מלבי"ם על איוב יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · יח · >>

פתיחה למענה העשירית מענה בלדד

בראשית דבריו, התקצף על דברי איוב, אשר גילה דעתו שאינו מאמין, או שמסופק, בהשארת הנפש אחר המוות, שאם כן מותר האדם מן הבהמה אין, אחר שכמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ולמה ברא ה' את האדם בצלמו, וייפח באפיו נשמת חיים יודעת ומשכלת? והצורה האנושית היא לפי זה לבטלה, והוא באדם אך לרעתו למען יבין כי אחריתו עדי אובד. ואחר שראינו שה' נטע בקרבו כוחות רוחנית יקרות, שאין כדמותם בנפש יתר הבעלי-חיים, מבואר שהוא הוא עיקר האדם, ושהנפש לא תאבד עם הגוף הבהמי, רק תחיה חיי נצח לעד.

ועל-פי זה חידש גם-כן שיטתו על שאלת הצלחת הרשעים, שלדעתו עיקר ההצלחה הוא במה שהוא אדם, שהיא הצלחת הנפש, שבה ועל-ידה הוא נבדל מן הבהמה, לא הצלחת הגוף, שגוף האדם הוא דומה כגוף הבעלי-חיים, ואם-כן, ההצלחה שהרשע מצליח בעולם הזה, בקניינים שהם רק לתענוג הגוף, אינה הצלחה אמיתית, ועל-פי זה ביאר, שהרשע, עונשו הוא שלא יישאר לו שארית וקיום האישיי, כי נפשו הרוחנית תיכרת ותלך לאבדון, ולא תאיר באור החיים בנעימות הנצחית, ולא שארית המיניי, כי גם בניו ייכרתו וגם שמו וזכרו ייכרת מן הארץ, והוא העונש היותר נורא ומבהיל, ולעומת זה, הצדיק לו שם ושארית בעולם הזה ואחרית במותו, כי נשמתו תחיה בנעימות נצח, ושם תבוא על שכרה, תחת הייסורים אשר סבלה בעולם הזה.

ובזה משלים דעתו שהניח בסיבת ייסורי הצדיקים, שהם על-דרך התמורה, שעל-זה הרבה איוב להשיב ולסתור, וכל תשובותיו ייכונו רק כפי מה שחשבנו, שהתמורה הוא בעולם הזה, שיגמלהו טוב בעולם הזה תחת הרע אשר סבל, לא כן אם יגמלהו תחתיו גמול נצחי רוחני אל נפשו הנצחיית, שייתן לו נעימות נצח תחת ייסורי שעה, ומשפטי ה' יצדקו יחדיו, וסרו כל תשובות איוב, כלו בעשן כלו.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עד אנה תשימון קנצי למלין", המתוכח עפ"י השכל והראיות יכלה הוכוח עם הראיה האחרונה והמופת הצודק המכריע, ואז יהיה קץ להוכוח, אבל המתוכח בדברים בלא ראיות רוצה לתת קץ אל הוכוח ע"י מלים ודברים. שמי שירבה לדבר עד שילאה את חברו זה ישים קץ להוכוח, וזה אינו מהראוי. כי ראוי "שתבינו" תחלה "ואחר נדבר". ובזה יהיה קץ הוכוח וסופו ע"י ראיות התבונה והשכל:


ביאור המילות

"קנצי". בא הנו"ן תמורת אות הכפל, כמו לשמיד מעזניה, כי לא תמנו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מדוע". איך תכחיש בהשארת הנפש אחר המות. שאם כן האדם נחשב כבהמה. כמ"ש ומותר האדם מן הבהמה אין וכו' הכל הולך אל מקום וכו'. כי כן "נטמינו בעיניכם":


ביאור המילות

"נטמינו". סתימת הלב, וכן דרשו חז"ל על ונטמתם בם, ויל"פ שבא היו"ד תחת א' נטמאנו:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טורף" אתה "הטורף נפשו ע"י אפו", שע"י אפך תחליט שהנפש היא בת תמותה.

"הלמענך". לקח מליצתו ממ"ש שהארץ יש לה יסוד צור חזק ודבר מצוק הנתון באמצעותה אשר ימשוך הכל אלי, וגם אם תחרב הארץ בכללה ישאר צור הארץ ויסודה תלוי על בלימה וממקומו לא ימוש, עפ"ז יצייר שהאדם י"ל ג"כ צור חזק שהוא לו יסוד, שהיא נפשו האלהית שגם בעת שתעזב הארץ. ר"ל שימות הגוף הארצי. בכל זאת הצור והיסוד לא ימוש. דהיינו שהנפש האלהית תשאר בחיים ותחיה לנצח. וא"כ וכי "למענך" בעבור שאתה רוצה להתלונן על מעשי ה'. נאמר שבעת "תעזב הארץ" וימות הגוף ויבלה. גם "הצור יעתק ממקומו", דהיינו שאז תמות גם הנפש עם הגוף:


ביאור המילות

"צור". כן קורא הנפש האלהית, כמ"ש צור לבבי וחלקי אלהים, וכבר חשבו שבאמצע כדור הארץ יש צור חזק שהוא אבן שתיה ויסוד הארץ ומושך כל הארץ ואשר עליה אליו, וממקומו לא ימוש גם בהמיר ארץ ובמוט הרים, ואליו ימשיך את הנפש שהיא יסוד הגוף, והיא הצור שצייר את הגוף ונותנת צורתו, ועז"א וצורם לבלות שאול (תהלות מ"ט), ועפ"י מליצה זו נקרא ה' צור עולמים:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם". אולם זה יהיה ברשע. שאצלו תמות גם הנפש מיתת עולם. וזה התשובה על שאלת רשע וטוב לו. כי סופו יהיה לאבדון שתכרת נפשו הרוחניות שהוא אור הגויה ונרה. ור"ל שהרשעים לא לבד שגופם ימות. כי "גם האור שלהם ידעך". שהיא הנפש המאירה אל הגוף.

"ולא יגה שביב אשו" כי עת ידעך האור מן הנר. דרך האש לשוב כמה פעמים אל הפתילה ולהגיה שנית. אבל הרשעים אחר שידעך נרם. לא יגה אשו השובב וחוזר אל הפתילה. ר"ל שנפשם תכרת ולא תשוב עוד לראות באור החיים:


ביאור המילות

"שביב". כשהאש נכבה שובב האש להגיה אורו באמצעות העשן, והיא מליצה על הנפש העליונה העומדת על הגוף. כמ"ש נר אלהים נשמת אדם:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אור", בעת "שחשך האור אשר באהלו". שהוא אור החיים הגשמיים. אז גם "נרו אשר עליו". שהיא נר הנשמה.

"ידעך" ג"כ. ויכבה חיי הגוף עם חיי הנפש שניהם יחד:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יצרו". מצייר איכות מפלתו. שבזקנתו צעדי כחו צרים. ועצתו תשליכהו ותרחיקהו מעליה. עד שבלכתו בלא עצה בצעדים קצרים ילכד בקל בפח המוכן להשחיתו:


ביאור המילות

"צעדי אונו". צעדי כחו, מצייר הכח כעצם מופשט שבחולשתו יצעד פסיעות צרות וילך אט:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי". עתה מצייר איכות לכידתו בהפח. הרשת שפורשים סביב הפח שבו צודים את הבע"ח אל הפח. הוא כבר דבוק ברגליו. והוא "שולח" ונוקב "את רגליו בהרשת, ומתהלך על שבכה" שבכ"מ שהולך, הרשת הולך עמו. עד שמתקרב אל הפח:


ביאור המילות

"שלח". כמו בעד השלח יפולו, חרב הנוקב כמש"ש, "שבכה" כמו שבכים מעשה שבכה (מ"א ז') מין רשת:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יאחז", ואז ילכד בקלות גדול. שאם רק "יאחז את הפח בעקבו", כבר "יחזק עליו צמים". שהם הקשורים של הפח שבו נקשרו רגלי הנצוד יקשרו רגליו בחוזק גדול. עד שלא יוכל להוציא רגליו משם:


ביאור המילות

"צמים". הקשרים של הפח, כמו מבעד לצמתך:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טמון", והיה דרך צידי חיות להטמין חבל בארץ במקום דריכת החיה, ומלכודה שבה ילכדו אותה בלכתה, ועל פי זה מצייר "חבלו" שבו ילכדו אותו הוא "טמון בארץ" עד שלא יראהו, "ומלכודתו" מוכנת "על הנתיב" אשר הוא הולך שמה:


ביאור המילות

"חבלו", כמו טמנו גאים פח לי וחבלים פרשו רשת מוקשים שתו, החבלים באים עם הפח והרשת סביב לו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"סביב", ודרך צידי חיות להפחיד את החיה ע"י כלבים, שעי"כ תרוץ ע"י הפחד ותפול בהפח ותלכד. עפ"ז מצייר "שבלהות" השדים עומדים "סביב ומבעתים אותו" למען יפול בהפח, והם עצמם "מפיצים את הפח לרגליו":


ביאור המילות

"בעתוהו בלהות". שם בלהה בא על השדים תמיד כמ"ש (ישעיה י"ז) ותבין מליצה זו במ"ש ישעיה כ"ד על פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ עיי"ש:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהי", ואז כשנלכד בפח של המות אז המות שהוא הגורם לו אנינות. יהיה רעב. וכן האיד הנכון לצלעו שהוא אשתו הוא גם כן רעב ולא ישבע, עד כי.


ביאור המילות

"אונו". מענין אנינות המסבב אנינותו, ויל"פ שהוא מלשון און ושבר:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יאכל בדי עורו". שיאכל את סעיפי עורו. ואח"כ "הבכור מות יאכל" גם "את בדיו", שהוא בשרו ועצמותיו. וכ"ז כיון על איוב איך נלכד ע"י השטן ובלהותיו ואיך השחית את עורו ואת בשרו. וגם יל"פ מ"ש יאכל בדיו היינו את בניו שהם סעיפיו המסתעפים ממנו:


ביאור המילות

"בדי עורו, בדיו". בד משתתף עם סעיפם, יאכל סעיפים של עורו, ומוסיף שיאכל סעיפים עצמה שהוא בשרו.

"בכור מות", שר המות, הממונה הראשי עליו, כמו אף אני בכור אתנהו:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ינתק", ואז "ינתק גם מבטחו", שהוא הנפש הנצחיית שהיא מבטח האדם אחר המות. גם היא תצא "מאהלו" שהוא גופו.

"ותצעידהו למלך בלהות". שימסר למלך השדים ליסרו ולהענישו:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תשכון", נפשו "תשכון באהלו מבלי לו", באהל שלו שנעשה מדבר הבלוי, היינו בבשר הגוף הבלוי ונרקב בקבר תשכון נפשו שם להבלות עמו ולהרגיש בצערו, "ועל נוהו יזורה גפרית" לשרפו באש של גיהנם:


ביאור המילות

"מבלי". שיעורו תשכון באהלו אשר לו מבלי, מדבר הבלה, ושרשו בלה, כמו דלי מן דלה, וחברו ואתה חשקת נפשי משחת בלי (ישעי' ל"ח):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מתחת שרשיו יבשו", הוא גופו, "וממעל ימל קצירו" הוא מעשיו וכל פעולותיו:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכרו", עי"כ "יאבד זכר מעשיו מני ארץ, ולא ישאר שמו" שהוא עצמותו, ר"ל נפשו ונשמתו.

"על פני חוץ" בעולם העליון שהוא חוץ לארץ הלזו:


ביאור המילות

"זכרו, שם לו". התבאר אצלי תמיד שהשם מורה על עצם הדבר, והזכר יורה על מעשיו, והזכר שלו היה בארץ ונאבד, והשם שהוא עצמות האדם שהוא אינו בארץ רק בחוץ בעולם העליון, לא נאבד כי לא היה במציאות, כי אין לו נשמה רוחנית, לכן אמר לא שם לו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהדפוהו מאור אל חשך", כי שם ישב בארץ חשך, ולא יאיר באור החיים הנצחיים, שהוא חיי האורה והנפש, "ומתבל ינידוהו", כי אין לו השארת המין בתבל הזה, ומפרש, כי.


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא נין לו ולא נכד בעמו", שגם שארית בניו יאבדו, "ולא" ישאר "שריד במגוריו". שגם גרי ביתו יאבדו עמו:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על יומו נשמו אחרונים". כי הוא העונש היותר מבהיל בין בדור זה בין בימי קדם. שכל הדורות האמינו בהשארת הנפש וחרדו מאד מפני הכריתה הזה והאבדון הנצחי:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך", ר"ל אבל לא כדבריך שאין השארת הנפש כלל, כי הצדיקים נפשם צרורה בצרור החיים, וגם סתם בני אדם אשר לא פשעו כ"כ יש להם חלק לעוה"ב, "ואלה רק משכנות עול", שהוא יכרת ולא יהיה לו קיום אישי ולא קיום מיני וגם בזה כיון על איוב שנכרתו בניו ומעשיו וגם נפשו תאבד שאחר שאינו מאמין בהשארתו הוא מאלה שאין להם חלק לעוה"ב:


ביאור המילות

"משכנות עול". נגד אבדן הבנים והגוף ממשכנותיו בעוה"ז, אומר שזה מצד שהוא עול וראוי לעונש, אולם אבדן הנפש בא לו ע"י הכפירה והכחשה שע"י א"ל חלק בעוה"ב, וזה מקומו בטבעו שלא יעמוד במשפט מצד שלא ידע אל והכחיש לאלוה ממעל: