ספרא (מלבי"ם)/פרשת מצורע מצורע/פרשה א

פרשה א

[א] "תורת המצרע"-- לבית עולמים.

"זאת"-- אינה נוהגת בבמה.

"תהיה"-- בזמן הזה.

"תורת המצרע"-- תורה אחת לכל המצורעים שיהיו מביאים קרבן זה. וכי מאין יצאו? לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם, יכול אף כן נחלק בקרבנם?... ת"ל "תורת המצורע"-- תורה אחת לכל המצורעים שיהיו מביאים קרבן זה.

[ג] "תורת המצרע ביום"-- מלמד שטומאתו וטהרתו ביום. אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום, מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו ביום? ת"ל "תורת המצרע". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו ביום?... ת"ל "תורת המצרע ביום"

תורת המצרע... בכהן-- מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן. מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו בכהן? ת"ל "תורת המצורע... והובא אל הכהן". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו בכהן?... ת"ל "זאת תורת".

"ביום טהרתו והובא אל הכהן"-- שלא ישהא. [ד] כשהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא: אם משפטרתיו בעמידתו-- אחזתיו בהליכתו שבעה, משאחזתיו בעמידתו שבעה אינו דין שיאחזנו בהליכתו שבעה?! אמר לו רבי עקיבא, מוסיף אני על דברך: וכי במה החמירה תורה, בימי גמר או בימי ספר? חמורים ימי גמר מימי ספר, שבימי ספר אינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה, ימי גמרו מטמא משכב ומשב ומטמא בביאה. ואם לימי ספר הקלים נתנה לו שבעה, לימי גמר החמורים אינו דין שאתן לו שבעה?! אמר לו, רבי כל שכן הוספת! אמר לו רבי עקיבא, וכשנתת לימי גמר שבעה נעשו אף הם ימי ספר ונמצאו אלו ואלו י"ד... ואם לימי ספר הקלים נתת לו י"ד, לימי גמר החמורים אינו דין שאתן לו י"ד?! נמצאת מרבה לו והולך עד לעולם! הא מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא על הכהן"-- שלא ישהא.

[ה] "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן" מה ת"ל? לפי שנאמר "ויצא הכהן", שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה, היה בימים ובנהרות ובמדבריות מנין? ת"ל "וראה הכהן". אם כן למה נאמר "ויצא הכהן"-- כהן שאפשר לו לכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע, אין מצורע מטהר את המצורע.

[ו] "והנה נרפא"-- שהלך לו נגעו. "הנגע"-- שהלך לו שער לבן. "הצרעת"-- שהלכה לה המחיה. אין לי אלא כולם, ומנין אף מקצתו? ת"ל "מן הצרוע"-- אפילו מקצת שער לבן, אפילו מקצת המחיה.

"מן הצרוע"-- להביא את שפרחה בכולו שיטען צפרים. [ז] הלא דין הוא: ומה אם שטיהר ואין סימנים מטמאים עמו--טעון צפרים, מי שטיהר וסימנים מטמאים עמו אינו דין שיטעון צפרים?! הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח, שטיהר וסימנים מטמאים עמו ואין טעון צפרים! [ח] ואף אתה אל תתמה על שפרחה בכולו שאעפ"י שטיהר וסימנים מטמאים עמו-- לא יטעון צפרים... ת"ל "מן הצרוע"-- להביא את שפרחה בכולו שטעון צפרים.

[ט] "וצוה הכהן ולקח"-- הציווי בכהן והלקיחה בכל אדם

"ולקח למטהר"-- לשם מטהר, בין איש ובין אשה בין קטן. מכאן אמרו לקח לאיש-- כשרות לאשה. לאשה-- כשרות לאיש. לבית-- כשר למצורע. למצורע-- כשר לבית.

[יא]"ולקח... צפרים"-- מיעוט צפרים שניים. אם כן למה נאמר "שתי צפרים"? שיהיו שוות. ומנין שאף על פי שאינם שוות כשרות? ת"ל צפור צפור ריבה

[יב] "חיות"-- ולא שחוטות. "טהורות"-- ולא טמאות. "טהורות"-- ולא טריפות.

"ועץ"-- יכול כל עץ? ת"ל "ארז". אי ארז יכול טרף? ת"ל "ועץ". הא כיצד? בקעת של ארז. ר' חנינא בן גמליאל אומר ובראשה טרף.

[יג] אמר ר' יהודה, שבתי היתה, והלכתי אחר ר' טרפון לביתו. אמר לי "יהודה, בני תן לי סנדלי." ונתתי לו. פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי "יהודה, בזו טהרתי שלשה מצורעים". ולמדתי בה שבע הלכות: שהוא של ברות, ובראשה טרף [הר"ש גרס טרוף], וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המיטה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומזים ושונים ומשלשים, ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרים בגבולים.

[יד] "ושני"-- יכול פיקס? ת"ל "תולעת". אי תולעת יכול א' מן הצבעים? ת"ל "ושני". הא כיצד? זו זהורית טובה. ומנין שאם טעמה פסלה? ת"ל "ושני תולעת". יוחנן בן דהבאי אומר "ושני תולעת"-- שני שבתולעת.

[טו] "אזוב"-- ולא אזוב-יון, ולא אזוב-כחלית, ולא אזוב-רומי, ולא אזוב-מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי.