מי השילוח/פרשת וישלח

<< · מי השילוח · פרשת וישלח · >>

חלק ראשון

ויבא יעקב שכמה ויחן את פני העיר כו'. פני העיר היינו הנכבדים שבעיר ומי היו אז פני העיר שכם וחמור, ולשון ויחן היינו שנשאו חן בעיניו והיינו דאיתא בכתבי האריז"ל (ליקוטי תורה פרשת וישלח) כי שכם נתגלגל בזמרי בן סלוא בן דינה, ולכן חשקה נפשו גם עתה, ולכן נאמר שכם בני חשקה כו' היינו שלא רצה לישא את בנו הארץ רק את דינה. וזהו שנשא חן בעיני יעקב כי היה לו מעט שייכת ליעקב אבינו.

ויעל מעליו א-להים במקום אשר דבר אתו. כי הש"י הראה לו שצריך עוד לברורים וזהו ויעל מעליו כאילו עדיין צריך לאחוז בו, במקום אשר דבר אתו היינו באותו עניין עצמו שהכתוב מדבר בו בעסק ממון בזה צריך עוד לברורין כי עוד לא נשלם. ועל זאת הכוונה ג"כ נאמר באברהם (בראשית לה יג) ויעל מעליו א-להים אחר פרשת מילה, שגם עכשיו היה צריך לברורין בנסיון העקדה אך שם לא נאמר במקום אשר דבר אתו כי לא היה בענין אחד.

ויסע ישראל ויט אהלו מהלאה למגדל עדר. היינו כדאיתא במדרש (רות רבה ב ז) אשר אחר כל הרפתקאות שעלו על יעקב אבינו ע"ה מיתת רחל היתה קשה עליו מכלם. והנה מדרכי הצדיקים ובפרט יעקב אבינו להחזיק לבו מאוד ולא להרהר אחר מדותיו של הקב"ה שבוודאי הכל הוא לטובה, וזה שנאמר כאן אחר מיתת רחל ויט אהלו מהלאה למגדל עדר, היינו שחזק את לבו שלא להרהר אחר מדותיו כי מגדל עדר שניהם לשון תקופות הם. ובאמת היה להש"י עומק גדול מאוד במיתת רחל כדאיתא בזוה"ק (ח"א קעה.), וזה שנאמר ויהי בשכון ישראל שכון היינו לשון נייח שהיה בנייחא ולא הרהר אחר מדותיו כלום כי בטח בה' שיש עומק בזה למעלה מהשגתו, ואח"כ הראה לו הש"י כי ראוי לו לבקש מאתו שיגלה לו את העומק כי זאת צריך האדם לבקש אף שאסור להרהר אחר מדותיו מ"מ צריך לבקש מהש"י שיראה לו העומק מה שחפץ בזה כי דרכי הש"י שלא להעלים שום דבר מהמיחלים לחסדו, וזה הראה לו במעשה דראובן ואחרי זה ויהיו בני יעקב שנים עשר היינו כי הקב"ה פתח לו סדר מנין השבטים איך הוא נמצא כי בכל פעם סדר אחר למנין השבטים פעם בכה ופעם בכה, ובכל סדר יש למוד בפני עצמו למי שפונה עצמו לדברי תורה ולכן עתה אחר מיתת רחל באו על הסדר הלז.

וזהו סדר השבטים כפי השתנות מנינהם. בששה עשר מקומות:

א. סדר תולדותם בפרשת ויצא: ראובן, שמעון, לוי, יהודא, דן, נפתלי, גד, ואשר, יששכר, זבולון, יוסף ובנימין.

ב. הסדר בבואו לאביו פרשת וישלח: ראובן, שמעון, לוי, יהודא, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין, דן, נפתלי, גד, אשר.

ג. סדר ביאתם למצרים פרשת ויגש: ראובן, שמעון, לוי, יהודא, יששכר, זבולון, גד, אשר, יוסף, בנימין, דן, נפתלי.

ד. סדר שברכם אביהם בפרשת ויחי: ראובן, שמעון, לוי, יהודא, זבולון, יששכר, דן, גד, אשר, נפתלי, יוסף, בנימין.

ה. הסדר שבפרשת ואלה שמות: ראובן, שמעון, לוי, יהודא, יששכר, זבולון, ובנימין, דן, נפתלי, גד, אשר, ויוסף היה כו'.

ו. בפרשת וארא: ראובן, שמעון, לוי.

ז. אנשים שנקבו לספור את ישראל בפרשת במדבר: ראובן, שמעון, יהודא, יששכר, זבולון, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר, גד, נפתלי.

ח. סדר מספרם למשפחותם בפרשת במדבר: ראובן, שמעון, גד, יהודא, יששכר, זבולון, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר, נפתלי.

ט. סדר הדגלים: דגל יהודה יששכר זבולון מזרח, דגל ראובן שמעון גד דרום, דגל אפרים מנשה בנימין מערב, דגל דן אשר נפתלי צפון.

י. סדר הנשיאים בקרבנותיהם בפרשת נשא: יהודא, יששכר, זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר, נפתלי.

יא. סדר מסע הדגלים בפרשת בהעלותך: יהודא, יששכר, זבולון, ונסעו בני וכו', ראובן, שמעון, גד, ונסעו הקהתים כו', אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר, נפתלי.

יב. סדר בפרשת שלח אשר שלח משה: ראובן, שמעון, יהודא, יששכר, אפרים, ובנימין, זבולון, מנשה, דן, אשר, נפתלי, גד.

יג. בסדר החלוקה בארץ בפרשת פנחס: ראובן, שמעון, גד, יהודא, יששכר, זבולון, מנשה, אפרים, בנימין, דן, אשר, נפתלי.

יד. נשיא אחד למטה ינחלו הארץ בפרשת מסעי: יהודא, שמעון, בנימין, דן, מנשה, אפרים, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי.

טו. בפרשת תבוא, אלה יעמדו לברך: שמעון, ולוי, יהודא, יששכר, יוסף, ובנימין.

ואלה וכו': ראובן, גד, אשר, זבולון, דן, נפתלי.

טז. הסדר שברכם משה בפרשת וזאת הברכה: ראובן, יהודא, לוי, בנימין, יוסף, זבולון, יששכר, גד, דן, נפתלי, אשר.

הרי ששה עשר פעמים נמנו בהשתנות במקומותם ומכל פעם נמצא למוד, וכנגד זה סדרו אנשי כנסת הגדולה ששה עשר שבחים באמת ויציב, והמשכיל יבין.

ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. בזו הפרשה התחיל הקב"ה להראות הברורין הדקין מאוד שבין ישראל לאומות העולם, כי קליפת אדום היא הגדולה שבכלן כי אין רק הבדל דק מאד בינה לבין ישראל. כי מיד אחר חיים של ישראל מתחיל חיים של עשו, כי בין ישראל לכל אומות העולם ניכר הבדל והפרש גדול ואפילו נגד ישמעאלים אף שהם זרע אברהם יש הפרש גדול כי מצד אמם אין להם שייכת בישראל, אבל נגד עשו לא ניכר שום הבדל והפרש לעין כי נראים כנקיים אגב אמן ורק רצון הבורא ית' היה שיעקב הוא הנבחר. וזה שנאמר (מלאכי א ב) הלא אח עשו ליעקב כו', אח משמע שהיו שניהם שווים והיינו בשעת זריעה שעדיין לא ניכר שום מעלה באחד על חבירו כי אז לא נמצא מצות ומעשים טובים גם לא חטא ועון, ושניהם מיצחק ורבקה. ואעפ"כ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי והיינו רק מרצונו יתברך כמ"ש (יחזקאל כג כ) אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים כו', והוא כי משעת זריעה מברר הש"י שזה טיפה כשרה של קדושה וזאת הוא זרמת סוסים. והנה אף כי על עשיו לא היה ניכר שום דבר רע מ"מ נמשל לחזיר (ויקרא רבה יג ה) והיינו דאיתא בגמ' (בכורות ח.) תפוח מגדל לס' יום וכנגדו חזיר מוליד לס' יום, כי אות ס' הוא כעין קשת וקשת הוא מבטח עוז, והיינו שהוא אומר שיש לו מבטח עוז בהש"י מאחר שנולד מיצחק ומרבקה כמו אנו כי ישראל נמשלו לתפוח (שבת פח.) אך הש"י הוא המברר שזה הוא רק גוון, וזה באמת דבוק בה'. ומי שמשכיל בשמות המלכים יוכל לראות זאת מפורש.

חלק שני

וישלח יעקב מלאכים לפניו. איתא במדרש (בראשית רבה עה א) לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו. אין הכוונה במדרש שיעקב לא עשה כראוי, רק ע"פ שמבואר בחלק ראשון (ליקוטי ברכות) שגדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, כיון שהתשוקה והתפלה להשי"ת הוא בלי גבול והלמוד הוא בגבול ולכן גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה. ולכן אף שראה יעקב שיסבול ממנו, אך ראה צמיחת הטובה בלי גבול שיהיה אח"כ מאלו הדברים לכן לא היה יכול להתאפק מלשלוח אליו.

וישלח יעקב מלאכים לפניו. זה שאמר הכתוב (ישעיהו סג ז) חסדי ה' אזכיר תהילות ה', כעל כל אשר גמלנו ה'. ורב טוב לבית ישראל אשר גמלהו כרחמיו וכרוב חסדיו וגו' וינטלם וינשאם כל ימי עולם. היינו שבעת ההוא עסק יעקב עם עשו על כל הששת אלפים שנה שישראל יהיו לרחמים לפני שוביהם, שזה שאמר לו יעבר נא אדני לפני עבדו וזה רומז על טובות עוה"ז עד ימות המשיח יקח עשו לחלקו, וזה נקרא לפני עבדו כמו שכתיב (דברים ז ט) שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור, ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו. אל פניו נקרא שיש לו תפיסה ואחיזה בטובה וסופו הוא להאבידו כדאיתא בזוה"ק (ח"א קעב.) ואני אתנהלה לאטי, אנא אסלק גרמי לההוא עלמא דאתי ולסוף יומיא כו' לרגל המלאכה, מאן מלאכה דא אספקלריא דלא נהרא כו' וכדאיתא בזה"ק (ח"ג קב.) א"ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא כו'. והיינו שסופו להאבידו, ושמר הברית והחסד מלשון (בראשית לז יא) ואביו שמר את הדבר, כמו שכתיב (תהילים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וזהו וישלח יעקב מלאכים "לפניו", וכן והעביר המנחה "על פניו", וסיים עד אשר אבא אל אדני שעירה כמו שכתיב (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה.

ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על קרא שם המקום סכות. להבין למה קרא שם המקום על שם המקנה שהוא טפל ולא על שמו שהוא העיקר, אכן בית ענינו הוא הגנה לאדם עד שאינו מרגיש מה הוא בחוץ, וסכות הוא הגנה קלושה. שבית רומז על קדושת אבות שמגין שלא מדעת וסוכה אף שהוא ג"כ רומז לקדושת אבות, כי כל הגנות ואורות מקיפים הם מקדושת אבות שרומז לקדושה קבועה, אכן רומז שהאדם ישתדל לדעת מפני מה נמצא בו קדושה קבועה הזו. וכדאיתא (אבות ג יד) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. וידיעה הזאת הוא כמו שכתיב (שמות לא יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם. וזה בא לו לאדם ע"י עבודה, ויעקב אבינו לא בטח על זכות אבות רק זה היה לו שלא מדעת, וזהו ויבן לו בית שהיה לו זכות אבות שלא מדעת, אך למקנהו עשה סכות היינו להשתדלותיו ולקניניו שזה נקרא בכל מאדך זה היה עיקר עבודתו לעשות הגנה מדעת וזה היה העיקר אצלו, לכן קרא שם המקום סכות.

איתא בתרגום יונתן. (בראשית נ יג) רישיה דעשו וכו' בנו עיטפיה דיצחק, הוא כדאיתא בזוה"ק (ח"ב לד.) דהכי אתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע רע, ולאהדרא גרמיה לטוב ודא איהו רזא דמיהמנותא.

בפרשה הזאת נכתב. כל הצער שהיה ליעקב בנסעו מבית לבן עד בואו ליצחק אביו, וגם אחרי כל צער נכתב נחמה שהשי"ת נתן לו להניח דעתו. אחר צרת עשו כתיב ויבא יעקב שלם, שלם בגופו ובממונו ובתורתו (שבת לג:), וגם כתוב ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל א-להי ישראל, שממנו נקבע בישראל שהשי"ת נקרא א-להי ישראל כמו שכתיב (דברי הימים א כט י) ויאמר דוד ברוך אתה ה' א-להי ישראל אבינו מעולם ועד עולם, ואחר צרת דינה כתיב ויאמר א-להים אל יעקב קום עלה בית א-ל ושב שם וגו', ויבן שם מזבח ויקרא למקום א-ל בית א-ל. ואחר אבילת אמו שכתיב ויקרא שמו אלון בכות ואיתא במדרש (בראשית רבה פא ה) באה ליה בשורתא שמתה אמו, כתיב אחר כן וירא א-להים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אותו, ואיתא במדרש (בראשית רבה פב ג) ברכת אבלים ברכו. ונאמר עוד ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. הענין שנכפל בפסוק הזה את הארץ, כי באמת למה קרא יעקב את האלון אלון בכות על מיתת אמו, על פי פשוטו למה בכה כל כך עליה הלא כבר מלאו ימיה והיתה זקינה, אכן כל המאורעות שהיו לאבותינו היו מראים על דברים גבוהים ורמים, ובעת שנתודע ליעקב ממיתת רבקה ראה חורבן הבית שני ובכה מאוד על זה, ולכן אמר לו השי"ת ההבטחה הזאת וכפל בפסוק הזה שני פעמים את הארץ, לרמוז על הפסוק הזה (ירמיהו לא כא) כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר, וזה נרמז לו בזה שנאמר לו ולזרעך אחריך אתן את הארץ, שזה רומז על הארץ החדשה לנחמו שלא יזנח לעולם ה'. ואחר צרת רחל נאמר ויט אהלה מהלאה למגדל עדר (כמבואר בחלק ראשון על פסוק ויסע ישראל ויט אהלו). ואחר צרת ראובן נאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, ואחר כל אלו ההרפתקאות שעברו עליו נאמר ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק, היינו למקום שמתייחדים שמים וארץ, ויעקב אבינו כל חפצו היה תמיד לבוא למגורי אביו כמו שכתיב (בראשית לא יח) וינהג את כל מקנהו וגו' לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען.

ואלה תולדות עשו הוא אדום. אחר אלו הברורים מתחיל בירורים בין ישראל לעשו (וכמו שנתבאר בח"א בד"ה ואלה מלכים), וגם בין ישראל עצמם. וזה מתחיל ממכירת יוסף שאז התחילו ברורים בין ישראל. וזה יהיה עד עת קץ, שכתיב (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. וסיים שם והיתה לה' המלוכה, שאז יתבררו ישראל בבירור השלם והיתה לה' המלוכה.