== פתיחה למענה האחד עשר מענה איוב ==
גם על שיטת בלדד לא ערך תשובתו עדיין, כי חיכה להשיב לשלושת הריעים יחד כנ"ל בפתיחה למענה איוב הקודמת, רק התמרמר מאד על מה שמכאיבים אותו בדברים מרים ובחרפה ובוז, שהגם שידבר דבר לא נכון באמונה, אין אדם נתפס על צערו, ורואה הוא שכולם נהפכו לאויבים לו, וכאילו באו להוסיף מכאוב על מכאוביו וירדפוהו כצרים מבלי חמלה, והוא מוסר משפטו לדורות הבאים אשר יצדיקוהו בריבו, ומוסר דין עליהם לשמיים, על אשר ירדפו איש נגוע חולי כמוהו ונכאה לבב למותת, וסיפר צערו וצרתו, ומזהירם שיפחדו מעונש ה' על אונאת דברים אשר יונוהו תחת אהבתם.
"זה עשר פעמים תכלימוני", כי גם אליפז וצופר אמרו לו שהוא רשע שהגם שדברו בסתם על רשע דעלמא. הלא "לא תבושו תהכרו לי", תדברו באופן שיהיה ניכר שכונתכם לי, וכל מה שאמרתם בעונשי הרשעים הכל כוונתכם אלי, באשר כל זה קרה לי:
ביאור המילות
"תהכרו". מענין הכרה, תדברו באופן שיהיה נכר שאתם מכונים לי, ומצאנוהו שפ"א הפעל בה', הכרת פניהם ענתה בם (ישעיה ג') שהם הרושמים שבם יכירו על הפנים את הצפון בלב, וכן פה ר"ל שיש רושמים בדבריכם שבם יוכרו מחשבותיכם:
"ואף", גם "אם אאמין" לכם כי "שגיתי" בדעותי בעקרי האמונה, הלא על זה אין מגיע לי עונש גדול כ"כ כי "הלא אתי תלין משוגתי", הלא לא פרסמתי מעולם דעות אלה ברבים והיו רק דברים שבלב ובמחשבה שטעיתי בעיון, ואין מגיע לי על זה עונשים גדולים כאלה:
"דעו אפו כי אלוה עותני". שהיסורים האלה אינם כפי הדין רק בעוות הדין ובעול, "ומצודו עלי הקיף". תפס הלשון שאמר בלדד כי שולח ברשת ברגליו. ואמר שהקיף עלי מצודו שלא במשפט רק בעוות הדין:
"הן אצעק חמס". וע"ז עצמו אצעק חמס כי נעשה אתי חמס ועשק. אבל "ולא אענה". מצייר כמי שנפלו עליו שודדים בדרך וצועק לעוברים ושבים ואין עונה. ואח"כ "אשוע" לפני שופטי ארץ לבקש ישועה, "ואין משפט":
ביאור המילות
"אשוע". הוא הצועק לישועה, ויצדק על הצועק לפני השופט שבידו להושיע ע"י משפט:
"ארחי". ועדיין היה לי תקוה שאעבור מפה אל שופטים הגדולים אשר במדינה לבקש משפט מלפניהם. אבל הוא "גדר ארחי" עד "שלא" אוכל "לעבר" מפה. ואחשב ללכת "בנתיבות" הקטנות של יחידים "ועליהם שם חשך" ולא אראה את מקומם:
ביאור המילות
"ארחי, נתיבותי". הארח מיוחד לרבים, והנתיבות הם ליחידים, כמ"ש בכ"מ:
"יחד יבואו גדודיו". שלח עלי את גדודיו. וכולם יבואו עלי למלחמה.
"ויכבשו את דרכם עלי עד שחנו סביב לאהלי". ורמז בזה אם על גדודי שבא וכשדים שגרה עליו אף ה' בראשונה. אם על ריעיו שהם ג"כ גדודי אף ה' אשר יחשבו אותו כאחד מצוררי ה' המכחישים השגחתו. והמה לוחמים בו בדברים קשים ומרים בקנאתם לה':
"תעבוני כל מתי סודי". ידברו עלי גנאי. אשר כל מתי סודי שהם שלשת ריעי תעבו אותי כי דברו אתי קשות. וגם "זה" הריע אשר "אהבתי", שהוא בלדד שהיה נחשב לו לאוהב יותר מכולם (כי בוכוח הראשון לא החליט בלדד עליו שחטא כמו שהחליטו אליפז וצופר) ועתה.
"מתי סודי וזה אהבתי, כולם תעבוני ונהפכו בי" לאויבים:
"בעורי ובבשרי דבקה עצמי". עצמי דבקה בצד אחד בעור (כי אזל הבשר שבין העצם לבשר). ובצד אחר דבק אל בשרי. שהוא בשר של איברים הפנימים שנסרכו אל העצמות. ועי"כ "ואתמלטה בער שני". אתמלט ואפליט ואקיא את מאכל שני. ואני כבהמה וכבעיר אשר תאכל ותעלה גרה את המאכל מן המעים. כן ימלט המאכל לחוץ. כי המעים וכלי המזון סרוכים אל העצמות ואין עושים פעולתם:
ביאור המילות
"ואתמלטה בעור שני". בעור, מענין ושלח את בעירו ובער בשדה אחר, שהיא האכילה הבהמיית, והבהמה מעלת גרה כי אין לה שינים, ואני הגם שיש לי שיניים ולעסתי המאכל בשני (וא"צ שאעלה גרה שטבע זו לא שם ה' רק בבהמות שאין להם שינים ללעוס המאכל היטב), ובכ"ז אמלט המאכל מחמת חולי, ומלת ואתמלטה, כמו בחמודו לא ימלט, שבא על הוצאת המאכל לחוץ:
(כא-כב) "חנוני". וא"כ אבקש "אתם ריעי עשו אתי חנינה אחר שיד אלהים נגעה בי" בנגעים, וא"כ הלא "מבשרי לא תשבעו" כי הבשר מלא נגעי ה' ולא יאכל. וא"כ א"א שתרדפוני להנאתכם לאכול את בשרי. וא"כ "למה תרדפוני כמו אל" שרדף אותי בלא שום הנאה. מה לכם לרדוף אותי באופן זה:
"מי יתן אפו". אומר הגם שבדור הזה הם מרשיעים אותי על תלונותי.
"מי יתן שיכתבון מלי". ומוסיף שמי יתן אשר מלי "יוחקו בספר". להיות לזכרון לדור הבא. ומוסיף מי יתן אשר.
ביאור המילות
(כג-כד) "ויכתבון, ויוחקו". דברים שרצו לשמרם לדור אחרון לא הסתפקו בכתיבה לבדה, רק חקקו על לוחות אבנים. ור"ל מי יתן ויכתבון מלי, ומוסיף מי יתן ויכתבון בספר שמתקיים יותר, ומוסיף מי יתן ויוחקו, ומוסיף שיוחקו בעט ברזל, ומוסיף שלא יוחקו על אבן רך, רק בצור קשה, ולא ע"י חקיקה רק ע"י חציבה שמתקיים יותר:
"ואני ידעתי". בטח, כי "גואלי חי". שימצא בעת מן העתים איש חי בימים האלה אשר יקרא את דברי ויגאל את דמי ויריב ריבי להצדיק אותי. הגם "שהאחרון על עפר יקום". הגם שאיש הזה יהיה מן הדור האחרון שיקום עוד על עפר. עכ"פ בהכרח ימצא איש בעת מן העתים שיקבל דעתי ושטתי ויצדיק אותי עת יקרא דברי הכתובים על ספר ועל לוחות אבנים:
(כו-כח) "ואחר". לעומת מה שנחמוהו בהשארת הנפש. שאז יחזה את האלהים ויתענג על טובו. אומר הוא להם. הכי "אחרי עורי זאת אשר נקפו". אשר ניקף ונכתת בפצעים עד שנשחת כל העור ונמסס, או הכי "מבשרי" (אשר ניקף ונדכא כולו) הכי מהם "אחזה אלוה? אשר על כן תאמרו מה נרדף לו?" שאתם תאמרו שאיני נרדף כלל כי "שורש דבר נמצא בי". שעדיין נמצא בי השורש שהוא הנפש שהיא השרש אל הגוף והיא לא נשחתה ע"י הנגעים שהשחיתו את הבשר. ועי"כ תאמרו שאיני נרדף כלל. ואני אשאלכם הכי אחרי עורי הניקף אוכל לחזות אלוה ולאור באור החיים? הלא "אשר עיני ראו ולא זר" הוא מה "שכלו כליותי בחקי". ואחר שאני רואה בחוש שכליותי כלו. ושכל בשרי ועורי נגוע. וא"א עוד שיתרפא כי נגעה חרב עד הנפש, איך אחזה אלוה בלא גוף ובשר ובלא איברים. ואיך נמצא בי השורש לחיות עוד. איך אחיה בלא גוף. (כי לשטתו הנפש דבקה רק עם הגוף ובשאין לה לבוש לא תחיה באופן החיים שיתיחסו אל עניני הקודם לקבל גמול ועונש):
ביאור המילות
(כו-כז) "נקפו", כמו ותחת חגורה נקפה, שהוא מה שהעור מוכה בפצעים סביב, ובא לשון רבים, כי העור אינו שלם רק מפצל לחתיכות והם נקפים במכות, ומלת זאת רומז על העור הניקף שהוא למראה עיני כל, ויען שעל נקוף העור אמר זאת כמראה באצבע כי הוא גלוי לכולם, אמר על כליון הכליות ועיני ראו ולא זר שזה אין זר רואה כי הוא מאברים הפנימים, רק הוא רואה זאת בעיניו ומכיר שלקו הכליות:
"גורו לכם מפני חרב" הדין המתוחה עליכם על חטא אונאת דברים שצערתם אותי בחנם.
"כי חמה עונות חרב". העון שבעבורו בא החרב לכלות ולהשחית שהוא עון של אונאת דברים. בא בחמה גדולה. כמ"ש כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם ענה תענה אותו וכו' וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, "למען תדעון שדין" ואז תדעו שיש דין ומשפט בעולם. כפי שטתכם שהכל בדין ובמשפט אשר תאמרו עתה בפה ולא תדעון אותו בידיעה ברורה. כי לא תגורו מפני עונש ותענו את ריעכם בדברים מרים. ואז תדעון שיש דין:
