מי השילוח/פרשת וישב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מי השילוח · פרשת וישב· >>

תוכן עניינים

חלק ראשון[עריכה]

וישב יעקב. זהו שאמר הכתוב (ירמיהו ל י) ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. והיה אחרי כן אשפוך את רוחי כו' זקניכם חלומות יחלומו ובחוריכם חזיונות יחזו (יואל ג א-ב). היינו כל המעשים הנעשים בעולם נראים למעשה בשר ודם אך מההרהור והמחשבה נראים שהם מעשה הש"י, ובאלו הפרשיות מלמד אותנו הש"י אשר המעשים הם מיד הש"י והמחשבות הם מצד האדם וכל המעשים שיעשה האדם דבר רשות על זה נאמר (ברכות לג:) כי הכל בידי שמים, ומעשה המצות או היפך הם ביד הש"י ורק לפעמים יתלה אותם באדם, וכמו שמצינו על מעשה יהודא העיד הש"י צדקה ממני (סוטה י.), ועל החלומות של יוסף הצדיק נאמר שהם מהרהורא דיומא, כי באמת כן השיבו אותו השבטים כאשר סיפר להם החלום, כי יעקב אבינו ע"ה כאשר חלם לו החלום בהליכתו ללבן התחיל לעיין בו ולמד את עומק הנמצא בו לכל השבטים, והם למדו אותו ונתחדש להם בו בכל פעם ד"ת חדשים כי כמה עמקות ד"ת נמצא בהחלום הזה. וכאשר אמר להם יוסף הצדיק כי גם לו חלמו חלומות כאלה יקרים, השיבו לו המלוך תמלוך עלינו כי איך תדמה לאבינו הלא אבינו הוא כל היום ביראה ודבוק בהש"י ולכך מראה לו הש"י חלומות אף בשינה כי גם אז הוא דבוק בהש"י, אבל אתה אינך במדריגה הזאת וכל חלומותיך המה מהרהורא דיומא שאתה רוצה בגדולה ובהתנשאות ולכך יחלים לך חלומות כאלה. כי אין לך גדולה ממדות יראה וענוה, ויעקב אבינו היה תמיד עבודתו בזה, יראה היינו שהש"י משגיח על הכל כדכתיב (תהילים לג יד) ממכון שבתו השגיח ולא ינום, וענוה היינו שאינו מתגאה על שום בריה כי מותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג יט), לשון אין היינו אף שבאמת מצד הש"י יש חילוק אך מצד האדם אין לברר. וזה וישב יעקב בארץ מגורי אביו היינו יראה ובארץ כנען הוא ענוה. ובקש לישב בשלוה, זאת השלוה הינו כי כשאדם מנהיג את עצמו להסתלק מכל ספק ולשמור מכל מעשה רע אז הוא בשלוה, וע"ז אמר לו הש"י כי בעוד האדם בגוף אין באפשר להתנהג בכל-כך שמירה ויראה וענוה כי הש"י חפץ במעשים של האדם כי בעוה"ז צריך להתנהג באהבה ומעשה שאינה מבוררת כ"כ. וע"ז נאמר לעתיד ושב יעקב (ירמיהו ל י), לשון נפשי ישובב בתענוג ממחשבות ד"ת יושקט היינו מדרגת שבת ועמדו זרים ורעו צאנכם, ושאנן היינו במחשבה מבלי לירא ממלחמות ומאורעות, ואין מחריד היינו אף בשינה יהיה דבוק בהש"י ולא ירא פן הוא ח"ו נסוג מהש"י.

וזה היה טענות השבטים על יוסף הצדיק כי גם הוא היה מתנהג את עצמו במדות היראה וע"ז נאמר במדרש (בראשית רבה פד ח) שהיה זיו איקונין דומה לו, והיינו שהעמיק עצמו לב' מדות הללו יראה וענוה כדי שילך בטח, ולזה נאמר עליו כי בן זקונים הוא לו היינו כמו שיעקב אבינו התנהג עצמו במדת יצחק אבינו היינו יראה גם הוא התנהג עצמו בהמדה הזאת ובענוה כמו אביו. ועל זה דקדק עמו הש"י ג"כ עד כחוט השערה כי אף שהמדות הללו טובים מ"מ צריך האדם לבטוח בה' ג"כ כי הנעשה מצד האדם אינו בנין עדי עד כי אף שיוסף פעל בשמירתו מאד אשר ממנו יצאו כל מלכי ישראל הנקראים גדולים כדאיתא במדרש (בראשית רבה פד כ) שק נהוג בבני אדם גדולים שהרי יהורם לבש שק, אך נאמר עליהם (מלכים א יא לט) אך לא כל הימים, היינו כי בנין עדי עד אינו שייך לחלקם רק לחלק יהודא כי אף שעל כל הששת אלפים שנה פעל בצדקו שיעמוד בעולם אך בנין עדי עד זה שייך ליהודא.

ויוסף הצדיק היה תמיד בתרעומות מדוע כל מעשה יהודא אחי אשר עושה ה' מצליח בידו ועמי הקב"ה מדקדק עד כחוט השערה, והראה לו הש"י דוגמא במעשה דשר המשקים והאופים היינו לכל מלך יש שני שרים שר המשקה ושר האופה, ובאמת לשר המשקה מהראוי לבל להעניש אותו אם ימצא זבוב בכוסו כי מה היה יכול לעשות כי הזבוב הוא בעל חי ואי אפשר להשמר ממנה מן בטח נתנו הכוס על כף המלך אז פרחה לתוך הכוס, אבל שר האופים לאשר בפת הנמצא בה צרור הלא עליו האשם כי הצרור אינו בעל-חי ויוכל להשמר מזה, לזאת הראה לו הש"י כי יוסף הוא נגד שר האופים כי אותו העמיד הש"י על מקום בהיר ונקי נגד עשו, בכדי שלא יהיה לעשו שום מקום טענה העמיד את יוסף נגדו מנוקה מכל כמ"ש (עובדיה א יח) ובית יוסף להבה, ונתן בו כח כדי שיוכל להתגבר על כל תאותו ולכן אם נמצא בו איזה דבר מחוץ לפשע יחשב לו, אך מאהבת הש"י ליוסף נתן אדם תחתיו ונהרג שר האופים כמ"ש (ישעיהו מג ד) ואתן אדם תחתיך ומזה הבין הדבר, ויהודא הוא נגד שר המשקה כי דוד המלך ע"ה נקרא (זהר ח"ב קז.) בדחנא דמלכא, ועל ניסך היין נשמעין שירי דוד, ובאמת ליהודא במעשה דתמר וכן בכל המעשים משבט יהודא הדומין לזה נתן בהם הש"י כח התאוה כ"כ עד שלא היה באפשרותם להתגבר וכמו שמבואר (בראשית רבה פה ח) שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו, וזה פירוש בדחנא דמלכא היינו שמניח את עצמו להנצח מהש"י כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים נא ו) למען תצדק בדבריך, למי נאה שיוצדק אני או אתה.

וזה שנאמר (ישעיהו יא יג) אפרים לא יקנא את יהודא ויהודא לא יצור את אפרים, כי באמת אלו השני שבטים הם תמיד מתנגדים זה לזה, כי ענין החיים שנתן הקב"ה בשבט אפרים הוא להביט תמיד בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לזוז ממנו ולכן כשהכתוב מזהיר את ישראל לבלתי יחטאו מטרת התורה אז יאמר (עמוס ה ו) פן יצלח כאש בית יוסף היינו שתראו כי לא יהיה מתנגד למעשיכם, ושורש החיים של יהודא הוא להביט תמיד להש"י בכל דבר מעשה אע"פ שרואה האיך הדין נוטה עכ"ז מביט להש"י שיראה לו עומק האמת בהדבר כי יוכל להיות אף שהדין אמת הוא לפי טענות בעלי דינים אך אינו לאמיתו כי פן יטעון אחד טענה שקרית כמו שמצינו בקניא דרבא (נדרים כה א), וכמו כן נמצא בכל ענינים, וזאת הוא שורש החיים של יהודא להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג ע"פ מצות אנשים מלומד אף שעשה אתמול מעשה כזו מ"מ היום אינו רוצה לסמוך על עצמו רק שהש"י יאיר לו מחדש רצונו ית' וענין זה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי עת לעשות לה' כו', ולזה אלו השני שבטים מתנגדים זה לזה, ולעתיד נאמר (ישעיהו יא יג) אפרים לא יקנא כו' ויהודא לא יצור כו', היינו שלאפרים לא יהיה טענה על יהודא במה שיוצא חוץ להלכה ולא יצר לו מזה כי יראה הש"י לאפרים את כוונת יהודא שהוא מכוון לש"ש ולא להנאת עצמו וממילא יהיה שלום ביניהם.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. הנה בזאת הסדרה התחיל לברר הברורין שבין ישראל, דהנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י, ויצחק היה מבורר בזאת המדה כי הוא נולד מאברהם אבינו אחר כל הברורים שברר את עצמו, ומדתו היה רק לברר מדות היראה היינו לברר כל היראות שלא יראה משום גוון רק מה' לבדו. ואצל יעקב אבינו היו אלו השנים מבוררים היטב, אך כל עסקיו היה מדות תפארת היינו בריח התכון לסדר היראה למקומה ובעונתה וכן האהבה. והנה בימי אברהם אבינו ע"ה לא יצא מפורש עומק יקרת אומה ישראלית וכן בימי יצחק ולכן היו צריכין להתברר ממדות האומות ולהפריש עצמם מכחם, משא"כ יעקב אבינו ע"ה שהיה לו י"ב שבטי ישורן שכלם מתאימות ואין בהם שום נטויה מרצון הש"י רק עסקיו היו בהם עצמם לברר איזה מהם מוקדם ואיזה מהם מאוחר. והנה גם מזה סבל יעקב אבינו כי היה סבור שיוסף הוא המובחר וגם יוסף סבור כן ואלו הם ברורין דקין בין ישראל עצמם כמו שיתבאר.

ויאמר יהודא מה בצע כו'. איתא בגמ' (סנהדרין ו:) כל המברך את יהודא נקרא בוצע. הענין בזה דהנה איתא בגמ' (נדרים לב:) בשעתא דיצר הרע לית מאן דמדכר ליצר טוב, והוא כשהש"י חפץ לנסות את האדם אז משכח ממנו כל חומר האיסור מהדבר שרוצה לנסותו בו, וזה ג"כ היה ענין השבטים כאשר רצו להרגו אז נעלם מהם כל האיסור ורק בעצות זולת ד"ת ניצל מידם וגם הם ניצולו מעון. כי יהודא היה חכם גדול בחכמות עוה"ז על-כן זמם עצה ואמר מה בצע, פירוש אף שהיה נראה לו שמצד הדין מותר להרגו כמו שיתבאר אך מה הנאה יגיע לנו מזה (וכי יתן לי אבי הכתונת פסים, הלא ענין הכתונת פסים שייך רק ליוסף. תשלום), וכי בשביל זה יאהבנו אבינו ביותר, ומיד כשהוסכם ביניהם שלא יהרגו אותו ראו חומר האיסור שאסור להרגו מצד הדין ג"כ. וזאת העצה שע"פ חכמת עוה"ז אסור לאדם שיגן עמה בעדו בכל עת רק בעת הנסיון שאין עצה אחרת, אבל לפרוש מאיסור בעת שזוכר שהדבר אסור אסור לו לפרוש את עצמו ע"פ עצה כזאת רק מחמת פקידתו ית'. וזה פירוש הגמ' כל המברך את יהודא היינו שישר הדבר בעיניו לעשות תמיד כן נקרא בוצע כי יהודא ג"כ לא לקח לו העצה הזאת בלתי בשעת הנסיון.

לכו ונמכרנו לישמעאלים. להיות כי השבטים דנו אותו תחילה למיתה מחמת שהביא את דבתם רעה אל אביהם והחטא הזה היה נחשב בעיניהם לחטא בשורש חייו חלילה כי היה מפריד בינם לבין אביהם והיה נראה בעינם כמפריד היחוד של הקב"ה עם כנסת ישראל, כי יעקב היה אז הצדיק יסוד עולם שהעולם נשען עליו והיה במקום הש"י בעוה"ז והם היו כל ישראל, כי בתיבת אחד שבשמע ישראל היו כלם נכללים כי א' הוא נגד יעקב, והח' נגד ח' בני הגבירות, וד' נגד ד' בני השפחות, וכפי דעתם היה רצונו להפריד היחוד הלזה, רק יהודא אמר בחכמתו שאין המשפט מבורר כך כי אולי הוא טוב ורק אנו טועין בו, ע"כ יעץ אותם שימכרו אותו, היינו שאנו לא נעשה לו בידינו שום דבר רק הש"י יברר אותו ואם הוא טוב בשורשו אז בוודאי גם ממצרים יצילו ה' מכל חטא ולא ידח ממנו נדח, ועל-כן בירר אותו הש"י וצרף אותו על ידי מעשה דאשת פוטיפר, כי ברית המעור מכוון כנגד ברית הלשון וכאשר נמצא מבורר בזה, בירר את עצמו על מה שחשדו אותו בענין לשון הרע ג"כ שהוא נקי.

וירד יהודא מאת אחיו. טעם הענין למה הלך יהודא לישא אשה בזה הזמן, מפני שראה כי יעקב מיאן להתנחם וביען כי עליו נפל הגורל לשאת הכתונת לאביו ונפל דעתו מאד מזה וחשב כי ח"ו אפס תקוה ממנו והלך לישא אשה שאמר אפשר שיהיו לי בנים טובים אשר מהם יצמח בנין עד עד (לכן קרא שמו ער היינו יעיר עלינו השי"ת רוח ממרום. תשלום), ואח"כ הבין לו הקב"ה אם ח"ו באמת אשר אתה חושב שאין לך תקוה ואין לך חיים בשורש א"כ אף אם תוליד מאה הלא לא יוכלו להיות בחיים יותר ממך, כי אצל הש"י הצינור ששולח על ידה החיים גם הצינור צריך להיות של החיים, וא"כ כאשר בדעתך לא יהיה רק חיי שעה אף כל תולדותיך. ולכן כאשר בא על בירר הדבר נולד לו שלה, וקרא שמו שלה היינו טעות שטעה בדבר ולכן בנים הראשונים לא היה להם חיים ושלה נשאר בחיים.

ויהי ער בכור יהודא רע בעיני ה'. פירש רש"י שהיה מתירא שמא תתעבר ותכחיש יפיה. ענין חטא ער נצמח כמו שנתבאר בקש יעקב לישב בשלוה היינו להשמר מכל מעשה לבל יכנוס בשום ספק, והנה זאת אין רצון הש"י בעוה"ז, לכן הראה לו הש"י ראה מי שיוצא מיוצאי חלציך שהוא ג"כ ישתמר ממעשה בכונה שלא יבא לידי הפסד רק שהוא בענינים גופנים וראה והבן ערך דבר בזה. כי אצל יעקב היה נמצא ג"כ חסרון הזה רק חסרונו היה בעבדות הש"י שהיה משמר עצמו מבלי להכחיש יופי עבודתו, וכאשר יסתעף זה עד הגוף אז הוא חטא מפורש וכן הוא בכל מחשבות האבות שאצלם היה קטן מאד ואח"כ כאשר יברר הקב"ה ויברא ממחשבה כזאת נפש מיוחד יתברר מה שיתברר. והנה חטא ער ואונן היה כפי המבואר במשנה (אבות ב א) רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, תפארת לעושיה היינו שהמעשה שהאדם עושה תשא חן בעיני בני אדם, ותפארת לו מן האדם היינו שיהיה טוב בעומק במעמקי חיים שלו היינו צורת אדם (כי אדם הוא במעלה גדולה יותר מאש (כמבואר בזוה"ק ח"ג מח.). תשלום), וצריך האדם להביט לכל מעשיו שיהיו מבוררים עפ"י שני אופנים הללו, ואם יארע לפני אדם מעשה שלא תשא את שני הברורים האלה, בזה היא מחלוקת ב"ש וב"ה במסכת כתובות (טז:) דתנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, והוא שלפי סברתם העיקר הוא תפארת לעושיה שאם יאמר כלה נאה וחסודה לא יהיה התפארת לעיני בני אדם משום מדבר שקר תרחק, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, היינו אף שאין בזה תפארת לעושיה מ"מ אין צריך להשגיח על זה מפני שהוא תפארת לו מן האדם, היינו שכל האדם יכריחו לזה (כמו שכתיב (משלי ג ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם, נכתב תחילה בעיני א-להים ואח"כ בעיני אדם. תשלום) שביארו שמה מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנה בעינו או יגננה בעינו.

והנה ער השגיח עיקר על תפארת לו מן האדם כי זאת ידוע כי כל הולדה לא תבוא רק על ידי הסתרה ושכחה כמו שהגרעין הנזרע לא יצמיח בלתי אם יכלה בעפר וירקב, וכן הטיפה חיים שיורד מהמוח לא יוכל לבוא לידי הולדה עד שיתעבה ויתגשם בזרע אנשים כי בזה הרגע נפסק ונשכח דעת האדם ובאם היה האדם עומד בדעתו נגד בוראו לא היה יכול לבוא לידי הסתר ושכחה הזאת שיבא ממנה הולדה, ולכן ער ביען שהשגיח רק על תפארת לו מן האדם והיינו שהיה לו שכל בהיר תמיד והיה עומד נוכח הש"י ע"כ לא רצה להכחיש זה וזה פירוש שלא תכחיש יפיה היינו שלא להכחיש תפארת ישראל. ואונן לקח לו דרך השני כי מעשיו היו לפי שראה כוונת אביו שרק יקרא הזרע ע"ש אחיו ע"כ הרע בעיניו שלא יתקן את עצמו רק את נפש אחיו והיה לו תרעומות, וזאת הענין נמצא גם בצדיקים גדולים, ומעשה אונן נקרא תפארת לעושיה. ע"כ היה תיקון לנשמתם שנולדו אח"כ פרץ וזרח (שער הגלגולים הקדמה לו), פרץ היה נשמת ער כי פרץ הוא לשון תקופות היינו תפארת לו מן האדם היינו אף שהוא הפך מתפארת נגד בני אדם לא ישגיח על-זה, וזרח הוא נשמת אונן כי שמו מוכיח עליו שהוא תפארת נגד בני אדם, ועל אלו השנים אמר הש"י צדקה ממני ממני יצאו הדברים כבושים (סוטה י:), היינו אף שער ואונן לא היו ראוים בעיניו אבל אלו השנים שהיו נשמותיהם ישרו לו. כי אף שנראה שפרץ עושה נגד ההלכה כמו שמצינו במלכות בית דוד, ע"ז מעיד הש"י שהוא מפני עת לעשות לה', ואף שעל המעשה היה נראה שחטא ער היה גדול מחטא של אונן מ"מ נשמתו הייתה גדולה בעומק מנשמת אונן, כי ממנו נולד מלכות בית דוד כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה על ידי בנינים כאלה אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא, כי יהודא חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י וכמו שמבואר בגמ' (שם) ממני יצאו הדברים כבושים היינו בסוד כבוש שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד.

חלק שני[עריכה]

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. וישב הוא מלשון משיבת נפש, שהחיה את נפשו בזה שבא למדת אביו, וזה הוא מגורי אביו וכן אחר כן כשבא למדת ענוה שזה נקרא ארץ כנען, ואיתא במדרש (שיר השירים רבה א) מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה. כי מדת ענוה יקרה מאוד, לכן היה יעקב סבור בדעתו כיון שבא למדת ענוה שכבר נשלם במדותיו, והראה לו השי"ת אלה תולדות יעקב יוסף שכאן מתחיל הולדה חדשה ועסק חדש.

ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו אם משול תמשל בנו. מה שנכפל לשון מלוכה ולשון ממשלה, כמו שאמר הרב הקדוש ר' זושא ז"ל אשר כל אדם צריך להיות תקיף נגד עצמו שלא ישמע פתויי היצר, ואחר כן יוכל להיות לו תקופות נגד אחרים שלא יירא מהם שהשי"ת יתן לו עוז ותעצומות נגדם. וזה שטענו השבטים ליוסף המלך אתה על עצמך שתרצה למלוך עלינו, אם תמשול ברוחך שתרצה להיות מושל גם עלינו.

ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו. במדרש (בראשית רבה פה א) ר' שמואל בר נחמן פתח (ירמיהו כט יא) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היא עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. הענין בזה כמו שכתיב (תהילים קלא ב) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי, שדוד המלך ע"ה הורה לנו שיצפה האדם לישועת השי"ת, כמו שבעת שנולד האדם ואין לו עדיין דעת לכלכל נפשו משפיע לו השי"ת פרנסתו בשדי אמו, וכאשר יגדל מעט אך אין לו עדיין כח לפרנס עצמו אז אביו ואמו יכלכלו מחסורו, אכן כשיגדל עוד ויש לו דעה שלימה לשית עצות בנפשו לפרנס נפשו אז אין עוד השפעתו נשפע ע"י אחר רק הוא ישתדל לברר מעשיו ויבטח בהשי"ת שזן ומפרנס לכל נפש, וזה שאמר דוד המלך ע"ה שויתי נפשי כגמל עלי אמו שאין בו עדו כח ודעת לכלכל מחסורו. ולכן סיים יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, כי באם יצפה האדם להושע מהשי"ת ויאמר בכל לבו אליך ה' נפשי אשא אז קרובה ישועתו לבוא, וכן הענין כאן שכולם עסקו בפעולותם והשתדלותם שחשבו שע"י זה יתקרבו להשי"ת, אבל יהודה חשב שהוא מצדו אין בו כח להשלים נפשו, וצעק מאוד להשי"ת אליך ה' נפשי אשא ואין לי שום עצה רק להוליד נפש טוב, והשי"ת היודע מחשבות הסכים למחשבת יהודה שענינו היה כענין דוד המלך ע"ה. ובורא אורו של משיח, והאיר לו השי"ת שמצא תקוה בנפשו שיתקן הכל בשורש כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת וישב), והיינו שאחר שהגיע למסור כל נפשו להשי"ת אז האיר לו השי"ת מאין בא לו רצון ודעה הזאת, הלא ודאי לא נתרחקתי מהשי"ת ואף שנדמה לי שאין ישועתי בה', אבל באמת ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי (תהילים ג ד).

ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ. להבין החילוק מיעקב ועשו שנולדו גם כן תאומים, ויעקב היה ראשון ליצירה כדאיתא במדרש (בראשית רבה סג ח) משל אם הניחו שתי מרגליות בשפופרת כו', ומכל מקום לא התגבר לצאת ראשונה מהבטן, וכאן בפרץ וזרח כתיב והנה יצא אחיו, שפרץ התגבר עליו ויצא ראשונה. אכן הענין בזה כי אצל יעקב לא היה ליעקב שום שייכות עם לידת עשו, לכן לא התגבר עליו כלל כי בזה שהקדים עשו לצאת אין לו שום שייכות ללידת יעקב וכמו שכתיב בפרשת וישלח שיעקב עשה כמה השתחוואות לפניו ואמר לו יעבר נא אדני לפני עבדו, יען שכל עניני עשו היו דברים קטנים בעיני יעקב ולכן לא היה כדאי לפניו להקדימו כדאיתא בזה"ק (ח"א קסו:) דאילו הוה ידע עשו חכמה דא יקטיל ליה לגרמיה. אבל בפרץ וזרח שהיו שניהם מטע ה' זרע ישראל, לכן הקדים פרץ לצאת כיון שהוא גדול במעלה שיצא ממנו מלכות בית דוד הראה פרץ לאחיו שצריך להיות לו הכנעה מפניו.

ויהי ה' את יוסף וגו' וירא אדניו כי ה' אתו וגו' ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף וגו'. מכאן יש ללמוד ק"ו מה מי שעשה את הצדיק לנאמן הצליחו ה', מכל שכן מי שמוסר כל רכושו וכל קניניו להשי"ת ומחזיקו לנאמן על אחת כמה וכמה שתשרה ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו.

והוא כפרחת עלתה נצה הבשילו אשכלתיה ענבים. מזה הכיר יוסף ששר המשקים ישוב על כנו, כי כשהשי"ת מצמיח ישועות לישראל המה קיימים לעולמי עד ולכן מושיע לישראל בהדרגה כדי שיודמה להאדם שביגיע כפו בא לו הישועה ויורגל בה, ואם ח"ו נפסק טובה מישראל נפסק בבת אחת כדי שיורגש להאדם חסרון הטובה ויטעון לפני הש"י (תהילים קב יא) כי נשאתני ותשליכני, מפני שמרגיש בחסרונו וע"י זה יושע. אבל בעכו"ם כשנותן השי"ת להם טובה נותן אותה בבת אחת שיכיר שלא מיגיע כפו באה לו הטובה, ובעת שנפסקת נפסקת בהדרגה כדי שלא ירגישו ולא יהיו להם טענה. לתכן בשר המשקים שראה החלום בהדרגה מתחילת הפריחה עד גמר הפרי מזה הבין יוסף שהוא ישוב לכנו שזהו שייך לישראל שישועתן קיימת לעד, כדאיתא בירושלמי (ברכות א א) למנצח על אילת השחר, מה שחר כו' כך הוא גאולתן של ישראל קמעא קמעא, ושר האופים ראה בפעם אחת כל מעשה איפה היינו שלא בהדרגה ראה דבר שגם בבת אחת מעשה אופה גמורים לכן הבין יוסף כי יתלה על העץ. (כי יוסף הצדיק התבונן בהחלומות כי יש להם שייכות לישראל כדאיתא בזה"ק (ח"א קצב.))

בענין יהודה ויוסף. שאח"כ הראה השי"ת ליוסף החלום של שר המשקים ושר האופים כמו שנתבאר בח"א (פרשת וישב), וע"ז כתיב (משלי יא ה) צדקת תמים תישר דרכו וברשעתו יפול רשע, והיה צריך לכתוב ורשע יפול ברשעתו, אך הענין בזה צדקת תמים תישר דרכו ולא יבוא עליו חלילה שום עונש, ואף שנמצא בו איזה חסרון שמפני זה ראוי ליענש חס ושלום לא יבא עליו עד שיחזור וישלים חסרונו, אכן השי"ת ברב רחמיו מודיע לו חסרונו לא ע"י עונש כדאיתא בזה"ק (ח"ג כג:) ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא אורייתא קא מודעא ליה חוביה ולא באורח דינא, ורק ע"י שרואה רשע אחד שיש לו זה החסרון ונענש מזה נתודע להתמים שנותן אל לבו שגם בו נמצא זה החסרון וחוזר בתשובה ומשלים חסרונו, וזה הוא וברשעתו היינו בהרשעה הנמצא בתמים מזה יפיל רשע. וכן היה הענין בשר האופים שנתלה כדי שיוסף הצדיק יתן אל לבו לתקן מעשיו כמו שנתבאר בח"א (פרשת וישב)