מי השילוח/פרשת ויגש
חלק ראשון[עריכה]
ויגש אליו יהודא. זהו שאמר הכתוב (שמואל ב כג ג) אמר א-להי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת א-להים, וכמו שביארו ז"ל צדיק מושל ביראת א-להים אמר אלקי ישראל, היינו הכללים של ד"ת והם הרמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה אשר נתנו בכל נפש מישראל שוה בשוה, לי דבר צור ישראל לי היינו להבעל תשובה, לזה מדבר הש"י בפרט ונותן לו תקופות אחר חטאו שנדמה לו כי אפס תקוה ממנו וישוב אל ה' אז נותן לו הקב"ה תקופות. ולזה נשתנו הדברים כי בתחילה נאמר אמר היינו לשון רכה, ואצל הבעל תשובה נאמר דבר היינו תקופות. גם בתחילה נאמר א-להי ואח"כ נאמר צור אשר היא ג"כ לשון תקופות וחיזוק, מושל באדם צדיק היינו אם היה החטא בדבר בגזרת חכמים ע"ז נאמר מושל באדם צדיק היינו שהבעל תשובה מושל עליהם כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, מושל יראת א-להים היינו אם היה החטא נגד תורה שבכתב על זה נאמר מושל יראת א-להים היינו שגם ע"ז ימשול, על הכל נאמר נאום הגבר הוקם על שהוקם עולה של תשובה, כי אף שד"ת ניתנו ביראה מופלגת ועל כמה דברים שאיימו חז"ל כידוע (זוה"ק ח"א סב.), זאת אינו רק לפני החטא נאמר, אבל נגד תשובה אין לך שום דבר שעומד. ולאחר שאירע לאדם מכשול לא יתיאש עצמו כי לא ישאר לעתיד שום חטא על נפש מישראל, ועיקר זאת התקופות נמצא בשבט יהודא, ע"כ ויגש אליו יהודא אף שלא נראה עתה חדשות בדבריו אך שמראה בדבריו גודל תקופתו אשר בלי ספק נמצא עתה צמיחת ישועה וזה פירוש הפסוק (משלי כד כא) ירא את ה' בני ומלך, בני היינו לשון בינה והוא שיהא יראתך מבוררת ואמיתיות, ומלך היינו שתהיה מלך ותקיף בבטחון גדול בהש"י, ועם שונים אל תתערב ואיתא בגמ' (סוטה כב.) אלו המורים הלכה מתוך משנתן, ומקשה פשיטא ומשני מ"ד כרב יהודא דאמר כל העובר עבירה ושנה בה הותרה לו קמ"ל, היינו שבאמת נמצא איזה מקום גם לזה כמבואר על פסוק ויתד תהיה לך (מי השילוח/פרשת כי תצא), וזה היה תקופות יהודא אחרי אשר אירע לו שאמר (בראשית מג ט) אנכי אערבנו, ועבר על מה שנאמר (בראשית רבה צג א) הרחק מן הערבות, ואעפ"כ היה בטוח שיוצמח לו הישועה.[1]
ויגש אליו יהודא. הנה זה הכוח נתן הש"י בשבט יהודא שאינו מיאש עצמו לעולם אף כי יראה שיעבור עליו מה, והנה בפרשה הקודמת אמר (בראשית מד טז) הננו עבדים לאדוני והיה נראה שהתחיל ליאש את עצמו והיה נחשב בעיניו כשגיאה מה שהתחייב את עצמו לאביו בשני עולמות על בנימין. ובזאת הפרשה התחזק עצמו מאד לפני הש"י שאף שעשיתי שלא כהוגן מ"מ יש ביכולת הש"י להושיע לי. וזה ויגש אליו יהודא, אליו היינו במעמקי לבו של יוסף עד שהיה מוכרח להתודע להם. כי כל הפסוקים הללו הם טענה נגד הש"י ויהודא היה סובר שעומד לפני מלך גוי ומתוכח עמו, וכאשר שלח להם הש"י הישועה אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנות כי באמת היו מתוכחים עם אחיהם, וכן לעתיד כאשר יושיענו הש"י ויפדנו אז יראה לנו ה' כי לא היינו בגלות מעולם ולא משל עלינו שום אומה רק ה' לבדו, וזה פירוש הפסוק (תהילים לז י) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו בעוד מעט יתבטל רשע, והתבוננת היינו בבינת הלב באם תרצה להבין על מקומו, ואיננו היינו תראה כי לא היה בו שום כח ממשלה עליך.
אדוני שאל את עבדיו לאמר היש כו' ונאמר כו' ותאמר כו' הורידהו כו'. והנה אף כי לא נמצא בזה שום תירץ נגד טענות הגניבה שטען יוסף, אך באמת זאת היה טענות יהודא כי באמת אין האדם נענש על החסרון הנמצא בו באיזה ענין עד שיוציאו לפועל אל המעשה, והנה אף אם באמת נמצא ח"ו איזה חסרון בבנימין בענין גניבה מ"מ אם היה יושב בביתו לא היה בא לכלל מעשה כזאת ורק קטרוג הדרך גרם לו, וא"כ לא עליו האשם בדבר הזה שיענש עליו כי ברצונו לא היה לילך לדרך מצרים, וזאת טען נגד הש"י כי האמין שאף מה שאמר יוסף אליהם שיביאו את בנימין לא היה בלתי רצון הש"י.
ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם כו'. איתא בגמ' (ברכות ה.) אמר ר' לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר (תהלים ד ה) רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שנאמר ועל משכבכם, נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. מה שאמר רלב"ח לשון לעולם ירגיז, כי לעולם היינו בכל הענינים שיעברו על האדם ואף בעניני מדרגות גדולות צריך תמיד להבחין ולברר בבירורין אם היא מהש"י או פן נמצא בה ח"ו שמץ וסיג מדבר אחר, ובפרט כשיבא לאדם עסק שמחה צריך עוד יותר בירר, וע"כ נזכר כאן ארבעה מדרגות עצות לאדם איך להבחין ולבוא על עומק האמת, ואח"כ אשר ידע בבירר כי מאת ה' הוא אז יכול להתפשט עצמו וידע כי הוא דבר מצוה או שמחה של מצוה. והנה כשיאונה לאדם איזה עסק מענייני עוה"ז הצריך בירר ע"ז נאמר בגמ' ארבעה בירורים, הבירר הראשון הוא לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, היינו שיפסיק את חמדתו בנתינתו אל לבו שזאת החמדה לא יהיה לו לעולמי עד, כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י) ולמה לי טובה שאינה קיימת לעד. נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, כי כאשר שם בדעתו כי לא לעד יהיה לו זאת החמדה ועוד ישתוקק לה נראה קצת שהוא המדה קיימת, אך צריך עוד לברר בירר השני והוא שיעסוק בתורה כי ד"ת הם עצה לאדם להנצל מחמדה, אף בעידנא דיצר הרע דלית מאן דמדכיר ליצר טוב (נדרים לב:), ע"ז ברא הקב"ה תורה תבלין כי באמת האדם המשוקע בחשק ואי אפשר לו לנצל ממנו אז אין לו עצה שיזכור כי הוא דבר אסור, כי אין כח בהאיסור כ"כ להפריש את האדם מרע בעידנא דיצר הרע, אף אז העצה היעוצה לאדם שיזכור כי יוכל למצא זה הטובה עצמה בד"ת ורק שיהא בקדושה, וכמו שנתבאר ע"פ הים ראה וינוס (מי השלוח/פרשת בשלח) כמ"ש שם כי ראה שהש"י יכול להפוך את הצור לאגם מים וחלמיש למעינו מים, ומהצורך לכתוב להיפך כי ראה גבורות הש"י כי יכול להחריב וליבש את הים, אך כי ים מרמז על תאוה ובעת שהתאוה מתגברת אין עצה כנגדה רק להראות כי נמצא כזאת בקדושה ואז תפסק [וזהו שכתיב (דברים ח טו) המוציא לך מים מצור החלמיש, היינו שכל התענוגים נמצאים בדברי תורה והמה מיופים בכל מיני יופי וכשיזכור האדם זאת אזי ישקוט הים מזעפו כמו אם ירוץ אדם בבהלה למלאות רעבונו וחבירו יוכיחו על מהירות בהלתו וירצה לעצור אותו לבלי ימהר לרוץ כל כך בטח לא ישמע לו כי הוא מבוהל מחמת רעבונו, אבל אם חבירו יאמר לו למה לך לרוץ שב בביתך ושם יש כל משאלותיך ביתר שאת בטח ישמע לו. תשלום.], וזהו העצה יעסוק בתורה. נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, כי בד"ת נמצא התנשאות ויוכל האדם ע"י ד"ת להרהיב עוז בנפשו ועי"ז לא יוכל לבוא לידי בירר האמיתי, ולזה העצה יקרא ק"ש כי ענין ק"ש הוא כמבואר בגמ' (תענית לא.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, היינו שהכל יראו כי כל דבר ביד הש"י ואין לאחד שום יתרון והתנשאות על חבירו, כי מחול היינו דבר עגול שאין לו סוף וע"ז רומז ענין ק"ש. נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, היינו שיצייר במחשבתו כאילו עכשיו הוא יום המיתה, וזה הוא החילוק של ירגיז שג"כ יתפרש כענין זה, אך יזכיר לו יום המיתה היינו שיצייר במחשבתו כאלו עתה זמן המיתה וא"כ אין להחמדה והשמחה שום מקום. ובאם אחר כל אלה נשאר עוד בלבו החמדה או השמחה, אז ראיה כי מה' היא ותתקיים לעולמי עד, וכן הוא הענין ביעקב אבינו בעת ששמע הבשורה כי עוד יוסף חי שנאמר ותחי רוח יעקב, והיה ירא לנפשו פן השמחה הזאת היא רק שמחת עוה"ז ע"כ בחן וצירף את עצמו באלו הבירורים, הבירר הראשון שאמר אלכה ואראנו בטרם אמות הוא נגד לעולם ירגיז אדם כמו שנתבאר, והשני ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק זה נגד יעסוק בתורה כענין שמברכין בכל יום אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בד"ת, כי הקב"ה בנתינת התורה נקרא גבורה (מגילה לא:) כך שמע משה מפי הגבורה כידוע למבין, ושם נאמר לו המאמר אנכי אעלך גם עלה אשר הוא נגד המאמר אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך רק שום הוא לעבר והכא הוא לעתיד, וגם מה שנאמר ואת יהודא שלח לפניו ופירשו חז"ל (בראשית רבה צה ג) לתקן לו בית תלמוד היה ג"כ מענין הלזה, ואח"כ בבירר השלישי ויבך על צואריו עוד ודרשו חז"ל (רש"י על בראשית מו כט) מלמד שקרא ק"ש, ואח"כ אמר ליוסף אמותה הפעם הוא נגד עצה הרביעית יזכיר לו יום המיתה. וכשראה יעקב כי אחר כל אלה נשאר לו השמחה, אז הבין כי מה' הוא והוא שמחה אמיתית וקיים לעד.
ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק. הענין שנקרא כן הש"י בשם א-להי יצחק, כי יעקב התפלל על מאמר הזה שנאמר ליצחק אבינו גור בארץ הזאת, והיה מתירא פן גם לו אסור לצאת לכן התפלל להש"י עד שהאיר עיניו כי לו מותר לצאת.
ואת יהודה שלח לפניו. איתא במדרש תנחומא (ויגש ו) הוי זהירין במצות שהם שלוחי וכו', כי מדרגות יוסף הוא קיום המצות ומדרגות יהודא הוא ברכות המצות, וכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן וזה הוא העניין ואת יהודא שלח לפניו.
וישב ישראל בארץ גושן. להיות כי יעקב אבינו היה מתירא לילך לחוץ לארץ כמו שאיתא בגמ' (כתובות קי:) כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו א-לוה וכו', ואמר לו הש"י כי בכל מקום שאתה שם הוא קדוש בקדושת א"י. וזה פירוש וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, היינו שאף בארץ מצרים היה קרוב להש"י והיה מקום מקודש, כי גושן הוא לשון התקרבות.
חלק שני[עריכה]
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיהו לג כב) כי ה' שפטנו ה' מחקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו, ה' שפטנו היינו שהשי"ת מברר לנו המחשבות. ואף שהשי"ת מברר המחשבות מכל מקום קשה על האדם שרצונות לבו ימשכו אחרי מחשבה המבוררת, לכן כתיב ה' מחקקנו שהשי"ת יחקק בלבנו במחשבות, וכיון שיזכה לזה איזה הוא כמו שאיתא בגמ' (סנהדרין יא.) על כמה גדולים שהיו ראויים שתשרה עליהם שכינה רק שדורם לא היו זכאים לכך. ואם יטעון האדם מה אני חייב בזה הלא מצדי אין לי חסרון לכן כתיב ה' מלכנו הוא יושיענו, והוא נקרא לשון נסתר, היינו שאין לך השגה בזה היאך הישועה תוכל לבוא מהשי"ת. וזה הענין היה ביהודה שזכה לה' שפטנו ה' מחקקנו ואז טען ברעש גדול למה יעשו עלילה עלינו, מה ירצו מאתנו הלא אנחנו מצדנו אין לנו חסרון. וזה שטען וצעק בי אדני הלא אצלי במעמקי לבבי נחקק אור רצון השי"ת מפורש, ובזה עצמו נפתחה הישועה אשר זה נקרא הוא יושיענו, שלא היה להם השגה תחילה בזה הדרך שבאה להם הישועה.
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, ועתה אל תעצבו וגו' כי למחיה שלחני א-להים לפניכם וגו'. בזה מלמד אותנו השי"ת שבל יתייאש שום אדם אפילו שידמה לו שהישועה רחקה ממנו מאוד, וחלילה כל יום קללתו מרובה מחבירו עד כי אפס ממנו הישועה. ובזה יתחזק האדם שיתן לב לצער השבטים שהיה להם בזה העת שנתפסו כמרגלים אחרי הלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב, וגם אחרי כל זה נחסר שמעון לעיניהם, וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין ונלקח גם בנימין לעבד, ונדמה להם כי אין להם שום תקוה להושע והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדני. ואחרי כן כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף אני יוסף אחיכם, ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין רגע שקודם התגלותו לאחריו ובין רגע שאחר כן, כי גם קודם הישועה היה נצב נגד פניהם כל הישועה שכתיב בה ותחי רוח יעקב אביהם, זה החיים היה נגד פניהם רק קודם העת לא הרגישו בזה. וכן נקוה כאשר יבוא העת לגלות כבוד מלכותו עלינו ולרחם שארית ישראל, כל ישראל יראו שהישועה היתה נגד פנינו רק מצדנו נסתר זאת, ויתקיים הכתוב (זכריה י ו) והיו כאשר לא זנחתים.
ויאמר אנכי האל א-להי אביך אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה וגו'. הענין שנתיירא יעקב לירד למצרים עד שאמר לו השי"ת אל תירא, אך הענין בזה כדאיתא (אין תורה כתורת א"י (בראשית רבה טז ד), אין חוץ לארץ כדאי ליתן תורה לישראל), וזה היה פחד יעקב עד שהבטיחו השי"ת אנכי ארד עמך מצרימה, שמילת אנכי רומז על התורה והיינו שגם בחוץ לארץ ישפיע לו השי"ת דברי תורה. ועוד נתיירא יעקב אבינו כיון שאין בחוץ לארץ כל כך קדושה מפורשת אם כן לא יהיה בהשפעת הדברי תורה כל כך קדושה, והבטיחו השי"ת ואנכי אעלך גם עלה היינו שיגיע למדריגה העליונה של דברי תורה, וזה רומז גם עלה.
[1] וזה לי דיבר צור ישראל (שמואל ב כג ג), כי דיבור היינו מפורש שהשי"ת (כביכול) ישפיל דיבורו אליו, וזה הענין מתייחס מאוד לשבט יהודה כי זה השבט לפי שכחו עצום מאוד ויעשה מעשים שנראו כמו שאר אנשים שאינם דבוקים בה' וכמו דוד המלך ע"ה כי עיקר תולדתו היה מרות והם לא הבינו ההפרש שבין עמוני ועמונית. גליון.