מ"ג שמות א ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג שמות · א · ה · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיְהִ֗י כׇּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַהֲוַאָה כָּל נַפְשָׁתָא נָפְקֵי יִרְכָּא דְּיַעֲקֹב שִׁבְעִין נַפְשָׁן וְיוֹסֵף דַּהֲוָה בְמִצְרָיִם׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה סְכוּם כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי יַרְכָא דְיַעֲקב שׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא עִם יוֹסֵף וּבְנוֹהִי דַהֲוָה בְּמִצְרַיִם:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויוסף היה במצרים" - והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף - הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו. 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם – וַהֲלֹא הוּא וּבָנָיו הָיוּ בִּכְלַל שִׁבְעִים, וּמַה בָּא לְלַמְּדֵנוּ? וְכִי לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא הָיָה בְמִצְרָיִם? אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ צִדְקָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף: הוּא יוֹסֵף הָרוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִיו, הוּא יוֹסֵף שֶׁהָיָה בְמִצְרַיִם, וְנַעֲשָׂה מֶלֶךְ, וְעוֹמֵד בְּצִדְקוֹ (שמות רבה א,ז).

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וַיְהִי — מלת "יְהִי" היתה ראויה להיות כמו "יִרֶב המשא עליו" (דברי הימים ב כה, כז); ובעבור היות בה"א מן הגרון, פתחו במלת "יהי" היו"ד הראשונה בקמץ קטן, "יֶהִי". והיה ראוי להיות היו"ד האחרון בשו"א נח נראה, כמו הבי"ת במלת "יִרֶב", והיה ראוי להיות "יִהֶי". רק יכבד על הלשון, על כן העלימוהו, וננקד הה"א בחירק. על כן "לו יְהִי" (בראשית ל, לד); "כי הוא אמר וַיֶהִי" (תהלים לג, ט). ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה תמיד, השיבו הטעם מלרע והניעו היו"ד בשו"א: "יהי כן ה'" (שמות י, י). על כן אין בבנין הקל פועַל שיהיה האות המשרת בשו"א, רק זאת הגזרה, וגזרת "ויחי יעקב" (בראשית מז, כח). והיה זה, כי השתים האותיות שלו שורש מאלה השתי גזרות, "ויחי", "ויהי", השתי האותיות הם מאותיות הנוח, והם יו"ד ה"א: "היה", "חיה". ובעבור כי אלה שתי האותיות הם מאותיות הנוח, פעמים שאינם נראים בסוף המלה, בא האות המשרת, שהוא היו"ד, עליהם בשו"א, ולא כן בכל הגזרות בבניין הקל:
יצאי ירך — רמז לקרוב אליו, אבר המוליד; כמו "להסך את רגליו" (שמואל א כד, ד). כי ששים ותשע היו, אך יעקב יחשב בראשונה, על כן כתב בתחילה "את יעקב", כמו שאמרנו למעלה (פס' א). ופרשה הראשונה "ויגש אליו" כתוב "יעקב ובניו" (בראשית מו, ח). והנה עם יעקב היו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש (ראו בראשית מו טו וראב"ע שם). והעד: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י, כב), כי נפש היתה ליעקב. ויוסף שהיה במצרים – במספר, הוא ושני בניו:

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהי כל נפש. בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם נפש כענין שכתוב (ויקרא ד) נפש כי תחטא, שבאורו על גוף האדם כי החטא איננו מצד הנפש, וכן בכאן הכונה בנפש שהוא גוף, וע"כ אמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף, עם יוסף שהיה במצרים, וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש, ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות, זהו שאמר ויוסף היה במצרים, הזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל.

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ויהיה". זאת שנית היו חשובים מצד שכולם לא היו רק ע' נפש, ואנשים חשובים כשהם מעט היו לכבוד ולתפארת, ג] היו נכבדים בעיני המצריים מצד שיוסף היה במצרים, הוא המושל על הארץ והם אחי המלך ומשפחתו:

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהי כל נפש. קרא לע' נפשות נפש אחד, לרמוז שהיה שלום ביניהם מתוך שלא היה בהם לשון הרע ודלטורין כאיש אחד שלבא לפומא לא גלי כך היה הדבר פקוד אצלם כל י"ב חודש, ואולי שגם מטעם זה נאמר יוצאי ירך יעקב, לומר לך מה ירך בסתר אף אצלם היה הדבר בסתר


ובני ישראל פרו וישרצו. לפי שכבר הזכיר שיוסף מת וכל אחיו וכל הדור ההוא, אבל מיתת יעקב לא הזכיר לפי שיעקב לא מת, וזה הזכות שהיו בני ישראל, היה קיים לעולם, ע"כ אמר ובני ישראל מצד היותם בניו של ישראל פרו וישרצו וגו', ומ"ש בני ישראל ולא בני יעקב לפי ששם יעקב גופני וישראל רוחני, כי כבר נסתלק החומריות מן יעקב

וירבו ויעצמו במאד מאד. הל"ל מאד מאד מהו במאוד, אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא מאוד כמ"ש (דברים וה) ובכל מאודיך. ז"ש ויעצמו במאד היינו בממון שנקרא מאד, באותו מאד נתעצמו מאד, ולפיכך חשב פרעה להביאם לידי עוני כמ"ש וישימו עליו שרי מסים, כי ע"י המס שיתנו יבואו לידי עוני, וע"כ נענש פרעה כי הבנין גרם לו להתמסכן, שנאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה וכארז"ל (יבמות סג, א) העוסק בבנין מתמסכן.

ותמלא הארץ אותם. הל"ל ותמלא הארץ מהם מהו אותם אלא שהארץ גרמה להם לפרות ולרבות כמו שביארנו למעלה על פסוק וידגו לרוב בקרב הארץ (בראשית מח, טז) בקרבה ממש כארז"ל (שמו"ר א, יב) שהיו המצרים מבקשים להרגם ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע והיו חורשים על גבם, ואח"כ מבצבצים ועולין שנאמר (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך כו', ולפי זה אלמלא לא היתה הארץ מכסה אותם לא היו רבים כ"כ, וא"כ הארץ גרמה להם שהיו מלאים כל כך, לכך לא אמר שהם היו ממלאים את הארץ אלא הארץ היתה ממלאה אותם, ונוכל לפרש עוד לשון וישרצו שאחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא הצדיקים שהיו מגינים עליהם, מאז נעשו שפלים כשרצים זוחלי עפר בעיני המצריים לכך נאמר וישרצו.

ויקם מלך חדש על מצרים וגו'. לשון קימה לא מצינו במלך, כי הל"ל וימלוך מלך חדש על מצרים מהו ויקם, ונראה לפי שלשון קימה שייך במי שקם על רעהו להרע לו, כמ"ש (בראשית ד, ח) ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. וכתיב (דברים כב, כו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כך מלך עריץ זה ע"י התחבולות אשר חישב לעשות לישראל נגד רצון האל ית', אע"פ שראה כי ה' עמהם במה שהיו פרים ורבים שלא כדרך העולם, מ"מ רצה להתחכם לו יתברך, ועי"ז גרם שהשיב ה' עמלם בראשם ע"י המכות עברה וזעם אשר שלח ה' בהם, כמ"ש (שמות י.ז) הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומתוך זה דומה כאילו הוא קם עליהם להביא על המצרים כל המכות ההמה.

ואמר אשר לא ידע את יוסף, כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון האל ית' היה עם יוסף לגדלו ודבר אלהינו יקום לעולם, כך פרעה אמר פן ירבה נגד רצון האל ית' שאמר כן ירבה, וחשב מחשבות עליהם ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים ועל קדקדם חמתו ירד


הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הוסיף מלת עם כי הל"ל הנה בני ישראל, גם מ"ש ויאמר אל עמו וכי עם כל העם דבר הל"ל ויאמר אל שריו וחכמיו, אלא כך אמר להם פרעה שלא יתכן שיהיו שני עמים מתנגדים דרים במדינה אחת, לכך נאמר ויאמר אל עמו בשביל עמו לומר כי אתם עם מיוחד בארץ, והנה עם בני ישראל כי גם בני ישראל הנה הנם נעשו לעם גם המה, בזמן מועט נעשו עם רב, אע"פ שעדיין אינן רבים ממנו מ"מ הוא עצום ממנו, גבורים בטבע כי כל תאומים דרכם להיות חלשים בטבע וכאן נולדו ששה בכרס אחד ואעפ"כ הם עצומים בטבע יותר ממנו, לפיכך הבה נתחכמה לו פן ירבה שנוסף על גבורתם בטבע יהיו ג"כ רבים ממנו, ואע"פ שבמלת ירבה עדיין אינו מבואר שהיו רבים יותר מהם, מ"מ חזר וביאר דבריו אחר כך ואמר והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, וכאילו אמר ונוסף גם הוא עלינו, ר"ל כבר המה עצומים ממנו ואם ירבו עוד אז יהיו גם נוספים עלינו, ומלת גם קאי על הגבורה, ומה שאמר על שונאינו כמי שתולה קללתו בשונאיו ואמר שיהיו רבים על שונאינו, ועיקר כוונתו לומר שיהיו רבים עלינו ולא רצ"ל עלינו לתלות הקללה בעצמו, ותלה בשונאיו לומר שיהיו רבים ונוספים על שונאינו, אע"פ שלענין הגבורה תלה בעצמו ואמר ועצום ממנו לפי שזה כבר היה, אבל הריבוי שעתיד להיות לא רצה לתלות בעצמו

ולפי שרז"ל דרשו (שמו"ר א, ט) הבה נתחכמה לו, למושיען של ישראל. נראה לפרש שגם תיבת ממנו קאי על הקב"ה, כדרך שדרשו (סוטה לה, א) בפסוק כי חזק הוא ממנו (במדבר יג.לא) כביכול אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, כן ועצום ממנו מוסב על הקב"ה ונו"ן של ממנו בחו"לם, ור"ל שכל חזקו של ישראל נמשך לו ממנו יתברך דהיינו ממקור ישראל, לפיכך הבה נתחכמה לו למקורם דהיינו למושיען.

או יאמר ועצום ממנו ממש. כי הם עצומים ממנו ית', כדאמרו רז"ל (מו"ק טז, ב) אמר הקב"ה אני מושל בכל ומי מושל בי הצדיק שנאמר (ש"ב כג, ג) צדיק מושל יראת אלוקים שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה ובודאי עיקר כחם ועוצם ידם בעבור שהם דבקים במצותיו ותורותיו ינצורו, ע"כ הבה נתחכמה לו ליתן ריוח בין הדבקים כי ע"י שנעשה אותם רעים וחטאים לה' סר כחם, כמו שפרשו המפרשים בפסוק וירעו אותנו המצרים ויענונו (דברים כו, ו) כי הל"ל וירעו לנו המצרים אלא נקט אותנו לומר שהמצרים עשו אותנו רעים וחטאים לה' וע"י זה ויענונו.

והנה דברי המפרשים אמת, שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים כמ"ש ביחזקאל (יחזקאל כה, ז) ואודע להם בארץ מצרים וגו' איש שקוצי עיניו השליכו וגו', אך בתורה לא מצינו רמז בשעת מעשה לזה ע"כ נ"ל פסוק זה האומר הבה נתחכמה לו היינו בנכליהם אשר נכלו להם, להחטיאם, וישימו עליו שרי מסים להעלות מס לכומרי ע"ז, כי זה דומה כאילו עבדו ע"ז ממש, כמו שפירש"י פרשת כי תבא בפסוק ועבדתם שם אלהים אחרים, (דברים כח, סד) לכך נאמר למען ענותו בסבלותם דומה ממש למה שנאמר וירעו אותנו המצרים ויענונו, שע"י שעשו אותנו רעים וחטאים מצאו מקום לויענונו כי אז יכלו לנו, כך אמר כאן וישימו עליו שרי מסים ליתן מס לע"ז למען ענותו כי נמשך מזה שיוכלו לענותם בסבלותם ע"י שסר צלם מעליהם כשיסורו מאחרי ה', ואולי שעל זה נאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. כי כל פסוק זה נראה מיותר, ויכול להיות שרמז בזה שע"י שהטילו עליהם שרי מסים דומה כאילו העבידום לע"ז, לכך נאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהעבידום לע"ז מתחילה בפה רך ע"י הסתה ופיתוי, ואח"כ בפרך לעבודה ממש ע"י הכרח לפיכך וימררו את חייהם, כי אצל הקב"ה נאמר (שם ל.כ) כי הוא חייך וגו', וע"י שסרו מאחרי ה' מררו את חייהם בעבודה קשה היינו בע"ז שהיא קשה ורעה, ואחר כך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה הרי סתם עבודה בשדה אמורה, ואח"כ אמר את כל עבודתם היינו גם עבודה שבעיר, ומה אני מקיים וימררו את חייהם בעבודה קשה, אלא שרמז על שטמאום בגילוליהם בעבודות זרות וקשות כאמור. ולפי שהיו בכלל מחטיאי הרבים שאין מספיקין בידם לעשות תשובה על כן הקשה ה' את לב פרעה ועבדיו, ובזה הותר הספק אשר נתחבטו בו הראשונים בענין קישוי לב פרעה.

ויקוצו מפני בני ישראל. פירש"י כקוצים היו בעיניהם, ורצה לומר שישראל נמשלו בעיניהם לקוץ מכאיב ולסילון ממאיר, ואין הלשון משמע כך שהרי נאמר מפני בני ישראל ואיך היו ישראל כקוצים מפני בני ישראל, ועוד ויקוצו בשורק לשון נפעל ומזה נראה שקאי על המצרים ולא על ישראל, ואם רצה לומר שהיה דומה כאילו נכנסו הקוצים בגופם הל"ל ויקוצו מן בני ישראל, ע"כ נראה לי שהמצרים נמשלו בעיני עצמם לקוצים כי מדרך העולם שעוקרין מן השדה הקוצים כדי לטעת במקומם נטיעה משובחת, וכמ"ש (תהלים פ', ט'-י') גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה פנית לפניה ותשרש שרשיה וגו'. רצה הקב"ה ליטע בא"י נטיעה משובחת דהיינו ישראל אשר כרם חמר ענו לה (ישעיה כז, ב), ולעקור משם האומות שנמשלו לקוצים, כך חשבו המצרים אחר שראו רצון האל ית' שעם ישראל פרו ורבו עד למעלה, ודאי רצון האל שיהיו ישראל נטועים בארץ מצרים, והמה יהיו כקוצים מושלכים מן הארץ זרה הלאה, כמ"ש ועלה מן הארץ ועלינו מבעי ליה אלא שתלו קללתן באחרים, וז"ש ויקוצו מפני בני ישראל שהיו נמשלו המצרים בעיני עצמם כקוצים המושלכים מן הארץ, מפני בני ישראל שיהיו נטועים במקומם.

דבר אחר, ויקוצו מפני בני ישראל כדמסיק ברבתי פרשה זו (ב.ה) למה נגלה הקב"ה למשה בסנה, ר' יוסי אומר מה הסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס בתוכו אינו יוצא בשלום כו', ע"כ אמר ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים אלו, שהעוף כשנכנס בתוכו הוא נכנס בנקל וכשרוצה לצאת אינו יכול מפני המדקרות של הקוצים, כך המצרים הכניסום בשעבוד בקלות בפה רך ואח"כ בפרך כי לא הניחום לצאת מן השעבוד, לכך סמך לפסוק ויקוצו ב"פ בפרך שנזכרו בפ' כי המה ממש מענין ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים כסוחים מפני מה שעשו בבני ישראל לכך נאמר מפני בני ישראל.

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו'. יש אומרים שהמילדות היו מצריות וכאילו אמר למילדות את העבריות, דאל"כ מאי רבותיה דקאמר ותיראן המילדות את האלהים ורז"ל אמרו (סוטה יא, ב) שפרה זו יוכבד ופועה זו מרים כו', ויש להתבונן דלמא אפכא שפועה יוכבד ושפרה זו מרים ומה הגיד לנו הכתוב בזה שנשתנה שמם, ונ"ל שפועה לשון דבור וזה מורה ממש על מרים שהיתה נביאה כארז"ל (מגילה יד, א) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן. שהיתה מתנבאת עתידה אמי שתלד בן המושיע לישראל, ובפר' וארא (שמות ז, א) פירש"י שנבואה לשון דבור נגזר מלשון בורא ניב שפתים. יוכבד היינו שפרה על שם שחזרה לשופרה ונערותה בהיותה בת ק"ל שנה כי אז היתה שופרה מעין שופרה של ימי נערותה, כמו שקרה לשרה וגם נס זה היה מופת שיולד ממנה בן מושיע לישראל, כי לא בחנם נעשה לה נס זה. ועל כן הגיד לנו המקרא לומר ראה כי נבערה עצת פרעה וכל חרטומיו, כי קרא למילדות אשר נקבו בשמות שפרה ופועה המורים על הגואל שיצא מהם, והם הם מולידי הגואל ואיך ימיתו בניהם ממש, ופרעה לא הרגיש בשינוי שמותם אלו לומר הלא דבר הוא, ועוד הגיד לנו הכתוב שמותם כי המה הוראה על שלא היו מסופקים בגאולה כי היה להם מקום לספק בה כמ"ש ביחזקאל (יחזקאל כ, ח) ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים, ושמות אלו מורים על לידת הגואל ומטעם זה לא עשו כאשר דבר אליהם פרעה, כי אילו היו מסופקים אולי היו מסכימים לגזרת פרעה כי טוב להם שימותו קטנים ממה שילדו לריק ולבהלה ויהיו כל ימיהם בצרה ושעבוד,

ומ"ש ואם בת היא וחיה. שנראה מיותר נראה כדי שלא יבינו אם בן הוא לשון אע"פ, כמו ואם יהיה היובל שפירושו אף אם יהיה היובל, כך יכולין להבין לשון אם בן הוא אף בן הוא שיש בו צורך בעבודה, מ"מ תמיתון אותו ומכל שכן הבת, ת"ל ואם בת היא וחיה

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהי כל נפש וגו' ויוסף וגו'. צריך לדעת למה אמר ויהי לשון צער, ואם על הגלות, אין זה מקום הדבר. גם צריך לדעת אומרו כל. עוד, למה הוצרך לחזור להודיע מנין יוצאי ירך יעקב, וכבר השמיענו וידענום. עוד, מה הודעה זו כדבר חדש ויוסף היה במצרים.

ואולי, שיכון הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ל"ו), שעתיד היה יוסף להעמיד י"ב שבטים, ומי סבב שלא העמיד אלא ב'? הוא פגע רע שפגעתו אשת פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו. ע"כ.

הא למדת שזולת זה הי' יוסף מעמיד י"ב שבטים, והוא אומרו ויהי לשון צער, שמצטערת התורה על שלא היו בין הכל אלא שבעים נפש, והוא אומרו כל נפש וגו', ונתן הטעם לדבר שלא היו אלא ע׳, ואמר: ויוסף היה וגו' ודין גרמא שלא היו, יוצאי ירך יעקב אלא ע' נפש שזולת זה אם לא ירד יוסף למצרים היה יוסף מעמיד י"ב שבטים והיו בני יעקב שמונים ענפים, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים יחד.

עוד יכוין הכתוב באומרו כל נפש וגו' ויוסף וגו', לומר כי כללות ענפים אלו כולם שוים לטובה באין הבדל ביניהם, כולם צדיקים, כולם חכמים, כולם בלב שלם זה על זה, וכאלו כולם נפש אחת.

והודיע חידוש ורבותא גדולה היא לצד יוסף שהיה במצרים, ומן הטבע יהיה משתנה מהשואת האחים: בין לצד האחוה, כי לא יתכן שיהיה שוה ברצון כהשואת כולם, לצד מה שעשו לו שמכרוהו ונתאכזרו עליו, ואיך לא יהיה קצת שינוי בינו לבין כולם, בין לצד הצִדקות, כי היה נתון בכור הטומאה והאחים היו בארץ כנען ומסוככים באילן הוא יעקב אביהם, ועל כל פנים ישתנה קצת. ואף על פי כן מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר הע' וכהשואת כולם יחד ליקרא נפש אחת, בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה, בין לענין הצדקות וטהרת הנפש שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ויגש מו ל) אמותה הפעם וגו':

(ו - ח) וימת יוסף וגו' ובני ישראל וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין חזר פעם ב׳ להודיע מיתת יוסף, וכבר השמיענו (סוף ויחי) וימת יוסף בן וגו'. עוד צריך לדעת כונת הודעת הכתוב שמתו האחים וכל הדור. עוד, מה קשר יש בין מיתת האחים והדור לאומרו ובני ישראל. והנה המגיד של מהרי"ק הגיד לו טעם סמיכות זה והוא דרך סוד. עוד צריך לדעת טעם אומרו כסדר זה: ובני ישראל וגו', שאם בא להודיענו פריית ורביית בני ישראל, היה לו לומר כסדר זה: ויפרו וישרצו וגו' בני ישראל:

אכן ב' כתובים הבאים כאחת להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסיבותיו, והם במספר ד'.

הא', מיתת יוסף, שאם היה יוסף קיים יספיק שלא ימשלו בהם המצריים. הא למדת שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים.

ב', מיתת האחים, שכל זמן שאחד מן האחים קיים היו המצריים מכבדים אותן, וכמו שפירשו ז"ל (סוטה דף יג.) בפסוק (בראשית נ', י"ד) וישב יוסף וגו' ואחיו וגו' אחר קברו את אביו, יעויין שם דבריהם.

ג' מיתת כל הדור, פירוש, כל הע' נפש, שכולן היו חשובין בעיניהם ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם, או לצד שהיו בני דעה ואין מציאות למצריים להתחכם חכמתם שמתחיל בפה רך, כי היו בני הדור ההוא חכמים ויכירו החכמה ולא יקבלו עשות להם דבר בשום אופן.

ד', ובני ישראל וגו', כי אם לא היתה ההרגשה הגדולה שפרו וישרצו וגו' במאוד וגו' ותמלא הארץ וגו' לא היו נותנים לב לבקש תחבולות, אלא ההרגש הגדול הוא הסובב באמצעות העדר המונע שהוא יוסף ואחיו וכל הדור,

ובזה נתיישב אומרו: ובני ישראל ולא אמר ויפרו וגו', כי לא בא להודיע ענין הרבוי אלא להודיע כי הוא זה סובב הגלות: ועוד, ויקם מלך חדש וגו', וזולת אחת מכל דברים הסדורים לא היה השעבוד. ולמ"ד (סוטה דף יא.), ״חדש״ - שנתחדשו גזרותיו, הסיבות הקודמות הם סבוהו לחדש דעתו משונה מקדם, והבן.

והנה לפי פשטן של דברים: יגיד כי כל עוד שהיה אחד מהדור ההוא קיים, היה מונע השעבוד.

וקשה: אם כן לא היה לו לומר הכתוב אלא: ״וימת כל הדור ההוא״, שאפילו כל ימי א' מהדור לא היה שעבוד, ולא היה צריך לומר לא מיתת יוסף ולא מיתת אחיו, דקל וחומר שלא יהיה השיעבוד בימיהם. ואפילו לדבריהם ז"ל (סדר עולם רבה פ"ג), שאמרו: כל זמן שאחד מהשבטים קיים לא היה השעבוד, קשה: למה הוצרך להזכיר מיתת יוסף? ק"ו הוא מהאחים.

ואולי, כי יכוין הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר: כי במיתת יוסף ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים ונעשו שוים להם; ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים אבל לא היו משתעבדים בהם; ובמיתת כל הדור התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם, אשר ראו הפלגת ריבוים של ישראל שנתמלאת[2] ארץ מצרים בהם.

ואם תאמר: והלא רז"ל לא אמרו אלא "כל זמן שאחד מן השבטים כו'". ולדברינו אפילן מן השבעים.

דע, כי דבר זה לא הוחלט לרבותינו ז"ל, וזה לשון רבותינו ז"ל בסדר עולם (שם): משמת לוי עד שיצאו ישראל מצרים קי"ו שנה אין שעבוד יתר עליו, ולא פחות מפ"ו כשנותיה של מרים שנקראת על שם המרור. ע"כ. הרי כי אין הכרעת דבר שמשמת לוי שהוא אחרון שבשבטים התחיל השעבוד.

ופשט הכתוב אני רואה, שלא אמרו: הבה נתחכמה לו, אלא אחר מיתת כל הדור ההוא והשוהו הכתוב לכל אחיו:

<< · מ"ג שמות · א · ה · >>


  1. ^ לשון מילוי.
  2. ^ לשון מילוי.