבאר בפרטות.

"שלחו כר", הוא שליח רץ במהירות, ומי יהיה הכר? "מושל ארץ", המושל של מואב בעצמו יהיה שליח "מסלע מדברה" שהוא ראש ממלכת מואב "אל הר בת ציון" ראש מלכות יהודה, לבקש עזר מיהודה שיקבלום בארצם "ויהיה להם שארית ופליטה":

ביאור המילות

"כר". רץ במרכבה מרקדה, לכרי ולרצים (מ"ב יא), בכרכרות (לקמן סו):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה", ובני מואב לא ימתינו עד שיבא השליח בחזרה, רק בעת שילך השליח אל ציון, יעברו בנות מואב ועריה, דרך מעברות ארנון שהוא סמוך לתחום א"י לנוס לא"י, כי הזמן קצר מלהמתין עד בוא השליח כי רגל האויב ממהרת לבא, וגם אין להם לפחד פן לא יקבלום בני יהודה, כי בודאי יקבלום כמ"ש :

"כעוף נודד קן משלח", ר"ל כי העוף שלוקחים ממנו את קנו ועי"ז מוכרח להיות נודד. אז הקן משולח תחלה מהעוף המקנן עליו ואח"כ העוף נודד ממקומו. וכן במשל אם היה האויב כובש את המדינה תחלה ועי"ז העם מוכרחים להיות נעים ונדים, אבל פה שמצוה אותם שיברחו בעצמם ויעזבו את המדינה טרם בוא האויב, מדמה אותם לעוף העוזב קנו ברצונו, שבזה העוף נודד תחלה ואח"כ הקן משולח ונעשה הפקר ממילא:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הביאי", עתה ישים הנביא בפי הכר הזה הדברים אשר ידבר אל הר בת ציון, יאמר את הר בת ציון הביאי לנו עצה ועשי פלילה.

"הביאי עצה", העם הנלחץ מצורריו ויבקש עזר לחסות בצל עם אחר, יהיה זה באחד משלשה פנים.

  • א) אם העם הנרדף יש לו עוד כח וגבורה למלחמה לנצח את אויביהם, רק שאינו יודע התחבולות והעצות ותכסיסי המלחמה, יבקש רק עצה איך יתנהגו להתגבר על האויב, ועז"א "הביאי עצה" שנתגבר בעצמנו על האויב,
  • ב) אם העם הנרדף תש כחם מלעמוד נגד הצר הצורר אותם יבקשו מהעם האחר שהם ישלחו להם גדודים וצבא מחנות ויעשו משפט באויביהם, עז"א, אם רואה אתה שאין עצה שאנחנו בעצמנו נתגבר על האויב, א"כ "עשי" (את הר בת ציון), "פלילה" ומשפט צדק לריב ריבנו מצד היושר והמשפט.
  • ג) אם האויב חזק כ"כ שגם העם המבוקש מאתם עזר לא יוכלו לעמוד כנגדו, יבקשו מהם עכ"פ שיפתחו להם שערי מדינתם לקבל פליטיהם ולהסתירם מחמת אויב, עז"א ואם אין בכחך שתלחם בעדנו, עכ"פ "שיתי כליל צלך וסתרי נדחים. שיתי", העמיד את שאלת הכר בשלש מדרגות זו אחר זו,
  • א) תחלה בקש שיעשו עמם חסד ליתן להם בארצם מקום אחד נסתר ששם יוכלו להסתר לבל ירגיש בהם האויב לבא לבקשם שם, ודמה זה "כצל הלילה בתוך אמצע הצהרים" והאורה, ר"ל במדינת השלוה ושקטה שאור השלוה זורח שם ואין חושך ואין צלמות להסתר שם, תכין במקום מיוחד צל עלטה כלילה שיחבאו שם פליטי מואב.
  • ב) העלה בקשתו יותר מזה שלא לבד שיתנו להם מקום מיוחד להחבאות שם ביער או במערות, אף גם.

"נודד אל תגלי", שגם מי שיהיה נודד בתוך המדינה הנה והנה ולא יחביא עצמו, אל תגלי להסגיר אותו ביד האויב מיראתך פן יחרה אפו בך שקבלת פליטי חרבו,

  • ג) בקש יותר מזה, בל יעלימו הדבר כלל רק יתנו להם חירות לגור בארצם ביד רמה בכל מקום אשר ירצו, ועז"א.

ביאור המילות

"פלילה". משפט בדבר גדול וענינים גדולים, מיוחדים לשפיטת הרעיון והמחשבה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגורו בך נדחי מואב", (ר"ל מואב נדחי, כי הכרי הזה שהוא מושל ארץ מואב קורא להעם בשם נדחי שהם שלו שהוא המושל שלהם), והיינו שתתני להם רשות לגור בכל אשר יחפצו, ולא לבד שלא תסגירם ביד אויב רק עוד הוי סתר למו מפני שודד, שאתה תריב בעדם אם ירצה איש לנגוע בהם לשדדם.

"כי אפס המץ", מצייר את מואב ואת האויב המוצץ ויונק חלבם ורכושם, כבהמה שיש לה חלב הרבה בשדיה, ובהמה אחרת מוצצת את כל חלבה ממנה, ובזה מדמה את אנשי מואב לבהמה החולבת, ואת רכושם וחלב הארץ לשדים המלאים חלב וחמאה, ואת האויב להמוצץ ויונק את השד, ובזה אומר הכרי, אמת כי "אפס המץ" והמוצץ, שכבר מנע האויב א"ע מבא בגבולם, אבל זה הוא מפני שכבר "כלה שד", שאין עוד השד והדדים לינק מהם, שכבר כלה כל רכושם, ולא זאת אלא גם "תמו רמס", שגם הבהמות הרומסות תמו מן הארץ שהם הנושאות את השדים, היינו שלא לבד שכלה עשרם ורכושם, אף גם ספו תמו גם אנשי המדינה, והארץ חרבה מאין יושב (עד הנה דברי הכרי שידבר אל הר בת ציון):

ביאור המילות

"אפס, כלה, תמו". פעל אפס ידבר על העצם הנעדר בבחינת העתה שאינו עוד במציאות, אין ואפס (לקמן מא יב), מאפס ותהו (מ' יז), פעל כלה ידבר על העצם בבחינת שהיה הלוך וחסור עד שנאפס, ומציין התנועה מן היש אל האין, והוראתו השתופיית לעד, מה שמורה גמר ותכלית מעשה, ויכל את הבית, ויכל מלאכתו, מענין כל וכליל, וכמוהו בא על תכלית הכליון עד שנעדר. ופעל תמם, ידבר על העצם הנעדר, בבחינת שהיה תחלה תם ושלם, וכן נעדר מבלי חסרון, למשל ויהי כאשר תמו כל העם לעבור את הירדן (יהושע ג'), עד תום שנת ממכרו (ויקרא כה), עד תום פגריכם (במדבר יד), עד תום כל הדבר (יהושע ד'), בכל אלה המכוון שהיה הדבר בשלמות, לא כן כלו בעשן ימי, כלו בדמעות עיני, וכלה זעם, וכלה אפי, לא נקשר בו תנאי השלמות, רק תנועת ההעדר - כלו תפלות דוד בן ישי (תהלות עב), תמו דברי איוב (איוב יד), דברי איוב היו שלמים שלא היה עוד להוסיף עליהם, אבל תפלות דוד לא תמו כי מי ישלים תהלות ה', רק כלו מצד שלא התפלל עוד. (ועמ"ש בפי' התורה בראשית מז טו יח), ולכן על האויב המוצץ אמר אפס, כי לא כלה ותם, רק חדל מארצם, על השדים שהוא העושר, "כלה", לאט לאט, על הרומס שהם בני מואב, "תמו", כי עליהם נגזר כליון על כולם וכן התמו בשלמות. שד, שדים, ושוד מלכים תינקי.

"רמס", הבהמות, כי האדם דורך או הולך, "ומן הארץ", מוסב על כולם:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והוכן", אומר הנביא, אם תעשו כן לשלוח כרי לבקש עזר מיהודה אני מבטיחכם, כי "יוכן כסא" להמלך שישב לדרוש ולחקור אחר המשפט אם ראוי שיריב ריבכם, "בחסד", לא עפ"י הדין רק מחסדו להיטיב, "וישב על הכסא באהל דוד באמת". שלא יהיה החסד לתקות גמול רק לאהבת האמת.

"שופט". ויותר מזה כי הוא "דרש משפט", שאינו רק שופט בין שני בעלי דינים הבאים לפניו, רק דורש אחר המשפט לבקש ולתור אחריו, ואחר שיראה מי הצדיק בדינו, אז הוא "מהיר צדק", מהיר להוציא הצדק לאור ולאשר חמוץ לאמץ ברכים כושלות, והמלך הזה מבית דוד (שהוא חזקיה) בודאי יתן לכם רוח והצלה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמענו", אבל אנחנו "שמענו כי גאון מואב גא מאד", מציין את הגאון וגדלו של מואב כעצם מופשט שיש בו גאוה, ר"ל שמענו כי מואב הגדול בעצמותו עתה מתגאה ברוחו לבל ישפיל א"ע לפני בני יהודה לבקש מהם עזר.

"גאותו", ר"ל שמענו שלשה חסרונות שנמצא למואב.

  • א) "גאותו", מה שיש ברוחו גאוה והתנשאות.
  • ב) "וגאונו", הגאון והגודל שיש לו עתה באמת שהוא עתה אומה חזקה וגדולה.
  • ג) "ועברתו", העברה והשנאה והחמה השמורות בלבו מאז על ישראל, וע"י שלשה אלה "לא כן בדיו ומחשבותיו", אינו חושב לעשות כפי שיעצנו אותו לבקש חסיה בצל מלכי יהודה,
  • א) כי בוטח בגאונו וגבורתו,
  • ב) שגאות לבו תמנעהו מלהיות נכנע לפני יהודה,
  • ג) השנאה שיש לו עם ישראל:

ביאור המילות

"גאותו וגאונו". הבדלם בארתי למעלה (יג יא), הגאון אמת, והגאוה מדומה:

"בדיו". מחשבותיו, בדיך מתים יחרישו, מושאל מן בדי האילן, כמו סעיף ושרעף, על בדי האילנות והמחשבות:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן ייליל מואב למואב", יען שהיה בידם עצה להמלט ומגאותם לא אבו לשמוע, לכן "רק מואב עצמו ייליל על מפלת מואב" ולא ישתתף אחר בצערם כי דמם בראשם. ולא תאמר כי רק מקצתם יילילו על מקצתם רק "כלו ייליל", כי האבדון יכלול כלל המדינה.

"לאשישי", אל החומות הבצורות "של קיר חרשת" לא יוציאו שמה את הגבורים שילחמו שם מן החומה, רק "תהגו" ותוציאו לשם "אך הנכאים" המוכים במלחמה, אותם תביאו אל המשגב לרפאם שם, אבל לא ישגבו שם להלחם:

ביאור המילות

"לאשישי". מבצרים חזקים, וישתתף עם נפלו אשיותיה מנל"ה, כדרך נחי הלמ"ד והכפולים שיתאחדו במובנם:

"תהגו". ענין הוצאה, הגו סגים מכסף, כאשר הוגה מן המסלה וידוע שכל הפעלים המורים הוצאה והסרה, כשאחריהם למ"ד מורים קירוב, הוציאם אלי, סורה אלי, וכשאחריהם מ"ם מורים ריחוק, הוציאם מעלי, סורו ממני, ודומיהם:

"נכאים". שרשה נכה, המוכים במלחמה, וזה מצוי בבעלי הה"א שיבא א' תמורתם, מן חלה תחלואי רעב. מן רצה, רצוא ושוב. מן תלה, והיו חייך תלואים. מן שנה, ישנא הכתם הטוב, וכן נכאו מן הארץ (איוב ל' ח'):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שדמות חשבון", מקומות הכרמים והאילנות, וכן "גפן שבמה" שהיה מובחר מאד "אמלל. בעלי גוים", בהמכתש שכותשין בו הריפות גוים רבים, "הלמו שרוקיה", כתתו וכתשו את הענפים של הגפן המשתרגים זה על זה ונטוים יחד והפרידו את חבורם עד שאחר שנתפשטו בארך "עד יעזר נגעו". נתארכו עד יעזר, והנמשל הוא על חברת הגבורים המתלכדים יחד בקשר אמיץ בקשרי המלחמה נתפזרו מקשרם ע"י שהכו בהם האויבים ונפוצו עד יעזר, ומשם "תעו אל המדבר" איש איש לבדו, וברחו אל המדבריות.

"שלחותיה", הם הענפים הבלתי מתארגים ונטוים יחד רק עומדים מפושטים בארץ הם "נטשו" ונפזרו לרוחב הנה והנה "ועברו ימים רחוקים". והנמשל על יתר העם שלא התלכדו יחד בקשר המלחמה, הם נתפזרו תיכף ועברו דרך ימים לנדוד בארצות אחרות:

ביאור המילות

"שדמות". מקום אילנות או גפנים, והעד מגפן סדום ומשדמות עמורה (דברים לב):

"בעלי". עלי נקרא יד המכתש, או כלי שכותשין בו הריפות, אם תכתוש את האויל בעלי (משלי כז יב), ועלי לשון רבים, והב' ב' הכלי:

"הלמו". הלם יותר מן הכאה, הוראתו שנפרד הדבר מהרכבתו ע"י רוב ההכאה, נמוג וילך והלום (ש"א יד), הכוני בל חליתי (יותר מזה כי) הלמוני ומ"מ בל ידעתי (משלי כג):

"שרוקיה". הענפים הדקים הנטוים אחד על חברו כנ"ל (ה' ב'):

"ושלחותיה". מובדלים מן נטישות, השלוחות מתפשטות לאורך והנטישות לרוחב כמ"ש הרש"פ:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן אבכה בבכי יעזר", עת שאבכה בכי יעזר אבכה אז ג"כ "(בכי של) גפן שבמה", כי בעת שחרבה יעזר שם הגיע ג"כ קצם של גבורי שבמה, אשר עד יעזר נגעו, ואז נפלו שם שדוד ונלכדה ג"כ יעזר בעת ההיא.

"אריוך", ובדמעות האלה "ארוה אותך ג"כ את חשבון ואלעלה", כי גם את אליהם נמשלת.

"כי על קיצך", פירות הקיץ.

"הידד נפל", ימליץ כי ההידד שהזכיר בפסוק שאח"ז שנשבת מן היקבים שדרך לצעוק שם קול הידד של שמחה, ההידד הזה נפל ונתפשט משם אל קציר חשבון ואלעלה שחלף מה שהיו צועקים בחשבון הידד על דריכת היין הידד של שמחה קול הידד של מלחמה נתנו האויבים בחשבון ואלעלה:

ביאור המילות

"בבכי". מושך אחר:

"אריוך". שרשו רוה, היו"ד עה"פ והוי"ו לה"פ:

"קיצך". פירות הקיץ:

"הידד". נגזר מן הד הרים, בת קול המצלצל מן ההרים, והושאל על קול דורכי הגת שהם רבים, צועקים ונענים, וממנו אל קול מחנות נושקי קרב:

"נפל". יבא ג"כ על העברת דבר ממקום למקום או מגוף לגוף, ע"ל (ט') ונפל בישראל:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונאסף שמחה וגיל", השמחה היא שמחה התמידית ששמחים כל השנה בשתבואת הכרמל הוא בבית שיש להם אוכל לשובע, והגיל מה שגלים לפי שעה בעת הקציר שראו שלא עמלו לריק, ר"ל לא לבד שלא יאספו תבואתם הביתה אף גם לא יקצרו אותם כלל, ולא תגדל התבואה כלל כי זרים יחריבו את הארץ.

"ובכרמים לא ירנן לא ירעע", הדרך הוא בעת בצירת הכרם ודריכת היין, תחלה מריעים בשופר או באבוב של קנה שיתאספו הפועלים בכל יום, ואחר שכלו את מעשיהם אז ישירו ויזמרו על שמחתם, אמר לא לבד שלא ירונן כי לא יבצעו מלאכתם אף גם לא ירועע ולא יקבצו הפועלים כלל, כי אין יבול בגפנים:

"יין", מוסיף לאמר לא זאת לבד שלא יבצרו הכרם, אף גם יין הנמצא מכבר "ביקבים", שכבר נתנו הענבים אל היקב, מ"מ "לא ידרך" אותו "הדרך", יען "הידד השבתי", שלא יצעקו עוד הידד לאסוף פועלים הרבה הצריכים להדריכה, כי לא ימצאו שם בני אדם:

ביאור המילות

"שמחה וגיל". שמחה, מורה שמחת הלב על דבר תמידי, והיית אך שמח, והוא הפך העצבות, לב שמח ובעצבות לב (משלי י"ז כ"ב). וגיל, על דבר התחדש לו, מציאה, בשורה טובה וכדומה, ומבואר בספר זה (למעלה ט' ב', לקמן כה ט', כט יט, לה א' ב', סא יד, סה יח יט, סו יד):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן מעי למואב", הציג במשל את הכנור שפורטים על מיתריו והקול נכנס לתוך חלל הכנור בפנים ומנגן, וכן ידמה את בני מעיו להמיתרים שעליהם יפרוט, ואת חלל גופו לחלל הכנור שמתוכו ישמע הקול. ויחס את המיתרים למואב ואת חלל הכנור לקיר חרש, לפ"מ שאמר למעלה כי אל אשישי קיר חרשת הובאו החולים אשר הוכו ונפצעו במערכה, וא"כ שם נשמע קול היללה והצעקה אשר פרטו והכו במואב על מיתריו, במואב הוכו על המיתרים, ופרטו על פי כנור המילל, והקול נשמע בקיר חרש ששם צועקים הכואבים, ונכאים:

ביאור המילות

"מעי, וקרבי". קרבי, כולל כל חלל הבטן. ומעי, בפרטות על המעים לרוב, וישפך מעיו ארצה (ש"ב כ') יצאו מעיו עם חליו (דה"ב כא):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה כי נראה", אחר שנתבזה מואב ונתלכלך בדמו, "וגם נלאה מואב", ולא היה לו עוד כח "לעמוד על הבמה" שמשם לחם עם האויב, אז "ובא אל מקדשו" בית תפלתו "להתפלל" שם, וחשב אולי בזה ינצל, אבל "לא יוכל" לעמוד נגד האויב גם תפלתו לא תחזקהו:

ביאור המילות

"נראה". מענין בזיון, לראוה בך (יחזקאל כא), מוראה ונגאלה (צפניה ג'):

"ונלאה". גדרו פסוקת הכח (כנ"ל ז'):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זה" והטעם שלא תועיל לו שום דבר, כי "זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז", הגזירה נגזרה עליו מימים רבים ע"י נביאים הקדמונים:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", החריץ ה' דברו וגבל להם זמן כי "בעוד שלש שנים" מצומצמות "כשני שכיר" שהם שלש שנים, וכשיעור שהשכיר חיילותיו לסנחריב בהלחמו על ישראל.

"ונקלה כבוד מואב", הכבוד שי"ל ע"י "ההמון הרב" שלו, "וישאר" ממנו "מעט מזער" מעט מן כל שהוא, וגם המעט הזה "לא כביר" לא יהיה חזק באיכות:

ביאור המילות

"מעט מזער". מעוטא דמעוטא, וכביר מורה הפלגה, ולרוב בא על החוזק, וכן פה המעט הזה בכמות לא יהיה חזק באיכות: