מלבי"ם על איוב יח
<< · מלבי"ם על איוב · יח · >>
== פתיחה למענה העשירית מענה בלדד ==
בראשית דבריו, התקצף על דברי איוב, אשר גילה דעתו שאינו מאמין, או שמסופק, בהשארת הנפש אחר המוות, שאם כן מותר האדם מן הבהמה אין, אחר שכמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ולמה ברא ה' את האדם בצלמו, וייפח באפיו נשמת חיים יודעת ומשכלת? והצורה האנושית היא לפי זה לבטלה, והוא באדם אך לרעתו למען יבין כי אחריתו עדי אובד. ואחר שראינו שה' נטע בקרבו כוחות רוחנית יקרות, שאין כדמותם בנפש יתר הבעלי-חיים, מבואר שהוא הוא עיקר האדם, ושהנפש לא תאבד עם הגוף הבהמי, רק תחיה חיי נצח לעד.
ועל-פי זה חידש גם-כן שיטתו על שאלת הצלחת הרשעים, שלדעתו עיקר ההצלחה הוא במה שהוא אדם, שהיא הצלחת הנפש, שבה ועל-ידה הוא נבדל מן הבהמה, לא הצלחת הגוף, שגוף האדם הוא דומה כגוף הבעלי-חיים, ואם-כן, ההצלחה שהרשע מצליח בעולם הזה, בקניינים שהם רק לתענוג הגוף, אינה הצלחה אמיתית, ועל-פי זה ביאר, שהרשע, עונשו הוא שלא יישאר לו שארית וקיום האישיי, כי נפשו הרוחנית תיכרת ותלך לאבדון, ולא תאיר באור החיים בנעימות הנצחית, ולא שארית המיניי, כי גם בניו ייכרתו וגם שמו וזכרו ייכרת מן הארץ, והוא העונש היותר נורא ומבהיל, ולעומת זה, הצדיק לו שם ושארית בעולם הזה ואחרית במותו, כי נשמתו תחיה בנעימות נצח, ושם תבוא על שכרה, תחת הייסורים אשר סבלה בעולם הזה.
ובזה משלים דעתו שהניח בסיבת ייסורי הצדיקים, שהם על-דרך התמורה, שעל-זה הרבה איוב להשיב ולסתור, וכל תשובותיו ייכונו רק כפי מה שחשבנו, שהתמורה הוא בעולם הזה, שיגמלהו טוב בעולם הזה תחת הרע אשר סבל, לא כן אם יגמלהו תחתיו גמול נצחי רוחני אל נפשו הנצחיית, שייתן לו נעימות נצח תחת ייסורי שעה, ומשפטי ה' יצדקו יחדיו, וסרו כל תשובות איוב, כלו בעשן כלו.
פסוק ב
ביאור המילות
"קנצי". בא הנו"ן תמורת אות הכפל, כמו לשמיד מעזניה, כי לא תמנו:פסוק ג
ביאור המילות
"נטמינו". סתימת הלב, וכן דרשו חז"ל על ונטמתם בם, ויל"פ שבא היו"ד תחת א' נטמאנו:פסוק ד
"הלמענך". לקח מליצתו ממ"ש שהארץ יש לה יסוד צור חזק ודבר מצוק הנתון באמצעותה אשר ימשוך הכל אלי, וגם אם תחרב הארץ בכללה ישאר צור הארץ ויסודה תלוי על בלימה וממקומו לא ימוש, עפ"ז יצייר שהאדם י"ל ג"כ צור חזק שהוא לו יסוד, שהיא נפשו האלהית שגם בעת שתעזב הארץ. ר"ל שימות הגוף הארצי. בכל זאת הצור והיסוד לא ימוש. דהיינו שהנפש האלהית תשאר בחיים ותחיה לנצח. וא"כ וכי "למענך" בעבור שאתה רוצה להתלונן על מעשי ה'. נאמר שבעת "תעזב הארץ" וימות הגוף ויבלה. גם "הצור יעתק ממקומו", דהיינו שאז תמות גם הנפש עם הגוף:
ביאור המילות
"צור". כן קורא הנפש האלהית, כמ"ש צור לבבי וחלקי אלהים, וכבר חשבו שבאמצע כדור הארץ יש צור חזק שהוא אבן שתיה ויסוד הארץ ומושך כל הארץ ואשר עליה אליו, וממקומו לא ימוש גם בהמיר ארץ ובמוט הרים, ואליו ימשיך את הנפש שהיא יסוד הגוף, והיא הצור שצייר את הגוף ונותנת צורתו, ועז"א וצורם לבלות שאול (תהלות מ"ט), ועפ"י מליצה זו נקרא ה' צור עולמים:פסוק ה
"ולא יגה שביב אשו" כי עת ידעך האור מן הנר. דרך האש לשוב כמה פעמים אל הפתילה ולהגיה שנית. אבל הרשעים אחר שידעך נרם. לא יגה אשו השובב וחוזר אל הפתילה. ר"ל שנפשם תכרת ולא תשוב עוד לראות באור החיים:
ביאור המילות
"שביב". כשהאש נכבה שובב האש להגיה אורו באמצעות העשן, והיא מליצה על הנפש העליונה העומדת על הגוף. כמ"ש נר אלהים נשמת אדם:פסוק ו
"ידעך" ג"כ. ויכבה חיי הגוף עם חיי הנפש שניהם יחד:
פסוק ז
ביאור המילות
"צעדי אונו". צעדי כחו, מצייר הכח כעצם מופשט שבחולשתו יצעד פסיעות צרות וילך אט:פסוק ח
ביאור המילות
"שלח". כמו בעד השלח יפולו, חרב הנוקב כמש"ש, "שבכה" כמו שבכים מעשה שבכה (מ"א ז') מין רשת:פסוק ט
ביאור המילות
"צמים". הקשרים של הפח, כמו מבעד לצמתך:פסוק י
ביאור המילות
"חבלו", כמו טמנו גאים פח לי וחבלים פרשו רשת מוקשים שתו, החבלים באים עם הפח והרשת סביב לו:פסוק יא
ביאור המילות
"בעתוהו בלהות". שם בלהה בא על השדים תמיד כמ"ש (ישעיה י"ז) ותבין מליצה זו במ"ש ישעיה כ"ד על פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ עיי"ש:פסוק יב
ביאור המילות
"אונו". מענין אנינות המסבב אנינותו, ויל"פ שהוא מלשון און ושבר:פסוק יג
ביאור המילות
"בדי עורו, בדיו". בד משתתף עם סעיפם, יאכל סעיפים של עורו, ומוסיף שיאכל סעיפים עצמה שהוא בשרו.
"בכור מות", שר המות, הממונה הראשי עליו, כמו אף אני בכור אתנהו:פסוק יד
"ותצעידהו למלך בלהות". שימסר למלך השדים ליסרו ולהענישו:
פסוק טו
ביאור המילות
"מבלי". שיעורו תשכון באהלו אשר לו מבלי, מדבר הבלה, ושרשו בלה, כמו דלי מן דלה, וחברו ואתה חשקת נפשי משחת בלי (ישעי' ל"ח):פסוק טז
פסוק יז
"על פני חוץ" בעולם העליון שהוא חוץ לארץ הלזו:
ביאור המילות
"זכרו, שם לו". התבאר אצלי תמיד שהשם מורה על עצם הדבר, והזכר יורה על מעשיו, והזכר שלו היה בארץ ונאבד, והשם שהוא עצמות האדם שהוא אינו בארץ רק בחוץ בעולם העליון, לא נאבד כי לא היה במציאות, כי אין לו נשמה רוחנית, לכן אמר לא שם לו:פסוק יח
פסוק יט
פסוק כ
פסוק כא
ביאור המילות
"משכנות עול". נגד אבדן הבנים והגוף ממשכנותיו בעוה"ז, אומר שזה מצד שהוא עול וראוי לעונש, אולם אבדן הנפש בא לו ע"י הכפירה והכחשה שע"י א"ל חלק בעוה"ב, וזה מקומו בטבעו שלא יעמוד במשפט מצד שלא ידע אל והכחיש לאלוה ממעל:<< · מלבי"ם על איוב · יח · >>