מלבי"ם על ישעיהו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · ה · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשירה", מוכיח את ישראל בדרך משל וחדה, ושר שיר "בעבור ידידו" ה' ב"ה השיר "אשר שר דודו ה'" בעבור כרמו.

"כרם", המשיל דבר ה' עם ישראל כאילו היה לידידו ה' כרם, ששתלו על הר גבוה ותלול במקום שמן, אשר יחוייב מצד המקום שיצליח ביין חמר, גם לא חסר כל הצריך לתקוני הכרם:

ביאור המילות

"לידידי". השם ב"ה (ספרי ברכה סימן שנ"ב ומנחות נג) והלמ"ד תחת בעבור, וכן למ"ד לכרמו. דודי, מנחי עי"ן. וידידי, מנחי היו"ד, והענין אחד כמו ישע ושוע:

"בקרן בן שמן". קרן לו שלשה מובנים,

  • א) קרנות בע"ח,
  • ב) הצלע,
  • ג) קרני האור וזהרו, הנחת השם בעצם הוא על הבליטה היוצאת בגובה להחיות בעלי הקרנים. וממנו הושאל אל כל דבר הבולט על זוית נצבת או על זוית נוטה, ומשם הושאל אל קרני האור הנופלים בפגישתם על גשם המלוטש לאחוריהם על זוית נצבת שדומה לקרנים, וקרן פה בא על הצלע והזוית. וההבדל בינו בין צד כתף צלע, כי קרן בא על הבליטה לבד, ולכן לא מצאנוהו על שיתוף שם צלע רק אצל המזבח, ור"ל בליטת המזבח בקצה הזויות. וצייר כל א"י כבליטה היוצאת בגובה על כדור הארץ, וכן תרגומו בטור רם, ובספרי (עקב לז) בקרן כמו שהשור אין גבוה בו מקרניו כך א"י גבוה מכל הארצות. אולם באשר שתף עמו יחוס השמן, הצצתי בו כונה מליצית, כי מצאנו בכ"מ שהקרן ימליץ המלוכה והמשרה, רמה קרני בה', תרוממנה קרנות צדיק, כי משיחת המלכים היה בקרן מלאה שמן (שמואל א' טז יג, מלכים א' א' לט), ובמשיחה זו רמזו שתי ההצלחות הקרן כלי המשיחה רומז על הגבורה, והשמן רומז אל ההצלחה הנפשיית כמ"ש שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלות קל"ב), ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן. הקרן והשמן והנר אחריו. קרן, על ההצלחה הגופיית. והשמן, על האושר הנפשי. ויען שהצלחה הגופיית של א"י מסובב מן הנפשיית והשגחת ה' בה, נמצא שהקרן הוא בן השמן ותולדתו, וזה מ"ש בספרי (שם) יכול כשם שהקרן גרוע מכל, כך א"י, ת"ל בן שמן. ר"ל בל תאמר שאין בו רק חומריות גופניות, הוסיף בן שמן, ששרשה רוחנית אלהי:
 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויעזקהו", הקיפו בגדר להיות נצור מהיזק הבא מחוץ.

  • ב) "ויסקלהו", פנה אבני מכשול מתוכו בל יעכבו בפני התפשטות השרשים, והוא סילוק ההיזק הבא מתוכו.
  • ג) "ויטעהו שרק", נטעו על אופן שיוכל להיות בעל בדים ושריגים ע"י שנתן ריוח בין גפן לגפן.
  • ד) "ויבן", בנה מגדל שישב שם שומר לשמרו מעופות ומגנבים.
  • ה) וגם "חצב בו יקב" וגת, בו ידרוך הענבים להוציא יינם, ובאופן זה.

"ויקו לעשות ענבים", אחר שלא חסר לו שום דבר, והוא "עשה באשים", סורי הגפן נכריה:

ביאור המילות

"ויזעקהו". הקיפו בגדר סביב כטבעת, תרגום טבעת עזקא:

"ויסקלהו". סקל בקל מורה הנחת האבנים, ובכבד, מורה הרמתם. וסגולה זאת ישתרע בפעלים רבים לשמש דבר והפוכו, בפרט בפעלים הנגזרים משמות:

"שרק". מתאחד עם שריג, ענפים הדקים הנסרגים ונטוים זע"ז, וכן גידי פחדיו ישורגו (איוב לט), וסורג בלשון התלמוד, ומזה עובדי פשתים שריקות, וגפן הזה נקרא שורקה:

"מגדל". עיין למעלה (ב' טו), ופה הושאל על סוכת השומר, שרואה ממנו כצופה מן המגדל, וכן במד' בשלח (פ"כ):

"יקב". בור בו יאספו הענבים, ויען יחצב בקרקע קשה אמר לשון חציבה:

"באשים". חברו תחת שעורה באשה (איוב לח) סרוח ונפסד, ורב האי פירש ענבים פראיים, ובמשנה הענבים הבאושים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", מזמין את "יושב ירושלים", עיר הממלכה ועמהם "כל שבט יהודה" שעדיין לא חטאו, הם יהיו שופטים בין ה' ובין כרמו שהם עשרת השבטים ומלכות אפרים, לראות מי החייב בדבר, וטוען בפני השופטים לאמר.

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה לעשות עוד", לצורך תקוני הכרם אשר לא עשיתי ומדוע קויתי ונכזבה תוחלתי? (והנמשל מבואר בפסוק זיי"ן, עדת ישראל הם הכרם אשר נטע ה', בקרן בן שמן היא הארץ הקדושה המוכנת שישיגו שם שני מיני השלמיות, אם שלמות הנפשיי שבין האדם ובין קונו, באשר היא ארץ מקודשת מוכנת לטהרה וקדושה ונבואה, ואם שלמות ההנהגה בין אדם לאדם, באשר היא ארץ לא תחסר כל בה ולא יצטרכו לעשוק ולגזול או להסיג גבול, והם הענבים שקוה ה' שהם משפט וצדקה (כמ"ש בפסוק ז') משפט נגד האדם וצדקה נגד המקום. וגם עשה כל צרכי הכרם המבוארים במשל,

  • א) שגדרם בגדר והבדל מן העכו"ם סביבותיהם בל יתערבו עמהם,
  • ב) שסקל אבני נגף מקרבם במה שצוה להם להמחות הכנענים לבל ידיחום מה',
  • ג) שייחד לכ"א נחלת שדה וכרם בפ"ע כי בזה נטעם שורק שיפרו משפט וצדקה בשיהיה דעתם פנויה לעבודת ה', וצרכיהם נמצאים מבלי צורך לעשוק,
  • ד) שבנה מגדל בתוכו והוא הבהמ"ק בו ישב שומר ישראל לא ינום ולא יישן לשמרם מכל צר ואויב,
  • ה) חצב יקב הוא השפע האלהי שירד חלף מעשיהם שהוא היין ותכלית המקוה מן המעשה, ובכ"ז עשה הכרם באושים כמ"ש ויקו למשפט והנה משפח):

ביאור המילות

"מדוע". במלת למה שואל את התכלית, ובמלת מדוע על הסבה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", אחר שברר לפני השופטים שהכרם בעצמו אשם ופשע בעצמו, מודיע את העונש אשר בדעתו לעשות לו, "הסר", דרך הכרם שיעשו סביבו גדר אבנים בל יהיה למרמס, ויען שעדן אינו בטוח שיקפצו בהמות על הגדר עושין למעלה על הגדר משוכה של קוצים לכלא גם רגל בהמה, אומר "שיסיר" תחלה "מסוכת" הקוצים ויהיה "לבער" לבהמות, ואח"כ "יפרץ גם הגדר" עצמו ויהיה למרמס והפקר, ובירושלמי ריש ב"ק הסר משוכתו והיה לבער זה השן, פרוץ גדרו זה הרגל. (והנמשל כי יסלק מעליהם השגחתו הפרטיית הסוככת עליהם למעלה מן הפגעים הטבעיים ותולדות הימים, גם יחליש כח גבורתם הטבעיית אשר ע"י ישמרו מכל צר ואויב):

ביאור המילות

"הסר". מקור וכן פרוץ:

"משוכתו, גדרו". משוכה, הוא של קוצים, מן לשכים בעיניכם. גדר, הוא של אבנים ועצים, ובא דגש עם הנח שלא כמשפט? ונראה כי לפי המשל הוא מנחי ע"ו מענין קוצים, ולפי הנמשל הוא מן הכפולים מענין סכך הסוכך מלמעלה וע"כ הורכב משניהם וכמוהו למעלה (א' טז):

"לבער". אכילת הבהמה דרך השחתה:

"מרמס". דריכה דרך השחתה (כנ"ל א' יב):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואשיתהו", ואח"כ אקבעהו שיהיה מקום שמם לנצח, ומצד זה.

"לא יזמר", לכרות זמורות הגסים המכחישים את הגפנים וגם "לא יעדר" סביבו להסיר הקוצים והדרדרים עד כי יעלה שמיר ושית, וגם אצוה שלא ימטירו העבים עליו. (והנמשל שאחר שיביא רגל זרים לארצם ויהיה למרמס ישבית את האומה מגוי, יכרית מהם מלך ושרים ומנהיגים, וגם הנבואה יסלק מהם שהוא המטר העליון, כת"י ועל נבייא אפקוד דלא יתנבאון להון):

ביאור המילות

"ואשיתהו". שיתה מוסיף על שימה שמורה שקבעו במקום קבוע (רש"ף), ומתאחד עם שתות ויסוד, ר"ל שישאר שמם ימים רבים:

"בתה". מקום בלתי ראוי לבנין ועבודה, וכן בנחלי הבתות (לקמן ז') ומזה שם בת הפך בן, שמורה על בנין בית אביו, ובת לא תקום לנחול ולבנות הבית:

"יזמר". משמש דבר והפוכו (כנ"ל ב'):

"ויעדר". חפירה, וחברו (לקמן ז' כה) במעדר יעדרון:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כרם", מתחיל לבאר הנמשל, "הכרם המשליי הזה בית ישראל המה", אשר נטעם ה' בקרן בן שמן כמ"ש בפסוק ד', וכמו שבכל כרם ימצא נטע המובחר שבו ישתעשע בעליו, כן הוא בכרם הזה "איש יהודה", כי ממנו הצמיח קרן לדוד ושבט מושלים.

"ויקו למשפט", הם הענבים אשר קוה ה' משפט בין אדם לחבירו וצדקה בין אדם למקום, והם עשו באושים, "תחת משפט הנה משפח", מדבקים הבתים זל"ז לגזול גבול העני, כמ"ש , כמ"ש (פסוק י"א י"ב). (בפסוק הזה דבר דרך כלל, ועתה מתחיל לבאר תחלה מ"ש למשפט והנה משפח):

ביאור המילות

"משפט, צדקה". כ"כ למעלה (א' כז) שמשפט בין אדם לחברו, וצדקה בין אדם למקום בכ"מ:

"משפח". חיבור טפל אל עקר ופה על חיבור הבתים:

"צעקה". הרמת קול שלא כרגיל, ויפול גם על שכור צועק מיינו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי", בעלי זרוע היו מקרבים את בתיהם זל"ז באופן שגזלו גבול העני אשר בתוך, אבל את השדות לא הקריבו, כי שדה וכרם לא נחשב בעיניהם בעת ההיא לעבוד את האדמה, ע"ז קורא כמהתל עליהם "הוי"! קורא אני אל "המגיעי בית בבית" הלא טוב יותר כי "שדה בשדה יקריבו" לקחת מהעני גם גבול שדהו "עד אפס מקום" עד שלא ימצא העני שום מקום לא בעיר ולא בשדה, ובזה תרויחו "כי והושבתם" תשארו יושבים "לבדכם בקרב הארץ" והעניים כלה גרש יגרשו. וזאת שנית הלא טוב לכם השדות והכרמים מן הבתים, כי הלא:

ביאור המילות

"מגיעי בית בבית". נגע בהפעיל מורה תמיד על הגעה (ערייכען), ונבדל מנגע בקל שמורה על נגיעה (אנרירען), ונמצאו תמיד ביחוס שאליו, וכן פעל קרב (עמש"ש בפי' תהלות צא י') ופה שבא ביחוס שבא בודד בתנ"ך? וצ"ל שבא לומר שהגיעו הבתים באופן שעשו משניהם בית אחד בעשקם נחלת העני אשר בתוך:

"והושבתם". מבנין שלא נזכ' שם פועלו, שרשו ישב ומוסב לעתיד מפני הוי"ו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באזני", קול קורא לאמר "ה' צבאות" הוא לשון שבועה שנשבע ה' בשמו הגדול, "כי בתים רבים לשמה יהיו", ולא שיהיו לשמה מפני קטנם או גריעותם, כי גם ("בתים")" גדולים וטובים (לשמה יהיו)" מסבת "מאין יושב", כי תצא חצי העיר בגולה, וא"כ למה לריק תגזלו בית העני להגדיל בתיכם, אבל בהשדות והכרמים בהם הלא תמצאו חפץ:

ביאור המילות

"באזני ה' צבאות". לדעתי ה' צבאות שזכר הוא לשון השבועה שנשבע ה' בשמו הגדול, כמו בי נשבעתי נאום ה', וכן פי' לקמן (כ"ב יד):

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עשרת צמדי כרם", לא יעשו רק מדה אחת של יין, "וזרע חמר" לא יעשה רק איפה, שהיא עשירית מן הרגיל. ומצד זה תצטרכו לכרמים ושדות גדולים. וכמהתל עליהם יאמר, הייתם מרויחים יותר בגזלת השדות מגזלת הבתים שיעמדו שממה. (עתה מתחיל לבאר מ"ש ויקו לצדקה והנה צעקה על היין):

ביאור המילות

"צמדי". י"מ מה שיחרוש צמד בקר ליום, וי"מ עשרה כרמים נצמדים יחד:

"בת". בלח כמו איפה ביבש:

"וחמר". הוא הכור והוא עשר איפות:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי"! מצייר כי רואה אנשים משכימי קום, ושואל "הוי משכימי בבקר", על מה הם משכימים? הילכו לבית ה' להתפלל? משיב לא, כי "שכר ירדפו"! רואה שנית כי אלה הם מאחרי שבת, ושואל "הוי מאחרי בנשף", על מה? משיב, שם "יין ידליקם". מוסיף לחקור עוד מה יעשו בבית המשתה כל היום, היביטו שם פועל ה' ומעשהו? משיב לא, כי:

ביאור המילות

"שכר". הוא היין הישן המשכר, ודרך לשתותו בלילה כשרוצה לישן, והם עשו בהיפך תיכף בבקר רדפו אחר השכר, ובערב גם היין הדליקם:

"מאחרי". מבואר אצלי כי איחור הוא תמיד בבחינת הזמן הקבוע, ופה ר"ל מאחרים זמן הקבוע לשינה, וזה הבדלו מן מהמה ובושש:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה", שם יהיה.

"כנור ונבל", מצורף אל "יין משתיהם", אבל "את פועל ה' לא יביטו", שמה לחקור על הנהגת ה' והשגחתו, כי "מעשה ידיו לא ראו" מימיהם, ואיך ישימו עליו לב עתה במשתה היין:

ביאור המילות

"ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". יש הבדל בין פועל ה' ובין מעשה ידיו, כמו שיש הבדל לדעת הרש"ף בין פעולה ומעשה, העסק שאדם מתעסק באיזה דבר נקרא פעולה, ודבר שנגמרה מלאכתו וא"צ שום תיקון נקרא מעשה. וכן המבחין על המציאות כמו שהוא עומד נגמר ונשלם מעת הבריאה הקדומה, נאמר שמבחין מעשה ידיו, אבל המבחין בו פעולת ה' המתמדת בו תמיד, איך התמדת הבריאה וקיומה הוא ג"כ בריאה חדשה, וכי ידי היוצר עודם פועלים בתמידות בלי הפסק במציאות כולו, ומחדש בכל יום מעשה בראשית, נאמר שבוחן פעולת ה'. - ובזה אמר פה שלא הביטו אל פעולת ה', שהוא העיון השכלי לחקור אחר פועל ה' והנהגתו התמידית, ומוסיף שגם מעשה ידיו כמו שהם עומדים סדורים וערוכים מששת ימי בראשית שמעידים על סבה ראשונה חכם ויכול ורוצה, שזה יכלו לראות בעינים חושיים, ג"כ לא ראו. - ודע שיש הבדל בין ראיה והבטה, ראיה, הוא ראות העין החושיי ויפול גם על ראיה הפתאומית בלי כונה. והבטה, פורט המשים לב על העצם לדעת ענינו ומהותו. לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד) שלא יבואו לנגד עיניכם כלל, פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם (איכה ד'), לא ישים לב אליהם אף שיראם בעיניו, אל תבט אל מראהו (ש"א טז ז') אל תשים לבך אליו. ומצד זה יבא הבטה קודם ראיה על מי שמשים לב לראות המובט ואח"כ רואהו בעיניו, ויבט הפלשתי וירא את דוד (ש"א יז), הבט משמים וראה (איוב לה). יביטו יראו בי (תהלות כב). רק בעיניך תביט, (ותרצה לדעת ואז) ושלומת רשעים תראה בעין ממש (שם צ"א). אם אביט אליך, (ויותר מזה גם) ואם אראך (אף בלי כונה) (מ"ב ג'), ואמר ראה ה' והביטה (איכה א'), ראה בעין ושים לב לדעת. ובזה תראה איך שקל את דבריו בפלס, שיחס הבטה אל פועל ה', כי לא יושכל רק בעין השכל, וראיה אל מעשה ידיו, כי זה יתראה בעין החושיי. - ודע כי פעל ראה נקשר עם את ופעל הביט עם אל בכ"מ, והביט אל נחש הנחשת וראה אותו. - כי הראיה המוחשת תפעול ותתפעל מנצוצים הפוגשים מן המובט בעין המביט שע"ז מורה מלת הפעול את, לא כן ההבטה המחשבית שקשורו עם המובט הוא הגיוני לא במציאות, זולת פה יצא מן הכלל, וצ"ל מפני שמלת את נמשך גם למעשה ידיו ואת מעשה ידיו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן" בעבור כל הנזכר בעבור שעשו באושים, "גלה בבלי דעת. וכבודו" נכבדיהם "ימותו ברעב", תחת שהשיגו גבולות להרבות עשרם, "והמונו ימותו בצמא" תחת שסבאו יין ושכר:

ביאור המילות

"מבלי דעת". שימוש המ"ם כמו ב' בבלי, וכן ממחרת השבת יניפנו הכהן (ויקרא כג), ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם ז'), שהוא ובמחרת:

"מתי רעב". אנשי רעב, והשו"א עד, לא כן לקמן (כ"ב ב') בציר"י:

"צחה". שרשו צחח, והוא תואר בפלס אשה, והבדלו מן יבש חרב, שהוא מורה יבשות העצם בפנימותו מכל וכל, כמו צחיח סלע:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", מוסב על לבלי חק.

"השאול ירחיב פיו אל בלי חק", אל מי שלא שם חק לתאותו, וכן גם השאול לא ישים גבול לתאותו לבלוע נפשות.

"וירד הדרה", כשתשבת עיר, יתבטל תחלה שאונה, שהוא קול ההמולה הגדולה שבה קול ששון ושמחה וכדומה, ואח"כ המונה שהוא ההמיה המורגלת, ואח"כ הדרה שהוא המלך ושרים, עד שהסדר הוא שירד שאונה והמונה והדרה, והמליץ פה הפך הסדר לאמר שתושבת פתאום כאילו השאול פתח פיו ובלע כל העיר בפתע פתאום, עד שנשבת הכל פעם אחד, ועז"א "ועלז בה", כאילו בעודם בשכרותם ועליזתם יפלו לשאול ולא ירגישו ועוד יעלזו וישחקו בבטן שאול, ומלת בה מוסב על השאול:

ביאור המילות

"ופערה". פער הוא הגילוי הבלתי ראוי ויותר מן הרגיל, ולמ"ד לבלי חק, הוא הגבול שאליו:

"המונה ושאונה". ההמון, רגיל. והשאון, יותר מן הרגיל, קול המולה גדולה (ע"ל יז יב):

"ועלז". שמחה ורעדה, והשכרתים למען יעלזו (ירמיה נא), הרועד מחמת שמחה ושכרות, והוא פעל, יעלוז בשאול:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישח", האדם יכניע את עצמו בלב ובפועל, ועיניו ישפלו לפני ה' בתשובה וחרטה :

ביאור המילות

"וישח, וישפל". עיין למעלה (ב' יא):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויגבה", ואז ישובו לעשות ענבים שהם משפט וצדקה.

"ויגבה ה' ע"י המשפט", שיעשו בין אדם לחברו, "ויקדש ע"י הצדקה", שיעשו בין אדם למקום:

  • א)

הערות

א דע כי כל השמות והתוארים שאנו מיחסים אל ה' הם רק בערכנו, ואינם תלוים בעצמותו יתברך, למשל אנו קוראים אותו צבאות, שם זה מורה שהוא מנהיג ומקיים צבאותיו אשר ברא, הנה שם זה לא יתכן ליחס אליו רק אחר שברא שני חלקי הבריאה העליונים והתחתונים, אבל טרם נברא כל יצור לא היה מכונה בשם צבאות, ובכ"ז ידענו שלא נשתנה בעצמותו אחר שברא הבריאה וקנה שם צבאות, לעצמו ממה שהיה קודם הבריאה שלא היה מכונה בשם זה. מבואר כי שם זה אין לו קשר בעצמות ה', ואנו מכנים לו שם זה רק בערכנו שמצד שאנחנו צבאותיו נקראהו ה' צבאות או אלהי הצבאות, דעתנו בזה שהוא מנהיג וקושר ומחיה ומקים צבאות הבריאה בכללה. ואחר ששם זה אינו מיוחס אליו רק מצד צבאותיו, מבואר כי כבוד השם הזה יתרבה או יתמעט גם כן מצד צבאותיו והנהגתם, רצוני שבעת שצבאות הבריאה מסודרים בסדר נכון ומונהגים בהנהגה נכונה, אז תפארת השם הזה שהוא שם צבאות מתגדל ומתרבה, ובעת שצבאות הבריאה מופסדים והורס סדרם, כן תפארת השם הזה מתמעט ומתקטן, ואחר שהקו אשר לפיהו יתוקן סדר ההנהגה המדיניית וקשר הצבאות בסדר נכון הוא המשפט, כי עת לא ישימו משפט לקו תפסד ההנהגה הכללית ושם צבאות יתמעט כבודו, אחר שהצבאות האלה אשר אליהם יתיחס זה השם הוא כחיות טורפות וזאבי ערב, עפ"ז יאמר.

"ויגבה ה' צבאות במשפט", שעל ידי שישובו לעשות משפט יתרבה השם ויוגבה. - וכן הקדושה שאנו מיחסים אל העצם הנשגב ומתארים אותו בתואר קדוש אין לו שום שייכות בעצמותו, כי הקדושה הוא ענין מיוחס אל האדם עת יעזוב עניניו הטבעיים ויעלה להתנהג בענין נעלה מן הטבע הבשריית, אבל השם, הוא לא יתלה אל מדרגה למעלה ממה שהוא, שבעבורו תיוחס לו הקדושה, אבל ניחס לו הקדושה מצדנו, שמצד שעקר הקדושה אצלנו שאנו עוזבים דרכים הטבעיים להתדמות אל דרכי היוצר הרוחניים, שעל קוטב זה יסבו כל המצות שבין אדם למקום כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני בהכרח ניחס מקור הקדושה אל האל יתברך, נמצא שבעת שאין התחתונים מתנהגים בקדושה גם הוא לא יתואר בשם קדוש, אחר שתואר זה אין שייך בו, וזה שכתוב והאל הקדוש נקדש בצדקה, שעל ידי הצדקה נגד המקום יקרא בתואר קדוש, בשהוא המקור והשורש לקדושתם:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ורעו", המליץ תפס פה משל משתי כבשות הצאן, האחת הורגלה לרעות על נאות דשא, והשניה שה שמנה אשר נתפטמה על האבוס, ובעת רעבון כשהאבוס ריק ואין בה אוכל להאבוסה תמות ברעב, אבל השה הרזה תמצא מחיתה גם אז בשדה במדבר. וז"ש "ורעו כבשים כדברם" ומנהגם לרעות בשדה אבל "וחרבות מחים גרים יאכלו", החורב והיובש שיתיבש המוח שבעצמות צאן הפטומות יאכלו וישחיתו את הגרם והעצם, שהצאן הפטומות מתוך שמלומדים במאכל דשן ושמן ועתה יחסר להם זה תחרבנה מוחות עצמותיהם ויכלו גם העצמות. והנמשל שאחר שישובו לעשות משפט וצדקה ולא יגזלו איש את רעהו, אז הרגילים להתפרנס מיגיע כפם ימצאו מחייתם גם אז וירעו כמנהגם, אבל הרגילים להתפרנס מן הגזל עתה תחרבנה עצמותיהם השמנות, כי בקום המשפט על מכונו לא ימצאו חית ידם:

ביאור המילות

"כדברם". כמנהגם, כמו וידבר עמים תחתי:

"וחרבות". לשון חורב ויובש:

"ומחים". אינו תואר רק שם, המוח שבעצמות. והרבים, על מיני המוח, משא"כ עולות מחים אעלה, תואר. והרבים על העולות. ושם גרים הוא לדעתי מלשון עצם כמו יששכר חמור גרם, וכן גרמיו כאפיק נחושה (איוב מ' יח), ובא גרם וגרים על שני משקלים כמו קדם קדים, וכמ"ש למעלה (א' ז') על זרם זרים. וכינוי הרבים יאכלו, מוסב על חרבות מחים, לא על גרים, מוח החרב יאכל את הגרם והעצם:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי", שיעור הכתוב.

"הוי מושכי העון בחבלי השוא (ובחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה", ובאור הדבר כי האדם יש לו תמיד מלחמה פנימית, עת יזדמן לפניו דבר הערב אשר הוא מוזהר ממנו, אז התאוה תעוררהו ליהנות מן הדבר, והשכל יזהירהו שלא ליגע בו מפני מצות ה', ועת תנצח התאוה ויעבור על המצוה נקרא "חטא" בכתבי הקודש, שחטא מן המטרה ועבר ואשם, והחוטאים באופן זה מלאים חרטה, כי אחרי ימלאו תאותם יפקחו עיניהם ויכירו את אשר הרעו. ויש אנשים אשר עת תסיתם התאוה לעבור מצוה ויראו כי השכל עומד לשטן להם יקראו גם אל השכל לעזור אל התאוה, ע"י שיכפרו במצוה או במצוה עליה, בגמולו ובענשו וכדומה, וזה הנקרא בשם "עון" כי העוה דרכיו במזיד, וזה לא יתחרט לעולם, ועם הכת הזה התוכח הנביא פה, כמ"ש בפסוק שאח"ז האומרים ימהר יחישה מעשהו, שהם הכופרים בעונשי ה', יטעון עליהם שידרשו על עקר הסבה אשר סבבה התפקרותם, אם היה זה מחקר השכל לבדו ומופתי העיון, אבל באמת לא כן הוא עקר הסבה לזה היה בולמוס תאותם אל הדברים האסורים, זה משך אותם בעבותות חזקים כעבות העגלה, ואז משכו את העון שהוא טענות השכל לעזרת התאוה והחטא, אבל לא בחבלים חזקים רק בחבלי השוא שאין בם ממש. וז"ש "הוי משכי העון", מה שהם מושכים את העון שהוא טענת השכל, הם "חבלי שוא" וקורי עכביש אשר במעט קט ינתקו כי אין ממש במופתיהם, אבל "(בחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה", וזה הוא עקר סבת החטא, כי ראה נא ובחון את טענותיהם אשר יעריכו נגד הנביא המוכיח אותם, ראה נא חבלי שוא האלה, הנה הם:

ביאור המילות

"העון, חטאה". בארתי למעלה (א' ד') המעוה היא בעצת השכל, והחוטא הוא מנוצח מתאותו:

"ושוא". דבר שאין בו ממש כמ"ש בשבועות (דף כ'), אוכל ולא אוכל שקר, אכלתי ולא אכלתי שוא:

"וכעבות". בפלס שאור יאור בסמוך ובנפרד, והוא קלוע, ולדעת חז"ל לא פחות משלשה מיתרים, וקרוב לבאורי פי' בס' ג"ן:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האמרים" אל הנביא המנבא שישובו ומודיעם הפורעניות שיביא ה' עליהם, הם משיבים לו הלא לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא, וצריך שה' ימהר מעשיו שאז יהיה ראיה שהוא בהשגחה. ובזה צריך,

  • א) שימהרם בזמן,
  • ב) "שיחיש" ויעשם בזריזות, לא כן עתה שמאחרם בזמן, וגם בעת שמביא הרעה מביאה במתינות נוכל לתלותה במקרה.

"ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל", העצה הנאמרת אצל ה' בכ"מ היא התכלית אשר עבורו יפעל מעשהו, למשל מלך שמרדה עליו מדינה ומתיעץ איך יכבשם ואיך ישלח אנשי חיל ואיך ילחם אתם עד שיכנעו תחתיו, הנה הגדודים ששולח שמה ומלחמתו עמהם הוא המעשה שעושה להשלים העצה שהוא שיביאו צוארם תחת עולו, ובעת שילחם עמם נאמר שהשלים מעשהו, ובעת שיכבש אותם נאמר שנשלמה עצתו. מבואר כי אצל ה' אשר אינו צריך לעצות ותחבולות, לא יפול שם עצה רק על התכלית הנרצה ממנו במעשהו, ובעת יגזור פורעניות על איזה אומה, שתכלית כונתו למען יכירו אלהותו ויכלתו, הפורעניות שמביא הוא מעשהו, וכונתו שיכירו כחו וגבורתו הוא עצתו. עפ"ז אומר אחר שתכלית כונתו שע"י העונש נשוב בתשובה צריך,

  • א) שימהר המעשה בעצמה שהוא העונש,
  • ב) שימהר גם העצה שנשיג שהוא העושה הכל, וז"ש "ותקרב" שלא תעמוד העצה במקום רחוק עד שאינה נראית כלל וגם "ותבואה", שלא תעמוד במקום אחד רק תלך ותבא אלינו ועי"כ "ונדעה" בהשגה שכליית שכן הוא, לא כן עתה שבין מעשהו בין עצתו נעלמים מעינינו, זה טענתם טענת העון, והוא חבלי שוא ותהו, כי ידוע שה' מאחר העונש כדי שיהיה מקום לבחירה, או מצפייתו פן ישובו בתשובה, ועוד טעמים ידועים:

ביאור המילות

"ימהר יחישה", מהר הוא בבחינת הזמן, וחש בבחינת האדם, למשל כשקוראים אדם והולך תיכף אבל בנחת, הוא ממהר ובלתי חש, וכשרץ אבל לאחר שעה, הוא חש ולא ממהר (ועיין לקמן ח' א'):

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי האומרים לרע טוב" - שילש דבריו, לעומת שלוש ההבחנות אשר בכח האדם:

  • א) הבחנה השכליית, להבדיל בין הטוב האמתי והרע האמתי, כמו המצוה והחטא,
  • ב) הבחנת כח המדמה להבדיל בין המועיל והבלתי מועיל כמו האור והחושך,
  • ג) הבחנת הנפש המרגשת בין הערב להבלתי ערב כמו הדבש והלענה.

וכמו שיקרה בחליי הגופות, שיטעמו המר מתוק והמתוק מר, או חולי העינים שידמו האור חשך והחשך אור, כן ימצא בחולי הנפשות שישוב אצלם הרע טוב והטוב רע.

ושיעור הכתוב: "הוי" קורא אני אל "האמרים לרע טוב ולטוב רע", הלא הם "שמים אור לחשך וחשך לאור, מר למתוק ומתוק למר", כי נדמו בחליים הנפשיי, כמחלה אנושה גופיית עד שנעדר מאתו כח ההבחנה והרגשה.

אמנם, לעומת שהחולים יסמכו על עדות הבריאים העומדים נגדם שמגידים להם שזה אור ומתוק, או חשך ומר, לא כן אלה, כי...

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוי", הם "חכמים בעיניהם", הגם ש"נגד פניהם" עומדים "נבונים", המשכילים ומבררים להם מה הוא הטוב ומה הוא הרע.

ביאור המילות

"ונגד פניהם" - למפרשים הוא כמו בעיניהם, אבל לא מצאנו לשון "נגד פניו" על החכם בעיניו, (משלי ג ז, משלי כו ה, משלי כו יב, משלי כח יא), כי "נגד פניו" הוא דבר העומד נכחו.

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב-כג) "הוי גבורים" וכו' "מצדיקי רשע", ר"ל עקר תפארת הגבורה הוא שיעשה משפט ויציל עשוק, וא"כ קורא הוי, "גבורים ואנשי חיל", איך הם בעצמם הם "מצדיקי רשע ע"י שוחד, ולשתות יין למסך שכר", הוא מאמר מוסגר, כמתלוצץ עליהם הסגיר בדבריו, גבורים, אבל לא לגבורה רק לשתות יין, אנשי חיל, אבל רק למסוך שכר, כי אין מכונים גבורתם לתכלית הנרצה, (ומבואר אצלי כי הגבור הוא הגבור בטבע, ואיש חיל אינו גבור רק יודע תכסיסי מלחמה, לכן מיחס אל הגבור שתיית היין בעצמו, ואל האיש חיל רק מזיגת השכר ועריכתו, תכסיסי השכרות נגד תכסיסי המלחמה). אומר איך הגבורים האלה הם "מצדיקים הרשע", שרשעו גלויה ואין מחפשים כלל לתת טעם למה הצדיקו אותו, כי מבואר לכל שהצדיקו אותו רק "עקב שוחד" שנתן, וצדקת צדיק הגלויה יסירו ממנו:

ביאור המילות

"גברים, ואנשי חיל". גבור בטבע, ואיש חיל ע"י למוד (כנ"ל ג' ב'):

"למסך". הוא תיקון המשקה:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


ראה מלבי"ם על ישעיהו ה כב

ביאור המילות

"ממנו". יחיד על רבים, ר"ל מכל צדיק, ודרשו שינוי זאת בב"ר (פס"ה):

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", דלתות הכתוב מגבילים, "לכן כאכל קש לשון אש, שרשם כמק יהיה, כי מאסו תורת ה' צבאות". וכמו "שחשש להבה ירפה, פרחם כאבק יעלה, כי את אמרת קדוש ישראל נאצו". ר"ל כי במה שנאצו את אמרת קדוש ישראל שהוא דבר הנבואה חטאם גדול בשתים ממה שמאסו את תורת ה',

  • א) כי המיאוס רק בלב והניאוץ הוא בפה,
  • ב) שדבר הנבואה חמורה יותר כי באה בעונשים ואזהרות מיוחדים אליהם, ומצד שהוא קדוש ישראל והתיחדות השגחתו עליהם, ולכן עונש נאצות הנבואה קשה מעונש מיאוס התורה. ובזה מגביל עונש מיאוס התורה, שידמו עבורה כקש הנאכל מלשון אש. דמה המשל בשני ענינים,
  • א) הקש הוא שורש השבולת,
  • ב) האש ממיקו אבל אין נעשה אבק רק האפר נשאר במקומו. וכן שרשם כמק יהיה,
  • א) שלא יגיע העונש רק אל השורש לא אל הפרח שהם הבנים, ור"ל רק אל החוטא עצמו,
  • ב) שרק כמק יהיה דבר הנימוק ונשאר במקומו. אבל בעבור עונש ניאוץ הנבואה דמה אותם כחשש הנרפה מן הלהבה,
  • א) החשש הוא ראש פרח השבולת, וכן פרחם כאבק יעלה שהם תולדותיהם שהם הפרח,
  • ב) החשש הנאכל נעשה כאבק שהרוח נושאו ומעלהו באויר וכן מתבטל ממציאות לגמרי, וכן בנמשל אומר כאבק יעלה, עד שיגדל העונש לעומת החטא:

ביאור המילות

"מאסו, נאצו". המיאוס בלב, והניאוץ בדבור ובפועל, וההבדל בין תורה ואמרת ה' מבואר (למעלה א' י', ב' ג'), תורת משה, ואמרת הנבואה:

"כאכל קש". כאכול את הקש לשון אש הקדים הפעול לפועל:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויט ידו עליו ויכהו" כמשל אדם המכה שמרים ידו על חברו ומכהו, "וירגזו ההרים", שתרעש הארץ ותבלע יושביה, ועי"ז ותהי נבלתם כסוחה וכרותה בקרב חוצות.

"בכל זאת", ר"ל בכל המכות האלה, "לא שב אפו ועוד ידו נטויה", להכותם בידי אדם על ידי אויבים וצוררים שקשה יותר, כמ"ש דוד נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה:

ביאור המילות

"כסוחה". כרותה, קוצים כסוחים, בפלס שכולה:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונשא נס", הוא הדגל שמרימים לגדודים העומדים במקום "רחוק" שיתקבצו למלחמה, ומוסיף לאמר כי לא יהיה צריך כלל אל נס, כי רק "ושרק" שריקה בשפתיים לבד, ואף שיהיה האויב "מקצה הארץ", מ"מ "והנה מהרה קל יבוא", מהרה הוא שיצא תיכף ממקומו, וקל הוא זריזות ההליכה ומרוצתה:

ביאור המילות

"ושרק". קיבוץ השפתים לצלצל קול:

"מהרה קל", מהרה, בזמן (כנ"ל יט), וקל, ברגליו, לא לקלים המרוץ:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אין עיף", מצייר קלות מהלכתו שלא יקרה לו שום עיכוב שלא ייעף מצד עצמו, "ואין כושל", מסבה חיצונית שיעכב דרכו, וגם "לא ינום", התנמנמות מסבת יגיעה, ואף גם "לא יישן", השינה הטבעיית ההכרחיית שבני אדם ישנים בלילה, עד שיוכל לילך ביום ובלילה ולא לבד שלא יקרה לו עיכוב מצד גופו, כי גם מצד מלבושיו לא יקרה לו עיכוב, כי "לא נפתח אף אזור" התחתון שתחת "חלציו" שיתעכב עי"כ, ואף גם "לא נתק שרוך נעליו", אף שזה מצוי שינתק בהלכו דרך רחוקה, וגם אינו מתעכב ע"י כ"כ כי יוכל לילך בלא שרוך, מ"מ אפילו סבה קלה לא יקרה לו:

ביאור המילות

"לא ינום ולא יישן". השינה, היא הטבעיית, והתנומה, מחמת עיפות דרך עראי, וכשידבר בבחינת השינה עצמה, תנומה קלה משינה, (תהלים קלב ד' משלי ו' ד' י', כד לג), שם יאמר לא לבד שינה גדולה אף לא תנומה קלה. וכשמדבר מבחינת חלישת הכח שבבע"ח המכרחת אותו לישן, תורה תנומה עיפות וחלישות מיוחד, אבל שינה הוא חלישות כולל כל מין האדם, ובענין זה מדבר פה ובתהלות (קכא ד'), לא ינום (וגם) לא יישן שומר ישראל:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר", מוסיף והולך בציור מהירת ההליכה שאף לא יצטרך לעכב עד שילטוש החצים, כי יהיו "שנונים" מכבר ערוכים למלחמה, ואף גם לא יצטרך לדרוך הקשת במלחמה כי "קשתותיו דרוכות" מעצמן, וכ"ז משל מליציי איך יצליח האויב דרכו ולא יצטרך להתעכב עד שיחפו פרסות סוסיו בברזל, "כי פרסות סוסיו נחשבו כצר", כצורי החלמיש עד שלא יזוקו מן הסלעים ולא יצטרכו חיפוי, ולא זאת לבד אלא כי לא יצטרכו לסוסים כלל למשוך המרכבות, כי "גלגליו" ואופני מרכבותיו יהיו "כסופה", והם בעצמם ישאו המרכבות באויר, וכ"ז ציור איך יתקיים מ"ש ימהר יחישה מעשהו. מעתה מתחיל לצייר גבורת האויב ואכזרותו:

ביאור המילות

"אשר". בא לאמת הענין, כמו אשר שמעתי בקול ה' (ש"א טו):

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאגה לו", שאגת הלביא חזקה מן הכפיר שהוא גור אריות, אבל לעומת זה הכפיר מתמיד לשאוג בכל עת ולא כן הלביא, לעומת זה אומר, איכות שאגתו תהיה חזקה "כלביא, וישאג" בתמידות "ככפירים. וינהם", הארי נוהם במרירות רק בעת שאין לו טרף אבל הוא "ינהם אף שיאחז טרף", ר"ל הגם שישיג יחלק שלל לא תשבע נפשו, "ויפליט" את הטרף אל חוריו עד שלא יוכלו להצילו מידו, ומוסיף לאמר "ואין מציל", שלא ימצא מציל במציאות כלל כי אין מי יעמוד נגדו:

ביאור המילות

"שאגה לו". מורה יחוס הקנין. וישאג, מורה הפעולה:

"וינהם". הארי ישאוג בעת שיש לו טרף, הישאג אריה ביער וטרף אין לו, וינהום בעת שאין לו טרף ונוהם מחמת צער, ונהמת באחריתך:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וינהם", אחר שצייר אימת האויב בציור ארי טורף ושואג, המציא אל הצרה ציור אחר מליציי, בציירו את האומה הנכבשת מן האויב כאניה המטורפת בים הגדול, הים הולך וסוער, הגלים נשאו דכים, והאניה חשבה להשבר, ועז"א "וינהם עליו ביום ההוא כנהמת ים", כמו שהשתמש במליצה זו גם לקמן (י"ז י"ב) והמשורר בתהלות (צ"ג), להדמות שאון האויב כנהמת ים לגליו.

"ונבט לארץ", מצייר איך בני האניה מתלבטים ויגעים לחתור לארץ ליבשה אל עיר מושב ולא יכולו, כי נקבצו כל הסכנות המוכנות לשבר את הספינה,

  • א) "והנה חשך", סביבם אפילה ואין יכולים לראות מקום החוף.
  • ב) "צר", לקראתם צר וסלע גדול, ויראים שתשבר על הצורים.
  • ג) "ואור", נגדם עב וענן היורד לשתות מימי הים והוא סכנה גדולה להספינה כידוע.
  • ד) "חשך בעריפיה", כי הענן שהוא האור הנזכר שפך עליהם מטרו והפיץ ענן אורו בנפץ ושטף (וואלקענבראך), עד שנחשך להם מצד העריפות והמטר ואין תקוה להנצל, כי כל חכמת המלחים תתבלע אז. וזה ציור יפה על גודל הצרה ותכלית היאוש:

ביאור המילות

"ונבט". הוא לדעתי נפעל משורש לבט, אויל שפתים ילבט, מענין יגיעה, ונפלה למ"ד הפעל כמו נקח מן נלקח, שיני כפירים נתעו מן נלתעו, ונשלם ע"י דגש הב':

"וצר". הוא סלע קשה, כמו פרסות סוסיו כצר נחשבו (פ' כח):

"ואור". מצאנוהו על הענן והמטר (איוב לו ל', ושם לב), ועקר הוראתו על מים הנשפכים בזלף ומענין יאור, כמ"ש במק"א:

"בעריפיה", לשון יערוף כמטר לקחי על שפיכת הגשם, וכינוי הנקבה על האניה הנעלמת בכונת המליצה הגם שלא נזכרה בבאור: