כלי יקר על דברים/פרשת דברים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: כלי יקר על דברים א (עריכה)

פסוק א[עריכה]

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר אל כל ישראל כאחד וכי אפשר שיוכל לדבר עם ס' רבוא איש בפעם אחד, ולא מצינו לשון זה בכל המקרא כ"א כאן ובפר' הקהל שנאמר (דברים לא, יא) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, ואמרו רז"ל (סוטה מא, א) שהיה קורא המלך מן אלה הדברים והלאה, כי בודאי יש יחוס ודמיון ביניהם כי בכל התורה נאמר בני ישראל וכאן נאמר ישראל וכי אל ישראל דבר והלא אל בני ישראל דבר כל דבריו.

והנה קרוב לשמוע שבכ"מ שמזכיר בני ישראל, הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו. ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם ע"כ זרזם משה ע"ז, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו ית' גלוי לפניהם מי גלוי. וכן האשימם הנביא באמרו (ירמיה ב, ח) ואחרי לא יועילו הלכו. שתלו העדר התוכחה בטענת שלא יועיל להם כי לא אבו שמוע, וזה באמת אינו טענה כי עכ"פ המוכיח יעשה את שלו. ומ"מ למד אותם דרך התוכחה כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש באופן שלא יבין דבריו כ"א זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט. לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת המה הדברי מוסר שבפר' זו והמה נגד כל ישראל, כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה באופן שלא יכנס כ"א באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר וזהו הרמז באלה הדברים אשר דבר משה אל כל הגדולים אשר בשם ישראל יכונו, ומה דבר להם היינו במדבר בערבה וגו' ר"ל ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז כי זה סבה גדולה לקבלת התוכחה.

וי"א כי דווקא אל הגדולים שקרא ישראל דבר ברמז מחמת הכבוד, אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל. דהיינו ההמון עם ולהם לא חלק כבוד אלא בפירוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל, ואע"פ שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דבר ברמז מ"מ מאחר שלא הוכיחום תלה האשמה בהם ברמז. ונ"ל ליישב בזה מה שהקשו המפרשים למה לא נאמר ויהי בארבעים שנה בתחילת הפר'. לפי שעיקר טעם של הודעת זמן זה טעמו להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ר"ל שמא היום או מחר יהיה לו מקום לומר אל המוכיחו טול קורה כו' (ערכין טז, ב) ודבר רע כזה אם הוא אפשרי להמצא אצל כלל ההמון עם, מ"מ כל איש חיל רב פעלים בל ישא על שפתיו דבור כזה. לפיכך תוכחה ראשונה שהיתה אל הגדולים לבד לא הוצרך לכתוב זמן זה כי אפילו בשאר זמנים תוכחה להם טובה כי לא יבעט לומר טול קורה כ"א העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, וכל איש ירא אלהים לא ישמע על פיו דבור כזה, ועוד שדווקא התוכחות שנאמרו בפירוש מן ויהי בארבעים שנה וגו' והלאה בהם יש לחוש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו לאמר טול קורה כו', אבל תוכחה ראשונה זו האמורה ברמז אין לחוש לזה כי כל אחד יכול לעשות את עצמו כלא יודע.

ד"א תוכחה ראשונה לפי שמשה מעצמו אמרם ע"כ הזכירה ברמז, כי היה ירא פן יכוה בגחלתן כאשר קרה לו כשאמר שמעו נא המורים (במדבר כ, י) אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם הוצרך לומר דברים כהווייתן.

בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין אין לו שחר וישוב כלל לפירוש רש"י, ועוד קשה למה לא הזכיר לפחות ברמז ענין מי מריבה כמ"ש (תהלים קו, לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם א"כ הם היו מקציפים לה' ולמה לא זכרו משה בכלל כל הכעסים שהכעיסו אלא ודאי שרמז להם בלשון בין ובין כי בפארן היה מעשה המרגלים ותופל ענינו שתפלו על המן ואמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא, ה) וביני ביני קרה ענין מי מריבה ואע"פ שמחלוקתו של קרח נכתב אחר מעשה מרגלים מ"מ קדם לו שהרי רש"י פירש וחצירות זה מחלוקתו של קרח שהיה בחצירות וכתיב (במדבר יב, טז) ויסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן. ומשם נשתלחו המרגלים ש"מ שבין מעשה מרגלים שבפארן ובין מעשה תופל לא היה בידם כי אם מה שהקציפו על מי מריבה כאלו אמר זכרו המעשה שעשיתם בין ב' גבולים אלו, וזהו רמז תוך רמז לפי שגם משה חטא בזה והיה מתירא פן יאמרו לו טול קורה כו' על כן הבליע חטא זה בקודם ובמאוחר כי מהם לקח ראיה שהמה היו סבה, ועיקר החטא תלוי בכם כי ראו מה שעשיתם בפארן שאמרתם נתנה ראש ונשובה מצרימה, (שם יד, ד) וכן בתופל אמרתם למה העליתנו ממצרים. (שם כא, ה) וכן במי מריבה אמרתם ולמה העליתני ממצרים (שם כ, ה). מזה ראיה שכל עבירה גוררת עבירה בכיוצא בה והקודם והמאוחר מורה שגם חטא זה שנעשה ביני ביני יש לתלות בכם ולא בי.

בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין מקום אתי להוסיף שנית ידי ולפרשו על מה דביני ביני בין י"ז בתמוז לט' באב, כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו, כי מה שפירש"י שתפלו על המן אין לו דמיון במקרא ויותר היה נכון אם היה רש"י מפרשו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו, ו) כי כל דבר שאין בו טעם נקרא תפל וזה היה מסכים לדברי רש"י. אבל לפי דרכנו קרוב לשמוע שמעשה העגל רמז בתפל, כי מצינו לשון זה בע"ז בכמה מקומות, בירמיה כתיב (ירמיה כג, יג) ובנביאי שומרון ראיתי תפלה הנבאו בבעל וגו'. וכתיב (איכה ב, יד) נביאיך חזו לך שוא ותפל וגו'. וכן יחזקאל קרא אותם טחי תפל (יחזקאל יג, יא) וכן אמרו עושי העגל אלה אלהיך ישראל. (שמות לב, ד) ובזה נתנו תפלה לאלהים וזה היה בי"ז בתמוז ובו ביום נשתברו הלוחות, ובקיעת אבנים אלו הוקבע לדורות כי בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה ובין ב' גבולים אלו ישראל רובץ בין המשפתים וזהו לשון בין ובין הנאמר כאן וכמ"ש (איכה א, ג) כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כי בין חטא העגל ובין חטא המרגלים כרע רבץ ודוחו לא יוכלו קום כי בדרך הטבע אין הצלה מפני עקת אויב כ"א באחד משני דרכים או בשניהם כאחד, הן מצד השגחת הש"י המציל לכל הדבקים בו אף אם אינן עצומים בטבע מ"מ כשהן מקיימין ואהבת את ה' אלהיך. הגורם הדביקות בהש"י אז הוא מציל לכל הדבקים בו, הן מצד הטבע כשהן מקיימין ואהבת לרעך כמוך. אז איש את רעהו יעזורו אף אם הם חוטאים וסר ה' מעליהם מ"מ יש להם קצת תקוה בדרך הטבע אם לא תתנגד להם המערכה.

ובב' זמנים אלו אבדו ישראל שניהם כאחד, וא"כ אל מי ינוסו לעזרה, כי בי"ז בתמוז שעשו העגל בו ביום נזורו אחור ופנו אל הש"י עורף ולא פנים בחודש שמזלו סרטן שדרכו לילך לאחוריו כך נזורו אחור ואז אבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובט"ב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל כמ"ש (דברים א, כז) ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו וגו' פירש"י מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך. (ילקו"ש דברים תתה.) כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם א"כ ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו, ותהר צרה זו ותלד מדה רעה זו אשר החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היה שנאת חנם בין נשיאי ישראל, ובבית שני פשתה הנגע בין כל ישראל כדאיתא ביומא (דף ט:) וזה היה בחודש אב שמזלו אריה כי כל אחד דמיונו כאריה יכסוף לטרוף את חבירו ואז אבדו גם ההצלה הטבעית כי אם אין אהבה ביניהם ואין אחד סומך ועוזר לחבירו מי יקום יעקב כי קטן ודל הוא (עמוס ז, ב) נמצא שבין גבולים אלו נתפרדה החבילה מכל וכל כי סרו מהר מן ה', וסרו גם איש מעל אחיו, ונמצא שי"ז בתמוז וט' באב גדר מזה וגדר מזה ואין דרך לנטות ימין ושמאל לפיכך כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כל משמע אפילו רודף כל דהו חלוש יוכל להם כי בזמן אחד נאצו את קדוש ישראל חללו קדושת ישראל התלוי באחדות האומה, ובזמן שני נזורו אחור מן השכינה ואל מי ינוסו לעזרה.

ע"כ אמר משה בתוכחה זו, ראו כי אתם עומדים בין שני גבולים אלו בין המצרים מצד מעשה פארן ומעשה תופל וכדי לזרזם על התשובה אמר כן כי אם לא ישובו אז מעשה של פארן יקבע להם בכיה לדורות כי בו מאסו בארץ הקדושה על כן יהיה דינם לגלות ממנה כאשר באמת גלו בט' באב. ובמעשה תופל יסבבו בקיעת העיר בי"ז בתמוז וביני ביני ירבצו בין המשפתים ואויב כל דהו ירדפם. ולפירוש זה צריכין אנו לומר שמלת ולבן רמז על שחלקו על המן שהיה לבן כפירוש רש"י ודי זהב רמז לחטא בני גד וראובן שהיה ממונם חביב עליהם יותר מגופם אע"פ שהיה להם די.

ובחבורי עיר גבורים פרשנו על צד הרמז, פסוק אחד עשר יום מחורב. על י"א יום שמתאבלים על חורבן בהמ"ק בשנה, והיינו ט' ימים של חודש אב וי"ז בתמוז וי' בטבת. ויען כי הוא רחוק מפשוטו קצרנו בזה אבל לשון בין ובין סובל פירוש זה אף בדרך פשוטו.

פסוק ו[עריכה]

רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם

זו תוכחה ראשונה, על שהאנשים שנאו את הארץ, ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ, מקום מיוחד לקיום המצוות.

ורב לכם הוא מלשון "רב לכם בני לוי" (במדבר טו ז), כלומר: המעט הוא המרד והמעל הזה? כי רב הוא באמת לכם עניין שבת ישיבה של קבע בהר הזה.   פנו, הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם, כי משם נוצר חומר של אדם הראשון; כדרך שאמר לאברהם: "לך לך" (בראשית יב א).

ולקמן עשה פירוש מבואר לתוכחה זו, ואמר: "ונסע מחורב ונלך את כל המדבר" וגו' (דברים א יט). והיה לו לומר "ונפן ונסע מחורב", כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם: עדיין בפחזותכם קיימיתון? כי אני אמרתי: פנו וסעו, שכשתלכו מן הר חורב – מקום שלמדתם עליו תורה – תפנו פניכם אל הארץ, מקום שמירת התורה; כי לא המדרש עיקר, אלא המעשה. ואתם, בלכתכם מחורב – רוח אחרת היתה עמכם, ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה; ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם, ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ.

לכך אמר: "ונסע מחורב ונלך את כל המדבר", כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ; שהרי המרגלים אמרו: "נשובה מצרימה" (במדבר יד ד). אבל אחר מעשה המרגלים, שיעד להם עונש גדול, חזרו בתשובה שלא בטובתם, ושם נאמר: "ונפן ונסע" (דברים ב א).


ויש אומרים, שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, ועל זה אמר: רב לכם, כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם, אלא כימים רבים של צער. וזהו רב לכם, שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה, לכם ולא לי.

ונראה ליישב בזה מה שאמר: באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו (דברים א כ), מדקאמר לנו, היה לו לומר: "באנו עד הר האמורי"! אלא כך אמר: אתם באתם עד הר האמורי ולא אני, כי אתם הסעתם דעתכם ומחשבותכם מכל וכל מן הר חורב; אבל אני – תמיד מחשבתי משוטטת שמה, כאילו עדיין אני שמה, כי המעמד הנכבד ההוא לנגד עיני הוא תמיד.

פסוק ט[עריכה]

ואומר אליכם בעת ההוא לאמור. בעת ההוא מורה באצבע על הזמן שאמר להם, בואו ורשו את הארץ. כי ראיתי שבזמן ההוא צורך שעה במינוי הדיינים כי זכות זה יספיק לכם להושיב אתכם על האדמה כמ"ש (דברים טז, כ) צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ. פירש"י כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. וכן פרשנו למעלה פר' יתרו (יתרו יח.כג) פסוק וכל העם על מקומו יבא בשלום. מדלא קאמר ישב בשלום ש"מ שמדבר במקום שעדיין לא באו שמה, ומדלא קאמר איש על מקומו ש"מ שמדבר במקום המיוחד לכל העם בכללו וזה כל א"י בכלל שכל ישראל ירשוה בזכות מינוי הדיינים, לכך אמר הבו לכם אנשים את"ל שלא תרצו לעשות בגיני להקל מעלי, מ"מ תעשו לכם להנאתכם כדי שתרשו את הארץ. ועוד שנאמר (שמות יח, יח) נבול תבל גם אתה גם העם לכך נאמר הבו לכם אם לא למעני.

ומה שנאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם. ואחר כך אמר איכה אשא לבדי טרחכם וגו'. יש לפרשו בשני פנים. האחד הוא, שלשון לא אוכל מורה על הדבר הנמנע ובלתי אפשרי כלל, ולשון איכה אשא מורה על דבר אפשרי אך שאינו מן הראוי לעשותו, ולא אוכל משמע גם להבא כי בזמן ההוא באשר הוא שם היה הדבר אפשרי ולא נמנע, כמו שפירש"י אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל אדם שהוציאם ממצרים כו' ואם כן בדור ההוא כפי המספר אשר היו בעת ההיא ודאי היה יכול, אך שאם יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים אזי יהיה ודאי הדבר נמנע, וכשאמר איכה אשא לבדי אמר כן על הזמן ההוא אע"פ שהוא אפשרי מ"מ אינו מן הראוי, וכשאמר לא אוכל אמר סוף סוף להבא לא אהיה אוכל לשאת לבדי ונתן טעם לדבר כי עכשיו ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכס היום ככוכבי השמים לרוב, וזכותכם לבד מצד שהוא אלהיכם העמיד אתכם על שיעור מספר זה ואותו סך אוכל לסבול, אמנם כשיצטרף אל זה גם זכות אבות מצד שהוא אלהי אבותיכם ודאי יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. ועל זה הזמן הראוי לבא בכל עת אני אומר סופי שלא אוכל כלל, וגם עכשיו אינו מן הראוי ועל ההוה אני אומר איכה אשא לבדי וגו'.

השני, מסכים לפירש"י שפי' ה' אלהיכם הרבה אתכם. נטל העונש מכם והטילו על הדיינים, והדין דין אמת כי זה המחזיק הממון שלא כדין סובר שהדין עמו מאחר שהדיין פוסק לו כן הרי באמת הוא שלו וע"כ דין היא שהדין קיים והדיין נושא אלומותיו של זה. ונראה שלכך אמר והנכם היום ככוכבי השמים שהם קיימים וקיום זה בא לכם מצד שה' אלהיכם הרבה והגדיל אתכם והטיל עונש שלכם על הדיינים ועל זה אמר ג"כ ואשמם בראשיכם שאשמת העם תלוי בכ"מ בראשיהם כי ענין הדיינים בנין אב לכל התורה. ועל העונש אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם לא אמר שאת טרחכם ומשאכם לפי שהנושא ענשו של זה דומה כאילו נשא עצמותו עליו והעונש לא אוכל שאת כלל כי ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' וכפירש"י. אבל אח"כ אמר על נשיאת טרחם ומשאם וריבם אע"פ שהוא אפשרי מ"מ אינו מן הראוי ועליו אמר איכה אשא לבדי וגו'.

פסוק יג[עריכה]

הבו לכם אנשים וגו'. מתחילה תלה בהם בישראל שיהיו ממונים מהם, ואח"כ אמר ואשמם בראשיכם משמע שמפי משה יהיו ממונים, ועוד בי"ת של בראשיכם מה טיבו כי הל"ל ואשמם ראשיכם. ורז"ל דרשו (ספרי א.יג) שאשמת העם תלויה בראשיהם. אמנם צריך לפרש זה כפי הפשט ואומר כי הראשים שהזכיר אינן הדיינים כ"א נשיאי השבטים, ואמר משה אתם יש בידכם כח למנות דיינים שיהיו רודים בשבטיכם אבל אין בכם כח להשליטם גם על הנשיאים כי אם אני, וע"כ אמר אתם הבו לכם אנשים כו' לשבטיכם שיהיו רודים בכל שבטיכם ואני אשימם גם בראשיכם שיהיו רודין גם בנשיאים שהם ראשיכם.

פסוק טז[עריכה]

ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. מהו לאמר למי יאמרו השופטים זה, ובעת ההיא מיותר לגמרי. ונראה שהזהירם על עינוי הדין אלא בעת ההיא לאמר באותו עת שברור לדיין להיכן הדין נוטה מיד יאמר פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. ומה שפירש"י מכאן הוו מתונים בדין, אולי גם רש"י סובר שמשמעותו להזהיר על עינוי הדין, ומכל מקום למידין מזה גם להיות מתון בדין דאל"כ לשתוק קרא מיניה אטו ברשיעי עסקינן המענים את הדין בחנם אלא ודאי שכל דיין צריך להיות מתון בדין ויש לחוש שעי"ז יבא לידי עינוי הדין וישהה יותר מן הראוי על כן אמר בעת ההיא לאמר. ויכול להיות שדעת רש"י לפרש ואצוה דוגמת מ"ש פר' ואתחנן (דברים ד, כג) ועשיתם לכם תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך. פירש"י צוך שלא לעשות ויהיה צוך לשון אזהרה שהזהירך שלא לעשות, כך ואצוה את שופטיכם הוא לשון אזהרה ר"ל הזהרתיך על בעת ההיא לאמר שלא יחתוך הדין מהרה בעת ההיא אלא יהיה מתון בדין והוא ענין נכון מצד הלשון.

פסוק יח[עריכה]

ואצוה אתכם בעת ההיא וגו'. פירש"י אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות והם בספרי זכרם הרא"ם ומכללם הוא שדיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, ונראה שע"ז אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון. ומקרא מסורס הוא וכאילו אמר ואצוה אתכם כל הדברים אשר תעשון בעת ההיא, או ביום שלאחריו. ועל זה האשימם הנביא באמרו (ישעיה א, כא) מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, כי בדיני נפשות מלינין החובה, וגומרין לאלתר הזכות, והם החליפו השטה צדק ילין בה אם היה נראה להם שהוא צדק בדינו אז ילין בה היו מלינין הזכות אולי ימצאו לו חובה, ועתה מרצחים אם היה נראה בעיניהם באותו יום לחובה אז ועתה תיכף בלא לינה היו מוכנים לרצחו ולגמור דינו לחובה.

ועדיין קשה לי על פירוש זה, למה אמר ואצוה אתכם הל"ל ואצוה את שופטיכם. ונראה ליישב זה על דרך שמצינו (בסנהדרין ח.) שדרש ר"נ בר יצחק מה שנאמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. היינו ושמעתיו מפי הגבורה ונכון הוא כי איך יתלה משה איש עניו בעצמו, ועדיין לא הזכיר משה שאחר שישמע מפי הגבורה ישיב להם מה דבר ה', ונראה שעל זה אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון, ומקרא זה מחובר אשלמעלה כי הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ואני אמליך בגבורה ושמעתיו ואחר שאשמע מפי הגבורה ואצוה אתכם, ר"ל אשיב לכם תשובה תיכף בלי איחור אלא בעת ההיא אשר תשאלו ממני אשיב לכם את אשר תעשון, ואל תחשבו מי יודע אם לעת כזאת אגיע למלך מלכי המלכים לשאול ממנו דבר הלכה ואולי עי"ז יבואו לידי עינוי הדין, אלא תיכף בעת ההיא אשיב שואלי דבר כי כך מובטחני כמ"ש (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם פירש"י אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה, לכך נאמר עמדו ואשמעה אל תלכו מכאן אלא עמדו פה ותיכף אשמעה מה יצוה ה', ועל זה אמר ואצוה אתכם בעת ההיא וגו' וזה פירוש יקר.

פסוק כב[עריכה]

ותקרבון אלי כולכם. פירש רש"י בערבוביא כו' קריבה של מתן תורה כהוגן היתה כו'. למה לו להזכיר עכשיו קריבה של מתן תורה. אלא לפי שכל זה מענין התוכחה לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מ"ת, וכך אמר להם במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות כשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי מי יתן והיה זה לבבכם כל הימים. האמנם כשבאתם לשלוח המרגלים באתם בערבוביא ילדים דוחפים את הזקנים אגלאי מילתא למפרע שגם קריבה של מ"ת לא היתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם קניני הגוף אבל קנין התורה רחוק מכליותיכם, וע"כ שלחו הילדים את הזקנים לפניהם לומר אתם קודמים לקבל התורה כי בישישים חכמה, ואנחנו אחרונים כי אין התורה נאותה לנו כי אמרתם אחר שכל זקן כבר כבה חום הטבעי שלו ואינו הומה אחר חמדות העולם הזה כל כך כמו שנאמר (שמואל ב יט, לו) אם יטעם עבדך את אשר אכל על כן להם יאות להתעסק בחכמות ואנחנו נתעלסה באהבים הן עוד היום גדול, ורב מהיות קולות ה' באהלינו לעת זקנה ככלות כחנו וזה היה טעם לכיבודם שכבדו את הזקנים.

והמופת על זה כי סופו מוכיח על תחילתו, שהרי כשבאתם לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ אשר לא יחסר כל טוב בה דחיתם הזקנים בשתי ידים לומר אנחנו קודמים להשתמש בחמדות העולם הזה אשר מן הארץ מוצאם. ועוד היום כך המדה בישראל שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד להקל מעליו וליתן עול התורה על זולתו. ועכ"פ כשבאים לעסק ממון גלה כבוד מישראל כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים לומר זקן זה ואינו לפי כבודו לעשות בכסף ובזהב וראוי להקדימו באיזו הנאה אלא כל דאלים גבר ואין חכמה ואין תבונה לנגדם שוה לכלום, ונראה שרש"י דייק כל זה מדאמרו ויחפרו לנו את הארץ. לנו מיותר אלא כך פירושו כשראה משה קריבה זו שהילדים קדמו לזקנים שאלם למה זה והשיבו לו כדי שיחפרו לנו הארץ לנו ולא להם כי כל חמדות הארץ אינן שוין כי אם לנו, ומדוייק מזה שדווקא הארץ לנו אבל קנין התורה להם מכאן הבנתי מדבריהם שגם קריבה של מ"ת שלא כהוגן היתה. ומה שנאמר וייטב בעיני הדבר. אמר, הן לו יהי כדבריכם שלכם יהיה הארץ ולי ולכל בני גילי הזקנים תהיה התורה לנו לנחלה כי חלוקה זו ודאי ישרה בעיני ומוכן אני לקבלה, אבל מ"מ אשמים אתם הן על פירוק עול תורה מעליכם, הן היותכם להוטין כל כך אחר קנין הממון.

ד"א לפי שאמרתם וישיבו אותנו דבר, וייטב בעיני הדבר שישיבו כי הייתי בטוח בהבטחת הש"י שישיבו טובה הארץ וקודם ששמעתי תשובתם ייטב בעיני הדבר שסופן להשיב, אבל כל עניניהם לא הוטבו בעיני, הן ענין שלוח המרגלים, הן הקריבה שלא כהוגן ע"כ פרט הדבר. ומן קריבה זו שהיתה שלא כהוגן נראה לי ליישב מה שאמרו רז"ל (חגיגה יד, ב) ח"י קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן. וכי הנביאים היו שמחים לאידם חלילה עד שאמר שנתקררה דעתו. אלא כך פירושו שבכל הקללות חם לבו בקרבו משריפה אשר שרף בו הספק לדעת למה זה ועל מה זה הפלא ה' את מכותם ואי זו עון פרטי גרם להם כל זה, ולא נתקררה דעתו על בלי הגיד לו לבו מבטן מי יצאו כל התלאות האלה. עד שאמר לו הש"י ירהבו הנער בזקן. אז נודע לו שכל העונשים הללו נמשכו מן חטא המרגלים שהיו הילדים דוחפים את הזקנים ובזה קבעו בכיה לדורות. ועוד היום לא הטהרנו ממדה רעה זו הלא היא המחרבת שני בתי מקדשים ועוד ידה נטויה עד אשר ישקיף ה' וירא.

פסוק לז[עריכה]

גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. בפסוק זה יצאו רוב המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם מספיק איך הכניס גזירת משה בין המרגלים עיין ברמב"ן ובמהרי"א ובשאר מפרשים. ולפי מה שפרשנו למעלה פר' חקת (חוקת כ.ח) בענין חטא מי מריבה שאילו היו ישראל בנים אמון בם ולא היו מקטני אמנה לא היה ענשו של משה גדול על שלא גרם להאמין כמ"ש (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון מפעיל יוצא לשני, שלא גרמתם לישראל להחזיקם באמונה ומי צריך חיזוק לא זה שהוא מקטני אמנה אבל אם גם מקדמת דנא היו חזקים באמונה לא היה צורך כ"כ לעשות בפניהם מעשה ניסים כדי לחזק לבם באמונה. ואע"פ שכבר נאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' וגו'. מ"מ המרגלים גרמו ששבו להיות בנים לא אמון בם כמ"ש משה בעצמו שאמר אליהם במעשה המרגלים ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' וגו'. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי כי משה הודה שבמעשה המרגלים נעשו בלתי מאמינים, וכ"ש שהיה לו לעשות ענין הוצאת מים מן הסלע באופן שיחזרו לקדמותם בענין האמונה ולא עשה, ע"כ נגזר עליו שלא לבא שמה, ע"כ אמר אחר פסוק ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה, מהו גם אתה אלא כמו שהמרגלים לא יבואו שמה מצד שאינם מאמינים בה' כאמור, כך גם אתה לא תבא שמה מזה הטעם כמ"ש יען לא האמנתם בי. כי המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו.

ד"א לכך הכניס לכאן גזירה של משה כי הא בהא תליא. כי ע"י גזירת המרגלים נתעכבו במדבר מ' שנה ובתוך זה הגיע זמנה של מרים למות ועי"ז פסק הבאר במיתתה וחסרו להם המים ונתגלגל ענין מי מריבה עי"ז, ואילו לא חטאו המרגלים היו נכנסים לארץ מיד עם מרים ולא היה משה בא לכלל עונש זה.

ומ"ש בגללכם ולא אמר בעבורכם, יש ליישב על פי מה שאמרו רז"ל (סוטה יד, א) שמשה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור שהיו מתריזים כנגדו רעי וגלל, לכך אמר בגללכם מלשון כאשר יבער הגלל (מלכים א יד, י) ולכן נאמר גם אתה לרבות עצמותיו כמו שפירש"י על פסוק הנה אנכי מת אינני עובר (דברים ד, כב) אפילו עצמותי אינן עוברים, וכל זה כדי לכפר על מעשה פעור.


מתוך: כלי יקר על דברים ב (עריכה)

פסוק ג[עריכה]

רב לכם סב את ההר הזה. רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות, וענין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה' צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד, ד) וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור נאמר להם פנו לכם צפונה ודרשו בזה אם הגיע שעתו של עשו הצפינו עצמכם (דב"ר א, יט).

וענין הצפנה זו נ"ל, שאם ימצא האיש הישראלי בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם, אז יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה, וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו (בראשית מב, א) פירש רש"י בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל הצלחת עשו ע"י השתדלות, ע"כ צוה דוקא על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם. וזה הפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים ומגרים האומות בעצמם ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה. ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו. והמשכילים יבינו ליקח מוסר.

פסוק טז[עריכה]

ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי. פירש"י מן שלוח המרגלים לא נתיחד אלי הדבור. ומקשים כאן והלא אמירה רכה מורה יותר על חבה מן לשון דבור המורה על הקשות. ואומר אני היא הנותנת לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו' וע"כ יש בהם יותר חבה כי את אשר יאהב ה' יוכיח. (משלי ג, יב) לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר וע"כ אין בה חבה כ"כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו אם יש בו רחמים או דין אבל לא מצד המקבל כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך.

פסוק יט[עריכה]

אל תצורם ואל תתגר בם. לא נאמר כאן ואל תתגר בם מלחמה כדרך שנאמר למעלה אצל מואב, לפי שגירוי בעלמא בלא מלחמה לא נאסר למואב אבל לעמון אסר אפילו סתם גירוי בלא מלחמה, לפי שמואב שכר על ישראל את בלעם ולא מצינו שהיה לעמון חלק בזה אע"פ שלא הועילו מעשיו מכל מקום גרם צער לישראל, ועוד שמואב היה לו חלק גם בזנות ולא מצינו זה בבני עמון אע"פ שמצד שלא קדמום בלחם ומים גרמו להם לזנות כמבואר למעלה פר' פנחס (פנחס כה.יז) מ"מ לא מצינו שהפקירו בנותיהם, ואולי נמשך זה לשרשם כי גם במעשה של בנות לוט היתה אמם צנועה קצת.

פסוק כה[עריכה]

היום הזה אחל תת פחדך. רז"ל אמרו (תענית כ, א) מן ג"ש דאחל אחל שמשה העמיד החמה כדרך שהעמיד יהושע. ורמז זה במלת אחל כי ודאי זה התחלה המביאה לידי גמר הענין כי לא יכול להיות הגמר זולת התחלה זו, לפי שהאומות בטחו בכח המזלות ורובם היו עובדים לשמש וכן אמרו המרגלים שיש להם ערים גדולות ובצורות בשמים. (דברים א, כח) ולא דרך גוזמא אמרו בשמים אלא אמרו שכל מעשה תקפם וגבורתם מצד המזלות שבשמים, וכשהקב"ה מפיל האומה אז תחילת נפילתן הוא ע"י שמפיל תחילה אלהיה ואח"כ על מלכי האדמה תרד, ע"כ היתה העמדת החמה במשה ויהושע התחלה לנפילתן כי כשהמזל עומד מן תנועתו בהכרח יפלו בנופלים כל הבוטחים בו ורגזו וחלו מפניו, ע"כ נרמז העמדת החמה באחל אחל להורות שנפילתן היתה תלויה בהתחלה זו ועל זו ההתחלה אמר ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש וגו'. ויצא סיחון וגו'. על מה אמר החילותי כי עדיין לא נתן כלום בידו ואם מתת ה' והבטחתו כאילו היא נתונה כבר, א"כ למה אמר ראה החילותי כבר היה גם הגמר, אלא ודאי שעל העמדת החמה אמר כן, ויכול להיות שגם זה דעת רש"י שאמר כפה שר של אמוריים למעלה כו', אבל השר לא פורש במקרא בשלמא העמדת החמה רמוז בגזירה שוה דאחל אחל.

ומה ששלח משה אל סיחון דברי שלום, אע"פ שכבר אמר לו ה' החל רש והתגר בו מלחמה. לפי שידע משה ברוח הקודש שעליו שלא ישמע סיחון ומ"מ פתח בשלום מפני חילול השם שלא יאמרו האומות שבאים עליהם בעקיפין, ולמד זה ממדבר קדמות כפירוש רש"י כי גם במתן תורה היה גלוי לפניו ית' שלא ירצו לקבלה, וגם היה גלוי לפניו ית' שלא ישמע פרעה.

ואמר למען תתו בידך כיום הזה. ר"ל כמו הגלגל היומי הזה דהיינו החמה נתונה בידך כך הוא יהיה נתון בידך ומכאן רמז נכון שמשה העמיד השמש.