מי השילוח/פרשת כי תצא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלק ראשון[עריכה]

כי תצא למלחמה על אויביך כו' ושבית שביו. היינו הדבר הטוב הנמצא בהאומה. כי בכל האומות נמצא כח טוב אך כל זמן שהיא ביניהם היא בשביה אך כשיבא לבין ישראל יהיה הטוב בשלימות, והטוב הנמצא בהם הוא התשוקה, כי מה שיש בכחם ממש באיזה טובה זאת אינו רק לפי שעה אך התשוקה הנמצא בהם שיבינו שזה יחסר להם זה צריך להכניס לתוך ישראל, וכל זמן שהתשוקה הזאת היא ביניהם היא בשביה כי כח התשוקה אינו רק מהש"י וזה אין שייך להם רק לישראל[1]:

וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה כו' וגלחה כו' והסירה את שמלת שביה מעליה. כי באמת כל מה שיעלה חן בעיני ישראל בטח נמצא בו דבר טוב, אך צריך לברר בבירורין אם עלה חן איזה גוון בעינו ולא חן אמיתי, לכן צוה שתסיר מאתה כל הגוונין ואח"כ אם עוד תעלה חן בעיניו אז בטח נמצא בה דבר טוב.

וראית בשביה. ונאמר בגמ' ע"ז () לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, והענין מה שכאן התירה תורה כנגד יצה"ר מה שלא מצינו זאת בשום מקום, אך כי נמצא לפעמים אשר יצר האדם מתגבר עליו עד שלא יוכל לזוז בשום אופן ואז ברור הדבר כי מה' הוא כמו שמצינו ביהודה, ולזאת גילתה התורה זאת שלא יפול דעת אדם העושה.

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. ענין המשכת הפסוקים, תחלה עלה בלב האדם חשק לקחתה ובטח ידמה לו שמעשיו טובים כי לא בשופטנא עסקינין, ואח"כ שונאה בראותו כי אין מעשיה כמו שנדמה לו ושונאה מאד וידאג בלבו א"כ מה היה תשוקתו לקחתה, ויתנחם בלבו אולי יולד לי ממנה בן טוב, אח"כ ראה הבן הנולד הוא סורר ומורה ומביא אותו לב"ד והורגין אותו, ואז מתעורר בלבו צער ורחמנות על בנו הנהרג כי זכאי היה כמאמר הגמ' () בשביל שאכל טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין יהרג, ומאד יעצב דעתו מאלו הדברים אשר חליפות עברו עליו, וע"ז נאמר כאן לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלקים, ובזה ינחם הש"י את דעת אביו כי בטח נמצא בו דבר טוב, כי באם לא היה נמצא בו שום דבר טוב לא היה הש"י מקפיד עליו שלא ילין נבלתו, ומזה משמע כי אינו כדבר דומם רק היה נמצא בו דבר טוב אך היה צריך להתברר, ולא לחנם היה חשק האב לקחת את אמו. ואח"כ נאמר פרשת השבת אבידה היינו שאצל הש"י נמצא תיקון על כל הדברים שלא ידח מהם נדח משום חשק ומשום מעשה הנעשה בין ישראל והכל היה בהשגחה, מה שלקח את אמו לא חשק רק להטוב שבה ומה ששנא את בנו לא שנא רק הרע שבו וגם הריגתו לא בחנם היה כי בזה נתברר שהיה זכאי.

כי יקרא קן צפור כו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך כו'. אם היינו הכללים של דברי תורה, כי הכללים של ד"ת הם שבכל דבר צריך האדם לברר את עצמו ע"פ תלת נקודין לאורייתא, היינו שיברר שלא יהיה בדבר הנעשה שום שמץ נגד הש"י ונגד כלל ישראל וגם לאדם העושה, כמו שנתבאר בפ' קדושים בפסוק את שבתותי תשמורו, וע"פ הכללים צריך האדם להתנהג בכל הענינים. והנה הכללים האלה יחייבו שאין האדם מחויב למסור נפשו על שום דבר חוץ משלשה דברים הידועים, אך מצות שלוח הקן מורה על מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שיכת לו בשורשו, אז מחוייב למסור נפשו אף על מצוה קלה. וזה רומז שלח תשלח את האם, היינו שישלח את הכללים שלא ישגיח עליהם רק ימסור נפשו, כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה () ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן () ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים () לא ע"פ כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היא שייכת להם בשורשם. כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט כמו שנתבאר בכמה מקומות, וזה פירוש ואת הבנים תקח לך, היינו שתשגיח רק על בינת הלב, וזה אומרם ז"ל (חולין קלט.) כי יקרא פרט למזומן, שאסור להמציא את עצמו למקום כזה לסכן את עצמו רק כשיאונה לידו מקומה ולא להמציא את עצמו, וכמו שמבואר בגמ' (ברכות לג:) האומר על קן צפור יגיע רחמיך, כי הש"י יכול להושיע שלא יצטרך האדם אף לזה, וכמו שנתבאר ע"פ ושור או שה אותו ואת בנו:

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. איתא בגמ' (חולין פ' שלוח הקן) שני מצות פירש הקב"ה מתן שכרן אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות. כי שלוח הקן מורה שיוכל האדם לעזוב כל טוב העו"הז בשביל כבוד הש"י וזה נקרא קלה שבקלות, כי כל נפש מישראל מוכן לזה, ובמקום שהאדם עוזב טובה שם הוא נקי מאוד, וכבוד אב מורה על מצות שיש בהם הנאת הגוף, זה יקרא חמורה שבחמורות כי במקום שאדם נהנה שם קשה להיות נקי מבלי שום נגיעה. לכן בשלוח הקן נאמר תחלה למען יוטב לך ואח"כ והארכת ימים כי כאן נראה שעוזב כל טוב עוה"ז עי"ז מבטיח לו הקב"ה למען יוטב לך זאת היא ודאי כי גם האדם יבין זאת וגם יבטיח לו שיאריך ימים, ובכיבוד אב נאמר למען יאריכון ימיך ולמען יוטב לך, היינו אף שאתה נהנה אף בעוה"ז יוטב לך גם לעתיד.

כי תצא מחנה כו' כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא מחוך למחנה. כי ענין מכשול הזה בא לאדם מפני שמביט בד"ת שאינם שייכים לו, ולכן נאמר ויצא אל מחוץ למחנה להראות לו שאין זה מקומו כי הוא עומד מחוץ לזה.

ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. יד הוא תקופות וכח שיוכל האדם לצאת חוץ לגבולו ולהכניס משם טובה לתוך הקדושה, ויתד תהיה לך על אזניך כו' איתא בגמ' () הרוצה שיחיה יחזיק באמונה יתירה, וזה פירוש ויתד תהיה לך על אזניך היינו על כל דבריך יהיה לך בטחון ותקופות. והיה בשבתך חוץ, היינו באם יעשה אדם מישראל ח"ו מעשה שהיא חוץ מגדרו, וחפרת בה, היינו שיהיה נגדך ותתבייש בה, גם יעיין בה מלשון () משם חפר אוכל. ושבת וכסית, היינו שאח"כ תעשה אותו הדבר בעצמו בהיתר. וכסית את צאתך, היינו כשתעשה עוד הפעם תכפר על העבר, כמו שמצינו באאע"ה () ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, אחר כל הנסיונות נשא עוד הפעם את הגר ובירר שגם תחלה היה ברצון הש"י, וכמו שמצינו בגמ' () במעשה דאלישע בעל כנפיים שהיה יוצא לחוץ בתפיליו, לפי שהיה לו בטחון שבטח לא יוכל שום אדם להרע לו ביען כי הוא מקיים מצות הש"י, ואח"כ כאשר תפסו הקסדור אז בטח ג"כ בה' שלא יאונה לו רעה ולא התרעם על מדותיו ששלח לו בטחון בזה, וע"כ השיב לו כי בידו כנפי יונה היינו שמניח את עצמו להתפתות מהש"י כמ"ש () יונה פותה, ובזה בירר כי גם תחלת יציאתו לחוץ לא היה רק בתקופות ששלח לו הש"י ועי"ז ניצל.

כי ינצו אנשים יחדיו כו' והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה כו'. זה מרמז כשאדם יבייש את חבירו במה שמגלה את חסרונו הנמצא בו ויבוש בו, ע"ז נאמר והחזיקה במבושיו היינו בדבר שמתבייש בו, וקצותה את כפה, היינו שעי"ז יפסיד כל זכיותיו כי כף היינו ימין.

זכור את אשר עשה לך עמלק. איתא במדרש () נאמר כאן זכור ובשבת זכור משל למי שאמר זכור פלוני אוהבי על תמחי מלאה כל טוב, זכור פלוני שונאי על תמחי רקנית. והענין בזה כי לעתיד כשיעקר היצה"ר מן העולם אז מצד הטבע לא יוכל להיות החשק והחמדה בעולם כמו עתה ע"י שהיצה"ר מפתה לב אדם לחטא, לכן כאשר יתגבר עליו אז יעשה רצון הש"י בגודל ניצוח, וכמו דאיתא בזוה"ק על פסוק יקר מחכמה ומכבוד כו' (), וכן כאשר ינוח אדם משיעבוד בההתחלה יהיה לו גודל נייחא, אך כאשר יורגל האדם במנוחה לא ירגיש טעם כ"כ בהנייחא, לכן נאמר זכור שיזכור בכל פנם איך היינו בשעבוד ואיך היה יצרנו גבר עלינו, ומזה יבא לנו בכל פעם חשק חדש ונהיה בנייחא מאד. וזה פירוש על תמחי רקנית, כי כל החטאים ויסורים ומחלוקת שנמצא בין ישראל כל זה בא מכח עמלק כי הוא ראשית גוים, וזה שנאמר מלחמה לה' בעמלק מדור דור. וכאשר יתבטל כחו, אז בזכרונינו את כחו יבא לנו חשק חדש:

חלק שני[עריכה]

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' (תהלים צב א), מזמור זה שבת אמרה כדאיתא בזהר חדש, וזה () ותרם כראם קרני, שכל הנהגות של השי"ת עם ישראל הוא כדי שיתרומם קרן ישראל, והיינו שיקראו כל הפעולות על שמם שיהיה יגיע כפיהם ולא יאכלו נהמי דכסיפין, שיש לישראל ידיעות בלב וקדושה מדברי תורה, וכל העבודות הם שיהיה נקבע בלב, כמו שאנו מתפללין שתרגילנו בתורתך וכמו שכתיב (בראשית כא ז) מי מלל לאברהם, ובזה"ק (ויחי רמט.) כמה דאת אמר וקטפת מלילות בידך (דברים כג כו), היינו אף שאברהם האמין להקב"ה, מכל מקום לא היה עוד אצלו הרגשה מפורשת כמו שמי שיש בו קונה עבורו איזה מלבוש אף על פי שאינו צריך לו עוד, והרגשה מפורשת לא היה עוד אפילו אצל אברהם. וזהו כל העבודות שהאמונה תהיה מוחשת ומורגשת בכל האברים, וזה מורה פרשה זו שיש בה הלכות שתלוים בקביעות קדושה. והנה בכל מצוה יש פרט וכלל וכמו שכתיב (תהלים קמה ג) גדול ה' ומהלל מאוד ולגדלתו אין חקר, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (בענין שבת הגדול) שאם יאמר האדם שיחזיק בכל הפרטים על זה נאמר ולגדלתו אין חקר, היינו ההתפשטות אין חקר ולכן צריך לקבוע הכללים בלב וממילא יוכל לקיים הפרטים, וזה שנאמר (משלי ד כג) מכל משמר נצר לבך, וכן נאמר (משלי ג ג) כתבם על לוח לבך, היינו שתקבע אותם על התפשטות הלב ושיקבעו במורשי לבך. ובפרשה זו יש מ"ד הלכות וכל נפש מישראל יכול למצוא עצמו בפרשה זו והלכה אחת יש בתוכה שהוא יסוד ושורש (נראה הכוונה על ונשמרת מכל דבר רע [הגה"ה מאדמו"ר בעל ארחות חיים]). והנה דברי תורה הם חיים וקיימים אף כפי הפירוש הפשוט, אכן באמת כל ההלכות רומזין גם על המחשבה כמו שלא תרצח רומז שלא ימצא שום כעס בנפש מישראל איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, וכן כל מצוה. ועל זה נאמר (משלי ג יח) ותמכיה מאשר, שהמקיים המצוה בכל דקדוקיה הוא תומך את המצוה ומקימה, כמו המקים את האדם ומעמידו שהיה שוכב ומקימו שיעמוד בקומה זקופה, וזה שנאמר ותרם כראם קרני בלתי בשמן רענן. בלתי בשמן הוא חכמה שכשהחכמה מאירה לאדם אז הוא בנייחא, וזהו רענן שבתחלה צריך להתנהג ביראה ואחר כן באהבה וזה שגר אלפיך ועשתרות צאנך. שגר אלפיך היינו מה שהאדם משגר מכחו בלא דעתו רק מההרגל, ועשתרות צאנך הוא המשכות רצונו יהיה גם כן מבוררים לטוב, וזה רומז למה שנאמר (ישעיה נח יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך נחלה בלי מצרים, היינו אף במקום שאינו מוגדר גם כן יכוון לרצון השי"ת. כי יעקב אבינו היה תמיד בעבודה כמו שכתיב (בראשית מח טו) הא-להים הרעה אותי מעודי וגו', שהיה מביט תמיד לרצון השי"ת שבמקום שהיה בדעתו היה הולך תמיד באור, וכדאיתא במדרש (רבה מקץ צא) לא דבר יעקב אפילו דיבור אחד לבטלה שהיה איש תם, אכן היה מתפלל שאף בעת השינה ובעת ההסתר יהיה ג"כ מזוכך, והראה לו השי"ת (בראשית כח יג) והנה ה' נצב עליו, שאף בשינה השי"ת נצב עליו ואפילו חלומו נכתב בתורה, וזה רומז מה שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, שכל המעשים שנפש מישראל מסגל מבחוץ יכול להביאם לקדושה, אכן יש מעשים שצריכים בירורים ויש מקום שאין צריך בירור, וכמו קדושת שבת שההנאות האדם ותענוגיו הם בקדושה ואין צריכים לבירורים. וזה רומז המשנה במסכת שבת (קלז:) אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת, שבת ויו"ט אין צריך לבירורים שכל המלאכות שנאסרו בשבת רומזין שכן השי"ת מנהג נגד ישראל, ועל הנאת שבת ויו"ט חותם השי"ת שאינם צריכים לבירורים.

כי תצא למלחמה על איביך. הענין בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון על פסוק נכחו תחנו וגו' שכל אומה מעכו"ם יש לה כח מיוחד, לזו חכמה לזו עושר לזו גבורה, והכח הנמצא בהם אינו נקרא חיים כלל רק חיי שעה, כי הטובה שבהם הוא רק לפי שעה ובאחרית הימים יאספו, ורק מה שיש להם תשוקה לדבר שנחסר להם, כגון האומה מהעכו"ם שהיא משופעת בחכמה ומשתוקקת לעושר וכדומה זו התשוקה נקרא חיים, וזאת מקבלים ישראל מהם כי ישראל מונין ללבנה שאין לה מגרמה כלום, רק תשוקה שמשתוקקת שהחמה תאיר בה אורה. וזה ושבית שביו כח התשוקה שאצלם זה הכח הוא בשביה זה יקבלו מהם ישראל אבל שאר כחם יאפסו, וזה התשוקה נקראת שמושה של תורה שהיא גדולה מלמודה, כי תשוקה אין בה גבול, וזה שכתיב (משלי כד ו) כי בתחבלות תעשה לך מלחמה, ביאור הענין כמו רב החובל שעושה ומתחכם בפעולותיו להטות הספינה מצד זה לצד זה, ובאמת אם יטה מאוד לצד השני ג"כ לא יהיה טוב כי יכול ליטבע שם, וכן הוא הענין במלחמת האדם בקרבו, שמטה עצמו ממדה למדה ההפכות מחסד לגבורה או מתאוה לכעס, כי כעס הוא היפך מתאוה כדאיתא בגמ' (קידושין מ.) ילבש שחורים, שזה הוא מרה שחורה שהוא מצד כעס וזה מציל מתאוה, וכן תאוה מציל מכעס, ובאמת אלו השנים אינם טובים אכן על זה מסיים הכתוב ותשועה ברב יועץ, שעל ידי שהאדם מתהפך בתחבולותיו להנצל מחטאים מרחם השי"ת עליו ושולח לו ישועה בקו האמצעי ואז הכל יהיה טוב, ובחטא נמצא שני ענינים אחד מחסרון הנטבע בתולדתו וזאת אין מכיר האדם יען שנטבע בו מתולדה, אבל מה שהחסרון מחטיאו בזה מרגיש האדם תיכף, אכן מזה קשה לו לפרוש מהחטא ועל זה מבטיח הפסוק ונתנו ה' אלהיך בידך, והיינו שתכיר חסרון התולדה באיזו ענין הוא ותדע לפרוש ממנו. ושבית שביו הוא על מה שהחסרון מחטיאו ומבטיח הכתוב שהאדם יפרוש ממנו וזה נקרא שביה יען שמה שהחסרון מחטיא נשבה האדם מחסרון התולדה לכן נאמר ושבית שביו.

גדלים תעשה לך. מלשון גודלין את הפתילה, שאם תראה שמי ששואל לך דבר מה שעשית כל כוונתו הוא רק לקנטר מחמת איזה שנאה תסתיר ותכרוך כונתך ולא תענה אותו ולא תחוש לכבודו, וכמו שנתבאר בחלק זה בפרשת שלח.

לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך. אתנן זונה הוא תאוה ומחיר כלב הוא כעס, והזהיר הכתוב שלא יביא אותם בית ה' אלהיך שלא יתפלל האדם על דבר תאוה או דבר כעס שיוכל לבצע מעשהו כי תועבת ה' גם שניהם, ואיתא בגמ' (תמורה ל:) שב"ש אוסרין שינוייהן, שאפילו אם ישנה אותם שיאמר שרוצה בזה לשם שמיים גם כן אסור להתפלל עליהם, כיון שנמצא עוד התאוה או הכעס בלבו לכן אפילו לשם שמים אסור, רק יהיה מזוקק שבעתים מ"ט פעמים (ועיין בליקוטי תורה להאריז"ל פרשה זו בטעמי המצות)

לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חבל. הענין שנאמר לשון נסתר, שזה קאי על השי"ת שלא יתבטל שום תפלה שיתפלל כל אחד ואחד מישראל ולא תתעכב משום קטרוג, וכמו שאיתא בגמ' (ברכות ז.) שהקב"ה מתפלל וכו' יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, וזה מורה הפסוק הזה שלא יתבטל שום תפילה ושום טרחה של ישראל שיטרחו על דברי תורה, וזה נקרא רחים ורכב כי זה ממהר ומקרב קיום החיים.

לא תעשק שכיר וגו' ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. מהמצוה ביומו תתן שכרו נתראה רצון השי"ת שרוצה להטעימנו מפרי מעשינו בעולם הזה כדי שלא יאכל האדם נהמא דכסיפין. ומכל מקום לא יבוא האדם בחוצפה לקבל מצד חיוב, רק כאדם המקבל עם אהבת הנותן ומכיר טובה לבעליו. ואף שאיתא בגמ' (ברכות יז:) על הצדיקים שנזונין בזרוע כמו שכתיב (ישעיהו מו יב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, כל העולם כלו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע מחמת זכותם, מכל מקום המה מכירים טובה ומקבלים את הטובה באהבת הנותן, וזה שנאמר ולא תבוא עליו השמש היינו שיאיר לנו השי"ת בכל פרט טובה ויכיר האדם מאיזה פרט מצוה בא לו זו הטובה, ועל ידי זה נקרא אצלו יגיע כפיו.

בזו הפרשה. נמצאו כל הי"ג מידות וגם רזא דגלגולא והשבת אבידה, כמו שאיתא בהאר"י ז"ל (טעמי המצוות פרשת תצא), ונזכר כסדר עד מצות שכחה שזה נקרא רב חסד, שאפילו שלא מדעת האדם נחשב לו למצוה כמו שאיתא בספרי (תצא) נפל סלע מידו ומצאו עני ונתפרנס בו הקב"ה קובע לו שכר.


[1] וזה שנאמר ככל הגוים אשר סביבתי, כי בעולם הזה ניתן החפשית למלך כי פורץ גדר ליתן לו דרך ואין מוחין בידו, אבל גם היוצא להרג גם כן הוא חפשי מעול כי אין לו מה להפסיד. וזהו ככל הגוים אשר סביבתי שיהיה לנו חפשית כמו העכו"ם, אבל אצלם הוא כמו חפשית היוצא להרוג אכן לנו יהיה כמו המלך שהכל שלו. גליון.