מלבי"ם על איוב כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · כ · >>

תוכן עניינים

פתיחה למענה השנים עשר מענה צופר

המתווכח הנעמתי עזב עתה את שיטתו הפילוסופית אשר הציע במענהו הקודם להשיב על שאלת צדיק ורע לו על פיח דרך הפילוסופיא, שיש הבדל בין ידיעת הדברים כפי מה שהם בעצמם ובין הכרת החוש אשר ממנו לידיעת האדם תוצאות, שהוא לא יחוש רק חיצוני הדברים, ואי אפשר לו לשפוט על אמיתת הדברים. ובשיטה זו היה יכו להשיב גם השאלה השניה של רשע וטוב לו, שאין איתנו יודע מה הטוב והרע לפי הדברים בעצמותם, ולפי הנפש הרוחניית וכדומה. אבל יען שאיוב לעג על שיטתו לעג הרבה, ושיטה זו לא תמצא חן רק לעוסקים בתבונה ובעומק העיון, עזב עתה דרך זה, והתנצל בדבריו כי לא השיב עתה כפי שיטה זאת מפני שידע שאיוב יכלים אותו ויתלוצץ מדבריו.

ולכן השיב, שהגם שבדור הזה נמצא רשעים מצליחים, הלא בימי קדם היו נבזים ושפלים ונרדפים, וגם עתה נכונו להם שפטים, כי ימותו במיתה משונה זרה, ויכלה הונם ורכושם על-ידי העשוקים אשר עשקום, וגדולתם היא סיבה שתגדל מפלתם, כמי שנופל ממקום גבוה, אשר תישבר מפרקתו ויאבד לנצח, ושגם בחייו אין לו הנאה מעושרו, על-ידי שלא ישליטנו אלהים לאכול ממנו, והעשוקים אורבים תמיד לנפשו, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"" לכן. כי במענה הראשונה אמר שבהשגת האדם על ידי חושיו אינו משיג ידיעה שלימה באשר אינו משיג רק חיצונית הדברים כפי מה שהם פועלים על חושנו לא את אמתת הדברים כמו שהם בעצמותם. ולא נוכל להשיג השגות רוחניות הבלתי מושגות לחושים, עד שגם השכל במשפטיו הנלקחים מן הבחינה והנסיון א"א לו לשפוט על עניני האלהות ועל מה שאחר הטבע. ועל שטה זו לעג הרבה. לכן בבואו להשיב על שלות הרשעים עזב את שטתו, והתוכח אתו ע"פ הבחינה והנסיון אשר השיג בחושיו. וז"ש "לכן שעיפי ישיבוני". שישיבו אותי מן השטה הקודמת. וישיבו לי תשובה אחרת "ובעבור חושי בי". שבתשובה זו אני נמשך לפי השגת החושים אשר בי. לפי מראית העין ולפי הבחינה והנסיון שהשגתי ע"י החושים, ומבאר הטעם שחזר בו משטתו הקודמת שלא רצה לסמוך על השגת החושים. שזה מפני כי.

ביאור המילות

"ישיבוני". יש הבדל בין עונה ובין משיב, שהשבה תהיה גם מרחוק בשהוא שליח, והעניה הוא רק מקרוב, ובששניהם מקרוב תהיה התשובה לסתור דברי חברו, ופה ר"ל שסעיפיו ישיבו אותו מדרכו הקודם עפ"י שטת המחקר והתבונה, ופה יענה עפ"י בחינת החושים, "וחושי", שם מורה על החושים, כמו שמצאנו ומי יחוש חוץ ממני (קהלת ב') שבא על טעימת חוש הטעם, וכן יקראו יתר החושים בשם זה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מוסר כלמתי אשמע בעת שרוח מבינתי יענני". בעת שרציתי לענות עפ"י דרכי התבונה שהיא לבדה תבין בעניני מה שאחר הטבע. שמעתי מוסר כלימתי. מה שהכלים איוב את דרכי הפילוסופי הזה. לכן בחרתי להשיב לך ע"פ הבחינה והנסיון. כפי שטתך, שאתה סומך על השגת החוש:

ביאור המילות

"ורוח מבינתי". הבינה תשיג שלא ע"י החוש, רק בהוצאת דבר מתוך דבר ע"י היקשים ותשיג מן המאוחר אל הקודם, ובזה אמר "יענני", כי הוא החזיק בדרכי הבינה שלדעתו רק הבינה תשיג האמת לא החוש, והיה המענה של הבינה כפי דעתו, משא"כ מענה החוש שבחר בו עתה, אינו כפי שטתו אמר ישיבוני, יען שהוא נגד דעתו, רק שמוכרח לבחור בתשובה שיברר דבריו עפ"י השגת החוש מפני ששמע כלימתו על דרך מענהו הקודם שהיה עפ"י רוח בינתו וזאת יסר אותו בל יתוכח עתה עפ"י דרך זה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הזאת", אחר שאתה רוצה לברר שהרשע מצליח ע"י הבחינה והנסיון. והנה מתנאי הבחינה שתהיה שלימה שתבחין כל הזמנים וכל הפרטים. שרק אז תוכל להוציא משפט כולל ומוכרח. לא כן אם לא בחן רק זמן פרטי מיוחד. ורק חלק ופרט מיוחד. שאז א"א שיוציא משפט כולל ומוכרח כנודע בהגיון. וא"כ אשאלך וכי ידעת שזאת נוהג מני עד שהרשע מצליח. הלא.

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רננת רשעים מקרוב". רק זה מזמן קרוב נעשה זה מה שהרשעים מרננים ומצליחים. כי בימי קדם לא היו מצליחים כי היו עושים בהם משפט חרוץ. וא"כ לא תוכל להוציא מזה משפט כולל לאמר שהצלחת הרשע תמשך תמיד. כי "שמחת חנף" לא תמשך רק "עדי רגע" ובזמן קרוב יופסק הצלחת הרשעים:

ביאור המילות

"רננת רשעים, ושמחת חנף", הרשע הוא בגלוי, והחונף הוא רשע בנסתר, ובנגלה מראה א"ע כצדיק, והוא לא ירנן בגלוי רק ישמח על רשעתו בלב, והרשעים ירננו בגלוי:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם". ויוכל להיות בהפך. שהצלחת הרשע הוא עצמו הכנה לגודל מפלתו, כמי שרוצה להפיל את אויבו ארצה ומעלהו למקום גבוה מאד כדי להפילו. שמשם תגדל מפלתו יותר משאם היה נופל ממקום נמוך. וכן ירים ה' את מעלתו ומדרגתו כדי שעי"כ תגדל מפלתו יותר. וז"ש "אם יעלה לשמים שיאו" מה שהרשע מתנשא עד לשמים הוא לרעתו. כדי.

ביאור המילות

"לשמים שיאו, וראשו לעב". שיאו הוא ההתנשאות שלו, כמו הלא שאתו תבעת אתכם, שהוא רוממותו וכבודו, והיא עליה הגיונית שכבודו יתנשא עד שמים, ומוסיף שגם אם ירום בפועל ויגדל בגופו עד שראשו יגיע עד העבים והעננים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שכגללו לנצח יאבד", שאם יגולגל ויפול ממקום הרם הזה יאבד לנצח. כמי שנופל מאגרא רמא לבירא עמיקתא. עד "שרואיו יאמרו איו", שלא תהיה מפלתו בהדרגה רק מפלה פתאומית עד שמי שראה אותו ברגע זו יאמר "איו?" כי כרגע יתעלם מן העין. וברגע זו שהצליח נפל ויכחד מן הארץ. עד שידמה:

ביאור המילות

"כגללו". מענין וגולל אבן אליו תשוב, כשהגיע הזמן שיתגולל ממרום לארץ:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח-ט) "כחלום יעוף". כאלו כל הצלחתו וקיומו לא היה במציאות כלל. רק שהיה חלום חזיון לילה. שבעת היקיצה יעוף ויודד ויקץ והנה חלום.

"והעין ששזפתו" בחלום פעם א' "לא תוסיף" לראותו עוד, וגם "מקומו לא תשורנו עוד":

ביאור המילות

"כחלום יעוף. וידד כחזיון", החלום הוא בלא חזיון, ואם יחזה איזה דמיון ותמונה נקרא חזיון, והחזיון מצוייר כדבר הולך נודד על הארץ, והחלום כעוף פורח באויר הרעיונים:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בניו". מצייר איך תבא מפלת הרשע פתאום מבלי הדרגה, רק בעודו ברום הצלחתו ותקפו ובעודו עוסק ברשעו עד "שבניו ירצצו את הדלים" החלשים, והוא בעצמו ברוב תקפו "ידיו תשבנה אונו". הוא יעסוק בגזלות של עשירים שצריך לזה און ועצמה רבה והוא שב אל אונו ועשקו בכח ואון:

ביאור המילות

"ירצו שרשו רצץ", "אונו". גזלתו שנעשה בכח ואון, שישוב לעשוק כפעם בפעם:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עצמותיו". ר"ל שבין הוא בעצמו הוא בכל תקפו ובין גופו ובריאותו עומד על מצב הבריאות והחוזק עד שעצמותיו מלאו מעלומיו ובריאותו. בעת ההיא "עמו על עפר תשכב" לא יחלש כלל ולא יחלה עד שיהיה לו עת לשוב בתשובה. רק אונו ועלומיו וכחו תשכב עמו על עפר, שירד לקבר עם כחו ואונו ובריאת גופו וימות שלא מתוך חולי רק במיתה חטופה פתאום:

ביאור המילות

"עלומיו". כח נעוריו כמו ישוב לימי עלומיו, "ותשכב", ר"ל בריאת גופו שהיא עלומיו תשכב עמו לעפר:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם תמתיק". מצייר את מיתתו הפתאומית. במין חולי ודבר שהיה מצוי בימים ההם (כאשר נראה במתים בחולי הרע בזמנינו) שאיש הבריא אולם והאיצטומכא שלו בריאה וחזקה לקבל גם מאכל היותר קשה. תחלש האיצטומכא פתאום עד שיקיא את מאכלו כאילו אכל מרורת פתנים. וחולי זו תהרגהו כרגע כאלו בא ארס בקרבו וחמת תנינים, וז"ש "אם תמתיק בפיו רעה". ר"ל שהאיצטומכא שלו בריאה כ"כ וכח טבעו חזק עד שגם אם יאכל רעה. מאכל רע וסם המות בכ"ז לא יזיק לו רק ימתיק בפיו עד "שיכחידנה תחת לשונו". כאילו בעת שבא המאכל תחת לשונו יכחיד את רעתו כאילו אין בו שום רע וכאילו אוכל מאכל טוב עד. כי.

ביאור המילות

"רעה". סם המות, כמו ולא היה דבר רע בסיר (מ"ב ד' מ"א):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יחמול עליה ולא יעזבנה (ולא) ימנענה", גם כשבא "בתוך חכו". שהגם שהחיך יטעם שהוא מאכל מזיק מ"מ לא יעזוב את המאכל ולא ימנע מלאכלו, שבוטח על בריאת טבעו וחוזק כח האיצטומכא שלו לעכל כל מאכל הגם שקשה לגוף כחרבות:

ביאור המילות

"לשונו, חכו". לענין הטעם מוסיף בחיך על הלשון, ומלת לא נמשך לשתים, לא יעזבנה ולא ימנענה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לחמו", ובעת ההיא בעצמו, פתאום יחלשו האיצטומכא וכלי העיכול שלו באופן גדול כ"כ. עד שגם "לחמו" הטוב "נהפך במעיו למרורות פתנים". ולסם המות. עד שגם מאכל בריאים יתהפך לארס ולסם ממית. עד שגם.

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חיל בלע ויקיאנו". גם דבר חיל וחזק אשר בלע יצטרך להקיאו. כאילו "מבטנו יורישנו אל". שהאל בהשגחתו יגרש ויוציא את המאכל מבטנו ויקיא את כל מאכלו, וידמה לו כאילו.

ביאור המילות

"חיל". דבר בריא וחזק, אל תתן לנשים חילך (משלי ל"א):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראש פתנים יינק", כי נמצא ארס בבטנו כאילו יינק ארס של פתן, "ותהרגהו לשון אפעה" ויהרג מן הארס הזה וימות במיתה משונה פתאומית:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז-יח) "אל ירא", מוסיף עוד, שגם בעוד שהיה מצליח ומתענג בתענוגים, ובעוד שמן חלקו ומאכלו בריאה, בכ"ז לא יקרא זאת בשם הצלחה, כי אם נשקול את העונג לעומת הצער והיגיעה שהיה לו עד שהשיג את הדבר, נמצא כי מלא כף נחת אשר ישיג בעמל היה לו עבורו מלא חפנים עמל ורעות רוח, ואין העונג שוה לעומת הצער והעמל שהיה לו, וז"ש שגם "בפלגות נהרי ונחלי דבש וחמאה" אשר ישיג "אל ירא משיב יגע", לא יראה בם עונג ונחת אשר ישיב לו את צער היגיעה שיגע בעבורו, שההנאה והעונג הוא כאין לעומת היגיעה, "ולא יבלע כחיל תמורתו ולא יעלס", ר"ל שלא יבלע מן מעדניו כפי ערך החיל והכח והיגיעה שנתן תמורתו, וכן "לא יעלס וישמח כחיל תמורתו", שבין מה שבולע מן המעדנים והתפנוקים אשר השיג ובין מה ששמח בקנינים אלה, כל זה אינו שוה כלום לעומת החיל והכח אשר נתן תמורתו, שהעמל והיגיעה שהיה לו בהשגתו הקנינים האלה כפלי כפלים מן הנאת המאכל ושמחת הלב שיש לו בקנינים אלה, ואם כן אין זה בכלל הצלחה, אחר שהצער גדול מן העונג:

ביאור המילות

(יז-יח) "אל ירא, משיב יגע", לא יראה דבר שישיב לו יגיעתו ומלת יגע נמשך לשתים ולא יבלע כחיל יגע תמורתו, ר"ל כשיעור החיל והכח אשר יגע תמורת הדבר:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", חוץ מזה אין לו שום הצלחה לא מן קניניו, "כי רצץ עזב דלים בית גזל", שהרשע הזה אשר עזב דלים שעזבם בעוני ומחסור ע"י שגזלם "הוא רצץ בית גזל", שרצץ והרס את הבית אשר גזל מן העני כדי לבנותו מחדש, אבל "לא יבנהו", כי בתוך כך מת במיתה חטופה כנ"ל:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", וגם לא יהנה מן מאכלו "כי לא ידע שלו בבטנו", כי מתוך שהוא רעבתן גדול לא ידע להשקיט את בטנו שימצא בו שלוה פנימית, כי בטנו מתאוה תמיד לאכול הרבה, "בחמודו לא ימלט", עד שהוא חומד שבטנו לא ימלט את המאכל, כי מתוך רעבתנותו היה מתאוה שהמאכל שאכל ישאר תמיד בבטנו, וכן.

ביאור המילות

"שלו". היא השלוה הפנימית, וזה הבדלו מן שלום, "ימלט", השלכת הדבר לחוץ, כמו כדודי אש יתמלטו, ומלטה ודגרה בצלה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אין שריד לאכלו", שמרוב רעבתנותו אינו מניח כלום מן מאכלו רק אוכל את הכל, והיא מליצה על מדת הרעבתנות והכילות שאוכל כל הנמצא בידו, ומתאוה שלא יצא המאכל מן הבטן לעולם כדי שלא יחסר מילוי בטנו, "על כן לא יחיל טובו", לכן הטוב של המאכל לא יתן לו חיל וכח, והוא חלוש תמיד מפני שצר עינו במאכלו ובטן רשעים תחסר תמיד:

ביאור המילות

"יחיל", מענין חיל וכח. טוב המאכל לא יתן לו כח, או מענין יחולו על ראש יואב שטובו לא יתעכב אצלו, או מענין תקוה ותוחלת שלא יקוה להשיג טוב מן המאכל:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"במלאת ספקו", מוסיף לאמר שגם אם לא יחסר מאכלו כי ימצא די ספוקו במלואו ויאכל כפי שבעו, בכ"ז "יצר לו" מצר אחר, כי "כל יד עמל תבואנו", שיד העמלים שהם העשוקים שעשקם וגזלם "תבואנו", שהעמלים האלה כולם ילחמו בו וישלחו ידם להוציא בלעו מפיו ותבא עליו ידם ומכתם, וזה יצר לו תמיד כי יקחו את העשק מידו:

ביאור המילות

"ספקו". די הצורך, כי אם יספוק עפר שומרון (מ"א כ' י'), "כל יד", הכח או המכה, כמו ותכבד יד בית יוסף, הנה יד ה' הויה:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהי", מוסיף לאמר שגם אם לא תגבר עליו יד העמל להוציא העשק מידו וישאר בידו "למלא בטנו", עד שיהיה לו די מחסורו, בכ"ז לא יצליח, כי אז ילחם ה' בו אשר הוא עושה משפט לעשוקים, וה' "ישלח בו חרון אפו", והחרון הזה "ימטר עלימו" (על הרשעים) "בלחומו" בלחומי רשף שלו אשר בו ילחם בם:

ביאור המילות

"בלחומו". מענין לחומי רשף, ומשותף עם לחם שמורה מלחמה וחום האש של הרשפים:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יברח", ובזה הגם "שיברח מנשק ברזל", ר"ל שימלט מיד העמלים שהם הנעשקים שלחמו אתו מקרוב בנשק ברזל, הלא "תחליפהו קשת נחושה", שאז ישיגהו חצי ה' המורה עליו בקשת ממרום ומשמים ילחם בו:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שלף", מצייר שהחץ של ה' שימית אותו, לא ידמה כחץ של ב"ו שבא מן החוץ אל גופו, רק בהפך שהחץ הזה יבא מן גויתו אל החוץ, "ששולף" את החץ "ויצא מגוה" מתוך גויתו יצא החץ, שהחץ תמצא בעצם בגויתו, שהוא החולי הפנימית שיורה ה' בו והיא תמחץ את גויתו מגוה אל החוץ, "וברק" הבא, "ממרורתו, יהלך עליו אמים" שהברק שישלח ה' עליו לא יבא מן החוץ, רק מן המרה שלא יצא הברק, והברק הזה של המרה השחורה יפיל עליו אימתה ופחד, כי יחלה בחולי המרה השחורה עד שיחזה תמונות איומות ומבהילות וימות מתוך שגעון ופחד וחולי הדמיון וטירוף הדעת:

ביאור המילות

"מגוה" מן הגויה:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל חשך", הגם "שלצפוניו" ונסתריו "טמון כל חשך", ר"ל שמסתיר רשעתו וגזלותיו בחשך שלא יראם שום אדם, בכ"ז הגם שבחשך לא ימצא לו אור ולא אש, ימציא ה' שמה, בין אש לכלות את כל אשר לו, ובין אור לגלות את מעשיו לעיני השמש, ונגד האש אמר "שתאכלהו אש לא נפח" עד שהאש "ירע" וירוצץ גם את "השריד אשר באהלו", גם הנשאר בביתו אשר לא הוצרך לטמנו גם זה ישרף מן האש:

ביאור המילות

"טמון לצפוניו". הטמון הוא יותר מן הצפון, כמ"ש (יהושע ב') ומוסיף שהגם שהחשך טמון, ירע, כמו תרועם בשבט ברזל ישבר ויפוצץ:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגלו", ונגד מה שהסתיר מעשיו, יצאו כל מעשיו הרעים לאור, כי "השמים יגלו עונו, והארץ תתקומם לו" להענישו:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגל", וכן "יגלה" את עונו, "יבול" ותבואת "ביתו" אשר יהיו "נגרות ביום אפו", ר"ל עשרו והונו אשר ירדו לטמיון הם יגלו עונו, כי הם יאמרו לאמר.

ביאור המילות

"יגל", מענין גילוי, "יבול ביתו", תבואת ביתו והיא מליצה על עשרו וקניניו, "נגרות", כמו והגרתי לגיא אבניה:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זה חלק אדם רשע מאלהים", שכליון עשרו שיהיה בדרך השגחיי הוא יכריז לאמר שהוא רשע, ושזה בא לו מאת אלהים לפי חלקו עפ"י רשעו מדה כנגד מדה על מעשיו הרעים:

ביאור המילות

"חלק, ונחלה". החלק הוא כפי החלוקה, והנחלה היא המגיע לו בירושה, ומצד שהוא אדם רשע מגיע לו חלקו עפ"י מעשיו, ועוד מגיע נחלה בירושה ע"י אמרת האל שהבטיח עונש כללי לרשעים והיא להם ירושת נחלה מצד העונש הכללי חוץ מחלקם הפרטי: