"הוי", עתה מתחיל הנבואה העתידה אשר חזה על חורבן השני של נינוה שנחרבה ע"י נבוכדנצר בראשית מלכותו שאז נהרסה כל העיר ונשארה שממה לעולם, שעז"א ספר חזון נחום האלקושי, "הוי עיר דמים" ששופכת דם, "כולה כחש" כולם כחשו בה' ובמציאותו, "פרק מלאה", הגם שמלאה מבשר טרפה בכ"ז "לא ימוש טרף" טורפים תמיד מחדש לרצוח ולאבד נפשות:
ביאור המילות
"כחש". סתם כחש הוא באמונה, ופרק הוא אחר הטרף שפורק העצמות ומפרידן, כמ"ש פן יטרף כאריה פורק ואין מציל, ויל"פ כחש פרק שמכחישים את הפרק והגזלה הגם שלא ימוש טרף:
"פרש מעלה", במקום מעלה ההרים ששם לא תבא המרכבה והסוסים, שם נמצא פרש "ולהב חרב וברק חנית" ששם יעמדו אנשי המלחמה, ועי"כ נמצא "רב חלל" שיומתו אנשים בחוצות, "וכבד פגר" שמכבדים את הפגרים במטאטא כמו שמכבדין אשפתות, ובכ"ז "אין קצה לגויה" שא"א להסיר כל הפגרים עד "שיכשלו בגויתם" שההולכים יכשלו בם:
ביאור המילות
"מעלה". כמו במעלה העיר, ופרש נקרא האיש המלומד לרכוב על סוס מלחמה:
"וכבד". טאטוא בלשון המשנה:
"ואין קצה לגויה". יל"פ ג"כ שר"ל שאין קצה מה שצריכים לצרכי הגויה ותענוגות בשר, עד שיכשלו בגוייתם מרוב זנוני זונה, ר"ל שיחלשו ויחלו ע"י רוב זנוני זונה:
"מרוב", וטעם קיבוץ ההמון הרב לשם ע"י רוב זנוני זונה שנמצא שם, שהיא "טובת חן" וגם "בעלת כשפים" לצודד נפשות ע"י כישוף, עד "שמוכרת גוים בזנוניה, ומשפחות" היקרות שלא יתפתו על הזנונים תמכרם "בכשפיה", שהכשפים הם חוץ לטבע וימשלו גם על משפחות מצוינות, ובנמשל שהגוים יתפתו להקבץ שמה ע"י רוב העושר והמסחר שלה, שזה נמשל לאתנן זונה (כמ"ש בישעיה כ"ג), והמשפחות יתפתו ע"י כישוף ותחבולות שתסמא עיניהם להיות משועבדים אליה:
"והיה", עד "שכל הרואה אותך ידוד" ויתרחק "ממך", ויאמר "שדדה נינוה" ר"ל אחר שנינוה שדדה תמיד את כל העולם א"כ "מי ינוד לה" אחר שכולם שונאים אותה. עתה יסוב המליץ פניו אל נינוה אומר אליה "מאין אבקש מנחמים לך", למי קרה צרה כזאת עד שבזה אנחם אותך לאמר שגם לפלוני קרה כזאת:
ביאור המילות
"שדדה". לדעת המפרשים כמו ש₪ד¢ד¢ה, ואני פרשתיו מהקל ובא בדגש וראוי להיות רפה ובמתג:
"ינוד, מנחמים". הנודה היא מן הקרובים והאוהבים (כמ"ש ישעיה נ"א י"ט), והמנחמים יהיו גם רחוקים:
"התיטבי", משיב לאמר הנה אוכל לנחם אותך לאמר "התיטבי מנא אמון" שגם היא נחרבה כמוך, וגם היא היתה דומה לך בעת גדולתה, שהיתה נא אמון עיר רבתי עם, וכן כמו שאת יושבת על נהר חדקל, כן היא, היא "יושבה ביאורים" עד "שמים סביב לה" מכל צד, ונוסף לזה היה הים מקיף אותה עד שהים היה לה כחיל וחומה, עז"א "אשר חיל ים", וגם "מן הים" היה "חומתה" שחומתה הגדולה וחיל שהוא החומה הקטנה היה הים:
ביאור המילות
"חיל ים". כמו ויאבל חיל וחומה, שתרגומו שורא ובר שורא:
"כוש", וגם היה לה תוקף ועזרת אנשי חיל יותר ממך, כי "כוש עצמה" כוש היה עוצם לה, וגם "מצרים" בעצמה "אין קצה" לאנשיה שהיו רבים מאד, וגם "פוט ולובים (אשר) היו בעזרתך" שעזרו לנינוה, גם המה היו אז בעזרת מצרים:
"גם את", ר"ל בזה אנחמך שכן קרה או יקרה לעיר גדולה כמוך, ומצייר כי בזה תשתה כוס תנחומין, כמנהג האבל בעת התנחומין, ותשכרי מן הכוס, ובזה "תהי נעלמה" תתעלם מן העין כאילו אינך עוד בעולם, "גם את" (תשכרי) את, אשר "תבקשי" עתה "מעוז מאויב" ותחשוב להשגב במבצר ולהנצל, לא יועיל לך זאת, כי.
ביאור המילות
"תבקשי". אשר תבקשי, וכן פסוק ט' [אשר] היו בעזרתך, כמו זה היום [אשר] עשה ה':
"כל מבצריך תאנים עם בכורים" שבתנועה קלה "אם ינועו יפלו" מן האילן "על פה של האוכל" והתאנים הבכורים יפלו בקל יותר מן התאנים שלא נתבכרו, כן המבצרים שיתבכרו עתה יהיו יותר בנקל לכבשם:
"מי מצור", מתלוצץ על התעסקם לחזק את מבצריהם ולהשגב בתוכם, אומר הרוצה להסגר במצור צריך להיות לו יאורי מצור שיהיו מים מוכנים לו בשפע, ואתה אין לך מים מזומנים "רק מי מצור שאבי לך", כשואב מים בכלים שהם מועטים, וגם לא יעמדו ימים רבים כי יסרחו, "חזקי מבצריך" כי אינם חזקים, ואמר ע"ז בדרך הלצה "באי בטיט ורמסי בחמר" כי הטיט אינו ראוי לעשות ממנו לבנים, שהם נעשים מן החמר לא מן הטיט הנדוש ברגלי אדם, שהלבנים הנעשים מן הטיט יתפוררו ויהיו כאבק. ואתה שאין לך חמר לעשות ממנו לבנים, בואי בטיט ורמסי בחמר, תרמסי את הטיט כאילו ע"י הרמיסה יעשה חזק כחמר, ואני אומר לך "החזיקי מלבן" צריך את להחזיק היטב את המלבן שלא תתפורר הלבנה לפרורים, כי באמת נעשה מטיט:
ביאור המילות
"בטיט", בחמר התבאר (ישעיה י' ו', מ"א כ"ה), שהטיט אין ראוי לבנין רק החמר עיי"ש:
"שם", אבל שם מדי תרמסי בטיט לחזק מבצריך "תאכלך אש" האויב, "והחרב תכריתך ותאכלך כילק" האוכל את עשב השדה, "התכבד כילק", הילק הוא מין ממיני הארבה אשר בצאתו הוא רמה ואחר זמן יתעטף במעטפה (כמו שרוב הרמשים יתעטפו במסוה) וינוח שם זמן מוגבל ואחר יצא מן המעטפה ויתהוה ממנו בעל כנף ואז הוא ממין הארבה ויעוף, עפ"ז מדמה את המון הסוחרים והעמים שהיו נמצאים בעיר נינוה כילק בעוד שהוא רמה וזוחל על הארץ ולא יוכל לעוף, אבל אחר שנכבשה עיר נינוה יצאו מן המעטפה ונעשה להם כנפים ונעשו כארבה שיש להם כנפים ויעופו מן הארץ, וז"ש אתה רוצה "להתכבד כילק" ע"י הסוחרים הזוחלים בעירך כילק הזוחל, אבל "תתכבדי כארבה" כי במהרה יהיה להם כנפים לעוף מן הארץ:
"הרבית". מפרש מ"ש התכבד כילק, שכן "הרבית רוכליך" (שהם הסוחרים הקטנים מוכרי הסחורות לאחדים) "מכוכבי השמים", והיה בתוכך כילק הרוחש ממקום למקום ואינו יוצא מגבול המדינה שהוא שם, אבל עתה "תתכבדי כארבה" כי "ילק פשט" הילק הזה פשט את המסוה ויצא מן המעטפה והוא ארבה בעל כנפים "ויעף" לארץ אחרת, ר"ל עתה כולם עזבו אותך:
ביאור המילות
"רוכליך". הם הסוחרים הקטנים הנושאים הסחורה מבית לבית (יחזקאל כ"ז):
"פשט". כמו ופשט את בגדיו, שידוע כי אחרי ישכב הרמש ימים מוגבלים במעטפה יפשט גוייתו הקודמת ואת המעטפה ויתהוה עוף כנף:
"מנזריך", גם הפחות והסגנים שהלבשת אותם נזר ועטרה, נדמו "כארבה" המעופף למקום אחר כן מרדו בך ויעופו להחסות תחת צל נ"נ הכובש אותך, "וטפסריך" הם הממונים על צבא המלחמה נדמו "כגוב גובי", כקיבוץ של מיני ארבה אשר דרכם "לחנות בגדרות ביום קרה", אז הם שקועים בגדרות ונרדמים כל ימות החורף, ועת אשר "שמש זרחה" אז "ונודד" כל אחד ידוד לבדו "ולא נודע מקומו אים", כן כל ימי המלחמה נסתתרו בגדרות ובחורים ונרדמו ולא עשו מאומה, וכשנפתחו שערי העיר ברחו איש לנפשו:
"נמו", מפרש כי כן "נמו רועיך" היינו המנהיגים שמנית על החיל נמו בשינה, ועי"כ "ישכנו אדיריך" הגבורים שלך שכנו במשכנותיהם ולא יצאו להלחם, וכן "נפשו עמך" כל עם המלחמה שבת וינפש, ולא לחמו, ועתה הם על ההרים ואין מקבץ, זה הנמשל של שמש זרחה ונודד, נפוצו על ההרים ואין מקבץ אותם:
ביאור המילות
"נפשו". מענין מנוחה, כמו וינפש בן אמתך. וי"ל שנחו מפוזרים על ההרים ואין מקבץ, כי הרועים נמו ונרדמו:
"אין (רוח) כהה לשברך", ר"ל לא ימצא איש שיכהה רוחו עליו ויצטער על שברך, "(ואין רוח) נחלה למכתך", גם על המכה שאחר השבר אין חולה ומצטער עליך, כי בהפך "כל שומע שמעך" ר"ל שמע של שברך "תקעו כף עליך" לסימן שמחה, "כי על מי לא עברה רעתך תמיד", שהרעות לעמים רבים ולכן שמחו כולם על מפלתך:
ביאור המילות
"כהה". כמו רוח כהה (ישעיה ס"א), או נפש כהה, וכן נפש נחלה, והמכה נוסף על השבר, ר"ל אין חולה עליך:
"תקעו כף". כמו כל העמים תקעו כף. או רצה לומר שהתחברו בתקיעת כף נגדך להלחם אתך:
