מלבי"ם על ישעיהו יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · יז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה דמשק", אומר ראה ההבדל בין דמשק ובין אפרים, "דמשק" אשר נחרבה "הוסר" לגמרי מלהחשב עוד בין חשבון "הערים", רק יחשבוה מעתה בין חשבון של "העיים" הנעשים ע"י "מפולת" של הבתים, כי כל הבתים יפלו ויהיה שמם שלא יוכל איש לבא שמה:

ביאור המילות

"מעיר". ממין הערים, ועיר פה שם המין כמו עץ פרי, ויהי לי שור וחמור, ר"ל תוסר מן מין הערים והיתה מן מין העיים, ומפלה שם ועי סמוך אליו עי של מפלה, וכ"כ, כי המליצה תדבר על הערים בדבורי זכר ונקבה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עזבות", אבל "ערי ערער" מאפרים "העזובות" מכבר אינם שממות כ"כ רק "לעדרים תהיינה", ירעו שם עדרי צאן ולא לבד שירעו שם לפרקים רק "ורבצו" בקביעות "באין מחריד", כי לא ימצאו שם חיות רעות ומפולת בתים. ויען שארם ואפרים התחברו יחד להלחם על יהודה, ועי"ז נפלו שניהם ביד סנחריב כנ"ל (ז) לכן צרף מפלת שניהם יחד:

ביאור המילות

"ורבצו". בקביעות (לקמן כז י'):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונשבת", ע"י מפלת דמשק "ישבת מבצר מאפרים", כי דמשק היתה עיר מבצר ומשגב לאפרים, "וממלכה" (יושבת) "מדמשק ומשאר ארם. ככבוד", ארם יהיו דומים "ככבוד בני ישראל", אשר הושפל קודם להם - (ע"כ נבא המשא של דמשק, מעתה התחיל לנבאות על אפרים):

ביאור המילות

"ושאר ארם". מעומד באתנחתא וכן בארתי:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ידל כבוד יעקב", כבוד עשרו. ואח"כ גם "משמן בשרו ירזה", ר"ל שימעטו אנשיו ויהיו מתי מספר:

ביאור המילות

"ידל, ומשמן". כמליצה זאת (למעלה י' טז) עמש"ש:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה", מצייר השלש גלויות שגלו ע"י סנחריב כנ"ל (א' ז' ח'. ח' כ"ג). והנה בגלות הראשון היה דומה "כאסוף קציר של קמה", כמי שאוסף קציר שדה העומדת מלאה בקמותיה מלאה ברכת ה', כן היתה הארץ מלאה יושבים שלוים וקופאים על שמריהם, בפעם השניה "וזרועו שבלים יקצור", לא היה דומה רק כמי שקוצר שבלים מפוזרות לא קמה מלאה, כן היתה הארץ ריקה אז ע"י הגלות הראשון. - ובפעם השלישית והיה "כמלקט שבלים בעמק רפאים", מקום רזה שלא היו גדלים שם רק שבלים מעטים, והבא לכנסם לא היה יכול לקצרם במגל וחרמש רק ללקטם אחד אחד, כן לא מצא אז רק שרידים מפוזרים אשר לקטם והגלם לגולה:

  • א)

ביאור המילות

"קציר קמה". סמוך ומצוי הרבה שיבא במשקל הנפרד, וקמה היא שדה מלאה תבואה העומדת להקצר, ולמ"ש בהערה יהיה כאסוף נמשך לשתים. - וזרועו חסר ב' בזרועו, כמו חרב תאכלו (א' כ') כי זרוע, נקבה:

הערות

א ועל דרך המליצה יש לפרש, והיה "כאסוף קציר" (כן יהיה אסוף) "קמה", הקמה שהיא התבואה המחוברת בקרקע יאספו בנקל את הקציר שהיא התבואה הקצורה כבר.

"וזרועו", גם בזרועו לבד בלי מגל וחרמש כלל יקצור את השבלים בלא יגיעה כלל, ומכל מקום "והיה כמלקט שבלים", יקצור את הכל בלי ישאיר מאומה כמי שבא ללקט שבלים "בעמק רפאים", שם מקום שאין יכולים לקצור שם בחרמש רק מלקטים אחד אחד שבו אין משאיר מאומה, וכונת המליצה, שהגם ששבט אפרים מושרשים בארצם כקמה המושרשת בקרקע, מכל מקום יאספם מלך אשור בנקל כל כך להגלותם, כמי שאוסיף אומה חלושה המוכנים לנדוד בארצם שהוא הנמשל של הקציר, וגם לא יצטרך אליהם חרב ומלחמה כי באפס יד יוליכם לגולה, ומכל מקום יאסוף את כולם ולא ישאיר אחד:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונשאר", גם העוללות אשר דרכם להשאירם בכונה לעניים לא רבים יהיו, רק בראש האמיר המובחר לא יהיה רק שנים שלשה, ובהסעיפים אשר פרים רבים יהיה ארבעה או חמשה, ור"ל גם המעט שישאיר סנחריב לכורמים וליוגבים יהיה מעט מזער:

ביאור המילות

"ונשאר". בכונה (למעלה ה' ג'):

"אמיר". סעיף העליון או המובחר, וה' האמירך היום:

"בסעפיה". הענפים הדקים נושאי הפירות הנעתקים מן הענף הגדול, רש"פ:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום ההוא", הנה בין עובדי האלילים היו שתי כתות, כת אחת הכחישו בורא שמים וארץ לגמרי, והיו מיחסים הכל אל האליל, וכת אחרת הודו כי נמצא יוצר כל, רק כפרו בהשגחתו ואמרו עזב ה' את הארץ לממשלת הכוכבים, וחשבו כי האליל יהיה האמצעי בינם לבין ה', ועל ידו יקבלו השפע מאת ה'. לעומת זה אמר כי ביום ההוא יסורו שתי הכתות. נגד הכת הראשונה אמר "ביום ההוא ישעה האדם על עשהו" ויכיר כי יש אלוה שעשהו הוא הבורא כל ולא האליל עשהו, ולעומת שעדיין יש לטעות ככת השניה, שאף שה' עשהו, מ"מ אינו משגיח עליו, ובזה אף שישעה בגופו אל עושהו, מ"מ יעשה את האליל אמצעי בינו ובין ה', ויכוין אליו בעבודתו להוריד על ידו השפע, שזה שאף שבגופו ישעה אל עושהו, מ"מ עיניו יכונו אל הפסל לראותו בעת עבודתו ותפלתו אל ה' להשיג רצון על ידו, לז"א כי גם "עיניו אל קדוש ישראל תראינה" יאמין בהשגחת ה' שהוא לבדו משגיח עליו ולא ע"י אמצעי, (לזה אמר קדוש ישראל ששם זה מורה על השגחתו הפרטית המיוחדת שנתבררה ע"י הדיבוק שי"ל עם ישראל, ע"י קדושתם, עד שקדושתו מתיחסת אליהם בשם מצטרף, כמ"ש למעלה , ד, ה' כד):

ביאור המילות

"ישעה, יראה", שעיה, פניית כל הגוף. וראה, רק בעין, והנה פעל ראה נקשר עם את בכ"מ, או עם בי"ת עת יכוין איזה דרישה והפלאה בהעצם הנראה, ולא נקשר בשום מקום עם אל?, ובזה מוכרח מ"ש בפנים, כי העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, וראיית העינים פה, הוא ההגבלה שיגביל עיניו נגדו לא נגד אל נכר:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא ישעה", שתי הדלתות של הכתוב הזה מגבילים עם שתי דלתות של הכתוב הקודם, "ישעה האדם על עשהו ולא ישעה אל המזבחות" (של) "מעשה ידיו", כי הכת הראשונה שכפרו במציאות ה' וחשבו כי האליל הוא הבורא כל, בנו לו מזבחות ושעו אליו אך לו לבדו.

"ועיניו אל קדוש ישראל תראינה ואת אשר עשו אצבעתיו לא יראה", כי הכת השניה שהודו במציאות ה' רק כפרו בהשגחה וחשבו את הפסל רק לאמצעי בינם לבין ה', הם לא בנו לו מזבחות, כי עבודתם העקרית היה לבורא שמים וארץ, כמ"ש כי בכ"מ מוקטר מוגש לשמי (מלאכי ג'), רק העמידו את האליל והאשרות לפני עיניהם לראות אותו בעת עבודתם, ולהיות הוא הסרסר בינם לבין יוצרם, אבל אחר שיודו בהשגחה לא יציגוהו גם לנגד עיניהם לכוון עבודת ה' נגדם:

ביאור המילות

"מעשה ידיו, עשו אצבעותיו". בארתי למעלה (ב' ח'), כי מעשה אצבעותיו פורט מה שעשה בעצמו שלא ע"י אמצעי, ושמר פה סדר ההדרגה, מוסיף בגנאי הפסל הלא עשו אותה אצבעותיו בעצמו ויודע שאין בו ממש:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כעזובת החרש והאמיר", הוא היער אשר היה בהר אפרים הנזכר בספר יהושע (יז) כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו וכו', כי תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו, ופרש"י שהיושבים ביער היה להם רכב ברזל ע"ש. והכנענים "עזבו וחזקו" בעת ההיא את היער והחורש הזה "מפני בני ישראל" שלא יוכלו לכבשו, ואעפ"כ נכבשה אז העזובה והחוזק הזה, "והיתה שממה", היינו העזובה והחוזק הזה שהוא המבצר שעשו אז בהיער היתה שממה מיושביה, וכן יהיה ערי מעוזו שבצרו עתה וחזקו אותם מפני האויב שהיה ג"כ רובם בהר אפרים, (ששם היה שכם ורבים ערי מבצר ממלכות אפרים כי שם ישב ירבעם ראש ממלכות אפרים מקדם) יחרבו ג"כ. ויהיו שממה, ר"ל מה שהיה להפריזי יושב ההר ההיא לפנים, יהיה עתה לבני אפרים:

ביאור המילות

"כעזובת". מענין חוזק ובנין, ויעזבו ירושלים עד החומה (נחמיה ג'), וכן אשר עזבו, אשר חזקו בנו ובצרו:

"החרש". יער, ובחרשים בנה באניות (דה"ב כז):

"והאמיר". יער שענפיו גבוהים ומובחרים, כי כמו ששם חורש בא על הענף, חורש מצל (יחזקאל לא), ועל היער, כן יבא שם אמיר על הכלל והפרט. ומלת והיתה מוסב על העזובה, שהיא נקבה יחידה, שלדעת המפרשים צ"ל והיה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהי ישעך", שהיה מושיעך מימות עולם, זאת "שכחת" לגמרי, וגם "צור מעוזך", מה שגם עתה הוא הצור שבו תמצא מעוז, והצור והמבצר הזה הוא לנגד עיניך עד שאי אפשר לך שתשכחהו, מ"מ "לא זכרת", לא רצית לזכר בו ולהעלותו על לב.

"על כן תטעי", ממליץ במליצתו כמי שיש לו נטע נעמן היפה ונחמד מאד ומרכיב בו הרכבת זמורה ממין אחר פחות וגרוע, שמשחית בזה תמונת הנטע ומינו, וגם משחית יפיו והדרו, כן הם יש להם צור מעוז באלהי מרום, והם עצמם זרע קודש בני אל חי, והרכיבו זמורת זר, עזר שדרשו מעמים ואלהים אחרים, שבזה השחיתו התעיבו את גדרם ועצמותם וקדושתם:

ביאור המילות

"שכחת, לא זכרת". לא זכר, הוא רצוני, שאינו רוצה לזכור, ושכח הוא הכרחי, שנשכח מאתו באמת, ולא זכר שר המשקים את יוסף (בפשיעתו) ואח"כ וישכחהו באמת, ולכן על צור מעוזך, שמורה עזר ה' הנלוה עמם בהוה לא שייך שכח, כי האות קיים נגד עינם, רק לא זכרוהו, לא אבו לזכרו. ומצאנו זכור אל תשכח, ושם יהיה הכונה עשה פעולת הזכירה כדי שלא תשכח, ובארוהו חז"ל (מגלה יח) זכור בפיך, (ועי"ז) ואל תשכח בלבך. וכן וזכרתני ולא תשכח את אמתך (ש"א א'), כי הזכירה יציין גם הפעולה, בדרכיך יזכרוך (לקמן סד):

"נעמנים". משורש נעים ונעימות, ויל"פ עוד ששרשו עמם, היינו נטע בני עמם, לא נטע זר מעם אחר, ושני הנונ"ן הם נוספים, כנו"ן נפתוח, וזכרון:

"וזמרת זר תזרענו". זריעה לא נמצא רק על שדה תבואה וזרעוני גנה, לא על העצים שעליהם בא שם נטיעה בכ"מ, ולא נמצא שם זריעה על האילנות רק בעת הרכבת הכלאים שמרכיב זמורה ממין אחד באילן אחר, לא תזרע כרמך כלאים, ויתנהו בשדה זרע (יחזקאל יז):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום נטעך", וזולת מה שהסכלת עשו שהרכבת בנטיעתך מין זר וגרוע, עוד השתדלת למהר גידול הרכבת הכלאים שזרעת עד שתראי "לשגשג" ולהשגיא ולגדל שיפרה תכף "באותו היום" אשר "נטעת" אותו "ובבוקר" שאחריו "זרעך תפריחי", עסקת בו כ"כ עד שצמח ביום הנטיעה ויגדל, ובבקר שאחריו פרח ויוציא ציץ וזרע, אמנם תדעי כי בכל זאת לא תצליחי במעשיך ולא תקצור את הזרע אשר זרעת, כי "נד נדד הקציר" ממך "ביום נחלה", ביום נחל מים כבירים שוטפים ששטפו כל הקציר, ועם השטף הזה בא ג"כ אליך "כאב אנוש" ומכה רבה. והנמשל שבקשו עזר מעמים אחרים והשתדלו למהר ביאת העם העוזרם, אבל בעת שהיו צריכים לעזרו שטף גם אותו מלך ירב, ויגל את ארם קירה:

ביאור המילות

"תשגשגי". ענין ריבוי, שרשו שגא או שגה, כארז בלבנון ישגא. והוכפל פ"א ועי"ן הפעל וכפילת השורש מורה על הריבוי כמו כרכר חרחר גלגל:

"תפריחי". פרח, הוא פריחת האילנות בעת הגיע תור גידול הפירות:

"נד". מגזרת נע ונד, ובא ע"מ פעל כמו כי מת הילד:

"קציר". מענין תשלח קציריה עד ים, וגדר השם זה, הוא מורה על האילן בכלל חוץ מן השורש, שרשי פתוח עלי מים וטל ילין בקצירי (איוב כט יט), מתחת שרשיו ייבשו וממעל ימל קצירו (שם יח טז), ועשה קציר כמו נטע (יד ט'):

"נחלה". לדעתי הוא כמו נחלה עבר על נפשנו (תהלות קכד) נחל מים, כי לדעת המפרשים חסר מלת מכה המתואר, והכתוב שאחריו המון מים רבים, מבאר מהו הנחלה:

"וכאב אנוש". כמו כי אנושה מכותיה, ומשתתף עם אנוש המורה על האנושיות, מכה המוצאה מגדר האנושיות, ככל השרשים המשמשים דבר והפוכו, כמו סקלו מאבן, ובכל תבואתי תשרש:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי", עתה מבאר מהו הנחל שהזכיר בפסוק הקודם? משיב כי הוא "המון עמים רבים הדומה כהמות ימים", שהוא מחנה סנחריב, והוא הנחל אשר ישטוף את הקציר של הרכבת הכלאים.

"ושאון", ר"ל מחנה זו היה לו,

  • א) ריבוי הכמות, שזה כולל בהמון מורגל של עמים רבים,
  • ב) ריבוי האיכות שזה כולל בשאון לאומים, (ועיין בבאור המלות):

ביאור המילות

"עמים, לאמים". הבדלם בארתי במק"א באורך, עמים מורה על קבוצים שיש להם ממשלה (כי זה המבדיל בין עם לגוי. שגוי מורה הקיבוץ לבד כנ"ל א' ד'), ולאום מורה על אומה המתאחדת מצד שיש לה דת מיוחדת, ואיזה אמונה אשר תצרפם, לא מצד הממשלה שיש להם מלך אחד רק מצד האמונה שיש להם אמונה אחת, וכן מצאתי ברבה בראשית (פרשה סג) ולאום מלאום יאמץ, ר' חלבו אמר עד כאן קריין סבתא ורעמה וסבתכא, מכאן ואלך יהודין וארמאין עכ"ל, ר"ל שיהיה שינוי דת ביניהם, וע"ל (לד א'), ובזה לאומים כולל יותר מעמים, כי עמים רבים וממלכות שונות יתקבצו תחת דת אחת:

"המון, ושאון, יהמיון, ישאיון". בארתי הבדלם למעלה (ה' יד, יג ד'). המון היא ההמיה המורגלת. ושאון הוא שאון גדול המרגיש ומתחולל הבלתי מורגל, וע"ל (כב ב'):

"רבים, כבירים". כבר כתבתי למעלה (טז יד) כי רבים הם הרבים בכמות וכבירים הם העצומים באיכות. ובזה תראה כי בדקדוק יחס אל העמים את ההמון המורגל, ואל לאומים החזקים יחס את השאון הבלתי מורגל וכבירים המורה על העוצם והריבוי באכות:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לאמים", עתה הסב פניו אל מחנה אשור כי בסוף יפול עם כל מחנהו. אומר "הלאומים האלה ישאון (נא) ויהמון", אבל מקולות מים רבים אדירים אדיר במרום ה'.

"וגער בו", ה' יגער בו בהשאון הנזכר.

"ממרחק". משמי קדשו "וינוס", וישוב בכלימה אל נינוה.

"ורדף", מגערת ה', "וכגלגל", הגלגל של קוצים ירדף מן הרוח יותר מן המוץ, כי המוץ רק הרוח ישאהו, והגלגל חוץ מאשר יניעהו הרוח, יעוף גם הוא על כנפי הגלגל שלו המתגלגל והולך מעצמו ג"כ. ובפרט מפני סופה שהיא גדולה מרוח. ובזה מוסיף שחוץ ממה שיברח מלך אשור ממכת ה' בו, ירדף אח"כ גם מעמו ומבני מדינתו ולסוף בניו הכהו בחרב:

ביאור המילות

"סופה". גדולה מרוח כידוע, ובזה מוסיף על המשפט הראשון:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לעת ערב", מדמהו במליצתו לפחד בלהות השדים שיהיה לעת ערב ולא ימשך פחד זה רק בעת החשך באמצע הלילה, אבל "בטרם בקר איננו", ונתברר כי לא היה מאומה, כן בין לילה אבד כאילו לא היה.

"זה חלק הראוי לשוסינו" ע"פ מדתם, וגם "לבזזינו" שהם המחנות שבאו עמו רק לשלול שלל ולהרויח יקחו ג"כ מנת חבלם עמו, (עי' באור המלות). (פה דבר במשל המון עמים רבים וכו', ובקאפיטל שאח"ז יבאר הנמשל):

ביאור המילות

"בלהה", ראיתי לאחד מן המבארים בפסוק תצעידהו למלך בלהות, מביא בשם הרנה"ו בהבדל בין שם בלהה, לשם בהלה, כי בלהה מציין כתות השדים והמזיקים שהיו מבהילים את המהבילים בין המהבילים הקדמונים, או את לחומי רשף וקטב מרירי, והממונים על השאול והתפתה וכדומה עכ"ד, ולפי הנודע היה עקר שליטתם ופחדם בלילה, כמ"ש מפחד בלילות, בו תרמוש כל חיתו יער, ובהגיע אור הבקר היו מתפזרים ושבו לאפס. עפ"ז ימליץ את מחנה סנחריב שבאו לירושלים בלילה, ואז נפל פחדם על ישראל, ובבקר סר הפחד ושבו לאין ואפס, כבלהות השדים שירבה פחדם בלילה ויסור באור הבקר:

"חלק שוסינו וגורל לבזזינו". ההבדל בין חלק וגורל, מבואר, חלק הוא הקנין הבא לו ע"י חלוקה, וגורל הוא הקנין שזכה בו ע"י גורל, בחלק לא ישיג רק הדבר המגיע לו אשר יש לו בו שותפות, רק שע"י החלוקה מתברר כי זאת חלקו, ובגורל יזכה גם דבר הבלתי מגיע לו מקודם, שיפול בגורלו חלק גדול, ויותר מכדי חלקו, גם תדע ההבדל בין שוסה ובוזז, הבוזז עקר מגמתו הוא השלל והרכוש והממון, והשוסה עקר מגמתו הוא ההשחתה שרוצה להשחית שלל אויבו, הבוזז לוקח את אשר ביכלתו ליקח ואת המותר יניח, והשוסה יקח את אשר יקח ואת המותר יחרים, ומשתתף עם שסס מן הכפולים, שסוהו כל עוברי דרך (תהלות פה), וע"ל (מב כג) מש"ש, עפ"ז אמר כי שוסיהם, הם אשר כונתם רק להשחיתם ולבלעם, זה חלקם בשלימות, וגם בוזזיהם הם אשר אינם צוררים להם, וכונתם לא היה רק להנאת עצמם, מ"מ הגם שאין זאת חלקם, נפל עונש זה בגורלם, נפל להם גורל יותר מן המגיע להם: