מ"ג בראשית לו כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית לו · כד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואלה בני צבעון ואיה וענה הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר ברעתו את החמרים לצבעון אביו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאִלֵּין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דְּאַשְׁכַּח יָת גִּבָּרַיָּא בְּמַדְבְּרָא כַּד הֲוָה רָעֵי יָת חֲמָרַיָּא לְצִבְעוֹן אֲבוּהִי׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִלֵין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דְאַרְבַּע יַת עֶדְרַיָא [צ"ל ערוציה] עִם אַתְנִי וְלִזְמַן אַשְׁכַּח יַת כּוּדְנַיְיתָא דִי נְפָקוּ מִנְהוֹן כַּד הֲוָה רָעֵי יַת חַמְרַיָיא לְצִבְעוֹן אָבוּי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואיה וענה" - וי"ו יתירה והוא כמו איה וענה והרבה יש במקרא (דנייאל ח)תת וקדש וצבא מרמס (תהלים עו) נרדם ורכב וסוס

"הוא ענה" - האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון וכאן הוא קורא אותו בנו מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה

"את הימם" - פרדים הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם (חולין ה) ולמה נקרא שמם ימים שאימתן מוטלת על הבריות דאמר ר"ח מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה (והלא קא חזינן דחיה אל תקרי וחיה אלא וחיתה כי המכה לא תתרפא לעולם ברש"י ישן) ולא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי אלא מפני תמנע ולהודיע גדולת אברהם כמו שפירשתי למעלה

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואיה וענה — פירוש הוי"ו, כפ"א רפה בלשון ישמעאל. ובדברי הימים איננו.

הימם — אמר המתרגם, "גבורים", כמו "האמים לפנים" (דברים ב, י). כי ימצא האל"ף שיתחלף ביו"ד, כמו "תתימרו" (ישעיהו סא, ו).

ויאמר הגאון שהם פרדים, ופירוש מצא — הרכיב. ויתכן להיות מצא, שהוא מצא בתחילה זאת החכמה, כי מין אחד עם מין אחר לא יולידו. ויחזיק זה הפירוש, שאמר הכתוב: ברעותו את החמורים; ואילו היו הימים צמחים כאשר פירשו רבים, מה טעם להזכיר החמורים?:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואלה בני צבעון ואיה וענה" - הוי"ו יתירה וכן עבד אביך ואני מאז ועתה ואני עבדך (טו לד) דין שניהם אני ואלה ראשי בית אבותם ועפר וישעי (דהי"א ה כד) וכמוהם רבים והנה צבעון זה הוא הבן השלישי לשעיר החורי והוליד שני בנים אלו איה וענה וסיפר הכתוב כי ענה זה בן צבעון הוא אותו ענה שמצא הימים במדבר ברעותו החמורים של צבעון אביו להבדיל בינו ובין ענה דודו אחי צבעון אביו וזה ענה בן צבעון הוא חמיו של עשו

"אשר מצא את הימים" - כדעת מקצת רבותינו בתלמוד (פסחים נד) הם הפרדים וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו ואין כן בשאר מיני הכלאים ואמר במדבר ברעותו החמורים כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות והרביעם עם הסוסיות והולידו ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו והיה נודע במעשה ההוא ועל כן יתארהו בו ואונקלוס תרגם גבריא והנראה מסברתו כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים לפנים עם גדול ורם כענקים (דברים ב י) ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו והוא היה במדבר ואין עוזר לו ותמצא ידו להם והציל מידם והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט) ולא המציתך ביד (שאול) דוד (ג ח) או יאמר שמצא אותם ונצל והיה נודע בגבורה הזאת ונכון הוא