מלבי"ם על איוב יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · יז · >>

המשך המענה התשיעית מענה איוב

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רוחי חבלה", שהגם שיכלו חיי העה"ז ביסורים ובלי גמול על מעשי, הלא הרוח שלי הוא אצלי במשכון ופקדון רק לזמן נועד, ובכלות הזמן ישוב המשכון אל בעליו, כמ"ש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ואז אקבל גמול מעשי בעולם הנשמות, ע"ז משיב הלא "ימי" (אשר) "נזעכו קברים לי", מצייר במליצתו שחיי האדם הזמנים הוא משך ימי מציאותו בזמן מוגבל, שהימים הקצובים לימי חייו הם הם חיי האדם, וכל יום ויום מחייו הוא חלק מחייו, וכל יום החולף מחיי האדם ונעשה מן יום ההוה יום העבר, חלף ומת חלק מימי חייו, ובזה הזמן הוא הקבר אל חיי האדם, שכל יום החולף ונקבר בקבר הזמן העבר אשר לא ישוב, נקבר בו חלק מחיי האדם וז"ש "שימי אשר נזעכו" וחלפו, "הם קברים לי", שכל יום ויום הוא קבר למציאות האדם ביום ההוא, שלא ישוב עוד כמו שלא ישוב זמן החולף, וכל ימי האדם בצרופם הם קבר כללי למציאותו בכלל, עד שנאמר שאדם פלוני חי בזמן פלוני העבר ובו מצא קבר לו:

ביאור המילות

"חבלה". מענין חבולתו חוב ישיב (יחזקאל י"ח), המשכון הניתן לבטחון, כאלו הרוח נתון בהלואה, כמ"ש הכל נתון בעירבון, ומחזיק אותו במשכון והוא ישאר נצחי, כמו בידך אפקיד רוחי, ויושב לעת בוא השמש, כמ"ש עד בוא השמש תשיבנו לו, "נזעכו", בודד, וכמו נדעכו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם לא", ר"ל הימים הנזעכים הם קברים לי, כי לא נשאר ממציאות האדם בהם שום רושם רק נשאר מהם "התולים עמדי" שהתולי הזמן ורעתו בזמן העבר נשאר עמדו בזכרונו לא זולת זה, ורק זאת נשאר מן העבר מה שעוד "בהמרותם תלן עיני", הרעה שנעשה לי בזמן העבר עדן קיימת במציאות והיא לנגד עיני, אבל דבר אחר לא נשאר ממנו, כי העבר חלף הלך לו ולא ישוב עוד, וא"כ על מה שאתה אומר "שרוחי חבלה" ושחיי הרוח הוא קיים ונצחי ובלתי חולף עם הזמן, והמשכון הזה ישוב לבית בעליו אחר מות הגוף, (כענין עד בא השמש תשיבנו לו) ואז אקבל שכרי בעולם הנצחי, אני משיב לך.

ביאור המילות

"התולים". הלצנות של הימים ובגדם והמרותם.

"ותלן". כמו תלין, מענין התמדה כמו בצוראו ילין עז (לקמן מ"א):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שימה נא ערבני עמך", תן לי ערבות על המשכון הזה שיושב לבעליו, כי אחר שחיי הרוח והנשמה הרוחנית אין החוש משיג אותם, ואין עליו מופת מצד השכל, אין לי ערב ע"ז, "ומי הוא לידי יתקע?" מי יהיה ערב ע"ז ומי יתקע כף על הערבות שיהיה בטוח, ר"ל מי יוכל להבטיח לי באמונה ענין השארת הנפש, וישבע בבירור שהרוח ישאר אחר המות:

ביאור המילות

"ערבני, מי לידי יתקע". כמו אל תהיה בתוקעי כף בעורבים משאות, שהתקיעת כף הוא על קיום הערבות, "ושימה", ר"ל שימה ערב או ערבון, וערבני:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לבם צפנת משכל", הלא לב האנשים צפון מלהשכיל דבר זה איך תשאר הנפש אחר מות הגוף, כי אין להם השגה שכלית ממהות הנפש ואיך תתקיים אחר התפשטותה מן החומר, שטבע שכל אדם ערוך בענין שלא ישכיל דברים המופשטים מחומר שאין לחוש מבוא בהם, ואין איש משכיל ויודע זאת בבירור, "על כן לא תרומם" לא תתרומם הרוח בעיניהם, שיכירו מעלתו שהוא נצחי ושהוא חי ורב פעלים גם אחר התפשטו מן הגויה, כי רבים חושבים שהוא כח היולאני תלוי בחיי הגוף, ובמות הגוף יכלה גם הרוח, כי הלא תראה, כי.

ביאור המילות

"לבם צפנת משכל", מצייר השכל כעצם רואה, אבל לבם צפון מעין ראותו, וטח מהשכיל לבותם.

"תרומם", מוסב על הרוח שהזכיר בפסוק א', והוא עומד כדעת ר' יונה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לחלק יגיד רעים", כל איש בבוא פקודתו למות, לא יזכור כלל בחיי הרוח שעוד יחיה בעולם הנשמות, ואינו חושב על עניני נשמתו כלל, רק יכין א"ע לחלק נכסיו וקניניו אשר אסף בעוה"ז, "ויגיד" בצואתו "את הריעים" והאוהבים שלו המוכנים "לחלק", לקחת חלק בעזבונו ולירש את נכסיו, "ועיני בניו תכלינה" ומי שיש לו בנים תכלינה עיני בניו המצפים שימות אביהם כדי שיירשו נכסיו, ואין איש זוכר כלל בחיי הנשמה ולהכין לו צידה ליום מועד לזכות את נשמתו בעולם הנצחי:

ביאור המילות

"חלק". מגביל נגד נחלה, והחלק יצוייר גם בזרים אם יחלק להם בנכסיו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והציגני", ר"ל וא"כ אחר שעל התקוה שהבטחת לי לאמר שרוחי חובלה, ושאחיה ואקבל גמולי בעולם הנשמות אין לי ערב ע"ז, ורוב העולם לא ישכילו את זאת ולא יביטו רק על חיי הגוף ועל הצלחתו בעוה"ז, וא"כ אחר "שה' הציג אותי למשול עמים", שהיסורים הקשים שהביא עלי יהיו בפי כל העמים למשל, שבכל קללה יאמרו שיתיסר כאיוב "ותופת לפנים אהיה" מה שאתה אומר שיש תופת שהוא גיהנם שבו ידונו את הרשע אחר המות, כבר אני התופת לפנים, לפני המות אני הגיהנם, שיסורי הם יסורי גיהנם בעודי בחיים:

ביאור המילות

"תופת". כינוי על הגיהנם, שהיה התופת בגיא בן הנם להבעיר באש:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותכה", וע"י "הכעס" שיש לי מדבר זה, "תכה עיני" מראות, וכל "יצורי" ואיברי נהיה "כצל" שאין בו ממש, ומפרש את הכעס שי"ל ע"ז, כי.

ביאור המילות

"ויצורי". כולל תכונותיו וטבעיו ומכונותיו הצוריים אשר נוצרו בו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישמו ישרים על זאת", שהישרים בלבותם, שלא ידונו אותי לכף חובה להעליל עלי עי"כ שאני רשע, הם ישומו על זאת ויתפלאו על הנהגת ה' מדוע ייסר אותי בחנם, ושאר כתות בני אדם אשר לא ידונו אותי לכף זכות ויוכיחו מזה שאני רשע ישימו את עניני לתוכחת מוסר, "שהנקי יתעורר" מזה "על החנף", ויאמר לו מוסר שילמד מן איוב שהיה חנף וצדקתו היתה רק בחנופה למראה עינים וראה מה היה סופו:

ביאור המילות

(ח-ט) "ישרים, נקי, צדיק, טהר ידים". הישר הולך בחקות היושר מצד שכלו, והוא לא ידון לכף חוב רק ישתומם על החפץ. והנקי והצדיק יחשדוהו, וההבדל ביניהם, שהנקי הוא בפ"ע, והצדיק הוא בערך הבריות, ויצוייר נקי שאינו צדיק וצדיק שאינו נקי, אם השופט או הבריות אומרים על צדיק רשע ועל רשע צדיק, ועמ"ש למעלה (ד' ז', ט"ו י"ז) והנקי אינו חנף, כי כחיצוניותיו כן לבו ויתעורר על חנף. והצדיק לפעמים אינו שלם בלבו להתעורר נגד החנף, רק יאחז דרכו בגלוי בעשות צדק, והטהר ידים הוא ששומר ידיו מעשות כל רע יוסיף אומץ שישאר מדרגתו ולא ירפה ידיו, שזה גדר האימוץ בכ"מ:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאחז, והצדיק" ילמד מזה מוסר "לאחז דרכו" דרך צדקתו, כי בחשבו שנתיסרתי ע"י חטאי יתירא מעונשי ה' ויוסיף לאחוז בצדקתו, "וטהר ידים" שיחשוב בלבו שנתיסרתי על שלא עבדתי את ה' באומץ גדול, כמ"ש אליפז האנוש מאלוה יצדק, הוא יוסיף אומץ בעבודת ה' לעבדו בכל כחו, ואין בכל אלה שיאמר כי אני צדיק ושכרי שמור בעולם הנשמות, כי כולם יתפעלו מראות עיניהם שרואים שהגיע אלי כמעשה הרשעים, ועי"כ או שיחטאו להרשיעני בחנם, או שיחשבו עול בהשגחת ה' ויכפרו בעקרי האמונה, וא"כ בין כך ובין כך, יתן בזה מכשול לרבים, והיה ראוי שישלם לצדיק כצדקתו בעוה"ז להרים מוקש מדרך העם לבל יתעו עי"כ מארחות יושר:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואולם כלם", אני אומר לכולם בין להישרים הדנים אותי לזכות, ובין לנקי וצדיק וטהר ידים הדנים אותי לחובה, אני אומר להם "תשובו" לעיין בדבר שנית, "ובאו אלי" להתוכח עמדי "ולא אמצא בכם חכם", כי כולכם טועים גם יחד:

ביאור המילות

"כלם תשובו", נוכח ונסתר, ר"ל לכולם אני אומר, תשובו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ימי", כי הלא "ימי" חיי "עברו" וחלפו, "וזמותי" ומחשבותי "נתקו", וכן נתקו "כל מורשי לבבי", עד שלא נשאר לי עת תקוה בעוה"ז כל מאומה, וא"כ איך.

ביאור המילות

"זמותי". מחשבות העמוקות והשקועות בעומק הנפש, "ומורשי לבבי" המחשבות שהקבעו בלב מכבר כאלו ירש אותם בנחלה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לילה ליום ישימו?" איך יאמרו שחשכת הלילה שהיא המות והקבר שבו יחשך היום של חיי העוה"ז הוא הוא יום האמתי, שאז אחל לאור באור החיים, או שיאמרו כי "אור קרוב מפני חשך", שכמו שאחר הלילה יבא האור והיום והוא מצרני לו, כן אחר ליל המות וחשכתו יזרח אור החיים הנצחיים שבאורו אראה אור:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם", אחר שאקוה שהשאול והקבר יהיה ביתי, ששם אשכון, ויצועי משכבי יהיה בחשך:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לשחת קראתי אבי אתה", כי יאמרו ששם אולד פעם שנית להיות בריאה חדשה, והאב המוליד אותי שנית יהיה השחת והבילוי והרקבון שישחית הגוף, ואחר שהשחית המשחית את הגוף יוליד ג"כ את הרימה, א"כ יהיה "הרמה אחי ואחותי", כי שנינו נהיה בני אב אחד. אם תאמר שבשחת אולד שנית לקבל שם את גמול מעשי, אני שואל.

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איה אפו תקותי" הלא שם אשוב אל ההעדר והאפס, ועל איזה דבר תחול התקוה של החיים האחרים, וגם אם יש לי תקוה על חיי הנפש, "תקותי מי ישורנה", כי הלא.

ביאור המילות

"איה, אפו". איה מציין שאלת המקום המוגבל, ואיפה מציין שאלת המקום הבלתי מוגבל, ומוסיף עכ"פ איפה תקותי:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בדי שאול תרדנה", שדלתות השאול והקבר ירדו למטה ויסתמו את הקבר, שעת "שיחד על עפר נחת", שבעת שנרד אל עפר להקבר שם, ירדו הבדים שהם צירי דלתות הקבר והדלת תסתום את פי הקבר, ואין איש מביט ורואה עוד מה יעשה שם עם המת ור"ל שאף אם אחיה בחיי הנפש לנצח, אין איש יודע מזה בעוה"ז, ופה ישאר תמיד התלונה, או עלי שיחזיקו אותי לרשע, או על ה' שיתנו תפלה בהנהגתו, וא"כ הנהגה זאת אינה בחכמה, ואתם שרציתם להצדיק בזה הנהגת ה' לא אמצא בכם חכם:

ביאור המילות

"בדי". כן קורא צירי הדלת שעשוים ממוטות עץ, או הבדים והקרסים שסותמים בם את ארון המת: