מי השילוח/פרשת מקץ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מי השילוח · פרשת מקץ· >>

תוכן עניינים

חלק ראשון[עריכה]

ויהי מקץ שנתים ימים. בזוהר הקדוש (ח"א קצג:) ר"א פתח חי ה' וברוך צורי וירום א-להי ישעי, חי ה' היינו מי שיש לו לב טהור ומנוקה מכל חמדות שבעולם רק דבוק בחיים נצחיים, וברוך צורי היינו מי שמכיר שכל הטובות הם רק מהש"י ולכן יש לו עין טובה, אז וירום א-להי ישעי היינו שישיג ישועות גבוהים יותר מכפי שכלו, כי טרם יתברר האדם באלו דברים הנזכרים אין באפשר ליתן לו ישועות כי עוד אינו כלי בהיר לקבל, ולזאת ויהי מקץ שנתים ימים היינו אחר שנתברר באלו השני דברים אז חלם פרעה והשיג תיכף ישועה, עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו (תהילים קה יט), כי בלילה ההוא גדלה צעקת יוסף הצדיק שובה ה' עד מתי (תהלים צ יג) ותיכף השיג ישועה, ועל זה כתיב (תהלים פח ב) ה' א-להי ישועתי כו' צעקתי בלילה נגדך, כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך (תהלים קכח ב).

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם. שנתים ימים רומז כי בשני ימים נבראו כל הטובות שבעולם, היינו ביום ג' נברא טובת אכילה וביום ו' נברא צורת האדם היינו שורש חיים וכבוד והתנשאות כי האדם מנושא על כל, וכאשר יזדכך האדם באלו השנים יבא לישועה. וזה פירוש ויהי מקץ שנתים ימים היינו כשיהיה הסוף וקץ בהרע שיש באלו השני ימים אז מיד תבא הישועה, ועל זה רומז התחלת המדרש בפרשה הזאת קץ שם לחושך, היינו כשיבא קץ וחושך היינו להרע הנמצא באלו הדברים אז יבא תיכף הישועה.

ויהי מקץ שנתים ימים. הענין שהיה יוסף בבית הסוהר תחילה עשר שנים ואח"כ נתוסף לו עוד שנים, כי תחילה נגזר עליו עשר יען כי חטא נגד עשר שבטים, ואח"כ כאשר נתברר בבית הסוהר אז נתוסף לו עוד שנים נגד עצמו ונגד בנימין כי כך הוא המדה כאשר יחטא האדם נגד הש"י אז יביאהו ה' לברורים אשר האדם יסבול מהם, ואח"כ כאשר יתברר לטוב ויתכפר אז צריך לסבול מזה עצמו כי למה היה צריך להכניס עצמו בדבר הצריך בירור ויוצרך לסבול מזה, כי ממה שהאדם סובל גם כביכול הש"י סובל כמו כי בכל צרתם לו צר (ישעיהו סג ט), ולכן כאשר יברר האדם את עצמו כפי חטאו אז נוסף לזה הבירור צריך לברר את עצמו גם על צערו, כי גם זה הוא שמץ חטא כמו שמבואר בגמ' (תענית יא.) אשר חטא שציער את עצמו, ולכן בתחילה נגזר על יוסף עשר שנים נגד עשרה אחיו ואח"כ כאשר נתברר בבית הסוהר ככסף צרוף בעליל אז הוצרך להתברר על צערו ועל צער בנימין אחיו, ואחר שבירר גם את זה באלו השתי שנים אז מיד נפדה.

והנה עומד על היאור. איתא במדרש (בראשית רבה פט ג) אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על א-להי או א-להי עלי, אמר לו אתה על א-להיך שנאמר והנה עומד על היאור. הענין בזה כי פרעה רצה לדעת אחרי ראותו כי כל אשר יחפץ יצליח רצה לעמוד על התבוננות הדבר אם א-להיו ויראתו מושלים עליו ולא יבא למחשבתו שום דבר רק מה שא-להיו ישלח לו לפיכך יצליח, או תחילה יבא למחשבתו ולרצונו לעשות ואח"כ א-להיו וכחו עוזרים לו להצליח. ואמר לו אתה על א-להיך היינו תחילה יבא למחשבתך ואח"כ הכח המושל עליך יוכרח לעזרך. אבל בישראל אינו כן כי ישראל הם מרכבה לשכינה וכפי רצונו יתברך כן יתנהגו, רק לעתיד כשיגיעו לתכלית השלמות אז נאמר (איוב כב כח) ותגזור אומר ויקם לך, וכמו אברהם אבינו ע"ה אחר נסיון העשירי ויצחק ויעקב כשנשלמו עליהם נאמר (ישעיהו נח יד) אז תתענג על ה', וזה נרמז בגמ' (שבת סט:) המהלך בדרך ואינו יודע מתי שבת, רב הונא אמר מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה. כי ששת ימי המעשה הם השתדלות האדם ושבת היינו הסיעתא מהש"י, ורב הונא מדבר באדם שנשלם בכל, שלבו נמשך אחר רצון הש"י אז מותר לו לעשות השתדלות ואח"כ יבקש מהש"י שיגמור בעדו, אבל בעוד שאין האדם בשלימות אז צריך לקבל עליו עול מלכות שמים קודם כל מעשה ואם יסכים לו הש"י אז יעשה.[1]

וישלח פרעה כו' וירצהו מן הבור. היינו שנתרצה על כל מה שעבר עליו, כי הש"י שלח שמחה בלבו לבל יהיה לו שום תרעומות עליו.

תשמע חלום לפתור אותו. היינו כי כל עניני עוה"ז הם כחלום הצריך פתרון וכמו שיפתור האדם כן יקום אצלו, והאדם המבין בכל כי הכל הוא רק מהש"י ורק ממוצא פיו יחיה הכל, זה מבין טעם בכל דבר ומגיע לחיים אמיתיים, כמו לחם העיקר המחיה הנמצא בו הוא המוצא פי ה' ומי שאוכל פשוט כבהמה אינו משיג מהלחם רק חיי עוה"ז, והמבין כי מוצא פי ה' הוא המחיה זה ישיג חיי עולם, כי לחם הוא אותיות חלם, היינו שצריך פתרון. וכן הוא כל הנאות כי כל ההנאות והטובות שבעולם נמשלין ללחם.

ויקרא פרעה את שם יוסף צפנת פענח. פירש"י כי מלת פענח אין לו דמיון במקרא, ויראה כי פרעה היה רצה לומר פותח אך לא היה יכול להוציא משפתיו אלו האותיות היינו וא"ו ות' כי אות וא"ו מרמז על חיים ואות ת' הוא חותמו של הקב"ה אמת, ובאלו האותיות אין להאומות שום תפיסה כי אין להם חיים אמיתיים רק לפי מראית העין, ולכן אמר במקומם ע' ונ'.[1]

וא-ל ש-די יתן לכם רחמים. פירש"י מי שאמר לעולמו די הוא יאמר לצרותי די, הרב הקדוש מפרשיסחא אמר על שם שדי, כי כשנברא העולם היה מרחיב והולך כמאמר הגמרא (חגיגה יב.) עד שאמר הקב"ה די, והוא כי עיקר בריאות העולם היה כדי שיוכר גדולתו ית' ולכן אמר די שמזה יוכל להוודע, וזה שהזכיר יעקב כאן זה השם היינו כי הש"י מביא יסורין על האדם כדי לבררו שיכיר את בוראו, ולכן אמר זה השם הוא שיאמר הש"י די שמזה שעבר עלי הכרתי הכל. ובאמת כל דברי האבות לא היו מצד עצמם רק ממה שהשפיע להם הש"י כן התפללו אליו וכל תפלתם היה בעתו ובזמנו, כי כאן הסכים הש"י לאמר די על כל צרותיו. וכמו כן אברהם אבינו ע"ה אחר נסיון העשירי התחיל לבקש רחמים מהש"י שלא ינסנו עוד וזאת היה לפי שהוסכם אז גם דעת הש"י שלא ינסנו עוד.

מה נאמר מה נדבר כו' הא-להים מצא את עון עבדיך. במדרש (בראשית רבה צב ט) יודעים אנו שלא גנבנו, היינו בזה המעשה יודעים אנו בבירור שאין בנו שום שמץ מנהו, רק אחר כי אנה ה' לפנינו מעשה כזה בטח נמצא בנו איזה ענין כדומה, והיא שגנבנו דעת אבינו במכירת יוסף ומסיבת זה נתעולל עלינו מעשה הלזו.

חלק שני[עריכה]

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם. זה שאמר הכתוב (ישעיהו ס א) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. שישועת השי"ת קרובה לבוא כהרף עין, וזה מלמד אותנו השי"ת בפרשה הזאת שבפרשה הקודמת כתוב כל החושך והצרות שהיה לכולם. שיעקב אבינו אמר כי ארד אל בני אבל שאלה, היינו שאמר שכל ימיו לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה שלו רק ציפה שיהיה חלקו שלם לעולם הבא, וכיון שראה שנאבד יוסף הצדיק נדמה לו שלא יהיה לו גם עולם הבא חס ושלום, כדאיתא (רש"י על בראשית לז לה) שסימן זה היה ליעקב אבינו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, ומזה היה ליעקב צער גדול מאוד. וגם השבטים כשראו צרת אביהם ובפרט כשראו שיצחק מנחם ליעקב ואין הדברים נכנסים בלבו התחרטו והתמרמרו מאד, כי מתחילה היה בדעתם שע"פ הטבע אדם מתנחם אחר בנו. וגם יוסף במקום שהיה שם היה לו צער גדול וחושך. ובפרשה הזאת האיר השי"ת ישועתו כהרף עין, וזה שכתיב קומי אורי כי בא אורך, שהשי"ת שלח ישועתו ואורו ליוסף הצדיק כהרף עין. וזה שאמר הכתוב (ישעיהו מד ג) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך. כמו שאדם נותן לצמא מים בזריזות, שממון אין האדם נותן בזריזות אבל מים נותן תיכף כשרואה צמא יען שאין בו חסרון כיס, כן מאיר השי"ת ישועתו כהרף עין למי שהוא צמא לד"ת. ובכלל העולם ישראל הם צמאים הרבה לדברי תורה ובישראל בפרט גם כן יש חילוק, והשי"ת צופה ללב מי שלבו צמא יותר לדברי תורה לזה מאיר השי"ת ישועתו. וצמאון לדברי תורה הוא כשאדם מצמצם עיניו ולבו לבל יתפשטו עצמם ויחמדו לחלק חבירו, כי העין והלב הם שני סרסורי עבירה כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שהעין רואה והלב חומד לחלק חבירו. כי בטבע האדם שיהיה לו קנאה אם רואה שלחבירו או לשכינו יש כל טוב ולו פרנסתו מצומצמת, אז אומר השי"ת למה לך להסתכל בחלק חבירך בטח הוא רצוני כן שלחבירך יהיו כל הטובות ואתה תצמצם את עצמך. אבל אם האדם עוצם עיניו ולבו לבל יחמוד לחלק חבירו ובלי שום קנאה מתפלל להשי"ת שיהיה ההשפעה לו בהרווחה אז מראה לו השי"ת שמצד השי"ת אין שום צמצום בההשפעה וישועת ה' כהרף עין, רק המניעה הוא מצד האדם שצריך האדם לברר עצמו בהשני לאוין לא תרצח ולא תנאף. ואחר שמברר עצמו בהם יראה מפורש אור ישועתו מהשי"ת מוכנת תמיד. ושורש הלאו לא תרצח היא כמו שכתיב (זכריה ח יז) ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבכם, ובזה מקיים הלאו לא תרצח עם כל פרטיו. ושורש מלא תנאף הוא כשמצמצם עיניו ולבו לבל יחמדו לחמדת עולם הזה שהוא חמדת דמיון, בזה הוא מקיים הלאו לא תנאף עם כל פרטיו.

וזה שכתיב ויהי מקץ שנתים ימים. היינו אחר שבירר יוסף עצמו באלו השני לאוין אז היה צמא לאור השי"ת, ואז תיכף הושיע לו השי"ת. ולכן מתחיל הזה"ק (ח"א קצג:) בזה הפסוק (תהלים יח מז) חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי. חי ה' הוא כשאדם מרחיק עצמו מכל חמדת דמיון וחיים ותענוג של עוה"ז רק מדבק עצמו בחיים של השי"ת שהוא חיים נצחיים וחמדת אמת שחושק להתענג באור ה', ובזה מקיים לא תנאף עם כל אביזרייהו. וברוך צורי היינו שמשבח להשי"ת על כל מה שנתן לו לב טהור לאהוב את חבירו ולקיים לא תרצח, אז תיכף וירום א-להי ישעי שהשי"ת נותן לו כל מיני ישועות. אבל בעוד שאין האדם מבורר באלו השני לאווין, אם יקבל אז השפעת ישועה חלילה יתפשט בזה וישכח חלילה שהשי"ת הושיע לו, אבל אחר שבירר עצמו יוכל לקבל ישועת השי"ת כהרף עין. וזה שמסיים שם בזה"ק ברוך ה' יום יום אלו שנתים ימים, היינו כשנתברר בהשני ימים אז הוא יעמס לנו האל ישועתינו סלה. וזה שכתיב (תהלים קה יט) עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו. שאחר שנתברר באמרת ה' הושיע לו השי"ת בהרף עינו. ונתקיים בו הפסוק (תהלים ל ו) בערב ילין בכי ולבקר רנה. שבלילה חלם לפרעה ובבקר יצא יוסף מבית האסורים. שמאהבת השי"ת לישראל שולח צעקה נוראה קודם הישועה שיהיה הלב צמא להישועה, כי יוסף הצדיק כל י"ב שנה היה ישן בלילה אך בלילה הזה בכה מאד כל הלילה ונזכר אז שהיה מפונק בתענוגים כל הי"ז שנה שהיה אצל אביו ועתה בכבל רגלו ברזל באה נפשו. והתפלל ובכה עד מתי אסבול כל הצער הזה. שבמכוון שולח השי"ת צעקה קודם הישועה כדי שידמה שהישועה היא מצד תפלת האדם ויהיה יגיע כפך, והושיע לו השי"ת תיכף ואז אמר ה' א-להי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך, ונתקיים עליו הפסוק (ישעיהו מט ז) כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו.

ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א-להים בארץ עניי. שני שמות האלו קרא על שם חסדי השי"ת שהיה עליו, על דרך שכתיב (תהלים לד טו) סור מרע ועשה טוב, ולכן קרא שם הבכור מנשה שמורה שהשי"ת הצילו מכל מה שעבר עליו מיום צאתו מבית אביו שנמכר לעבד והיה בכבל רגלו עד שהושיע לו השי"ת ונתן חנו לפני שר בית הסהר וניצל מכל רע. ושם אפרים על ראותו בטוב, וזה נקרא הפרני שנרחב לבו כדכתיב ונתון אתו על כל ארץ מצרים והודה להשי"ת על הטובה כפולה, אחד שיצא ממסגר אסיר ועוד הוספת ראותו טובה שמשל על כל ארץ מצרים לאסור שריו בנפשו, כמו שבישר לאביו (בראשית מה ט) שמני א-להים לאדון לכל מצרים. וזה הפרני א-להים בארץ עניי שעל ידי שסבל זכה להטובה והכיר טובה גם בהסבלנות.

וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו, ויאמר הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי ויאמר א-להים יחנך בני. ענין חנינה נקרא כשהשי"ת יסכים למעשי האדם אף במקום שנמצא עליו מקטרגים, ומזה היה עיקר גדולת יוסף שהשי"ת הסכים על מעשיו נגד כל המקטרגים. וזה דאיתא במדרש (בראשית רבה צב ה) לפי ששמענו חנינה בי"א שבטים ולא שמענו חנינה בשבט בנימין, והיכן שמענו כאן שמענו ויאמר א-להים יחנך בני, היינו שיעקב אמר על כל השבטים אשר חנן א-להים את עבדך, ובשבט בנימין לא שמענו ממנו חנינה לפי שראה יעקב ששבט בנימין יכנס בהסתרות בפילגש בגבעה וכל השבטים יתנגדו לו לכן לא אמר עליו חנינה, אך יוסף אמר עליו א-להים יחנך בני כי שבט בנימין על ידי התחברותו למדת יוסף הצדיק יתברר כדאיתא בזה"ק (ח"א קנג:) יוסף צדיק לעילא בנימין צדיק לתתא.

א-להים יחנך בני. איתא בגמ' (ברכות לג.) הבדלה בחונן הדעת מ"ט א"ר יוסף מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה. ובירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מניין. כי הישוב הדעת שיש באדם מלמדתו חכמה להבדיל בין דבר לחבירו, וזה שברכו בחנינה היינו חונן הדעת. כי שבט בנימין מדתו היא לחטוף מהעכו"ם ולהכניס שללם לתוך ישראל אם רואה בהם דבר טוב חוטף מהם הטובה ומכניסה לישראל כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת ויחי) ואם רואה שהדבר הזה אינו טוב להכניסה לתוך ישראל אזי ישליך הטובה מאחריו. ולזה צריך ישוב הדעת מאוד, כמו מי שרץ מראש הר משופע לתחתית העמק רץ במהירות מאוד וקשה לפניו לעמוד באמצע, ורק מי שיש לו כח עצום לעצור מהירתו יש לו כח לעמוד באמצע, וכן בזה השבט שיש לו ישוב הדעת בעת שרץ במהירות ללקוט ולחטוף שלל ואם רואה באמצע שלא טוב זה לפניו משליך מאחריו. וזה שכתיב (בראשית מט כז) בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד, היינו שירוץ לחטוף הכל, ולערב יחלק שלל שמה שיש בו טובה יקח אותו ומה שאין בו טובה ישליך אחריו. וזה שברכו יוסף א-להים יחנך בני שיהיה לו דעת ובחירה עצומה מאד להבדיל ולהבחין בין רע לטוב.

הא-להים מצא את עון עבדיך. בשעה שנמצא הגביע באמתחת בנימין התחיל יהודה לחשוב עצמו מאין בא עלילה זו עלינו, הרי כלנו כנים ואין בינינו גנבים רק השי"ת המציא זאת לפנינו ולמה המציא זאת, בטח נמצא במעמקי לבנו חסרון אשר אין אנחנו מכירים החסרון הזה, לכן המציא השי"ת לידינו מעשה הזה כדי שיתראה בולט החסרון ממעשה הזה. וזהו הא-להים מצא שהשי"ת המציא זאת כדי שאנחנו נחשב דרכנו שיש לנו החסרון הזה. והלך יהודה בלב נשבר מאוד ואז התפללו (תהלים סט ב) הושיעני א-להים כי באו מים עד נפש, וכתיב שם ואני תפלתי לך עת רצון היינו שידע האדם שבעת שהוא בצער ובלב נשבר אז הוא עת רצון.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

[1] הענין בזה שבקש פרעה לחקור אם צריך להגדר בעבודה או מותר לו להתפשט כל מה שלבו חפץ ואך שלא מדעתו יתנהל כרצון השי"ת מאחר שהוא נברא מה', אכן זה הראה לו השי"ת כי באמת לא יחפוץ בעבודתו כי אין שלימות בעבודת העכו"ם מאחר כי גם דחלא דלהון אין בו שלימות כדכתיב (ישעיהו מד טז) חציו שרף כמו אש וגו', כי אף מחשבה היקרה אצלם שעובד לה יוכל אח"כ להכניסה לתאוות גופניות וכמבואר בענין המגדל כדאיתא בגמ' (מנחות קי.) דקרו ליה אלהא דאלהא, אבל בעבודת ישראל יחפץ ה' מאחר שאינם עובדים בלתי לה' לבדו והוא נקרא שלם שלא יתפעל משום דבר כדאיתא במדרש (תנחומא שמיני ח) וכי מה אכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל, כי בעבודת ישראל שהם מניחים כל חמדות לכן ירצה להשפיע להם. וזה שהראה לו כי לעת עתה לא יצרך לעבודה ובעת שיתברר אז גם רכבו יפיל כי גם שרי האומות למעלה אין להם שלימות ולכן סוס ורכבו רמה בים וישראל על ידי עבודתם יעתר להם השי"ת. גליון.

[1] אף שפרעה לא דיבר בלשון הקודש מכל מקום כי באלו האותיות לא היה לו תפיסה ולכן לא נכתבו בתורה במילת פותח, כי עיקר השורש מילת פותח הוא הו' והת' שפותחים הסתום ומהאות ת' לא היה יכול לומר הד', כי תמונת הת' הוא ד' נ' והנ' מורה על רכוש ותפיסה והד' מורה דלית ליה מגרמה כלום. וזאת אין ביכולת עכו"ם לתפוס כי לדעתם יש להם כח וכן הע' רומז על הנהגת עוה"ז וזה היפך מהו'. גליון.