1. פירשנו שהקטע כולו מתאר את גלותם של בני הגר וקטורה - קדר, תימא ודדן, וקורא לנו - בני ישראל - לרחם עליהם ולתת להם אוכל ומים (פירוש דומה נמצא ב"דעת מקרא" בהערת שוליים) . לפי זה, הביטוי יושבי ארץ תימא בפסוק יד הוא תמורה של צָמֵא: "לקראת צמא הביאו מים. ומי הם הצמאים? - יושבי ארץ תימא". בפסוק טז, במקום תימא מזכירים את קדר, אולם הכוונה לאותו עם, שניהם בני ישמעאל. 

2. רוב המפרשים שהקטע מתאר את גלותם של הערבים בני קדר בלבד (הנזכרים בפסוק טז), ופסוק יד קורא לבני תימא - שהם אחיהם ושכניהם של בני קדר - לרחם עליהם ולתת להם אוכל ומים, למשל " "אתם, יושבי ארץ תימא, אשר דרך ארצכם יעברו פליטי קדר הבורחים מחרב אויב, קדמו אותו במים" " (מלבי"ם) .

בכל מקרה, מסתבר שהקטע מתייחס להגליה על-ידי הכובשים האשורים: " "משא בערב - על מפלת בני קדר נבא, שנפלו ביד סנחריב" " ( מלבי"ם ) .

3. ויש שדרשו, שהקטע מתאר בכלל את גלותם של בני ישראל, והוא מוכיח את הערבים על כך שלא הביאו מים לקראת הפליטים הישראלים הצמאים. רש"י פירש, בהתאם לתקופה שבה חי הנביא, שהכוונה לגלות עשרת השבטים על-ידי אשור: " "משא בערב - על ערביים, ביער בערב תלינו - ראיתי מה עשיתם בהגלות אשור את עמי, והיו מבקשים לשבאים שלהם להוליכם דרך עליכם, לפי שאתם בני דודיהם, אולי תרחמו עליהם, ואתם הייתם יוצאים ולנים ביער דרך העברת שיירות, אורחות דדנים - בני דודכן, לקראת צמא דרך להביא מים, ואתם יושבי ארץ תימא לא עשיתם כן, אלא בלחמו קדמו נודד, הביאו להם מיני מאכלים מלוחים, ונודות נפוחים מלאי רוח, והיה אוכל ומבקש לשתות, ונותן פי הנוד לתוך פיו, והרוח נכנס במעיו והוא מת. דבר אחר: לקראת צמא התיו מים - לא כן עשיתי לאביכם? כשהיה צמא גליתי לו" "באר מים!... כי מפני חרבות נדדו" "- עמי..." " ( רש"י ) ; אך המדרש שעליו הסתמך רש"י פירש שהכוונה לגלות יהודה על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל, כמה דורות מאוחר יותר: " "שמונים אלפים פרחי כהונה בקעו בחיילותיו של נבוכדנאצר, ובידן מגיני זהב. הלכו להם אצל ישמעאלים, והוציאו להם מיני מלוחים ונודות מנופחות, אמרו להם נשתה קדמיי, אמרו להן אכלו קדמיי ולבתר כן אתון שתיין, מן דאכלון הוה נסיב כל חד וחד מינייהו זיקא ויהב ליה בפומיה והוה רוחא עליל בכריסה ובקעה ליה. הה"ד מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים, לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד: מי נתון ביער הלבנון בערב תלינו אלא ארחות דדנים, ארחהון דבני דדנייא עבדין כן. וכי כן עבד אבוהון לאבוכון? מה כתיב באבוכון (בראשית כא, יט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר", ואתם לא קיימתם לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם. וכי מטיבותהון אייתן לגביכון? כִּי מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ, מפני חרבו של נבוכדנצר נדדו, מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה, מפני שלא היו שומרים שמיטותיהן כראוי, כמה דאת אמר (שמות כג, יא): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ", וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה, ע"י שלא היו שומרים שבת כראוי, כמה דאת אמר (נחמיה יג, טו): "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת", וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה, מפני שלא היו נושאין ונותנין במלחמתה של תורה, דכתיב בה (במדבר כא, יד): "על כן יאמר בספר מלחמות ה'"..." " ( איכה רבה ב ד ) .

1. פירשנו שהמשפט הוא ציווי: " "לקראת צמא - לקראת ערב, הצמא בלכתו בגולה, הביאו לו מים לשתות. יושבי וגו' - אתם, היושבים בארץ תימא, קדמו, כל אחד בלחמו, לקראת ערב הנודד ממקומו" " ( מצודות , ודומה לזה רד"ק) .

2. אולם לפי הניקוד, קִדְּמוּ, מתאים יותר שהמשפט הוא חיווי, ומתאר את מנהגם של בני ערב: " "ובני קדר היו מכניסי אורחים, שכן מנהג בני ערב עד היום... ביאור המילות:" "אם היה ציווי, היה צריך להיות קַדּמוּ בפתח אם היה מהכבד, או בלא דגש אם היה מהקל, בשגם כי לא נמצא פעל זה בקל בתנ"ך, ולכן פירוש המפרשים לא ישר בעיני. ביאור העניין:... הלא בני ארץ קדר היו תמיד מכניסי אורחים, וקִדְּמוּ את כל נודד בלחם ומזון, ראוי שתקדמו אותם עכ"פ במים שהם בזול" " ( מלבי"ם ) .

3. ויש שפירשו, שגם תחילת הפסוק - "לקראת צמא התיו מים" - היא משפט חיווי המתאר את מנהגם של בני ערב. לפי זה, כל המשפט מביע צער על יושבי ארץ תימא, אשר תמיד היו מביאים מים ואוכל לנודדים, ועכשיו הם עצמם הפכו לנודדים (ראיתי ב"דעת מקרא" בהערת שוליים) .

" ביער אשר בערב תלינו ", מעתה אתם " ארחות " ושיירות של בני דדן, שהיו נוסעים דרך ארץ קדר, ובני קדר היו מכניסי אורחים, שכן מנהג בני ערב עד היום, ולנו שם מעתה שחרבה קדר תלינו ביער באין מקום מושב:

"" ביער בערב וגו'" - אתם שיירות בני דדן שהייתם רגילים ללון באהלי אנשי ערב הנה עתה שחרבו אהליהם תלינו ביער אשר בערב.

" בערב" - על ערב והם בני קדר.

" בערב" - הבי"ת היא במקום על כמו כן ינתן בו ( ויקרא כד )ומשפטו עליו.

" תלינו" - מלשון לינה.

" ארחות" - שיירות הולכי אורח" ( מצודות )

" חרב נטושה" - פשוטה על פני הארץ כמו (שמואל א' ל) והנם נטושים על פני כל הארץ (שם כה) וינטשו בעמק רפאים ד"א נטושה כמו לטושה כל אותיות אשר מוצאיהם קרובים להיות ממקום אחד מתחלפות זו בזו נו"ן בלמ"ד כענין שנאמר ( נחמיה יג ) לעשות לו נשכה כמו לשכה " ( רש"י )

" כי, בפרט שלא הלכו מארצם ברצונם רק מפני חרב אויב, והחרב היתה " נטושה " על פני כל ארצם עד שלא יכלו לעמוד, וגם לא הועיל להם גבורתם שהיו מלומדי מלחמה בקשת, כי גם האויב בא " בקשת דרוכה ", ובכל זאת לא ברחו תיכף בהחל המלחמה רק ברחו מפני כובד מלחמה שלחמו בכל כחם, רק יד צורריהם גברה ותכבד ידו עליהם:  " ( מלבי"ם )

" כובד מלחמה" - חוזק מלחמה

" חרב נטושה" - אשר פשטה בארצם

" קשת דרוכה" - הדרך לדרוך ברגל על הקשת למותחו היטב לירות למרחוק

" כי מפני וגו'" - כאומר ואם תשאלו למה נדדו ממקומם אשיב לאמר שנדדו מפני חרבות האויב

" חרבות" - מלשון חרב

" נטושה" - ענין התפשטות כמו וינטשו בלחי ( שופטים טו )" ( מצודות )

• בבלי ראש השנה טז
• בבלי תענית ז א
• רמב"ן על בראשית כה ג
• שמות רבה כז א
• בבלי סנהדרין צה ב

• משא = נאום רציני ו'כבד', או שיר ומשל, או נבואת פורענות
• אורח = אדם העובר בדרך
• " "התיו - הביאו. קדמו - הביאו לפניו, וכן "אשר לא קדמו" (דברים כג)" " ( מצודות )
• דרך = הכין נשק לירי