מלבי"ם על ישעיהו ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · ו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשנת מות", :

"ואראה את ה'", העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, והראיה הנאמרת פה היא ראיית השכל והשגה בלבד, ואחר שמן הנמנע להשיג את הבלתי בעל תכלית מצד עצמו רק מצד פעולותיו, מבואר כי ההשגה שהשיג לא היה מצד עצמותו רק מצד דרכי הנהגתו, (וכמ"ש חז"ל בסוף החולץ, ואראה את ה' והכתיב לא יראני האדם וחי? ל"ק כאן באספקלריה המאירה (ר"ל לראות אמתת העצם א"א) כאן באספקלריה שאינה מאירה (היינו להשיג רק דמות כבודו על ידי מעשיו וקשר המסובבים עד הסבה הראשונה, כמשיג אור השמש לא בעצמו רק האור החוזר המתפלש מן הגשם המקבל האור, זה אפשר). ודע כי ההנהגה העליונה תתראה בשני פנים,

  • א) ההנהגה הטבעיית הסדורה מראשית קבועה ועומדת לא תשתנה, והכלים אשר על ידם ינהיג ההנהגה הזאת הם צבא השמים, אשר ע"י מהלכם ותנועותיהם ימזגו היסודות יפרדו יורכבו ויוכנו לקבל מזגים וצורות שונות,
  • ב) ההנהגה הנסיית ההשגחיית שיהרוס סדר הטבע בעת הצורך, וכלי ההנהגה הזאת הם צבא המלאכים, שהם גבוהים במעלה מצבא השמים והם ישדדו כח המערכת בפקודת רם ונשא, אולם הנהגה זאת אינה מתמדת, כי לא יבטל הסדר הטבעי רק לצורך גדול, החוזה פה צייר תחלה ההשגה שהשיג מן ההנהגה הטבעיית, וצייר המנהיג העליון הזה כמלך "יושב על כסאו", שיען שהנהגה זאת קבועה, צייר המנהיג יושב, כי הישיבה תורה מנוחה וקביעות, והכסא הם צבא השמים כמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ה' בשמים הכין כסאו, עליהם יושב וישם משטרו על ההנהגה הקבועה הטבעיית המתמדת, "רם ונשא", מוסב על ה' הנזכר, והוא מאמר מוסגר, כי יען תיאר אותו כמלך יושב על כסא בא להרחיק ענין ההגשמה בל יקחו הדברים על פשוטם, אומר השם הזה הוא רם ונשא ונעלה בעצמו מתוארים אלה שבאו רק לשבר האזן בלבד.

"ושוליו", של הכסא ר"ל סוף ההנהגה הטבעיית הזאת.

"מלאים את ההיכל", כי סוף ממשלת הכסא שהוא השתלשלות ההנהגה השמיימיות יורדת אל ההיכל להתפשט משם אל העולם השפל, כמ"ש והארץ הדום רגלי, ואמר "מלאים", כי גם הנהגת הארץ אינה בדרך כללי רק בהשגחה אישיית ואין דבר ריק מהשגחתו:


ביאור המילות

"אראה", פעל ראה אצל ה' מורה על ראיית השכל, ע"ד ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (מו"נ פ"ד מראשון), ופעל ישב הנאמר עליו, הושאל על הוראת שלא ישתנ', הישיב' מור' הקביעו' והנחות על ענין אחד, (שם פי"א) והכסא מורה אצלו על ההנהגה וההשגחה ונקראו השמים כסא ה' על הנהגתו והשגחתו על ידם (שם פ"ט). רם ונשא הנאמר עליו הוא התרוממות מדרגה (שם פרק כ'). ועיין למעלה (ב' יב) ההבדל בין רם ונשא, ופה ר"ל רם בעצמו ונשא ע"י בריותיו, שגם הם משיגים שהוא נעלה מאלה הענינים הגשמיים עילוי רב:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שרפים", עתה שב לבאר ההשגה השניה אשר השיג מן ההנהגה הנסיית הנעלה מן ההנהגה הטבעיית, הנעשית באמצעות השרפים, "עמדים ממעל לו", שהם עומדים ממעל להכסא (לו מוסב על הכסא), כי הם המניעים את הכסא שהיא המערכת וגבוהים ממנה, ואמר עומדים, כי יען שהנהגה זאת אינה קבועה, הם עומדים מוכנים לעת יצטוו.

"שש כנפים לאחד", צייר מציאות המלאכים לבעלי כנפים, והוא עפ"י שלש בחינות, כי כבר בארתי בבאור המלות שהעברי ישמש בשם כנף על ג' ענינים,

  • א) על הקצה והגבול, כנפות הבגד,
  • ב) העלם וכיסוי, ולא יכנף עוד מוריך,
  • ג) העפיפה, ומצד ג' בחינות אלה ייחס להם הכנפים כמו שחלקם בשתים יכסה פניו וכו',
  • א) להורות שהם בעלי גבול ומדה שהגם שלא ימצא בהם כמה מתפשט חיצוני, באשר אינם בעלי גשם, יצייר אצלם כמה מתפשט פנימי, במה שכחם מוגבל בהכרח, וזה נודע מצד הפנים שלהם שיומלץ על עלתם וסבתם, שמצד שיש להם עלה והם עלולים אינם בב"ת בהכרח, כנודע בחכמת מה שאחר הטבע, ועז"א "בשתים יכסה פניו
  • ב) להורות על ההעלם והכיסוי שעצמותם אינו מושג אצלנו", כי שכל האדם לא ישיג דבר הנעלה ממשיגי הזמן והמקום שהם תנאי להשגות האדם, ועז"א "בשתים יכסה רגליו", מצד הרגלים שלהם שהם מסובביהם אשר לרגל', ניכר בהם כנפים על צד הכונה השניה המורה ההעלם והכיסוי,
  • ג) להורות על העפיפה עצמה, שהוא ציור ענינם העצמי שרצים לעשות רצון קונם, ועז"א "ובשתים יעופף", ותרגומו ובתרין משמש, וממה שיחס בכ"א שתי כנפים, הורה לנו ג"כ כי הגם שהם מופשטים מגשם מ"מ לא ימצא בהם האחדות הפשוט כמו שימצא בבוראם, וע"כ תפס מספר הזוגי בכנפיהם המורים על ענינם, ואמר בשתים יכסה פניו, כי מצד שמקבלים שפע וחיות וקיום מעלה אשר עליהם יוכר בהם הריבוי, אחר שמשכילים את עצמם ואת עלתם, וכן בשתים יכסה רגליו, מצד שהם משפיעים למסובביהם ענינם מורכב ממה שנמצא בכח עצמם וממה שנמצא בו בערך שהוא משפיע אל זולתו, וכן בשתים יעופף כי בענינו העצמי יתראה בו ההרכבה ענינו בו בעצמו וענינו לצורך התכלית המכוון בעפיפתו להשלים חפץ בוראו. (וענינים האלה ממציאות המלאכים ושהם עלות ועלולים משפיעים ומקבלים ושכח השכלתם מורכב מצדדים אלה מוסכם מן הקבלה עם הפילוסופיא הקדומה היונית):


ביאור המילות

"שרפים". טעם שם זה אל המלאכים פה, לאשר ראה בנבואתו זאת פורעניות כמ"ש והבית ימלא עשן, ואין עשן בלא אש, ולשליחות זה היו מיוחדים עתה, קראם בשם שרפים:

"כנפים". שם כנף הונח על הנוצות המחוברות לבעלי הכנפים בקצה האבר המעופף, (כי הפרק עצמו נקרא אבר והנוצות נקראו כנף) בם יגביהו עוף ע"י הרוח, כמ"ש צרר רוח אותה בכנפיה (הושע ד' יט), ומזה הושאל שם כנף על כל דבר המעופף בקל. על הרוח, כנפי רוח. על השחר, אשא כנפי שחר. על השמש, שמש צדקה ומרפא בכנפיה. על דבר המעופף מזכרון האדם, כי עשה יעשה לו כנפים (משלי כ"ג ה'), ויען העוף פורש כנפיו ומרחיבם בעת עופו, בא לשון פרישה על הכנפים, יפרוש כנפיו יקחהו. וצל ע"י הפרישה, ארץ צלצל כנפים. וחסיה תחת הצל, אחסה בצל כנפיך. ויען שדרך העוף להסתיר את גוזליו תחת כנפיו הושאל לשון סתר על כנפים, אחסה בסתר כנפיך, עד שיבוא שם כנף עצמו על ההסתר ולא יכנף עוד מוריך (לקמן ל' כ'), וכן לא יגלה כנף אביו, פי' במורה בשם אבן גאנח סתר אביו. ויען שהכנפים הם סוף הגוף וקצה האבר המעופף הושאל אל כנף וקצה, על כנפות הבגד המעיל כנפות הארץ וכדומה, ומצד שלש בחינות אלה הונחו על המלאכים כמ"ש בפירוש עיי"ש:

"רגליו". שם רגל אצל הרוחניים יכוון בו על המסובב מאתם, (מו"נ פ' כ"ח מראשון, ופ"ד משלישי), ויברך ה' אותך לרגלי, לסבתי. ופנים פה הוא הסבה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקרא זה אל זה", ותרגומו ומקבלין דין מן דין, מסכים לדעות המחקרים והמקובלים שהמלאכים כ"א נשפע מחברו, וכאילו השיג כי הזמינו זה את זה להשכיל גדולת יוצרם וקדושתו.

"קדוש קדוש קדוש", לפי פשוטו הוא כענין מלך מלכי המלכים, ר"ל השם קדוש יותר ממי שהוא קדוש על כל הקדושים, ור"ל שאין קדוש כקדושתו. ותרגומו קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה קדיש על ארעא עבד גבורתיה קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, ר"ל קדוש בשמים שנבדל מן הצורה קדוש בארץ שנבדל מן החומר, קדוש לעלמי עלמיא שנעלה מן ההעדר, ונראה שסוף הכתוב מבאר את ראשו, מ"ש ה', הוא קדיש לעלמי עלמיא ששם הויה מורה על הנצחיית בעבר הוה ועתיד.

"צבאות", הוא קדיש בשמי מרומא שעקר שם צבאות על צבא מעלה (כדברי הראב"ע בפרשת בא).

"מלא כל הארץ כבודו", הוא קדיש על ארעא. ובזה השלים כל דברי החזיון, שנגד ההנהגה הטבעיית אמר קדיש על ארעא כי עקרה בארץ ונגד הנסיית אמר קדיש בשמי מרומא, ונגד עצמותו מצד עצמו אמר קדיש לעלם, שגם טרם כל יציר נברא קדושתו לא תשתנה, גם יכלול בזה ג' ההשכלות שנמצא בשרפים כנ"ל.

  • א) להכיר עלתם שעז"א בשתים יכסה פניו, ע"ז קראו זל"ז להודיע כי קדיש ה' ונעלה מהשגתם במה שהוא היה הוה ויהיה ונעלה מהשגתם ואין לו קשר עמהם,
  • ב) ההשגה שיש להם להכיר א"ע שעז"א בשתים יעופף, נגד זה קוראים קדיש בשמי מרומא שנבדל מן המלאכים עילוי רב,
  • ג) להכיר את הנשפע מהם שהם התחתונים, אומר קדיש על ארעא, יכירו כי גם שם קדוש ה' ונבדל מכל.

"מלא כל הארץ כבודו", ר"ל הגם שהוא קדוש בתכלית הקדושה והרוממות מ"מ כבודו ותהלתו מלא גם כל הארץ שהוא הקצה השפל מבריאותיו, כי השגחתו מלאה את כל אין דבר ריק ממנה:


ביאור המילות

"וקרא, אל". קרא הנקשר בלמ"ד, קריאה ממש, והנקשר עם אל, הזמנה וזירוז, כ"כ המבארים:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וינועו אמות הספים", ראה בחזיונו כי מרעש הקול אשר בא מחוץ לבית אל הבית, התפלצו סיפי השער וכל "הבית" התחיל "להתמלאות עשן", הודיעו לו בחזיון הזה כי הבית הזה שהוא משל אל העולם השפל בכלל ואל כנסת ישראל בפרט, שעליו אמר ושוליו מלאים את ההיכל, נתמלא עשן מקצף ה' עליהם כמ"ש עלה עשן באפו, והראו לו עוד, כי תחלה התפלצו ספי ההיכל ושעריו, והוא משל אל הנביאים שהם הנמשלים לשומרי הסף כמ"ש צופה נתתיך לבית ישראל, כי בראשם תלוי האשם ראשונה, במה שלא הוכיחו ויסרו את ישראל:


ביאור המילות

"אמות הספים". המכונות שספי השער נכונים עליהם, ובמלכתא (בא פ"ו ופי"א) אין סף אלא אסקופה שנא' אמות הספים, והוא לשון אם הבנים, או לשון חוזק, אמת בצעך (ירמיה נא):

"מקול הקורא". קורא תואר אל הקול וע"כ בא ביחיד:

"ימלא". עתיד במקום עבר, שהתחיל להתמלאות:

"עשן". כמו שהענן והעשן הפכיים בטבעם, הענן מאד הלח ומרוה גם הוא יורה גשמי ברכה, והעשן והקיטור משריפות חלקי הגשם, מלוחים חריפים מכלים העינים, כן כשיבואו למשל ברוחניות, יצייר הענן כבוד ה' ושפעו וחסדו, והעשן יצייר דין ועונש, ומ"ש והר סיני עשן כולו, שם כפה הר כגיגית בתוקף הדין לממרים מצותיו:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמר", אחר שראה החזיון שהתנענעו הספים, והבית נמלא עשן, והבין הנמשל, ואמר "אוי לי כי נדמיתי", ר"ל כי נדמה ונמשל לי משל ודימוי בדמיון הזה שראיתי, שבו המשילו לי

  • א) "כי איש טמא שפתים אנכי", זה היה משל התנענעות אמות הספים שהנביא חטאו בשפתים שאינו מוכיח,
  • ב) כי "בתוך עם טמא שפתים אנכי ישב", שאין שומעים לתוכחה שזה היה משל הבית שנמלא עשן. ואחר שה' קוצף עלי ועל עמי, "אוי לי כי את המלך ה' צבאות ראו עיני", ואני ועמי אין ראוים לזה:


ביאור המילות

"נדמיתי". מלשון משל ודמיון, כמו נמשל כבהמות נדמו. את המלך. כתרגומו ית יקר שכינת מלך עלמיא, והעקרים פי' שנצטער כי ראה דמיון ותמונה, שזה סימן שנתפעל מכח המדמה, ואין נבואתו שלמה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויעף אלי אחד מן השרפים", מלאך מיוחד להגעת הנבואה אל הנביאים וחז"ל (ברכות ה') קבלו שהוא מיכאל שר צבא ישראל.

"ובידו רצפה", תרגומו ובפומיה ממלל, המשיל את הדבור שקבל המלאך מאת ה' להגיעו אל הנביא, לרשף אש, כאומר הגם שנדמה לו המלאך שרף אש, מ"מ היה הדבור נעלה ממנו עד שנכווה ממנו כמרשף אש (ע"ד שאחז"ל בכיוצא בזה כ"א נכוה מחופתו של חברו).

"במלקחים", וכשקבל הדבור מעל המזבח ממקום הנורא מאלהי הצבאות השוכן שם, קבלו ע"י מלקחיים לבל יכוה בו, והיא מליצה מהנהוג אצל בני אדם שמקבלים רשף ע"י צבת בל יכוו בו, והזכיר המזבח יען הודיע לו כי הרשף הזה יכפר עונותיו שזה מיוחד אל המזבח העשוי להסיר עון ולהתם חטאת, וכ"ז משל והנמשל יבואר בפסוק ח':


ביאור המילות

"רצפה". גחלת, עוגת רצפים (מ"א יט ו'), רצוף אהבה (שיר ג' י'):

"במלקחים". הצבת ע"ש שלוקחים בו, ומספר הזוגיי, שפרקיו שנים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויגע", שהגיע הרשף שהוא דבור הנבואה אל פיו ע"ד ראה נתתי דברי בפיך, "הנה נגע", במה שנגע "זה על שפתיך", ר"ל במה שתקבל הנבואה ותלך בשליחותי לנבאות ולהוכיח, עי"כ "וסר עונך", הוא העון הנזכר (פסוק ה') שאמר איש טמא שפתים אנכי על שנמנע מהוכיח, ואף "חטאתך תכפר", שלא ישאר אף חטא שוגג:


ביאור המילות

"ויגע". נגע בהפעיל הוא הגעה בכ"מ (כנ"ל ה' ח'), והוא כמו והגעתם אל המשקוף, ר"ל תניחו שם:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואשמע", עתה באר הנמשל שהזכיר בשני פסוקים הקודמים שהרצפה שהגיע השרף לתוך פיו הוא הוא הדבור ששמע עתה מפסוק זה עד סוף הפרשה, שכל דבור זה היה ע"י המלאך.

"את מי אשלח", לכל שליחות צריך שני תנאים,

  • א) שיהיה השליח נרצה אל המשלח וראוי אל השליחות. ועז"א "את מי אשלח",
  • ב) שתהיה השליחות נרצה אל השליח שיאבה ללכת בשליחות זה, ועז"א "ומי ילך לנו. ואמר הנני שלחני", ר"ל מצדי לא יבצר כי "הנני" מוכן ללכת בשליחות, רק הדבר תלוי מצדך אם אני נרצה אליך ועז"א "שלחני" אם רצונך בכך.


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


דרך מושכל

(ט-י) "ויאמר לך ואמרת" וכו' "השמן לב העם הזה", שיעור הכתוב, "לך ואמרת שמעו שמוע ואל (תאמר) תבינו, (ואמרת) ראו ראו (ואל תאמר) תדעו פן יראה בעיניו ושב ורפא לו". (תבת ואמרת נמשך לכל הכתוב והשמן לב העם הזה הוא מאמר מוסגר). באור הדברים, כי לב ישראל היה נסוג אחור בעת ההיא מקבל כל דבר חכמה ומוסר, ולא היו רוצים לשמוע לדבר הנביא כלל, יעץ לו ה' שבעת יבא אליהם לדבר עמהם יאמר להם בסתם "שמעו שמוע" או "ראו ראו" ולא יאמר להם "שיבינו" או "שידעו". כי אם יזכיר להם שנמצא בדבריו דבר בינה או דעה ימאנו מהקשיב ומלראות, ואם תשאל ומה ארויח במה שישמעו או שיראו אם לא יבינו וידעו. עז"א בזה תרויח פן ע"י שיראה בעיניו וישמע באזניו יתן לבסוף הדברים על לבו ויבין ג"כ (הגם שלא נתכון לזה) וישוב בתשובה וימצא רפואה לחולי נפשו. ובאר הטעם למה מצוה שלא יאמר להם שיבינו וידעו? כי על ידי שהשמן לב העם הזה מכל חכמה ושכל זה הוא הסבה שגם אזניו הכבד ועיניו השע, ובאם ישמעו שנמצא בדבריך דבר חכמת בינה יכבידו אזניהם משמוע ויסתמו עיניהם מראות אבל ע"י שתאמר להם רק שמעו שמוע ולא תאמר להם תבינו ותדעו, פן יראה בעיניו וממילא ובלבבו יבין וכו'. (ומה שסדר בדבריו ראיה שמיעה הבנה, כי תחלה נכיר את הבורא ע"י ראיית החושים מהמון מעשיו ובריאותיו, ואח"כ ע"י הקבלה הנמשכת מדור דור, ואח"כ ע"י מופתי השכל והדעת כמ"ש לקמן (מ"ם), הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם. ע"כ סדר פן יראה ישמע יבין. ותחלה סדר בהפוך שמעו שמוע או עכ"פ ראו ראו שהיא התחלת ההשגה):


ביאור המילות

"ואל תבינו". יש הבדל בין מלת אל למלת לא, כי מלת לא תבא על כל מיני השלילות בכל חלק הזמן והפעלים, אבל מלת אל תבא רק על העתיד, ולא בעתיד החלטיי רק רצוני ובקשיי, וע"כ בא ברוב בצווי ובקשה וגלות רצון. ולפרש"י ומפר' פה צ"ל ולא תבינו ולא תדעו? - אמנם יעמוד נגד פרושי פה, ההבדל המבואר בין מלת פן ובין מלת אולי, שמלת אולי מורה שרצון המדבר נוטה יותר אל החיוב, ומלת פן מורה שרצון המדבר נוטה יותר אל השלילה, ולפרושי היה צ"ל אולי יראה בעיניו? אולם יש לפרש גזרה זאת נמשך לשתים, השמן לב העם הזה מטעם שירא פן יראה בעיניו. ועל כונה זו בא מלת פן, גם נמשך שנית, שיאמר ראו ראו שע"י שיראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו, ונמצא במליצה רבות כאלה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט-י) "ויאמר לך ואמרת" וכו' "השמן לב העם הזה", שיעור הכתוב, "לך ואמרת שמעו שמוע ואל (תאמר) תבינו, (ואמרת) ראו ראו (ואל תאמר) תדעו פן יראה בעיניו ושב ורפא לו". (תבת ואמרת נמשך לכל הכתוב והשמן לב העם הזה הוא מאמר מוסגר). באור הדברים, כי לב ישראל היה נסוג אחור בעת ההיא מקבל כל דבר חכמה ומוסר, ולא היו רוצים לשמוע לדבר הנביא כלל, יעץ לו ה' שבעת יבא אליהם לדבר עמהם יאמר להם בסתם "שמעו שמוע" או "ראו ראו" ולא יאמר להם "שיבינו" או "שידעו". כי אם יזכיר להם שנמצא בדבריו דבר בינה או דעה ימאנו מהקשיב ומלראות, ואם תשאל ומה ארויח במה שישמעו או שיראו אם לא יבינו וידעו. עז"א בזה תרויח פן ע"י שיראה בעיניו וישמע באזניו יתן לבסוף הדברים על לבו ויבין ג"כ (הגם שלא נתכון לזה) וישוב בתשובה וימצא רפואה לחולי נפשו. ובאר הטעם למה מצוה שלא יאמר להם שיבינו וידעו? כי על ידי שהשמן לב העם הזה מכל חכמה ושכל זה הוא הסבה שגם אזניו הכבד ועיניו השע, ובאם ישמעו שנמצא בדבריך דבר חכמת בינה יכבידו אזניהם משמוע ויסתמו עיניהם מראות אבל ע"י שתאמר להם רק שמעו שמוע ולא תאמר להם תבינו ותדעו, פן יראה בעיניו וממילא ובלבבו יבין וכו'. (ומה שסדר בדבריו ראיה שמיעה הבנה, כי תחלה נכיר את הבורא ע"י ראיית החושים מהמון מעשיו ובריאותיו, ואח"כ ע"י הקבלה הנמשכת מדור דור, ואח"כ ע"י מופתי השכל והדעת כמ"ש לקמן (מ"ם), הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם. ע"כ סדר פן יראה ישמע יבין. ותחלה סדר בהפוך שמעו שמוע או עכ"פ ראו ראו שהיא התחלת ההשגה): }}


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמר עד מתי ה'", אתנהג עמהם כן שאומר להם שישמעו ולא יבינו, הלעולם יהיו סוררים והולכים? "ויאמר עד אשר אם שאו ערים", השיב לו ה', כן תנבא והם לא יבינו, עד יחרבו עריהם ויתקיים כל הנאמר פה עד כאלה וכאלון, ואז ישאר זרע קודש מצבתה שהם ישמעו ויבינו וידעו.

"אם שאו", תחלה יחרבו הערים, ועוד ישארו בתים יחידים, ואח"כ "גם הבתים יחרבו מאין אדם", ועדן ימצאו רועים ועדריהם ואח"כ "האדמה" בכלל "תשאה שממה":


ביאור המילות

"עד אשר אם", כפל אשר אם מורה אם כבר יהיה זה, יהיה זה, אם הוא מלת התנאי, ואשר הוא מלת ההגבלה, עד אשר יתקיים תנאי זה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ורחק", העשרת השבטים שיגלה מלך אשור לא יגלו למקום קרוב שיהיה תקוה שישובו, כי ירחקם ה' לנהר גוזן וערי מדי.

"ורבה העזובה" גם הפלטה שישארו מדלת העם בארץ לכורמים ויוגבים יעזבו הארץ מעצמם:


ביאור המילות

"האדם", בא הכלל על הקצת:

"העזובה". בא כתמונת שם מופשט, והכונה מקומות העזובים:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועוד בה עשיריה", עוד ישאר חלק אחד מעשרה שהוא שבט יהודה, וגם היא תהיה לבער "כאלה", המשילם לאילנות אלה ואלון שעליהם רבים (כמ"ש הושע ד' י"ג אלון ואלה כי טוב צלה). ומ"מ בסתיו העלים נובלים רק המצבת נשאר, כן הרשעים שהם הקליפות והעלים יבולו והמצבת תשאר. וזה מוסב על השאלה עד מתי ה'. והשיב עד יהיו כאלה וכאלון שתשאר רק המצבת, והם ישמעו לדברי הנבואה. ובאר הטעם כי זרע קדש מצבתה. כי המצבת שתשאר יהיה זרע קדש צדיקים בדורו של חזקיהו, שהם שבו אל ה' בכל לבם:


ביאור המילות

"עשיריה", מספר חלקי, אחד מעשרה:

"מצבת". המטע והשורש, תרגום ויטע ונציב:

"מצבתה". כינוי הנקבה מוסב על עשיריה שבראש המקרא: