התורה והמצוה ויקרא ו ז-ט
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן כג[עריכה]
[א] "וזאת תורת המנחה"-- לבית עולמים. "זאת"-- אינה נוהגת בבמה.
זאת תורת המנחה: מבואר אצלינו תמיד שמלת "זאת" בא על נרמז המבואר בענין ומוציא זולתו. ופה אמר "הקרב אותה לפני השם" - ולא בבָמה; דכל מקום שאומר "לפני השם" ממעט בָמה כמ"ש בספרא (ויקרא דבורא דנדבה פרק ד מ"א, ובזבחים קיט:). וכן ממ"ש "אל פני המזבח" ממועט בָמה כמ"ש בזבחים שם.
ודעת ר' יהודה סתמא דספרא דאין מנחה כלל בבמה, אף לא בבמה גדולה כמו שאמרו (פרק יד דזבחים מ"י). וציין לימוד זה במלת "זאת" -- רק 'זאת תורת המנחה' אם הוא לפני השם - לא בבָמה. וכמהו דריש לקמן (פרשה ג מ"א) על "זאת תורת החטאת" ובפרשה ד' (פרשה ד מ"א) על "זאת תורת האשם". עיי"ש. וריש פ' מצורע (פרשה א ) על "זאת תורת המצורע". *<הערת תורה אור>
הערת "תורה אור" מאת המלבי"ם[עריכה]
הנה כינוי הרומז --זה זאת-- מצאנום במקומות רבים שידמה שבאו למותר. למשל "היום הזה אחל תת פחדך" "היום הזה ה' אלקיך מצוך" -- שמלת "הזה" למותר. שמצאנוהו בלא מלת "הזה" -- "היום אתם יוצאים בחדש האביב". וכן מצאנו "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה" (בראשית ז), "ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט), "ביום ההוא כרת ה' את אברם", "והגדת לבנך ביום ההוא". ומה ההבדל בין "הזה" ל"ההוא"? וכן מצאנו "הארץ הזאת", "ולהעלותו מן הארץ ההוא" (שמות ג, ח), "והיה בתת ה' לנו את הארץ" (יהושע ב, יד).
והמבואר כי שני מלות הזה וההוא מובדלים במה שכינוי "ההוא" מורה נרמז-רחוק שאינו לפנינו, וכינוי "הזה" מורה נרמז-קרוב. וכמו שפרש"י ז"ל עפ"י המדרש "ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א) הוה ליה למימר "ביום ההוא"? מהו "ביום הזה"? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו. וכן פירש על מה שכתוב (דברים כו, טז) "היום הזה ה' אלקיך מצוך" -- בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
ולכן בכל מקום שבא מלת "זה" על נרמז בלתי קרוב דרשוהו חז"ל. ודרשו פעמים שהיה הענין למראה עינים:
- כמ"ש במנחות (דף כט.) ומכלתא (פר' בא) ורבה (שם פט"ו ובהעלותך פט"ו) ג' דברים נתקשה משה - מנורה ראש חדש ושרצים. וזה מעשה המנורה, החדש הזה, וזה לכם הטמא. ועיין מה שכתבנו בשמיני (סימן סב)
- ובספרי (סימן קלו) "זאת הארץ אשר נשבעתי"-- רע"א מלמד שהראהו הקב"ה וכולי
- ובתוס' מנחות (דף כט.) בשם מדרש (והוא במ"ד רבה פי"ב) "זה יתנו" -- כמין מטבע של אש הראה לו
- ובבראשית רבה (בר"ר ו, ט) "לא ימיש ספר התורה הזה" -- ספר משנה תורה היה סגנו מצאו עסוק בו וכולי
- ובמדבר רבה (במדבר רבה טו, כא) "כי זה משה האיש" - כזה אנו עושים לך
- וברבה בשלח (שמו"ר כג, טו) "זה אלי" - באצבע הראו
- ובהוריות (דף יא.) וכריתות (דף ה.) ששמן שעשה משה קיים לעתיד לבא שנאמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם"
- ובספרי (סימן ריט) ובסנהדרין (דף עח.) "בננו זה סורר" - ולא סומים
- ובספרי (פר' תצא ס' ?) "את האשה הזאת לקחתי" - מלמד שאינו אומר דבריו אלא בעמידתה.
וכן תמצא עוד דרושים רבים בדרך הזה.
אולם במקומות שלא יכלו לדרוש כן היה להם קבלה איזה מיעוט באופן שמלת "זה" מורה התיחדות - זה ולא אחר. וזה -- או שימעטו הענין המבואר בפי' לאמר שענין זה נוהג רק בזה ולא בדבר אחר.
- והוא, או בזמן, שימעט זמן אחר
- כמ"ש (ברכות י) על "החדש הזה..ראש חדשים" - זה ניסן ואין אחר ניסן
- ובמכלתא על "בעשור לחדש הזה".
- וכן בספרא אמור (פרשה יב מ"א) "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה" - זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה
- ושם (פרק יא ) "לחדש הזה חג המצות" - ואין חג הסוכות טעון מצה
- ובספרא בהר (פרק ג)[1] "בשנת היובל הזאת" - זו מוציאה עבדים ואין שמיטה מוציאה עבדים
- עוד (שם) ובספרי (סימן קיב) "וזה דבר השמטה" - שמטה משמט כספים ואין יובל וכולי.
- וכן בבבא בתרא (דף קכ.) על "זה הדבר" - רק בדור הזה.
- וכן בספרא לקמן (פרק יח ) על "זאת משחת אהרן".
- או שבא למעט שענין הנזכר פה לא שייך במקום אחר
- כמו שדריש פה למעט במה ממנחה
- ולקמן (פרשה ג ) "זאת תורת החטאת" שחטאת עוף אין צריך כיבוס
- ובספרא (פ' זבין פרשה א מי"ג)[2] על "וזאת תהיה טומאתו בזובו"
- וכן בספרי (סימן נא) על "זה קרבן נחשון"
- ובפר' שופטים (סימן ?) על "וזה משפט הכהנים"
- ובפר' תצא (סימן רסג) על "כאשר יקום איש על רעהו כן הדבר הזה"
- ובעירובין (דף נא.) על "זה יהיה לכם מגרשי הערים"
שבכולם ממעט שדין הנאמר בענין זה לא שייך בדבר אחר.
ולפעמים ימעט בענין שעומד בו. שרק דין זה שייך בו - לא דין אחר.
- כמו שדריש בב"ק (דף לג.) לרבנן כמשפט הזה יעשה לו - שאינו חייב בארבעה דברים
- ובהוריות (דף ט.) "זה קרבן אהרן" -- זו באה חובה לו ולא אחרת באה חובה לו
- ובסוטה (דף יח:) "זאת תורת הקנאות" -- מלמד שאין האשה שותה ושונה
- ובחולין (דף קל.) "וזה יהיה משפט הכהנים" -- למעט חולין מחזה ושוק
- וכן בספרי (פסקא סב) ובחולין (דף כד.) על "זאת אשר ללוים" - זאת פוסל בלוים ולא מומים פוסלים [ובתוס' שם כתבו שדרך למעט באותו ענין. וכבר הראיתי למעלה שממעט גם בענין אחר]
ולפעמים ימעט דבר שאינו כתוב בפירוש רק שנלמד על ידי אחד מדרכי הלמודים, ויציין מלת "זה" "זאת" -- רק זאת שלמדנו פה, לא אחרת. או שמה שלמדנו פה לא שייך רק בענין זה, לא בדבר אחר.
- וכמ"ש ביומא (דף ס.) היינו טעמא דר"י דכתיב "זאת חוקה" - אזאת כתיב זאת חוקה ולא בגדי לבן בחוץ
- ושם (דף מב.) מנין לרבות שחיטתה וקבלת דמה שאין כשרים אלא ביום? ת"ל "תורת". יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה? ת"ל "זאת".
- וכן דריש בכריתות (דף ט.) על "זאת תורת היולדת"
- ושם (דף כח, יומא מא:, וספרא מצורע פרשה ד) על "זאת תורת אשר בו נגע צרעת"
- ובספרא (צו פרשה ה מ"ג) על "זאת תורת זבח השלמים"
- ובפסחים (דף סא:) על "זאת חוקת הפסח".
ולפעמים ימצא בכתוב שחושב שני דברים וידמה על ידי דרכי ההיקש את שניהם לענין אחד ובמלת "זאת" בא להודיע שבדבר אחד הם בלתי דומים:
- כמ"ש בספרא שמיני (פרק ב מ"ה) ובחולין (דף כז.) "זאת תורת הבהמה והעוף" - באיזה דבר שוותה בהמה ועוף? מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה. אי מה בהמה ברוב שנים אף עוף ברוב שנים? ת"ל "זאת"
- ובספרא סוף תזריע (פרק טז מ"יב) "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וכולי" - מקיש בגד צמר ופשתים לבית וכולי אי מה בית טעון צפרים וכולי תלמוד לומר "זאת".
- וכן בספרא מצורע (פרק ט משנה י' ויא'), עיי"ש.
ולפעמים דרשו מלת "זה" "זאת" לגזירה שוה כמו שאמרו (ברכות ט, פסחים קכ, ומכלתא בא) נאמר כאן "בלילה הזה" וכולי
- ובסנהדרין (דף מה.) כתיב "החדש הזה" וכתיב "זה אלי" וכולי
- ובספרא (אחרי מות פרק ו ), ובספרי (פר' מטות), נדרים עח, ב"ב קכ -- גזירה שוה "זה הדבר"
או ידרשנו דרך גימטריה
- כמו שדרשו (הוריות דף יא, כריתות ה) "זה" גימטריה י"ב לוגין
- ובתוספות (ריש גיטין) "זה ספר" גימטריה י"ב שיטין שבגט
- ובב"ר (בר"ר, כד) "זה ספר" - י"ב שבטים כמנין "זה"
- וכן בב"ר (בר"ר סג, ו) על "למה זה אנכי"
- ובמדבר רבה (במ"ר, י) ושה"ש רבה (פסקא שוקיו) "ושחטתם בזה" - גימטריה י"ד אצבעות של סכין
- ובב"ר (בר"ר, סט) "וזה שער השמים" - י"ח מיל שבהמ"ק של מעלה מכוין כנגד של מטה. וכהנה רבות.
גם תמצא שפירשו מלת "הזה" כאילו כתיב "כזה"
וכל אלה הדרושים יש להם כן ובסיס בעומק הפשט. שבכל אלה המקומות בא כינוי "זה" למותר. כמו בתחלת הפרשה שרובי הפרשיות אין מתחילין במלת "זה". ובאמצע שבא מלת "הזה" למותר או תחת מלת "ההוא".
ובאמת במקום שיפול מלה זו כפי חוקי הלשון - אין מקום לדרוש. וכמו שאמרו ביומא (דף ג.) על מה שכתוב "בזאת יבא אהרן": בזאת במה שנאמר בענינא דמלואים וכולי. מקשה והא קרא קמבעיא ליה לגופיה בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. ומשני: אם כן הוה ליה למימר "בזה" או "באלה". מהו "בזאת"? ש"מ תרתי.
רצונו לומר כי פה הוא מאמר מיחד ומגביל אל "יבא בכל עת" - כי אם בזאת יבא, ובזה בא מלת "בזאת" כפי חוקי הלשון ואין צורך לדרוש. ומשיב שהדרוש הוא מן הזרות של מלת "זאת", שהיה לו לומר "בזה" בלשון זכר (כי הפר הוא זכר). ואם מוסב על הפר והאיל היה לו לומר "באלה", לא "זאת" שהיא כינוי לנקבה. ודורש שרומז נרמז נקביי שהיא ענינא דמלואים.
וכן בכינוי "זאת" שבא בסוף הפרשה אמר בספרי נשא (פסקא כ על "זאת תורת הקנאות" ופסקא לח על "זאת תורת הנזיר") לדורות מנין? ת"ל "זאת תורת" דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר כחותם הדברים. דעת ר' יונתן שבא כחותם את הענין והוא כפי הדרך המליצה ולא ניתן להדרש. ודעת ר' יאשיה דאחר שהיה יכול לסיים הענין בלא "זאת תורת" - ניתן להדרש על "לדורות".
ובמה שכתבנו כבר תמצא מעגלי חז"ל בזה בהלכותיהם. ויותר מזה תמצא שדרשו מלה זו במדרשים במקומות לא חקר. ודעת לנפשך ינעם.
סימן כד[עריכה]
"תורת המנחה" -- תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה.
- [ב] וכי מנין יצאו?
- מכלל שנאמר (ויקרא ב', א'-ג') "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה..והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" - יכול אין טעונה שמן ולבונה אלא מנחות ששיריהן נאכלים!... מנחות שאין שיריהן נאכלין מנין?
- תלמוד לומר "תורת המנחה"-- תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה.
[ג] אמר רבי עקיבא מה מצינו שלא חלק הכתוב בין מנחת חוטא של ישראל למנחת חוטא של כהנים ללתיתין -- לא נחלק בין מנחת נדבה של ישראל למנחת נדבה של כהנים ללתיתין!
אמר לו ר' חנניא בן יהודה וכי מה ראיה לאו להין?! עשה ללא תעשה?! תלמוד לומר "תורת המנחה"-- תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה.
וזאת תורת המנחה: מבואר אצלינו שכל מקום שיאמר "זאת תורת" מכניס דברים רבים תחת תורה כללית ולימוד כולל.
- וכמו שאמרו בספרא למעלה (צו פרק א מ"ז) על "זאת תורת העולה".
- ולקמן (פרשה ג ) על "זאת תורת החטאת",
- ו(פרשה ד ) על "זאת תורת האשם"
- ו(פרשה ה ) על "תורת השלמים"
- ותזריע (פרק ג מ"ו) על "תורת היולדת"
- וריש מצורע (פרשה א ) על "תורת המצורע".
- [וכולי עלמא מודים בזה. כי מה שמובא במנחות (דף ג:) וזבחים (דף מח.) דיש מאן דאמר דלא דריש "זאת תורת" -- היינו למלתא דלא כתיבי בהאי פרשתא, כמ"ש התוס' זבחים (דף ט ד"ה איתביה) ומנחות (שם ד"ה לר' שמעון). ]
ופירשוהו שבא ללמד שכל המנחות טעונות שמן ולבונה - אף מנחות שאין שיריהם נאכלים. דיש מקום לטעות ממה שכתוב גבי "ויצק שמן ונתן לבונה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" שזה תנאי -- רק במנחה ששיריה לכהנים צריך שמן ולבונה, לא מנחת נדבה של כהן שכולה כליל.
ורבי עקיבא [במשנה ג'] אמר שנדע זה מעצמינו. שכמו שהציוי שבא במנחת חוטא שלא ישים שמן ולבונה כולל מנחת חוטא של ישראל וכהנים (ששם מדבר בפי' גם במנחת חוטא של כהן כמ"ש "והיתה לכהן כמנחה" כמש"ש[3]), וממילא נדע שהוא הדין במצות עשה (שישים שמן ולבונה) שוים שניהם. כי השלילה שלא ישים במנחת חוטא נסבבת מן הציוי שצוה לשום שמן ולבונה במנחת נדבה.
ור' חנינא השיב לו "וכי מה ראיה הין ללאו עשה ללא תעשה" -- רוצה לומר, שבשלמא אם מה שכתוב במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן" היה רק שלילה -- שאין צריך להשים -- היה ראיית רבי עקיבא נכונה. שמדהוצרך לומר שאין צריך להשים במנחת חוטא, מבואר שבמנחת נדבה צריך לשום שמן ולבונה, בין בכהן בין בישראל. אבל אחר שהוא אזהרה ולא תעשה שאסור להשים -- יש לומר שבמנחת נדבה של כהן הוא רשות, ובמנחת חוטא צוה באזהרה שאסור להשים. ולכן צריך ריבוי של "זאת תורת" - שבמנחת נדבה של כהן חיוב לשום שמן ולבונה.
סימן כה[עריכה]
[ד] "הַקְרֵב אֹתָהּ"-- כשרה ולא פסולה. "אֹתָהּ"-- כולה כאחת.
"בני אהרן"-- ולא בנות אהרן.
הקרב אותה בני אהרן: הנה ממה שכתוב "הקרב אותה" בכינוי ולא אמר "הקרב" סתם - מבואר שיגיש אותה כולה כאחת. וכמ"ש בספרא (ויקרא מכלתא דנדבה פרשה ט) "והביאה" -- שלא יביאנה חציה. ושם (משנה ח') "מסלתה" -- שאם חסר סלתה פסולה. וכמו שכתבנו עוד שם (סימן קפו), עיי"ש. לפי זה מה שאמרו: "אותה" - כולה כאחת -- דייק מן הכינוי.
אמנם כבר בארתי בס' ויקרא (סימן מז) ובכל הספר, שמקיצור הלשון די שיכתב הכינוי לבד. וכל מקום שבאה הכינוי דבוקה אל מלת "את" -- ממעט תמיד. ולכן ממה שכתב "הקרב אותה" ולא אמר "הקריבה" בכינוי לבד -- דריש למעט. כשרה ולא פסולה.
ומה שאמר "בני אהרן" ולא בנות אהרן -- התבאר היטב בס' ויקרא (סימן ח), עיי"ש.
סימן כו[עריכה]
"לפני השם" - יכול במערב? תלמוד לומר "אל פני המזבח".
אי "אל פני המזבח", יכול בדרום? תלמוד לומר "לפני השם".
הא באיזה צד מגישה? בקרן דרומית מערבית [ודיו].
[ה] ר' אליעזר אומר יכול יגישנה בדרומה של קרן או במערבה? - אמרת לאו.
- שני כתובים, אחד מקיים עצמו ומקיים את חברו ואחד מקיים עצמו ומבטל את חברו. תופסים זה שמקיים עצמו ומקיים את חברו ומניחים זה שמקיים עצמו ומבטל חברו.
- כשאתה אומר "לפני השם" במערב - בטלת "אל פני המזבח" בדרום. וכשאתה אומר "אל לפני המזבח" בדרום - קיימת "לפני השם" במערב.
- הא באיזה צד מגישה? בדרומה של קרן.
לפני השם אל פני המזבח: הנה בארתי בתורה אור דבכל מקום דכתיב "לפני יהו-ה" מבארים לפי הסברה; המקום היותר קרוב לפני ה' מאשר היה בתחלה. ואחר שכבר כתב בפר' מנחות "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח", ולא היה צריך לשְנות הדבר פה רק לקבוע המקום (כמ"ש במנחות (דף יט:)) - ממילא הייתי מפרש שהוא במערב. כי אם פירושו במזרח המזבח לא היה צריך לשנותו פה, שזה נדע ממה שכתב "והגישה אל המזבח" שהוא לכל הפחות במזרח. ועל כרחך ש"לפני השם" דפה הוא יותר פנימי ממזרח והוא צד מערב. וממה שכתב "אל פני המזבח" משמע שיגישנה בדרום שבו הכבש כמו שבארתי זאת בויקרא (סימן סה) באורך.
ועל כן אמר בספרא (מובא בזבחים (דף סג:) ומנחות (דף יט:) וסוטה (דף יד:)) שיגישנה בקרן דרומית מערבית. כי לרבנן המזבח ממוצע באמצע העזרה (כדעת ר' יהודה סתמא דספרא שאמר כן בספרא ויקרא מכלתא דנדבה פ"ז מ"א), ובזה מקיים שניהם.
- [ובגמרא גריס "מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן ודיו" וכן צריך לגרוס פה. ומפרש בסוטה שמה שכתוב "ודיו" רצונו לומר שאין צריך לקרב הסולת עצמו אל המזבח רק די בהגשת הכלי שבו הסולת]
ודעת ר"א כר' יוסי הגלילי דכולה מזבח בצפון קאי ולדידיה גם סוף קרן דרומית הוא מגביל "לפני השם" כי הוא הקרוב יותר לצד מערב. <הערת תורה אור>
תורה אור מאת המלבי"ם[עריכה]
דע ש"לפני השם" הנאמר בתורה אין מקומו שוה בכל מקום.
( א )[4] כי מצאנוהו שמציין המקום היותר מקודש שהוא קדש הקדשים
- כמ"ש בספרא שמיני (שמיני פרק א משנה לד) ובסנהדרין (דף נב.) "ותצא אש מלפני השם" - מבית קדש הקדשים
- ובפר' אחרי (פרק ג מ"י) וביומא (דף נג.) "ונתן את הקטורת על האש לפני השם" -- שלא יתקן מבחוץ ויכניס
( ב ) ומצאנוהו על כלל ירושלים --
- "ואכלתם שם לפני השם אלקיכם", "כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנה" (דברים יב) -- ומעשה ובכור ונדרים ונדבות נאכלים בכל העיר
- וכן במעשר שני (דברים יד, כג) "ואכלת שם לפני ה' אלקיך" למד בספרי (פסקא קו) ובתמורה (דף כא.) דאינו נאכל אלא לפנים מן החומה.
( ג ) וברוב פעמים יכוין על ההיכל. וגם בזה אינו תמיד במקום אחד.
( ג.1 ) כי לפעמים ירצה כלל ההיכל, בכל מקום שהוא:
- כמו במ"ש בבגדי כהונה "ונשא אהרן את שמותם לפני השם" (שמות כח, וכן שם פסוק ל, לה, לח) - רוצה לומר בהיכל. שאף לדעת הראב"ד (פ"ח מהל' כלי המקדש ופרק ח' מהל' כלאים) שמותר ללבוש בגדי כהונה אף שלא בשעת עבודה - מכל מקום מבואר בתוספתא (סוף כלאים) וביומא (דף סח.) דבגדי כהונה ובגדי כהו גדול היוצא בהן למדינה אסור.
( ג.2 ) ולפעמים יכוין על צד מזרח המזבח
- כמו בתנופה שנזכר תמיד "לפני השם" ובאר בספרא (צו פרק טז מ"ג) (מצורע מצורע פרשה ג מ"ז), ומנחות (דף סא.), ובספרי נשא (פסקא ?) שהוא במזרח.
( ג.3 ) ולפעמים יכוין על צד צפון המזבח כמו בעולה ובחמשת מיני החטאת שנז' -- "ושחט לפני השם" -- והוא בצפון.
( ג.4 ) ולפעמים יכוין על צד מערב המזבח
- כמ"ש בספרא פה "לפני השם" - יכול במערב?
- וכן במ"ש במנורה "יערך..לפני השם" פירשוהו במנחות (דף צח.) ובכמה מקומות שהוא במערב
- וכן במ"ש "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח לפני השם" פירשוהו בספרא אחרי (פרק ג מ"ה) וביומא (דף מה.) שהוא מצד מערב.
( ד ) ולפעמים יכוין על שער המזרחי של עזרה שהוא שער נקנור שלא נתקדש בקדושת עזרה
- כמ"ש בסוטה (דף יד.) ששם היו משקין את הסוטות ומטהרין את המצורעים דכתיב בהו "לפני השם"
- וכן במה שכתוב בשני השעירים "והעמיד אותם לפני השם" פירשוהו בספרא שם בשער נקנור.
ולהבנת הדבר הזה תדע כי בקדושה - מדרגות מדרגות יש, כמ"ש בפ"ק דכלים (משנה, כלים א) עשר קדושות..ירושלים מקודש ממנו..הר הבית מקודש ממנו...ק"ק מקודש מכולם. ויציירו הכתובים שה' שוכן בקדש בין שני בדי הארון ומשם תתנוצץ ההארה דרך מסכים ולבושים וחלונות, מדרגה אחר מדרגה, וכל הקרוב יותר הוא יותר 'לפני השם' בערך כלל ארץ ישראל ויצדק יותר על עזרת ישראל בערך ירושלים ועל עזרת כהנים בערך מה שאחריו. וכן כולם.
ומן הסברה נדרש בכל מקום לפני ענינו. וכן תמצא שעל מה שכתוב (דברים, יב) "ואכלתם שם לפני ה' אלקיך" אומר בספרי (פסקא סד) במחיצה -- רצונו לומר כי שם חשב חטאת ואשמות שנאכלים בעזרה עם נדרים ונדבות שנאכלים בכל העיר ועל כן פירש "לפני השם" כל אחד במחיצתו. (ומיושב קושי' התוספות זבחים דף נו:)
ולכן בכל מקום שלולא דברי הכתוב היינו טועים שהוא בחוץ מפרשינן "לפני השם" בכל העזרה
- כמו בסמיכה שאמר תמיד "לפני השם" והוא בכל מקום בעזרה.
- וכן בב"כ [=בבגדי כהונה] שבא להוציא שלא יהיה חוץ למקדש
- וכן במצורע ידעינן שהוא בשער נקנור דאסור לכנס בטומאה
- וכן בסוטה אי אפשר שיפרע ראשה במקדש
- [ולכן במה שכתוב בזב "ובא לפני השם פתח אהל מועד" אומר בספרא שם "מלמד שטובל מבעוד יום", ולא אמר שיעמד בשער נקנור - אחר שאפשר להטהר.]
אמנם, בשחיטת עולה וחטאת מפרשינן "לפני השם" בצפון דאי לאו כן הוא מיותר דכבר נזכר בכ"מ "לפני השם" גבי סמיכה.
- ובזה תדע החילוק מדוע בהגשה דמנחה ובמנורה ובגחלי אש דיום הכפורים מפרשים "לפני השם" במערב ובתנופה פירשוהו במזרח [שהעירו על זה התוספות במנחות (דף סא.) ובזבחים (דף נה.) וביומא]. וההבדל מבואר. כי צד מזרח הקרוב למזבח הוא יותר 'לפני השם' מן צד שאצל הפתח. ולכן גבי תנופה מפרשים "לפני השם" צד מזרח, ר"ל סמוך למזבח לאפוקי אצל הפתח אחר שאין לנו הכרח לקרבה יותר לצד מערב. לא כן במנחה שכתוב "אל פני המזבח" וכן בגחלי אש כתיב "מעל המזבח", ומדוע הוצרך להוסיף "לפני השם"? ואם לאפוקי צד דרום הלא דרום הוא "לפני השם" יותר ממזרח. ובהכרח הוא צד מערב שהוא "לפני השם" נגד צד דרום.
(והגם שבגמרא אומר הטעם לקרן מזרחית לא היה לו יסוד -- הוא להוסיף טעם על הציוי עצמה מדוע צוה שיהיה במערב, לא במזרח כמו בתנופה).
ובזה תבין מ"ש בספרי על "והניף לפני השם" כל מקום שאומר "לפני השם" הוא במזרח -- רוצה לומר בתנופה וכוותה שידעינן שהוא בעזרה, שבזה "לפני השם" הוא מדרגה ראשונה אחר כלל ההיכל במזרח המזבח. וכדומה מה שאמרו בירושלמי סוטה (פ"א ה"ה) כל מקום שנאמר "לפני השם" היא בשער נקנור -- היא בסוטה ומצורע ודכוותיהו.
וההבדל בין תנופה והגשה מבואר בכתוב מפורש במנחת סוטה "והניף את המנחה לפני השם והקריב אותה אל המזבח" (במדבר ה) - מבואר שההגשה לפנים מן התנופה.
ובמ"ש (ויקרא כד, א) "יערך אותו אהרן ובניו לפני השם" פירשו חז"ל על נר מערבי. ועמש"ש (פסוק ב) על "המנורה הטהורה יערך את הנרות לפני השם" פי' בספרא שם לא יתקן מבחוץ ויכניס -- מבואר שכל אחד לפי ענינו. בהדלקה פי' נר מערבי הסמוך יותר לפני ה' ובהערכה ממעט חוץ.
ובמקום שיש לו הכרח מפרש קה"ק.
- כמו "ונתן את הקטורת לפני השם" מבואר שהוא קדש הקדשים
- וכן "ותצא אש מלפני השם" והם היו בהיכל מקטירים קטורת, וכיון שיצא 'מלפני השם', ממקום יותר פנימי -- על כרחך היה מקדש הקדשים.
ודעת לנבון נקל.
סימן כז[עריכה]
"והרים ממנו"-- מן המחובר. שלא יביא עשרון אחד בשני כלים.
"בְּקֻמְצוֹ"-- שלא יעשה מדה לקומץ.
"מסֹלת המנחה"-- ולא מסולת חברתה. "ומשמנה"-- ולא משמן חברתה. שלא יביא שני מנחות בכלי אחד.
"מסלת המנחה ומשַמנה ואת כל הלבֹנה"-- שתהא שם לבונה בשעת קמיצה.
"ואת כל הלבֹנה אשר על המנחה והקטיר"-- שילקוט את הלבונה ויעלה לאישים.
[ו] "והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה ליהו"ה"-- נזכרים בה, נזכרים בקמיצתה, ונזכרים בלבונתה.
והרים ממנו מסולת: כפילת הכינוי עם גוף הפעול היא זרות בלשון וכבר חשבם הרד"ק במכלול (דף כט), עיי"ש. אבל לדעת חז"ל לא ימצא זר ומוזר בכתבי הקדש וכל הבא מיותר בא לדרוש מיוחד.
- כמו שאמרו בסוטה (דף יב:) ובשמ"ר (שמו"ר א, כד) "ותראהו את הילד" - שראתה שכינה עמו
- ובזהר שמות (ח"ב יב, א) "ותראהו את הילד" - "ותרא" מבעיא ליה? מהו "ותראהו"? אמר ר' שמעון לית לך מלה באורייתא דלית בה רזין עלאין ויקירין אלא הכי אוליפנא וכולי
- ובויקרא רבה (ויקרא רבה, ו) "בכלי הבקר בשלם הבשר" אין כתיב כאן אלא "בשלם" הבשר היה מבשל את הכלים
- וביבמות (דף מו.) וגיטין (דף לז:) "וגם מבני התושבים..מהם תקנו" - אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם.
- ובנזיר (דף מג:) ובסוטה (דף ג.) "ולאחותו לה יטמא" - ואינו מטמא לאיבריה
וכן במה שכתב פה כפול -- ממנו מסולת --- ולא אמר "והרים מסולת" דריש בספרא (מובא במנחות (דף כד)) שבא לדייק שירים ממנו כשהוא בכלי אחד, שעל זה מורה כינוי "ממנו". לא כשהם בשני כלים. וגם יש פה זרות שבא מלת "ממנו" תחת "ממנה", וכמו שנמסר במסורה ואו סבירין ממנה. ולפי הדרוש מוסב על הכלי שהוא לשון זכר.
ומ"ש בספרא (מובא במנחות (דף יט) ויומא (דף מז)) "בקומצו" שלא יעשה מדה לקומץ -- הקשו בזה הרא"ם והקרבן אהרן הלא צריך לדרשה שלא היה מבורץ. והתוספות כתבו דתרתי שמעית מינה. ופרשתי בסדר ויקרא (סוף סימן קה). עיי"ש.
ומ"ש "ואת כל הלבונה" - שתהיה שם לבונה וכולי -- פרשתיו (שם סימן קז).
ומ"ש [במשנה ו'] נזכרים בה וכולי -- פרשתיו שם (בסימן קט). דרשנו משם.
סימן כח[עריכה]
[ז] "והנותרת ממנה" -- כשירה.
והנותרת ממנה: כבר בארנו בסדר ויקרא (סימן קיא) שמה שכתוב במנחת סולת ובמנחת מרחשת "והנותרת מן המנחה" בא לדרשה. עיי"ש. אולם, מה שכתוב פה "והנותרת ממנה", מלת "ממנה" ללא צורך. שמצאנו כמה פעמים שבא שם 'נותר' בלא יחוס המ"ם שממנו -- "והנותר עד יום השלישי" (ויקרא יט, ו), "על פי השנים הנותרות" (ויקרא כז, יח). ודייקו חז"ל שרצונו לומר הנותרת ממנה -- ממין המנחה, שהוא כשרה, לא מן הפסולה.
סימן כט[עריכה]
'יאכלו...תאכל...יאכלוה אהרן ובניו' -- ריבה אכילתה בכל מאכל שירצה.
"יאכלוה"-- שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהוא מועטת.
[ח] 'לאהרן ולבניו' (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט)--
- לאהרן תחלה ואחר כך לבניו.
- לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת.
- מה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלוקת, אף בניו כהנים גדולים-- אוכלים שלא במחלוקת.
יאכלו אהרן ובניו: היה לו לומר "והנותרת ממנה לאהרן ולבניו" כמו שתפס לשון זה במנחת סולת ובמנחה מרחשת. דאם ללמד שחובה שיאכלו - הא כבר למד בספרא לקמן (פרק יב ) דאסור להותיר מכל הקדשים, וכמ"ש הרמב"ם (פי"ח מהל' פהמ"ק ה"ט). וביבמות (דף מ.) מקשה על מה שאמר "רצה אוכלה אצה אינו אוכלה": והכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם"?. וכן מה שכפל "בחצר אהל מועד יאכלוה", פעל 'יאכלוה' מיותר לגמרי.
ופירשו חז"ל שלכן אמר "יאכלו" בכפל, לרבות שיוכל לאוכלה בכל מאכל שירצה, וכמ"ש בפרק כל התדיר "וכולן הכהנים רשאים לשנות באכילתן לאכלן צלוין ושלוקין ומבושלים וכולי. ואף על גב דבגמרא (שם דף צא, סוטה טו, חולין קלב:) למד לה ממה שכתוב "למשחה" - לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים -- יש להשיב הגמרא תפס דרשא דספרי (פר' קרח פסקא קיז) והספרא סבירא ליה כר' יצחק שם דאמר אין משיחה אלא שמן המשחה. שכן לקמן (פרק יח מ"א) מבואר דמפרש "זאת משחת אהרן" על שמן המשחה, וזה דלא כתנא קמא דספרי שלמד למשחה לגדולה מן "זאת משחת אהרן". עיי"ש.
ועדיין צריך טעם מדוע אמר תחלה "יאכלו" בלא כינוי ואחר כך אמר "יאכלוהו" בכינוי?
פירשוהו בספרא (מובא במנחות דף כא ותמורה דף כג) ש"יאכלוהו" בכינוי מורה שיאכלו אותו לבדו בלא דבר אחר עמו, ו"יאכלו" בלא כינוי מורה שיאכלו בכל אופן - אף עם דבר אחר. והפשר דבר: שפעמים יאכלו אף עם חולין ותרומה, וזה בזמן שהיא מועטת - יאכלו חולין עמה כדי שתהיה נאכלת על השובע [לרש"י יאכלו החולין חוץ לעזרה ולתוספות אף בעזרה]. ועל זה אמר "יאכלו אהרן ובניו". ופעמים לא יאכל עמה חולין ותרומה, וזה בזמן שהוא מרובה - לא יאכל עמה דבר אחר כדי שלא יאכל אכילה גסה. ועל זה אמר "יאכלוה" בכינוי. וכמו שאמר בספרא (סוף פרקין) "יאכלוה" - שלא יאכל עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה.
ומ"ש [במשנה ח'] "לאהרן ולבניו" - לאהרן תחלה וכולי -- כבר נשנה בספרא סדר ויקרא ופרשתיו שם (סימן קיב).
סימן ל[עריכה]
[ט] "מַצּוֹת תֵּאָכֵל"-- מצוה.
- לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזיר להתירה הראשון?... תלמוד לומר "מצות תאכל"-- מצוה.
[י] וכיוצא בו: "יבמה יבא עליה"-- מצוה.
- לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזר להיתירה הראשון?... תלמוד לומר "יבמה יבא עליה".
מצות תאכל: כבר בארנו בסדר ויקרא (סימן קלח) שהציוי תפורש לפעמים שהוא רשות, והוא אם היה עולה בדעת שאסור לעשות המעשה ההוא.
- כמו "את הנכרי תגוש" שפירושו מותר ליגוש.
- "לא תזבחנו לה' אלקיך, בשעריך תאכלנו"
- "וכבא השמש יבא אל תוך המחנה"
- "איש בחטאו ימתו" - שהוא רק הפך השלילה הקודמות
והוא הדין בכל מקום שהיה אסור תחלה שיש לפרש הציוי שהוא רשות. ודוגמא לזה הבאתי (שם סימן צ) בשם הרמב"ם בענין האזהרה שהיא שלילה לפעמים. עיי"ש.
ובזה מישב בספרא מה שכתוב "מצות תאכל" שהוא דברי מותר; שכבר אמר "יאכלו אהרן ובניו". משום דיש לפרש מה שכתוב "יאכלו אהרן ובניו" הוא רשות, שכיון שלפני הקטרת הקומץ היה אסור באכילה אומר דאחר כך רשאים לאכל. וכן מה שכתוב "יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה" - שהיא גם כן כפל לשון - הוא גם כן מהאי טעמא; משום דיש לטעות שהוא רשות נגד מה שתחלה היה אסור בה.
ומאמר זה מובא בירושלמי (ריש יבמות) ובבלי שם (דף מ.). ופי' ר' יסא בירושלמי ורבא בבבלי אליבא דרבנן דמצות יבום קודם, שמה שכתוב גבי יבום "יכול תחזר להתירה הראשון?" - היינו שאם ירצה יכול ליבם ואם לא ירצה אינו מחויב (כי יכול לחלוץ). "תלמוד לומר "יבמה יבא עליה" - שמצוה ליבם". וכן מה שכתב "מצות יאכל" שהוה אמינא שאם ירצה לא יאכל רק יאכלו כהנים אחרים (כי הא כתב "ואכלו אותם אשר כופר בהם") -- קמ"ל דמצוה שיאכל הוא דוקא.
ור' הונא בירושלמי ור"י בר אבדימי בבבלי מוקמי לה כאבא שאול ומפרש דהוה אמינא גבי יבום שאם רצה כונס לשם מצוה ואם רצה לשם נוי, וגבי "מצות תאכל" מפרש שהוה אמינא שאם רצה אוכלה מצה ואם רצה אוכלה חלוט ברותחין. קמ"ל "יבמה יבא עליה" - רק לשם מצוה, ו"מצות תאכל" -- לא חלוט.
סימן לא[עריכה]
[יא] "מַצּוֹת תֵּאָכֵל" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "יאכלוה" - אין לי אלא כולה; מנין אף מקצתה? תלמוד לומר "תֵּאָכֵל"-- אפילו כל שהוא.
מצות תאכל: יש הבדל בין פעל 'אכל' בקל ובין הנפעל. שפעל 'אכל' בקל מוסב על האדם האוכל ולא יקרא אוכל אלא בכזית; שפחות מזה נקרא 'טועם' -- "כי טעמתי מעט דבש" (שמואל א). וכמ"ש בספרא לקמן [(פרשה י מ"י) (אחרי מות פרק יב מ"ב) (אמור פרק ד מט"ז) (אמור פרק ו מ"ג) ובפסחים (דף לב.)] "סתם אכילה בכזית". אבל הנפעל מוסב על הדבר, ואף אם נאכל כל שהוא -- הגם שלא יקרא 'אכילה' מצד האוכל שלא אכל רק טעם -- מכל מקום הדבר 'נאכל' ואיננו.
וזהו שאמר בספרא שלכן שינה ואמר "מצות יֵאכל" בנפעל ולא תפס הלשון שדבר בו עד עתה -- "יאכלו אהרן" "יאכלוהו"; והיה לו לומר "מצות יֹאכלו". ללמד שאף שלא נשאר רק מקצתה - בכל זאת תאכל.
ומזה תערה מקור הדבר שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ז) שהאוכל חמץ בפסח אפילו כל שהוא - אסור, שנאמר "לא יאכל". ומפרשים ראשונים ואחרונים לא ידעו נתיבותיו, מאין הוציא דבר זה. והנה פורש שיש לו יסוד בספרא. ומה שיש לפלפל בדברי רמב"ם אלה אין פה מקומו.
סימן לב[עריכה]
[יב] 'במקום קדוש תֵאָכל' - יכול במחנה לויה? תלמוד לומר "בחצר אהל מועד יאכלוה".
אין לי אלא בחצר אהל מועד; מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות בקדש? תלמוד לומר "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ".
"יאכלוה"-- שלא יאכל עמה חולין ותרומה בזמן שהוא מרובה.
במקום קדוש בחצר אהל מועד: כפל דבריו. משום ד"מקום קדוש" כולל אף מחנה לויה. כי בקדושה מדרגות מדרגות יש וגם מחנה לויה קדושה נגד מחנה ישראל שאין זבים וזבות נכנסים לשם כמ"ש "עשר קדושות וכולי. ולכן פרט "בחצר אהל מועד" שהוא מחנה שכינה.
והנה חצר אהל מועד במובנו המדויק אינו כולל החצרות והלשכות הבנויות בחול ופתוחות לתוכו שדינם לענין טומאה ולענין שחיטת ק"ק כחול [כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה)]. ולכן הוסיף "במקום קדוש בחצר אהל מועד" -- שגם מקום הפתוח לחצר אהל מועד שהוא חצר החצר - כשר לאכילה. ולשון הגמרא זבחים (דף נו.) התורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת. וזה כונת הספרא פה הנשנה לקמן (פרשה ד מ"ה).
ולפי זה נראה שמה שכתוב (בפסוק כ') "תכבס במקום קדוש" ובפר' אחרי "ורחץ את בשרו במקום קדוש" (שפירושו בעזרה) -- למדנו מפה שבאר שהוא בחצר אהל מועד.
ובזה תבין מה שאמרו בזבחים (דף נה.) אמר אביי הכי קאמר "ואכלתם אותה במקום קדוש" ולא אחרת במקום קדוש. אפקא למחנה לויה וכולי. רבא אמר אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש. אפקא לגמרי. סברת אביי משום ד'מקום קדוש' שנאמר במנחה הוא בעזרה ומפקא "ולא אחרת במקום קדוש" של מנחה רק בקדושה פחותה שהיא מחנה לויה. וסברת רבא שהלא מקום קדוש סתם כולל גם מחנה לויה וממילא "ולא אחרת במקום קדוש" אפקא לגמרי.
ומה שאמר "יאכלוהו" - שלא יאכל עמה חולין ותרומה -- התבאר למעלה (סימן כט).