מלבי"ם על ישעיהו ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · ז · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בן יותם", פי' חז"ל שהזכיר אבותיו, לאמר שזכותם הגינה בעדו.

"עלה רצין", תחלה עלה רצין בפ"ע (דה"ב כ"ח ה') ופקח בפ"ע (שם ו'), וכ"א כבש את יהודה, אבל על ירושלים לא יכלו כ"א בפ"ע להלחם, כי הצילם ה':

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויגד", אח"כ נודע לבית דוד כי ארם ואפרים נתחברו יחד, ויירא מפניהם.

"כנוע עצי יער", אילני סרק שאין עליהם פירות יניעם הרוח יותר מאילני פירות שפירותיהם מכבידים עליהם, כן הם שהיו ריקנים מכל זכות ותקוה על ישועת ה', נעו מפחד אויב:

ביאור המילות

"נחה ארם". וכן ותערוך ישראל (ש"א יז כא), ותפול שבא (איוב א' טו):

"אפרים". נקראו כן י' השבטים, בעבור שהיה מלכם הראשון מאפרים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאר ישוב בנך", ישעיהו קרא שם בנו שאר ישוב להתעוררות ששאר ישראל ישובו אל ה', וצוה ה' שיקח אותו עמו לעוררהו ברמז, "תעלת הברכה העליונה", היא התעלה והברכה שהסיב חזקיהו מפני מלך אשור, כמ"ש ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא המים העירה (מ"ב כ"ב), וחכמי ישראל לא הסכימו עמו בזה (ברכות ט"ז), ויתכן כי גם אחז יצא למקום ההוא לסתום המעין והברכה לבל ימצא האויב מים לשתות וצוה ה' לישעיהו שיעכב על ידו:

ביאור המילות

"תעלת הברכה". מי הברכה מכונסים. ותעלה, חפירה סמוכה לה להגרת המים בעת שירצו, ואמר העליונה כי היתה עוד אחרת למטה כמ"ש לקמן (כ"ב ט' יא):

"ומסלה". מענין רוממות בכ"מ ושם עמדו מכבסי הבגדים:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"השמר", מעשות שום דבר.

"והשקט", ברוחך.

"אל תירא", מן האויב "ולבבך אל ירך", מעצמך (כמי שסבל רעות רבות שנעשה רך לב בטבע), "משני זנבות האודים", המשיל מחנה ארם ומחנה אפרים "לשני זנבות אודים עשנים", ר"ל אינם עץ חזק רק אוד אשר שני קצותיו אכלה האש, וגם לא ידמו כאמצעו של אוד שלא שלט בו האש רק כזנבות האוד וקצהו, וגם לא כאוד בוער באש שיוכל לשרוף הנוגע בו, רק כאוד שנכבה ומעלה עשן, שאינו יכול לסבב רק כאב עינים לבד, וגם אינו מתעשן ע"י אש, כי הוא מתעשן, "בחרי אף רצין וארם", ע"י חרי אף רצין, ור"ל אינו מתעשן ע"י אף ה' כענין אשור שבט אפי רק על ידי אף בני אדם להבל נדמו:

ביאור המילות

"השמר". הטעם מלרע ובכ"מ מלעיל כי נסוג אחור ע"י מלת לך שבא אחריו:

"אל תירא ולבבך אל ירך". וכן איש הירא ורך הלבב. ירא, מפני אויב. רך הלב, בטבע:

"זנבות". שפולו של דבר וקצהו הפחות:

"ואוד". עץ אחזה בו האש. וב' בחרי. הוא ב' הכלי:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רעה", עצה רעה.

"לאמר", יעצו לאמר:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונקיצנה", המשילו את ירושלים בגנות כמורסא מלאה מוגלא שמנקבים אותה בקוץ ומבקעים אותה ומוציאים המוגלא לחוץ כמו שהוא בלשון המשנה המפיס מורסא, וכן נכבוש אותה ונבזוז את רכושה אלינו.

"בן טבאל", איש מבית אפרים שהיו חושבים להמליכו על ירושלים:

ביאור המילות

" ונקיצנה". מלשון קוץ וסילון:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", אבל ה' אמר, לא לבד כי "לא תקום", שלא יבצעו מעשיהם שיתקיים הדבר, אף גם "ולא תהיה" לא יהיה לה התחלה כלל כי לא ילחמו כלל:

ביאור המילות

"תקום, תהיה", היה, הויית הדבר בתחלתו, יהי אור. תקום, קיומו והעמדתו, הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ראש", עיר מלכותו של "ארם" הלא היא "דמשק", שהיה אז רעתה מפורסמת, ומרעת עיר הממלכה נוכל לדון על רעת כלל העם והמדינה.

"וראש דמשק" ומלכם הלא הוא "רצין" שהיה ג"כ רשע, ובודאי כל משרתיו רשעים, וכל בני מדינתו בני בליעל, ואיך יעיזו אלה למשול על ירושלים. וגם אפרים אין לו זכות לזה, שהלא כבר נחתם גזר דינם ע"י עמוס שהתנבא בעת הרעש (שם ז' י"ז), וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ונבואה זו שגורה בפי כל מאז, שאמר עליהם כי בעוד ""ששים וחמש שנים", מעת ההיא "יחת אפרים מהיות עם"", ואעפ"כ לא נתנו לבם לשוב מרשעם, כי הלא נודע רעת אפרים מרעת שמרון ופקח מלכה, כי הלא גם אחר נבואה זאת בכ"ז עדיין:

ביאור המילות

"יחת". קל מבעלי הנו"ן והציר"י לתשלום הדגש. ומ"ם מעם, אינו מ"ם השלילה רק מורה גבול שממנו כמו וירד מההר, ירד ממדרגתו שהיה עם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראש אפרים שמרון", ולא שינו את דרכם כי עדן שומרון ראש הממלכה של אפרים, וכן רמלי' הוא מלכה וזה סימן על רוע העם.

"אם לא תאמינו", יען שראה הנביא בו שאינו מאמין לדבריו, קצף עליו ואמר, "האם לא תאמינו", לדברי ה' בעבור "כי לא תאמנו אתם?" הכי בעבור שאתם אין אמון בכם תעיזו פנים לבלתי האמן גם לדברי ה'?:

ביאור המילות

"אם". תמיהה כמו האם, ומלת כי משמש פה כמלת בעבור:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שאל לך אות", יען ראה בו שאינו מאמין.

"העמק שאלה", שאל לך אות בעמק, שישנה דבר מן היסודות.

"או הגבה למעלה", שיעשה לך אות בשמים, כהעמדת השמש וכדומה, כי המבקש אות, יהיה או לצרכו כדי שיאמין הוא, או כדי שיאמינו אחרים, וז"ש אם תבקש אות לצרכך העמק שאלה, כי בזה די לך, וטוב להקל בנס, ואם תבקשהו כדי שיאמינו אחרים הגבה למעלה כדי שיתפרסם לרבים:

ביאור המילות

"אות". סימן שיקיים הבטחתו, וישם ה' לקין אות, וא"צ שיהיה דבר היוצא מן הטבע שזה נקרא מופת, כמ"ש לקמן (ח' יח):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא אשאל ולא אנסה", אם היה כונת דבריו שלא ישאל מפני שמאמין בלא אות ומופת היה צריך לומר לא אנסה ולא אשאל, והיה ענינו לא אנסה לצורך עצמי כי הוא מנוסה אצלי מכבר, ואיני מסופק כלל, ואף גם לא אשאל לצורך אחרים, יען שדבר ה' נאמן אצל כולם, אבל מסדר דבריו לא אשאל ולא אנסה מבואר שהיתה כונתו, לא אשאל לצורך אחרים, כי איני רוצה כלל שיתקדש שמו ושיאמינו בו אחרים, ואף גם לא אנסה לצורך עצמי, כי גם בכל האותות והמופתים לא אאמין לדבריו, (וכן מבואר במלכים ב' (ט"ז) שבאמת לא חשש לדבר הנביא שא"ל השמר והשקט ושלח שוחד למלך אשור, וזה היה לו וליהודה לצור מכשול, שעי"ז החל מלך אשור לבא על יהודה כפעם בפעם, וכמ"ש אח"כ מן פסוק י"ז עד סוף הפרשה):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלאות אנשים", שאתם מיחסים לאות ופסיקת הכח אל הנביאים, ולא תאמינו שיש בכח הנביא לעשות אות או מופת.

"כי תלאו", עד שתיחסו לאות ופסיקת כח גם "אל אלהי", לבלי האמן באותותיו:

ביאור המילות

"הלאות". הפעיל, וכן תלאו, וגדרו פסיקת הכח כנ"ל (א' יד):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן יתן ה' הוא (מעצמו) לכם אות", (הנה האות הזה לא היה בו איזה פלא ושינוי טבע, רק ר"ל אות וסימן כמו וקשרתם לאות על ידך, שע"י שצוה לקרא שם הילד עמנואל זה היה אות וסימן שיזכרו כי ה' עמנו. וכן יתר האותות שנתן כמו קריאת הילד מהר שלל חש בז, וכתיבת המגילה (לק' ח') היה רק סימן לבד. והמפרשים שבקשו למצוא באות הזה שינוי טבע טרחו בחנם, כי באמת במה שיגיד הנביא אחרית דבר מראשית ובא הדבר אשר דבר בשם ה' הוא האות האמתי לאמתת נבואתו, רק יען שהנבואה לא תתקיים לפעמים, וזה ימצא בעת ינבא לרעה. שבשוב רשע מרשעתו תתבטל הנבואה כמ"ש ירמיה לחנניה בן עזור (ירמיה כ"ח), אבל כשיצוה ה' אל הנביא לעשות איזה פעולה עם נבואתו, אז תבא הנבואה בכל אופן, כמו שבארתי זה במק"א באורך. ולכן מה שצוה ה' אל ישעיה שיקרא שם הילד עמנו אל ומהר שלל ולכתוב על הגליון. היה זה אות וסימן שנבואתו תתקיים ולא יחזור בה אף אם ישתנה ענין העם שהתנבא עליהם, וזה האות שכיון פה, וא"צ עמו מופת מחוץ לטבע).

"הרה", שכבר היתה הרה.

"העלמה", אשת הנביא.

"וקראת", צווי, צוה ה' שתקרא כן שם הילד לסימן ואות שה' יהיה עמנו:

ביאור המילות

"הוא". כפילות הכינוי ר"ל הוא מעצמו:

"העלמה". נערה ועלמה, מציינים שנות הבחרות, בין בתולה בין בעולה, כי מצאנו נערה בתולה, מבואר שיש נערה בעולה, ומצאנו ג"כ, ודרך גבר בעלמה (משלי ל'), רק עלמה מציין יותר חוזק הגוף מנערה וכן עלם מן נער, עמש"ש בפי' בראשית (כד מד):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חמאה", בעת שיגיע הנער לזמן שידע למאוס ברע ולבחור בטוב יאכל חמאה ודבש היערים, ור"ל שמצייר עם הילד ציור האומה בכללה, שכמו ששמו עמנו אל מצייר כלל האומה שה' עמהם, כן אכילתו חמאה ודבש מצייר כלל האומה שעמה אל שתאכל חמאה ודבש. וכל זה מן האות והסימן שאף שעתה ארץ יהודה חרבה, ה' ברחמיו יותיר לה שארית - ואיך יהיה זה? מבאר:

ביאור המילות

"מפני". מסבת, כמו מפני אשר ירד עליו ה' באש (שמות יט):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בטרם", שהוא לזמן קרוב, "תעזב האדמה אשר אתה קץ בה", היא אדמת רצין ופקח אשר אתה קץ ומואס אותה. תעזב מיושביה.

"מפני שני מלכיה", מסבת רעת שני מלכיה ורשעתם, וממילא אחר שתחרב ארצם יהיה שארית לארץ יהודה:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יביא", אבל גם אתה מפני שאינך בוטח בה' שצוה לך השמר והשקט, ואתה לא בטחת בו וקראת אל מלך אשור לישועה, לכן גם עליך יעבור כוס, וה' יביא אליך את מלך אשור כפעם בפעם להחריב ארצך (כמ"ש במ"ב ט"ז, ודה"ב כ"ח), ומספר והולך מה שיעשה מלך אשור.

"למיום סור אפרים", מיום שנחלקה מלכות ב"ד:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום ההוא", כששב מלך אשור ממצרים שם פניו לכבוש את ארץ יהודה, והמשיל את מצרים לזבוב שהוא חלוש מדבורה, כן היו חלושים מאשור:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובאו ונחו", הזבובים והדבורים האלה ינוחו בבקעת החרבות ובחורי הצורים בין הקוצים והסנאים מקום שדרך הזבובים לשכון שם, והוא משל על התפשטותם בכל הארץ:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


והיה "ביום ההוא", כל זה בימי אחז.

"יגלח ה'", ה' יגלח אז, "ע"י תער השכירה אשר בעברי נהר", ומפרש מי היא התער השכירה הזאת.

"במלך אשור", היינו ע"י מלך אשור שבא מעבר הנהר והוא נמשל לתער השכירה המשיר כל השער בו יגלח ה' "את הראש" וכו', ר"ל כי שערות הראש היה דרך לגלחם בימים ההם, והיה גנאי שלוח פרע שער ראשו, (שכן הוזהרו הכהנים שלא לגדל פרע והמלך מסתפר בכל יום), ושער הרגלים היה נוול ג"כ, אבל לא כ"כ כי היה נוול בסתר, אבל שער הזקן היו מגדלים אותו לכבוד ותפארת. עפ"ז המליץ כי התער הלז והוא מלך אשור יגלח שער הראש, והוא משל אל הרשעים הגדולים שנוולם גלוי וחטאם מפורסם, וגם שער הרגלים והם החוטאים בסתר שנוולם נסתר, אבל כיון שנתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, והתער עצמה (לא ע"י ה'), "תספה גם את הזקן", שהוא משל אל הצדיקים, וע"כ ייחס זה אל התער לא אל ה', ואמר תספה לא תגלח, כי זה אינו גילוח רק השחתה:

ביאור המילות

"השכירה". הגדולה כמו גם שכיריה בקרבה, וב' במלך אשור ב' הכלי, והוא באור של תער השכירה:

"תספה". נקבה נסתרת, מוסב על התער, והוא יוצא, ואת הפעול עד, וענינו השחתה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום ההוא", מ"מ גם אז יתקיים האות של עמנו אל, ואות שיאכל הילד חמאה ודבש, כי מרוב השממון שתחרב המדינה יחיה כל איש לעצמו עגלת בקר:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה", ובזה תהיה השפע רב כ"כ עד שיאכלו חמאה, כי החלב אינו מתקיים ובהכרח יעשו ממנו חמאה, כי לא יוכלו למכור החלב לסחורה "כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ", ומי יקנה, אחר שכולם יהיה להם חמאה ודבש:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה", ואם תשאל, למה יאכלו חמאה ודבש ולא לחם ויין? משיב, כי כל הארץ תהיה לשממה, עד שהמקום שיש שם "אלף גפנים השוים אלף כסף" יהיה שמיר ושית וכ"ש כי שדי תבואה יהיה שממה, ולכן יצטרכו להחיות א"ע מחלב הבהמות.

"לשמיר ולשית יהיה", המליצה תצייר, כאילו השמיר והשית הוא יהיה אדוני הארץ, עד שהכרם היקר השוה אלף כסף יהיה שלו וקנינו:

ביאור המילות

(כג-כד) "לשמיר ולשית". הלמ"ד ל' הקנין, ופעל יבא להמפרשים חסר הנושא, ולדעתי השמיר ושית הוא הנושא:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בחצים", מצייר "כאילו השמיר והשית יבא שמה אל הכרמים היקרים בחצים ובקשת" ויכבוש אותם בחרבו ובקשתו עד שיהיו שלו וקנינו, והוא ציור מליציי, ועתה מבאר המליצה, כי שמיר ושית תהיה כל הארץ:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכל", ואם תשאל א"כ איפה ירעו הבהמות אחר שכל הארץ תהיה שמיר ושית? משיב, ההרים הגבוהים אשר א"א לחרוש שם בכלי חרישה מרוב גובהם, רק במעדר וכלי חפירה יעדרון, "אל ההרים האלה לא תבא שמה היראה והממשלה של השמיר והשית", מצייר כאילו השמיר והשית הכובש את הארץ לא תשיג ידו לכבוש ההרים הגבוהים ולהפיל יראתו עליהם, ושם יהיה למשלח שור ושה שם ירעו וירבצו. והכונה כי מקומות היקרים יהיו שממה ומקומות הבלתי חשובים יהיו מיושבים לרבץ בקר וצאן: