יערות דבש/דרוש יב

דרוש יב

הספד גדול מ"ש הגאון להני תרי גאוני ארץ בחורף בשנת תק"ו לפ"ק בק"ק מיץ.

המלך דוד פתח (תהלים, יב) למנצח על השמינית כו' הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם יש להבין מה ענין גמירת חסיד לפסו אמונים והוא ממה דאמרו במדרש (ב"ר ח ה) כי חסד אמר יברא האדם כי האדם בעל חסד ואמת אמר אל יברא כי הוא בעל שיקרא מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה כו' ויש בזה ב' פירושים או שלא השגיח על אמת כיון שיש בבני אדם מדת חסד או דפירוש שלקח התורה שהיא אמת המוחלטת ונתנה לבני אדם ובזה יהיו מיושרים ומודרכים על האמת ועיקר החסד היינו שמתחסד עם קונו והוא נקרא חסיד באמת (זוה"ק ח"ב קי"ד ע"ב) ולכך אמר הושיעה ה' כי גמר חסיד וכו' וא"כ אין כאן סיבה לבריאת וקיום אדם אמנם יש מדת אמת דכמו דברא עולם בשביל מדת חסד ברא ג"כ בשביל מדת אמת ולזה אמר כי פסו אמונים מבני אדם וא"כ צריך עזר וישע כי נתמוטטו בעו"ה עמודי העולם ושחו עד לעפר.

ויש בזה תוספת הענין כי כבר נודע מ"ש במדרש (ויק"ר כו א) וה' אלהים אמת למה אמת שהוא חי וקיים והוא כי אמת חי וקיים היותו במספר קטן תשעה ותשעה חי וקיים כי אם תכפילו בכל אופן שתרצה ישאר לעולם תשעה ולכך חותמו אמת שהוא חי וקיים וזהו (תהלים קיט, קס) ראש דברך אמת כי התורה נקראת ג"כ אמת ולכך התורה נצחית וזהו ולעולם כל משפט צדקך וכן להוגים בתורה והולכים בה קונים לעצמם ולדורם מדת נצחיי עד שהיתה הבטחה כי לא תשכח מפי זרעו עד עולם ולכך כשאנו תופסים מדת אמת אז אין דור יתום ועד שלא שקעה שמשו של זה זרחה שמשו של אחר וכן לעולם היותו חי וקיים אבל כשאנו מניחים לדת אמת אז ירתק חבל הכסף בעו"ה ובא השמש והעולם נשאר חושך מבלי זורח וזהו מאמרו כי גמר חסיד ואין בא אחר למלאות מקומו ואמר הטעם כי פסו אמונים וא"כ בהעדר האמת פסק התחסדות וגמר חסיד.

והנה עסקינו היום לא להרבות בדרוש כי סגר עלי המדבר בשפה ברורה לרוב כובד אנחתי ולבי דוי עלי אוי לי שהגעתי לדבר זה להספיד שני שרי צבאות ישראל אחד הגאון החסיד שבכהונה מו"ה ברוך זצ"ל רב דק"ק פירדא אשר כל ימיו עסק בתעניות וסיגופים נודעים זקן יושב בישיבה ואחרון הכביד אשר נמס כל לב וחובה על כל ישראל לקרוע בקריעה שאינה מתאחה כי נפלה עטרת ראשינו החסיד הקדוש והטהור העניו מתלמידיו של הלל הצדיק הגאון שר התורה וחכמה והיראה מו' אברהם פ"ב בן הקדוש שזה שנה שנהרג על קדוש השם הגדול בלייפ"ן מוה' זלמן הי"ד אוי לנו כי חטאנו והורמה המצנפת והוסרה העטרה מעלינו לעורר אבל יחיד וצריכים אנו לומר דברים המעוררים תשובה ויראת ה' כי זה עיקר הספד וכבר צווחו קדמאי על המספידים ודורשים דרשות בפלפול תורה ודברים שאינם בגדר הספד וכבר אמרו חז"ל (ברכות ג) אין אומרים בפני מת אלא דברים של הספד והספד הוא כאומר לפני המת דהמת תמן קאי וזהו מאמרם (שבת קנג) אחים בהספדאי לבל יאמר דברים שאינם נוגעים להספד כי התם קאימנא לנגדיכם.

וענין ההספד הוא חזרה בתשובה כי צער הצדיקים במיתתם הוא כאב הנפרד מבן שאף שהולך למדינה טובה ושמינה מ"מ יש לו צער היותו מניח לבן לבדו מי ינוד לו ומי יקום בעדו לנהלו לאין כושל ובשמעו כי הבן מתנהג בדרך טובה ישמח לו וישכח עצבו על אשר הרחיק ממנו נדוד וכן הוא במיתת צדיקים כי במותם אין להם עצבות כלל היותם מגיעים לעולם שכולו בהיר בשחקים ותענוג אמיתי עדן המופלג עין לא ראתה רק צערם לרוב געגועם על הדור מי יגן בעדם לקום בפרץ ומי ינהלם גלל כן לא ביקש משה למות במדבר אף כי ידע שיהיה בצרור החיים כל מגמותיו היו בשביל תקנת ישראל כמ"ש זקיני הגאון במגלה עמוקות ע"ש לכך כשאנו מספידים עליו וחוזרים בתשובה להנחם מהרעה ולקבל על עצמנו לעשות טוב ולרדוף אחר מעשים טובים ומצות אזי ינוח לו להצדיק ויתעדן במנוחתו השקט וזהו הענין ולכך חובה עלינו להתעורר בתשובה ובעו"ה עולם חרב ראינו נפלו מאורות וכוכבי שמים אספו נוגהם כי מי יערוך בשבחם ויפליג בתפארתם.

והנה אמרו בגמרא (חגיגה דף ה:) חייב לקבל פני חכמים דכתיב ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו הרואה צדיקים במיתתם כך בחייהם על אחת כמה וכמה ומקשים הא אמרינן גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם והק"ו מופרך גם יש להבין במה שאמרו (שם) רבי ורבי חייא אקלעו לאתרא אמרו איכא צורבא מרבנן באתרא ניזיל ונקבל אפיה אמרו איכא ומאור עינים הוא אמר רבי חייא לרבי תוב את ואנא איזל ולא תזלזל בנשיאותך אעפ"כ אזל א"ל אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים תזכו לקבל פני שכינה הרואה ואינה נראית א"ל רבי לרבי חייא איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא עכ"ל ויש להבין למה מתחלה נתרצו שניהם ללכת ובשומעם שהוא מאור עינים א"ל רבי חייא לרבי שלא ילך לזלזל בנשיאותו תחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר וכשברכם א"ל רבי איכו השתא מנעתן מהאי ברכתא ג"כ קשה וכי לא ידע מתחלה שיש שכר טוב להמקבלים פני תלמידי חכמים.

אמנם נראה כי ידוע דענין קבלת פני חכמים יש בו שתי תועליות אחד הרואה אותו מקבל ממנו ברכת שפע וטוב כמו שהרואה פני רשע פוגם בנפשו ומשיב רעה לעצמו כן הרואה פני צדיק משיב לנפשו שפע טוב וברכה כי עליו חל ושורה אור שכינה ולכך אמרו (עירובין דף יג:) האי דמחדדנא מחבריא דחזיתא לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי ויש עוד תועלת בזה במה שהצדיק ותלמיד חכם רואה אותו כאמרם ראיה של צדיק לברכה כי כמו מן בעל ארס קוי אור היוצאים מן העין מזיקים לאדם ולכן יש אנשים אשר מזיקים בראות ויוצא מתוך עיניהם ארס וכן בלעם הרשע קוי עין שלו היו מזיקין כן קוי עין היוצאים מן צדיק לברכה וראייה שלהם לטובה וא"כ יש בצדיק שתי תועליות אחת שאנו רואים אותו והשנית שהוא רואה אותנו.

וע"ז הפסוק סובב בהבטחתו לעתיד לבא (ישעיה ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך פירוש שלא יהיה שום כנף מעיל מול פניו כמסוה ולכאורה הדבר כפול אבל לפמ"ש ניחא דכוונת הפסוק לבשר שיהיו לנו שתי תועליות שאנו נהיה רואים אותו והוא יראה אותנו ותהיה התועלת בשלימות וא"כ א"ש דלמד ק"ו מה הרואה צדיקים במיתתם כך דאין כאן רק חד תועלת שאני רואה הצדיק הרואה צדיקים בחייהם שיש בו ב' תועליות על אחת כמה וכמה שיש בו שכר ותועלת והנה נפקא מינה בין שתי תועליות הנ"ל אם המקבל גדול מהמתקבל אם הוא שראיית הצדיק לברכה אף בזה שייך דמ"מ ראיית הצדיק לברכה אבל התועלת הב' הוא מקבל השגה מן המתקבל כמו דחזיתי לר' מאיר אם הוא גדול בתורה ממנו לא שייך כן מי יקבל ממי.

ובזה יובן דטרם שאמרו להם שהוא מאור עינים לא חשש רבי חייא שילך רבי דאין כאן זלזול בנשיאות כלל כי יקבל ברכה כאשר יהיה התלמיד חכם וצדיק רואה אותו אבל באמרם שהוא מאור עינים ואין כאן תועלת רק לקבל השגה ממנו כמו דחזייה לר' מאיר ואם כן זהו זלזול לרבי דהוא חכם גדול ממנו על שהוצרך להתחדד בראותו ולכך א"ל תוב את ולא תזלזל בנשיאותך אמנם באמת יש עוד תועלת למקבל פני חכם כאמרם (ירושלמי פ"ה ה"א) המקבל פני חכם כאילו מקבל פני שכינה וא"כ יש לילך לקבל פנים עכ"פ ולכך זה החכם אמר כן לרבי שאין זה גנאי לך בלכתך לקבל פני כי אתם קבלתם פני הנראים תזכו לקבל פנים וכו' והיינו כי הוא כקבלת פני השכינה וזהו שאמר רבי איכו השתא מנעתן מהאי ברכתא כי בהאי טעמא אין הבדל קטן כגדול אפילו תלמידי חכמים שוים וממנו נלמד כמה גבוהה מעלת תלמיד חכם וכמה תועלות נמשכים ממנו ובעו"ה נלמד כמה חסרנו בהעדרם והרי זה כחורבן בית המקדש כי נסתלקה השפעת ברכה וקבלת פני שכינה.

ואמרו בגמרא דר"ה (דף טז:) חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו לא חודש ולא שבת היום מכלל דבחודש ושבת איבעיא ליה למיזל וכבר נתקשו בו פתח ברגל ומביא ראיה על חודש ושבת ורגל מאן דכר שמיה אמנם יובן בהנ"ל דקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה וא"כ בזמן הבית לא היה חיוב לקבל פני רבו ברגל כי היו מקבלים פני שכינה בעלותם לראות בית ה' אבל חודש ושבת דאינם עולים וכבר נודע מ"ש במדרש (יל"ש ח"ב רמז תק"ג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו ראוים היו ישראל לעלות לרגל כל חודש ושבת אלא שחס עליהם המקום להקל מאתם הטורח מהראוי לעלות בחודש ושבת וא"כ לעומת זה עכ"פ יש לקבל פני תלמידי חכמים שהוא כעין קבלת פני השכינה ואין בו טורח הדרך לכך בשונמית שהיתה בזמן הבית לא הזכיר מועד וחג כי אם חודש ושבת דשם הוי לה למיזל ממידת חסידות ולכך ר' יצחק דאיירי בזמן הזה אמר חייב לקבל פני רבו ברגל כי ברגל חייב מהתורה לעלות לראות לפני השם בעזרה א"כ עכשיו החיוב ברגל לקבל תמורתו פני תלמיד חכם ולכך לא הזכיר חודש ושבת כי זהו אינו מן החיוב כי לא נזכר בתורה ואינו רק מידת חסידות הואיל ויהיה לעתיד לבא אבל חיוב ליכא רק ברגל בזמן הזה בעו"ה וא"ש ודוק כי הם דברים ברורים ואמתיים מכל זה יש לנו להספיד ולהתאונן למאוד על העדר צדיקים וסילוק שכינה בעו"ה ובאמת עיקר הספד הוא לעורר בתשובה ולמשוך מעבירות שבידינו וזהו שע"י שאנו רואים צדיקים מתים ואנו בעו"ה עניים ודלים אין לנו מגן לקום בפרץ וזהו (תהלים, מט) כי יראה חכמים ימותו שיתן על לב ויומת יצר הרע בקרבו כמאמר דוד (תהלים, קט) ולבי חלל בקרבי ולסור מרע ולעשות טוב והנה סור מרע יהיה בחרטה גמורה ובכי ואנחה וישים אל לבו כמה גורמים שהיו בעו"ה לסיבת מיתת צדיקים ואיך לא יוריד כנחל דמעה בזכרו כי היה בידו ע"י מעשים טובים ליתן חיים לצדיקים האלה ובעונו ספו תמו ותהיה תשובה בתכלית השלימות.

אבל אהובי בניי ואחיי כבר אמרתי לכם זה כמה פעמים כי לחדול הרע צריך הכנה קלה והיא טובה עד מאוד כמו הרופאים שנותנים לאדם לאכול כל יום בתמידות בבוקר וערב משקל איזה גרעין מסמים ומרקחת לחיך וזה טוב לו יותר משימתין עד שיחלה ואח"כ ישתה רפואות לרוב שהן כחרבות לגוף מבלבלות הטבע.

וכן מי שבשם ישראל יכונה החיוב עליו לקרות בכל יום ערב ובוקר איזה דפים מספרי מוסר אשר הם תודה לאל רבים בדפוס ומהקדוש לה' ספר של"ה אבל יקרא בו מ"ש בתוכחת מוסר ולא מ"ש בדרשות ויתר הכרעה בפוסקים בענין ברכות כנודע מגדולת ספרו שהוא מקיף בכל הדברים וכלל גדול בתורה כי זהו יוצא מגדר התוכחה אבל יקרא מ"ש בענין תוכחה בשער אותיות וכדומה וכן חובה כאשר עשיתי זה אשתקד ובלי נדר עוד דעתי לעשות בזמן הזה ללמוד עם תלמידים בחורים ובעלי בתים טרם פותחי ללמוד עמם שיעור בגמרא או פוסק ללמוד עמם דף א' משל"ה למען ידעו כי לא המדרש עיקר אלא המעשה ולא יהיו בעו"ה בחורים נעדרים מיראה והולכים אחר הבל עולם כמאמר יצר הרע שמח בחור בילדותך וילכו אל הנערה למען חלל השם קדוש ישראל חלילה לנו מעון הזה והאיש אשר אלה לו לומד יום ביומו בספרים הנ"ל אזי יבחין כמה חטא לנפש וכמה רעות שעשה ויהיה חרד לדבר השם בסור מרע ועשה טוב.

בבקשה מכם כי מובטחני בכם אילו בא פה בצל קורתכם הגאון מו' ברוך או הגאון מו' אברהם פ"ב זצלה"ה כמה כבוד עשיתם להם ברוב הוצאות בכל מיני פירות ומגדים ויין ישן מפני חדש תוציאו והנה עתה באו אלו שנים הנה לשמוע קול הספד כאמרם (שבת קנג) דהתם קאימנא ראוי לכבד אותם בכל מיני כיבודים ומנות שבעולם ומה יחשב נגד קבלת מדה טובה אחת על עצמינו ומכ"ש בשום ללבינו לעזוב רשע ולילך מכאן והלאה בדרך הישר לפני ה' זהו כבוד האמיתי וזהו תכלית ההספד.

ואמרו (בב"ק י"ז) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף אר"י והלא לאחאב עשו כן ג"כ אלא שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה ויש להבין מה ענין חזקיה לאחאב ולמה פירוש דספר תורה הניחו לו ולא פירוש שהכבוד היה שהושיבו ישיבה על קברו כמ"ש מהרש"א וגם יש להבין בפסוק מה קמ"ל דעשו לחזקיה כבוד למי ראוי יותר כבוד ויקר כי אם למלך חזקיה מלך יהודה מזרע דוד וצדיק וחסיד וה' חפץ ביקרו שעשה לו נס ששינה סדרי מהלך שמש עד ששלחו ממרחקים לדרוש המופת בארץ א"כ פשיטא דעשו לו כבוד אבל אמרו (אבות ד ה) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות ורמזו בגופו כי רבים מכנפי ארץ דהיינו עשירים פני העם אשר להם יד ושם להרע ולהטיב להם כל הכבוד כל רואה אותם ישתחוה אפים ארצה יותר מלאלף בעלי תורה אבל במותם אשר נסע רוחם ואין כאן אלא גוף אין כאן משגיח ומותרם מן הבהמה אין ולקברות יובלו מבלי משגיח אבל במות הצדיק ומכבד התורה גופם דייקא כאשר פרחה נשמתו מ"מ גופו מכובד וזהו ענין הספד על תלמיד חכם כי גופו מכובד וזהו לכבוד התורה.

וכבר נודע מ"ש על חזקיה כשהיה רואה תלמיד חכם היה מחבקו ומנשקו ודורשים עליו את יראי ה' יכבד א"כ גופו מכובד להספיד וזהו דייקא וכבוד עשו לו דייקא לגופו ולו דוקא היותו מכבד התורה ולכך שאלו הלא לאחאב עובד עכו"ם עשו כן והוא כי אמרו בפרק חלק (סנהדרין קג) דאחאב כיבד התורה למאוד כמבואר שם וא"כ אף גופו היה מכובד ולכך נעשה לו יותר הספד משאר מלכי ישראל הואיל שכיבד התורה למאוד נתכבד גופו ראו כמה גדול כבוד התורה שאפילו לאחאב עובד עכו"ם לא נתקפח שכרו והיה לו כבוד במותו כמו חזקיה ואמרו חז"ל (שבת קנג) מהספידו של אדם ניכר וכו' ואחאב היה רשע וכבוד התורה היה מגן בעדו ונעשה לו הספד כאדם גדול.

לכן ראוי לנו מאד להזהר בכבוד התורה והלא דבר זה מאז ועד עתה מיום שחדלנו לכבד התורה ולומדיה כראוי פסקו לומדי תורה ותלמידי חכמים גדולים כמו שהיו בדורות קדמונים כי מי ילמד עשירים משליכים התורה אחר גיום ועוסקים בדרך ארץ וכדומה עניים שמהם תצא תורה אין להם משען ומשענה ואין נותן מלחמו לחם זו אשה כי מי משיא בנותיו לתלמידי חכמים אם לא עני ואביון א"כ תיכף טרוד על המחיה ועל הקללה של אדם הראשון (בראשית, ג) בזעת אפיך תאכל לחם וע"י כך תפוג התורה וכבר אמרו משל למלך ששלח אחד משריו החשובים למדינות רחוקות לראות אם ינהגו בו כבוד היותו משלח אחד מהעומדים לפניו וכאשר היה השר ההוא ימים רבים שם ולית מאן דמשגח ביה לחלוק בו כבוד הראוי לא יכל המלך לסבול עוד בזיון השר ההוא החביב בעיניו וצוה אל השר ההוא לשוב לביתו וכן הנמשל הצדיק ותלמיד חכם הוא משולח מהקב"ה מלך עולמים והוא חביב לפני ה' ובבואו לארץ חפץ ה' שינהגו בו כבוד וכבר נודע כי בכל יום כרוז קאי לפני תלמיד חכם וצדיק הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא וכאשר ה' רואה שאינם מכבדים אותו לא יכול לסבול בזיון התורה ויצו לעלותו למקום אשר היה מתחלה וא"כ כל בזיון התורה ולומדיה סיבת מיתת צדיקים ותלמידי חכמים וזה ענין הספד להגדיל כבוד התורה ולומדיה ובזה יתוקן החטא של בזיון התורה כי בהספד מתגדל כבוד התורה כאמרם (סנהדרין מז) יקרא דחיי ושכבי והנה באמת עיקר כבוד למת בהרהור תשובה כי נודע דמיתת צדיקים מכפרת והיא לקרבן כפרה ואין קרבן בלי וידוי ועזיבת חטא כי לולי כן זבח רשעים תועבה שנאמר (במדבר ה, ז) והתוודו את חטאתם ולכך במיתת צדיקים צריך וידוי פה ועזיבת חטאים בחרטה גמורה וחלוטה ואז יכופר עון בית יעקב.

בזה יובנו דברי הגמרא (ר"ה דף ג') וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע ובא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד והקשה תוספות הא כתיב כי בא דרך האתרים ונראה ליישב דיש עוד להבין במ"ש דהיה עמלק ושינה עצמו לבא בדמות כנען למה שינה עצמו דוקא בדמות כנען ולא בדמות שאר אומות מכל ע' אומות אבל יובן כי מבואר במדרש (ב"ר ק ו) ויבואו עד גורן האטד ראוי היה הכנעני להדיש כאטד אלא בזכות שהספידו ליעקב הגן עליהם והנה כאן כתיב במיתת אהרן (במדבר כ, כט) ויבכו אותו כל בית ישראל שלשים יום וישמע הכנעני וא"כ יש לישראל בטחון שזכות הספד לצדיק יעמוד להם ויגן בעדם וכבר נודע כי כל עסקי מלחמה הוא חוזק לבב ובטוח בהצלחה עד שאמרו (סוטה דף מד:) תחלת נפילה ניסה כי גורם המסת לבב ולכך עמלק חשש שיהיה לישראל חוזק לבב כי יבטחו בזכות הספידם לצדיק ולכך נתחכם להלביש עצמו כמו הכנענים והם יש להם ג"כ זכות הספד שהספידו ליעקב ואם כן לא יבטחו ישראל כלל בזכות הספד ובזה יובן דברי הגמרא כי אמרו חז"ל ועיין ברש"י בחומש (שם כא א) מה שנאמר שבא עמלק בשמעו כי בא ישראל דרך האתרים הוא כי חשב שיבואו דרך המרגלים תרי ארץ וחטא מרגלים יגרום להם שיפלו לפניו אך כבר נודע כי מיתת צדיקים והספדם מכפרים כמזבח כפרה וא"כ אף שחטאו במרגלים כבר סר עונם וחטאתם תכופר.

אבל יש הבדל בין הספד להספד אם חכם מת ואין להחיים תועלת נרגש ממנו בזה העולם רק ההספד והבכי הוא בעבור העדר השלימות האמיתי וענין עולם הבא בזה רב שכר המספידים כי כל צערם הוא בשביל העדר שלמות האמיתי ונצחי ואף שכרם מדה כנגד מדה להיות להם שלימות אמיתי ונצחי אבל אם ע"י צדיק תועלת נרגש בזה העולם והם מספידים אותו א"כ אין כ"כ שכר להספד כי בעבוד העדר התועלת הזמני הם מספידים לזה דכך כל אדם בהעדר ממנו חסרון ותועלת זמן יתאבל עד למאוד ושחה לעפר נפשו לזה אמרו מה שמועה שמע ובא ואם כי שמע כי באו דרך האתרים הוא חטא מרגלים הלא כבר נקדם רפואה למכה כי בכו על אהרן ל' יום ונתכפר להם כל החטא וע"ז אמר שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד אם כן ההספד היה לתועלת הזמני כי עתה יפגעו בם כל מלכי אומות העולם כי אין להם מגן מעמוד ענן וכהנה יתר התועליות הנרגשות שאבדו בסילוק עמוד ענן וע"ז סופדים ובוכים ולא להעדר צדיק שלימות הנצחי וא"כ לא יכופר עונם ולכך באו להלחם בהם וא"ש.

ראו כמה גדול כח של הספד אם הוא בלי פניה שהרי לכנענים עמדה זכות הספד יעקב ע"ה כי באמת הקב"ה חפץ ביקר צדיק ולכך חובה לבכות על הספד למאוד כמו בעזיבת חטא ביום הכפור יום מחילה וסליחה ובאמת כבר אמרנו כי בעו"ה אבדנו רבות בהעדר צדיקים ושלימים כאלה וראוי לתפוס באומנות אבותינו.

ונפרש הקינה שקונן דוד על שאול ובנו יהונתן כאשר נאמר (שמואל ב א, יז) ויקונן דוד על שאול ויהונתן בנו והוא לא קונן היותו מלך רק להיותו שאול בחיר ה' וצדיק כאמרם (יומא דף כב:) בן שנה שאול במלכו מה בן שנה נקי מחטא וכן יהונתן כולם צדיקים ע"ז קונן ולא על היותם נסיכי אדם כי אין שלטון ביום המות ולכך נאמר בגמרא דמ"ק (דף כה:) כי רב אשי שאיל לספדנא ההוא יומא מאי אמרת א"ל אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר לויתן העלה בחכה מה יעשו דגי הים ויש לפרש מה השאלה מה יאמר יספיד עליו ויקונן כראוי והאי ספדנא שכפל הדברים ארזים ודגים עם לויתן כפילה זו מה טיבה.

אבל נראה דאמרו (גיטין נט) מימות רבי עד רב אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד ואם כן אצל רב אשי היה תורה וגדולה במקום אחד וא"כ שאל רב אשי האי יומא מאי אמרת אם תספיד על העדר התורה או על העדר הגדולה והספדנא השיבו שעל שניהם יספיד מול הגדולה יאמר אם בארזים וכו' שהוא תואר הגדולה כמ"ש (עמוס ב, ט) אשר כגובה ארזים גובהו כו' ועל התורה יאמר אם לויתן העלה כו' כי מבואר במסכת אבות דרבי נתן (פרק מ') שתלמידי חכמים נמשלו לדגים שבים ואמר על ראש חכמים שהוא תואר בתואר לויתן ולכך אמר העלה בחכה כי כבר אמרו (שבת לג) בדוד המלך וכן ברבה בר נחמני (ב"מ פו) כד היותם עוסקים בתורה אי אפשר למלאך המות ליטול נשמתם רק היה עושה תחבולה באיזה רעש להשתיקם מתורה ואז שלט בהם לכך אמר העלה בחכה שהוא חכה לתוך פיו שלא יכול לדבר דברי תורה ואז יכול מלאך המות לשלוט כנ"ל לכך דוד בחר להספידו על העדר התורה והשלימות ולא על הנגידות ונסיכות כלל לכך אמר על שאול שהיה צדיק ועוסק בתורה ובמדע ואמר (שמואל ב א, יח) ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר להבין זה יש בו פירושים שונים ועיקר כי בהעדר צדיקים ותלמידי חכמים העדרם נזק לבחורים וילדים שיכולים ללמוד מהם והמשילו פלפול התורה לחיצים ואבני בליסטראות כמ"ש (תהלים קכז, ד) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים ובזוהר המשיל בזה הרבה לפלפול התורה (וכן בקידושין ל ע"ב ג"כ נדרש על התורה) ואמר ללמד בני יהודה פלפול התורה כחצים ביד הנעורים ולכך נאמר בקינות איכות (איכה ה, יד) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם כי כבר אמרו (בסוטה ל"ה) הואיל ודוד אמר זמירות היו לי חקיך נענש שטעה בדבר מקרא שנאמר ולבני קהת לא נתן והוא הרכיב ארון על עגלה חדשה והקשו המחברים הא אמרו (מגילה לא) כל הקורא בלי נעימה ושונה בלי זמרה עליו הכתוב אומר ואני נתתי חוקים לא טובים ותירצו כי בבית המדרש יש לשנות בזמרה כדי להנעים אף לחבירו אבל בבית יש לשנות בלי זמרה כדי שלא יהיה נראה כמזמר שירי עכו"ם ח"ו ודוד אמר זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי דייקא וע"ז נענש ובזה יובן כי בבית המדרש יש להנעים המשנה אבל לא בבית וא"כ כשנתבטל בעו"ה בית הועד אף הנעימה מן המשנה בטלה וזה אמרו זקנים משער שבתו דבטלו חכמי ועד יושבי בשער הלכה א"כ בחורים מנגינתם דבטלו לימוד בשיר ובטלו המנגנים בלומדי תורה.

אמנם להבין מה זה מדה כנגד מדה בשביל שאמר זמירות היו לי חוקיך תהיה לו טעות בהרכבת הארון על עגלה נראה דכבר כתבו מחברים דטעות דדוד היתה כי חשב הא דכתיב (שם) בכתף ישאו היינו במדבר אבל לא לדורות אבל בספרי דרש עבודת הקודש עליהם בכתף אין לי במדבר לדורות מנין ת"ל ישאו לדורות אמנם בגמרא דערכין (דף יא) דרש על ישאו אין ישאו אלא לשון שירה ופירשו המפרשים כי כשהיו נושאים ארון ברית ה' היו מזמרים ואפילו הפרות שהיו מוליכות הארון כתיב בהו (שמואל א ו, יב) וישרנה הפרות ומזה למד דוד דאמר זמירות היו לי חוקיך כי הארון היה מושא בזמירות דכתיב ישאו לשון שירה והוא כי התורה נקנית בשיר כדכתיב (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ומפרשים דקאי על התורה ובזה יובן כי הוא קרא לתורה זמירות והיינו דפירש ישאו לשון שירה וא"כ לא היה לימוד דנוהג לדורות דדרש ישאו ללשון שירה ולכך נכשל בדבר שאפילו תינוקות יודעים כי באמת נוהג והפסוק ישאו קאי אף לדורות כנ"ל וא"ש.

ראו רבותיי וחכמיי איך אל יפרוש אדם עצמו מבית המדרש אפי' רגע אחד ועל בינתו אל ישען לומר העשרתי מצאתי און לי בתורה איני צריך לחבר ורב כי מי לנו גדול ממשיח אלהי יעקב המלך דוד טעה בפשט הפסוק ואילו שאל בבית המדרש ודאי סנהדרין באותו זמן היו מפרשים לו כהלכה ולכן בעו"ה גובה רוח איש הוא המביא לאדם לכל התקלות ומכשולים והוא המפריע אדם מעבודת השם והוא המכשיל אהבה וריעות והתדבקות חבורה ובאמת ראוי לכל אדם להתחבר עם כל יראי ה' ולומדי תורה ולהיות עמם נפש אחת כי זהו רצון אלהים לכך חובה עלינו להוריד דמעות על אדם כשר ולהתאבל במות ישרים להורות כי משתתף עמם בצרה.

וזהו מאמר דוד למנצח על השמינית הושיעה ה' כי גמר חסיד כו' כי כאשר החל להתאונן ולזעוק מרה על העדר תלמידי חכמים ושיתף עמם בצרה אמר על השמינית כי כבר אמרנו במ"ש בגמרא דסוטה (דף ה') תלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית הפירוש אמיתי כך במזמור אשרי תמימי דרך אמר תמניא אפי ואות החי"ת היא השמינית ביה ובחי"ת יש ג"כ שמונה חית"ן ואחת מהן הוא חבר אני לכל אשר יראוך וזו המדה שצריך להיות בתלמיד חכם שיהיה חבר לכל יראי ה' וחושבי שמו ולא יחשוב מה לי ולהם אני גדול הדור ומנהיג אין כבודי להשתתף עם שפל אנשים אהיה נחבא אל הכלים במה יחשב כי אין גאוה לפני המקום וה' אוהב נדכאים והם פמליא שלו ולכך כאשר שיתף דוד עצמו עם החסידים שהם לרוב שפלים ונבזים וכל רואם ילעיגו עליהם אמר למנצח על השמינית רמז על השמינית הנ"ל שהוא חבר אני לכל אשר יראוך וכן הצדיקים מתחברים תמיד עם אנשי דורם ולא בלבד בחייהם אף כי במותם תמיד אהבתם לא פסקה מאנשי דורם להיות להם למגן ולמליץ יושר וכדומה.

ובזה תובן גמרא דכתובות (דף ק"ד) מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב וכי נח נפשיה אהדר בר קפרא קרעיה לאחוריו ובכי א"ל נח נפשיה דרבי א"ל אתם קאמריתו ויש להבין מ"ש כל האומר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב למה מי גבר יחיה ולא יראה מות וגם בר קפרא שבקש להגיד להם ברמז דנח נפשיה למה אהדר קרעיה וכו' וכי לאחוריו יביטו הוי ליה להניח הקרעים לפניו וירגישו במיתת רבי מבלי הגיד להם דבר.

אבל נאמר כי צדיק נפשו קשורה בנפשות הדור ולכן כתב האר"י ז"ל בעובדא דרב פרידא בעירובין (דף נד:) דנפקא בת קול דיזכו דרא לעולם הבא כי מה שייכות לדור במעשיו הטובים וכתב כי נשמת הצדיק עם נשמת דורו הן קשורות ודבוקות בשורש אחד ולכך בפועל הטוב שלו גם להם ייטיב ה' היותם קשורים בו ולכך אף כי מת הצדיק מ"מ נפשו קשורה למטה בגוף ואינה עולה בהחלט להיותה קשורה עם נפשות דורו אשר עודם בחיים ולכך אמרו ברבי (כתובות ק"ג) כל ביה שמשא הוי אתי לביתיה כי נפשו שכנה למטה בגופו ונח לו לשוב לביתו וזהו תמיד כל זמן חיי הדור ההוא כי אז נפשם קשורה בנפשו אבל כאשר יעבור הדור ההוא נפסק הקשר ונפשו עולה למעלה בצרור החיים ולא תשוב עוד למטה הולך ולא ישוב כי אין לו חיבור ודיבוק עם דור שלאחריו ולכך יעקב אבינו הוא בדורו תמיד לא זזה נפשו מגופו לדבק עם נפשות החיים ובחבורתם נרפא לנו היות לנו למגן לכך אמרו (תענית דף ה:) יעקב אבינו לא מת ואמרו מה זרעו בחיים אף יעקב בחיים להתקשר עמם.

וזהו מאמרם כי כל האומר נח נפשיה דרבי נפשו דייקא ידקר בחרב כי ידעו דגר רבי עם בני דורו עד שבטחו כי לא תסתלק הנפש בהחלט רק תשכון בתוך הגוף כנ"ל והנה בר קפרא ביקש לעורר הספד ויגון ואנחה על העדר רבי קרע ואהדר קרעיה לאחוריה להורות כי באמת בדור הזה אין כ"כ נרגש העדר רבי כי עדיין נפשו דבוקה בנו ושוכנת בגופו ובקבר אבל דורות הבאים אחרינו הם ירגישו בחסרון רבי ולהם יחשיך היום ובא השמש המאיר כי איתם אין לרבי התקשרות ושייכות ותסולק נפשו למעלה מעלה למנוחה והם ישארו לאנחה ולכך שם הקרע לאחוריו להורות על דורות הבאים אחריו וכן תמיד ולכן צווח דוד על בני יהודה הם הדור הבאים אחריו כי להם יותר העדר מלנו.

ולכך אנו חייבים להוריד כנחל דמעה על איבוד אדם כשר אבל הדמעות שאנו מורידים על אדם כשר צריך מתחילה להיות בתשובה ועזיבת חטא לרחוץ מצואה וגלולים שבידנו דאל"כ דהוא מלא עבירות הן דמעות מלאות צואה ורע בתכליתן לכן צריך לסגל תשובה ותרטה בפרטות על אבוד צדיקים גדולים שהיו לנו לחומה והשפיעו לנו תמיד.

והנה נשוב להנ"ל כי קונן דוד על שאול ועל יהונתן בנו והוא כבר התחלנו לעיל במ"ש הכתוב בחזקיהו שעשו לו כבוד מאי קמ"ל ולמה הניחו ספר תורה והוא דרש"י פירש (בראשית לה, ה) בשם המדרש דלכך לא נזכר מיתת רבקה שהוציאו מטתה בלילה בחשאי לבל יאמרו ארורה האם שגידלה לעשו הרשע והקשו המפרשים דא"כ במות יצחק נמי ותירצו דבן כסיל תוגת אמו (משלי י, א) כי תליא רשעת הבן בסוגית האם כמ"ש מהרש"א ביומא (דף מ"ז) שאלו לאם בן קמחי במה זכית וכו' שלא שאלו לאביו כי הכל תלוי באם אך זהו בכל אדם אבל חזקיהו דלא נסיב אשה משום דידע דנפיק מיניה מנשה וכאשר דיבר לו ישעיה ליסב אשה נסיב בת ישעיה דאולי על ידיה תבוטל הגזרה הרי דלא היה בסיבת האם כי חזו דנפיק מינה ואדרבה חשב ע"י האם יבוטל א"כ יש כאן סברא מבלי לקוברו ביום ופומבי כי אם בלילה בחשאי ולכך אמר הכתוב דלא כן הוא (דה"ב לב, לג) וכבוד עשו לו במותו ויצאו לפניו רבים מישראל וכו'.

רק באמת למה מה נשתנה זה מאמנו רבקה ואמרו כי אדרבה הוא בראותו כי נפיק מיניה רשע לא ביקש להוליד רק ע"י הנביא הוכרח לקיים מה דפקדו ה' לקיים מצות פריה ורביה והוא כדי לקיים פריה ורביה שם נפשו בכפו אף כי יהיה לו רשע מ"מ לא נמנע ליקח אשה וא"כ לא שייך ארור שזה ילד דהא באמת לא ביקש להוליד רק עשה כדי לקיים מצות פריה ורביה כמאמר הנביא ואדרבה שבחו יותר דראה דיהיה לו רשע מ"מ לא שת לבו אפס לקיים מצות ה' מה שצוה ה' וזהו מאמרם (ב"ק יז) שהניחו ספר תורה על קברו לומר דקיים זה מה שכתוב בזה נשא אשה כדי לקיים מה שכתוב בספר תורה זה אף שהיה לבו נוקפו כי חזא דנפק מיניה רשע אעפ"כ לא שת לבו רק לקיים כנ"ל וא"כ יש יקר וכבוד בזה ולא גנאי ח"ו.

ומזה הטעם י"ל ג"כ ביצחק מ"ש המפרשים הנ"ל כי על יצחק אפשר לומר דהוצרך להוליד לקיים פריה ורביה משא"כ אשה דאינה מצווה על פריה ורביה ולכך אמרו דהניחו ס"ת על קברו לכבודו ולא שהושיבו ישיבה על קברו כקושית מהרש"א דעיקר הרבותא הכבוד במותו שלא הוציאו מטתו בלילה כנ"ל ברבקה אבל בישיבת ישיבה הוא לאחר קבורה וזה אין רבותא עיקר רבותא במותו כנ"ל ודוק ולכך אם צדיק הוליד רשע קשה לספוד עליו לבל יאמרו כנ"ל ברבקה אבל בהוליד צדיק כמותו אז יש לעורר הבכי והספד לכך אמר על שאול ויהונתן בנו שהיו צדיקים גמורים וראוי לקונן מבלי פוגת.

והנה אמרו בגמרא דכתובות פרק המדיר (דף ע"ז ע"ב) כשמת ריב"ל שאל ליה רשב"י נראתה קשת בימיך א"ל הן א"ל א"כ לאו את בר לוואי וקאמר הגמרא ולא היא רק דלא לאחזוקי טיבותא לנפשו אמר כן ותמהו רבים בעלמא דקשוט איך נאמר כן הא כתיב (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני אבל הענין כבר תמהו כל בעלי טבעים על זכירת ברית הנאמר בקשת (ועיין אריכות בזה בהגהת של"ה פרשת נח ותירץ ג"כ בשם הגאון הימ"א נזכר בדרך הגון ע"ש) כי הוא דבר מטבע כאשר תזרח השמש מול עבים עכורים מלאים קטורי מים כאשר הנסיון מורה בשומך נגד קוי השמש צלוחית מלא מים אבל בזוהר יש כי יש תרי קשת משונים בגוונים הוא טבעי אבל מה שיש בו מראה תכלת לגמרי הוא הקשת הנרצה להזכרת ברית כי תכלת מלשון כליה ר"ל תכלת מורה כי נתחייבו ח"ו כליון ויש להם תכלית טוב בזכירת ברית לכך רשב"י ששאלו נראה קשת בימיך כוונתו על קשת ממין השני שהוא אינו טבעי כלל כנ"ל וריב"ל השיב סתם נראה היינו כוונתו לקשת הטבע והא דלא אמר ליה בפירוש שקשת זו ראה היינו דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה אבל מ"מ לא כיזב מילתא כי באמת נראה קשת הטבעי.

והנה לפ"ז צריך לימוד והבחנה להבחין בין ראיית קשת אם הוא טבעי או קשת הזכרת ברית כי אז יש לנו לעורר בתשובה כי לכך בא האות לחזור בתשובה ולחדול מרע ואלהים עשהו שייראו מלפניו והנה כל זמן דצדיק בעולם ודאי לא נראתה קשת רק ממין הטבע ואין צריך לימוד והבחנה וזהו מאמר דוד כל זמן ששאול ויהונתן צדיקי עולם קיימים ודאי לא נראתה קשת ממין השני ואין צריך לימוד להבין בין קשת לקשת אבל במותם א"כ צריך לימוד ללמד בני יהודה קשת להבחין בין קשת לקשת וזהו אמרו הלא היא כתובה על ספר הישר שפירושה ס' בראשית (ועיין היטב ע"ז כה) ששם נאמר (בראשית ט, יג) את קשתי נתתי בענן ע"כ אין כוונה על קשת הטבעי לכך ילמדו להבחין למען דעת לשוב בתשובה וא"ש.

והנה אחיי ורעיי למדו בקשת בהעדר הצדיקים יסודי עולם אשר היו לנו לחומה אוי לנו כי אבד רוח אפינו אשר אמרנו בצלו נחיה בגולה ומה נלמד מענין קשת שמירת ברית קודש יורה כחץ למטרה ווי למאן דפוגם בברית קודש אין צ"ל לאותו שפוגם חס ושלום בבת אל נכר אלא אף בפנויה נדה ואצ"ל אשת איש אוי לו טוב לו שנהפכה שלייתו על פניו למה מרחם יצא למרוד פני קונו ולגרום רעה לכל העולם כי מפריד קשת של מעלה וגורם קללה גם נערים חתן וכלה וכל המתעללים בנערה מתקדשים ומטהרים אל הגנות ברחוב וכדומה עוסקים עמם בשיחה בפרט בבית משתאות ועת הטיבו נגן בכנור כי יקשו עצמם לדעת ויוציאו בחומם זרע לבטלה וכהנה יתר התועבות היחתה איש גחלים בחיקו ולא יכוה ודאי אש עד שאול תאכל וכבר דרשתי פעמים רבות ותודה לאל פה קהלתי נעשה גדר לבל ילך חתן אל הכלה כי אם פעם אחת בחדש ואז לא יעכב יותר עד שעה עשירית אשרי להם והנני מתרה בכם שמרו אותו כאילו יש בו סכנת נפשות העובר אותו כי העבודה שיש בו סכנה עצומה ממש כל באיה מגיע ירכתי שאול אוי לי אמי כי ילדתני על פרצת הדור בברית הנני מתרה בכם השמרו לכם ונקיתי מאלתי שבועה מהר סיני להוכיח עמיתי כי נחר גרוני בקראי.

והנה יש עוד פירוש להא דאמר ללמד בני יהודה קשת כפשוטו של מקרא שמורה על קשת מלחמה והוא כי שני מיני כלי זיין יש קשת וחרב וישמעאל ירש בברכתו מאברהם (בראשית כא, כ) רובה קשת ויצחק שהיה ממלא מקום אברהם ביקש להוריש לעשו גם כן מלחמת קשת ולכך א"ל (שם כז ג) שא נא תליך וקשתך ואלו היה עשו זוכה לברכות היתה ברכתו גם כן קשת אבל יעקב הקדימו ולא האציל לו רק חרב ולכך לא בירך לו רק על חרבך תחיה (בראשית כז, מ) כי חרב נשאר לו ולא קשת אבל קשת לישמעאל נשאר לכך נשא עשו מחלת בת ישמעאל כדי שיהיו שניהם לו.

והנה אמרו (ב"ר צט ב ע"ב) אין זרעו של עשו נופל רק ביד זרעה של רחל והוא כאשר אמרתי כמה פעמים כי כל זכות בני עשו הוא מן תמנע שהיתה בת מלך ונעשתה פלגש לעשו ולא הקפידה על כבודה רק להיותה בבית אברהם ויצחק ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (בבא קמא דף לח:) לכך יצא ממנה ראשית גוים עמלק הנה רחל עשתה יותר שהיתה עקרת הבית ומחלה על כבודה ונעשתה פלגש והניחה לאחותה לאה להיות גבירה לכך זרעה של רחל כובש לעשו אמנם נצחון שאר אומות ביד יהודה כי ירש מיעקב וביחוד קשת כמבואר במדרש (ילק"ש ח"א רמז צ"ד) כי ישמעאל ירה קשת ביצחק לבל יירש אביו אבל יהודה אמר מה בצע וכו' וכן יהודה תמיד ראש הלוחמים וזהו מאמר דוד עד עתה שהיו שאול ובניו קיימים מזרע רחל להם החרב כי הם בכחם ירשו לעשו והיו לוחמים בחרב אבל עכשיו שמת שאול ואין לבני יהודה ממשלה בחרב כי זהו טכסיסו של עשו רק קשת כמ"ש (בראשית מט, ח) ידך בעורף וכו' כי ליהודה נתן הקשת ולא החרב לכך אמר ללמד בני יהודה קשת הלא כתובה על ספר הישר ידך בעורף וכו'.

ואמר (שמואל ב, א) הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים וכו' כי מדרך הנימוס ונהוג במנהיגי עם שכיח באיש אחד כאשר ירבה עליו העומס וטורח הצבור יכעיסנו ויקיץ ברוב טורח וזהו מטבעי אנושי אבל באמת חטא גדול הוא למנהיג שמחוייב לישא כצאן עלות ינהל מבלי לבעוט בטורח ועומס ויותר שעליו הטורח יותר עליו החיוב להתנהג בנעימות בלי שום כעס אוי לי על שברי כי לפעמים גם אני בזה המכשול אשר אני כועס כאשר ירבה הטורח מבני אדם ולא כן היושר וכבר כתב הרמב"ם בספר המורה כי עיקר חטא משה רבינו ע"ה בסלע היה שדיבר עם העם בכעס שמעו נא המורים היה לו לדבר בנחת וזה אצל ראש העדה לחטאת גדול ומרי ואם היה שאול מתנהג כן אין לתמוה היותו נענש אבל באמת שאול היה בנחת מתנהג עם כל העם עד שלא היה בו מידת כעס כלל וכבר נודע כי צבי אין לו מרה כלל וזהו הצבי ישראל אתה ראש ישראל נדמה לצבי שלא היה מרה בו כלל וא"כ אין להאשימו בעבור שכעס על ישראל וזה פירוש ג"כ (שה"ש ח, יד) ברח דודי ודמה לך לצבי דהיינו דאל יכעס עלינו כלל.

ואמרו במדרש (חזית) כתיב (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים וכתיב (שם לג יח) עין ה' אל יראיו כאן בעושין רצונו כאן באין עושין רצונו והכונה כי ידוע כי עין אחת כינוי למדת הדין ועין אחת למדת הרחמים ולכך בעושין רצונו משגיח בשני עינים כי אף למדת הדין הם הגונים אבל כשאין עושים רצונו ואין יכולים לסבול מדת הדין הוא משגיח רק בעין אחת והוא בעין של רחמים וידוע (ילקוט תהלים רמז תש"כ) שצבי כשהוא ישן מביט בעין אחת לכך אמר ברח דודי ודמה לך לצבי היינו שתביט רק בעין אחת והוא של רחמים.

וזהו הצבי ישראל שהיה מתנהג עם ישראל במדת הרחמים ולא במדת הדין כלל וכלל ולכך אמר בסנהדרין (שהש"ר פ"א טו) עיניך יונים פירש"י סנהדרין שנמשלו ליונים וזהו הטעם כי מלבד מה שאמרתי כי חכמי ישראל היו שותים תמיד מים חיים של תורה ולא מקיאים דהיינו שלא נשכח דבר מאתם כאמרם (אבות פ"ב ח) בור סיד שאינו מאבד טיפה וידוע במשניות מסכת פרה (פרק ט מג) כל עופות שותים ומקיאים חוץ מיונה לכך נקראים עיניך יונים אף גם הטעם כמ"ש בהנ"ל כי הם מתנהגים שלא בכעס ולא היה להם מרה כיונה שאין לה מרה כלל.

אשרי אדם שינצל מכעס כי כעס בחיק כסילים ובעו"ה מדה זו גורמת רעה לאדם בזה ובבא והעידו לי על הגאון ז"ל דק"ק פירדא שהיה מרחיק מאוד מכעס כל ימיו וביותר הייתי מכיר בהחסיד ר"א פ"ב ז"ל שלא היתה בו מידה זו כלל ולא ראיתיו כועס כל ימיו והיה סובל טורח כל עיר פראג ממש בלי פרס כלל ואדרבה היה נושא בעול והיה שכמו נוטה לעול אחינו ובצרתם היה לו צער והיה כל נאנח ונעזב ומבקש לחם יבוא אליו ובעצתו ינהגם בנפשו ומאודו וקיבלם בפנים שוחקות ויפות ולא היה כמוהו ממש מימות ראשונים בחיי נפשי ולכך ראוי לקונן באבל יחיד כי הוא היה ממש יחיד בדור ואין בעולם חסיד וירא חטא כמוהו ומי יתנני ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה כי בדברים רבים העמידני על אמת ויושר ואני חייב בכבודו כראוי.

והנה עוד מכשול מצוי בפרנסי הדור והוא כאשר יהיו בתכלית הרוממות ויכבדום זקני עם ובין נגידים יושיבום דעתם זחה עליהם ויתגאו למאוד וזהו עון פלילי כנזכר בפרקי אבות דרבי נתן (פרק לח ג) נשאל ר"י לר"ג על מה נחתם גזר דין לדון כעוברי עבירות חמורות והשיב כאשר דרש ברבים והעם הפליגו בשבחו ועוצם חכמתו זחה דעתו עליו ולכך חרוץ דינו ליהרג וזה בעו"ה מכשול מצוי לכל עם קטן וגדול כאשר ידרוש או יעשה שום דבר לתקוע להתפלל והעם יפליגו בשבחו ותיכף יגביה דעתו ויאמר מי כמוני וכהנה מהתרוממות בנפשו ודעתו ובאמת הוא מהמרי הגדול כי הלא ראוי להחזיק טובה לה' אשר חננו בזה והבדילו משאר בני אדם ובפרטות אם יתגאה איש בלימודו וחכמתו הלא אם ילמד אלף אלפים שנה לא יבין תכליתו של קוצי של יו"ד הכתוב ולא ידע סיבת טעם טבעי מחקרי על בוריה ואיך יעמוד איש מעותד אל הטעות והשגיאות אין רגע בלי מכשול להתגאות ולהמרות פי קונו כי אין דבר מתועב לפני ה' מגאוה ודוחק רגלי שכינה ואם היה שאול המלך מתנהג כן לא היה כ"כ מהתימא על אשר קרהו ההריגה כאשר קרה להרוגי מלכות כנ"ל אבל באמת שאול לא היה לו כך טבע זה אדרבה יותר שהיה עולה לגדולה היה לבו חלל בקרבו ונשבר ונבזה ונמס רוח בזכרו כי הוא אדם עומד למקרה זמן ופגעיו ולא לעולם חוסן.

וזהו מאמרו על במותיך חלל הרצון כשהיה מגיע לתכלית הגבהות ורוממות היה לבו חלל בקרבו וא"כ שפיר קשה איך נפלו גבורים לכך אמר (שמו"ב א כ) אל תגידו בגת כו' אין הכונה לבל יאמרו הריגת שאול בעו"ה כולם ידעו והלא לקחו גוית שאול והביאו אותו להיכל פסילי אלהיהם אבל כבר אמרו מפני הרעה נאסף הצדיק כדי שלא יראה הרעה נאסף אמנם לפעמים מת בחטאו וע"ז אמר דוד אל תגידו בגת ואל תבשרו בחוצות אשקלון כמאמרי הנ"ל אשר דברתי כי שאול ויהונתן היו חפים מפשע ומנוקים מעון כי בשומעם זאת ושפטו כי מיתתם היתה לבל יראו ברעה אשר ימצא ח"ו לישראל וישמחו ויעלזו ולכך אל תגידו זאת למען יחשבו כי בעונם מתו.

ומזה נלמד כמה יש לנו להרבות בתשובה ותפלה וצדקה ומעשים טובים בהעדר צדיקים כאלה אנשים הללו שלימים היו מבלי דופי ושמצה ובעו"ה מפני הרעה נאסף הצדיק ועלינו להתפלל שתהיה מיתתם לכפרה לבל יגיעו ימי רעה ח"ו התקוששו וקושו להסיר מאתכם כל דבר רע כי מיתת צדיקים משמים כמתרה וצווחת ואומרת שובו בנים שובבים כי הנני לוקח מחמד עיניכם והעיקר כאשר אמרתי מאן גבר בעי חיי יתמיד יום ביומו בספר תוכחת מוסר ואותם האנשים הלומדים בחבורה ספר של"ה לא יקראו אותו כסדר כי רוב פלפול וקבלה ודרוש והעיקר ללמוד בתוכו בשער אותיות ודברי מוסר שלו אשרי תמימי דרך ההולכים באורחותיו מה נעמו כי מפה קדוש יצאו וכהנה שאר ספרי מוסר ואפי' נשים ובתולות חובה עליהם לקרות בכל יום מספרי מוסר הנדפסים בלשון אשכנז לב טוב שמחת נפש תם וישר וכדומה ואם תעשו כן מובטח אני שיהיה לבכם נפתח על שרשי היראה לירא את פני ה' הנורא ולא בקל תחטאו בשאט נפש.

ואמר דוד (שמואל ב א, כא) הרי בגלבוע אל טל ואל מטר וכו' דבר זה כבר אמרתי במקום אחר כי כאשר יהרג הצדיק אז נפשו מבקשת להתדבק בדמו אשר נשפך ואז מעכבת שבל יהיו צמחים כראוי כי שרשי הקדושה אשר במקום צמחים מתדבקים בנפשו כדרך כל הדברים להתדבק בדומה לו ניר קטן בניר גדול והצמחים שיגדלו במקום ההוא אין בהם ניצוצי קדושה קיא צואה בלי מקום ואין נאותים לאכילת ישראל כנאמר (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' היינו ניצוצי קדושה אבל במקום הזה אינו כאשר הארכתי בזה בדרוש הקודם לכך אמר הרי בגלבוע וכו' אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות כי למה מטר וטל להוליד זרע ופרי הארץ הלא לא יצליח ואין טוב למאכל ישראלי ולכך אמר שדי תרומות כי תרומה נקראת קודש כדכתיב (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתו ועיקר תרומה היא שרשי הקדושה שבתבואה והם ראשית והם המופרשים לכהן אבל כאן שלא יעלה שום קדושה כלל א"כ טוב שלא יעלה זרע ולא יצמח צמח ולא תופרש תרומה ממנו כי מה לכהן בבית הקברות כי הזרע שיוגדל שם משורש רע אין בו חלק טוב ולא נאות לישראל אף כי לכהן לאכול מחלק רע ולחם מגואל פיגול הוא לא ירצה והטעם כי שם נגעל מגן גבורים וכו' מגן שאול בלי משוח בשמן ופירשו המפרשים שלא היה נמשח בשמן המשחה.

ואפשר לומר כי נתן טעם דאין להאשים לשאול בעבור החיותו אגג כי לא נמשך בשמן המשחה וא"כ אין לו תואר מלך כמאמר חז"ל (עיין בכריתות ה' ע"ב ובתוספות שם ובשמו"א י א ברד"ק ובאלשיך וכן במל"ב ט' א) כי שאול לא היה לו תואר מלך היותו בלתי משוח בשמן משחת קדש וא"כ אין עליו להכרית זרעו של עמלק כי צריך מלך להכריתו כדאמרינן בסנהדרין (דף ב:) כי יד על כס יה וכו' אין כסא אלא מלך וגם תירוץ על מיתת נוב עיר הכהנים כי הוא לא היה הורגן רק דואג ואין שליח לדבר עבירה רק אילו היה מלך כיון שלא היה מפורסם הדרוש "רק" למעט דבר מצוה כי אפילו יואב ראש לישראל לא דרש "רק" והרג לעמשא שביטל מצות המלך כמבואר בסנהדרין (דף מ"ט) ומכ"ש שאין להאשים לדואג שהיה שומע בקול שאול המלך להרוג לנוב עיר הכהנים כי לא דרש "רק" אבל אם אין לשאול דין מלך אזי חטא דואג ונצול שאול וזהו אמרו בלי משוח בשמן המשחה ואין לו תואר מלך.

ועוד נראה במ"ש כי שמן המשחה היה כמו טל קודש כדכתיב (תהלים קלג, ב) כטל חרמון וכו' לכך אמרו כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כי שמן המשחה היה מגדל ומרומם להנמשח בו כמו טל קודש המחיה מתים ולכן אילו נמשח שאול בשמן המשחה היה מגדל זרעים אף בלי טל ומטר ולכך נאמר באסא (דה"י ב טז יד) שקברו היה בבשמים והיינו היותו נמשח בשמן היה מגדל בשמים ולכך אמר בלי משוח בשמן משחת קודש א"כ אין מגדל זרעים כלל ולכך אל טל ומטר עליהם כלל ולכך היה רעב בארץ על שאול שלא נספד כהלכה כי ע"י הספד אנו מעלים נפשו של צדיק למעלה כאמרם (שבת קנ"ג) אחים בהספדאי דהתם קאימנא וע"י הספד לא יקום שם כי אם יעלה מעלה מעלה וא"כ שאול שנספד שלא כהלכה היתה נפשו למטה ונתדבקה בו שרש קדושה ולכך היה רעב בארץ כנ"ל.

ואמר מדם חללים וכו' והוא כי ידוע דחטא שאול היה בשמעו לקול ישראל אשר חמלו על מיטב הצאן והכרים והשמנים לעמלק ושמן וטוב השאירו וזהו מחלב גבורים כי עמלקים היו גבורים כנודע וחלבם ומיטב שלהם השאירו ישראל ועוד היה חטא במה שצוה לדואג להמית נוב עיר הכהנים והנה זהו הכל היה בעקימת שפתיו ודיבור פיו אך לא במעשה אבל יהונתן בנו היה נקי מכל וכל ודבר ידוע בפסוק וביחוד בתהלים כי המשיל העושה מעשה בעקימת שפתים לדורך קשת שיורה חץ הלאה וכן הדבר בדבר שפתים אך למחסור כי ידרוך קשתו כאויב לעשות פעולתו מרחוק והלאה ולכך שאול שחפץ ופעל שנהרגו כהנים באמירת פיו ראוי מדה כנגד מדה שתהיה קשתו נסוגה אחור מול אויב וירשיע בכל אשר יפנה הואיל שדרך קשתו כאויב נגד אוהבי ה' ועמו הקדושים אבל הואיל שלא פעל רע במעשה ידיו אף מהראוי שפועל ידיו לא ישולם לו כי הלא ידיו לא עשו רע אבל יהונתן שמנוקה מעון מכל ראוי שאפילו קשתו ומכ"ש חרבו לא תשוב ריקם.

וכבר נודע כי נוב עיר הכהנים היו מזרע עלי ונקנסה מיתה עליהם כל מרבית ביתו ימותו אנשים (שמו"א ב לג) ובזה רבים מפרשים התנצלו בעד שאול דגברא קטילא קטל וזה מאמר דוד מדם חללים הרצון המה נוב עיר הכהנים שהיו חללים וגברא קטילא וחלב גבורים הוא אשר חמל על מיטב ושמנו של עמלק כנ"ל בשביל זה קשת יהונתן לא נסוגה אחור כי אין לו דבר בזה וזך מכל עון ואפילו קשתו אינה ראויה שתשוב ריקם ושאול שחטא באמת ראוי שקשתו תסוג אחור אבל הואיל ולא עשה מעשה בפועל וידיו תמימים לה' א"כ ראוי שחרב שאול לא תשוב ריקם כלל ואינו כן ששבה חרבו ריקם עד שנפל על חרבו ומת והוסיף דוד לומר שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו וכו' כי כבר נודע מה שדרשו חז"ל (ברכות י"ב) אתה ובניך עמי במחיצתי בשרו שמואל שיהיה בן עולם הבא אבל חכמים אחרים פקרו בזה ואמרו כי אדרבה מזה ראיה שלא היה לו עולם הבא כי שמואל לא הועלה מאשת אוב רק שד לבש עצמו בדמות שמואל ואמר שיהיה עמו במחיצתו מקום אשר הרגיע לילית שעירים ובדרך פשוט מצאנו להם תשובה שע"כ עמי מוסב על שמואל כי אילו נאמר על שאול לבד היה להם מקום לכפור כי בו כפרו העכו"ם אבל אתה ובניך עמי וכי יעלה על דעת שיהונתן גבר ענוותן שהיה בן מלך ואמר לדוד אהיה לך למשנה ולא נמצא בו עול יהיה ח"ו אצל משכן הקליפות ועל יהונתן אף העכו"ם מודים וע"כ עמי מוסב על שמואל וכן הדבר בשאול וע"ז אמר דוד שאול ויהונתן וכו' ובמותם לא נפרדו א"א להסב מלת עמי על שני פירושים וכמו שיהונתן יהיה בצרור החיים כן יהיה שאול ואי אפשר להפרידם.

ואמר הנאהבים והנעימים בחייהם כי נודע (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וא"כ הם שהיו נאהבים ונעימים לכל מזה אות אמת כי חפץ ה' בם ואף במיתה לא יהיו פרודים וכולם יהיו לחיי עולם אמיתי שכולו טוב ואמת.

ואמר מנשרים קלו ומאריות גברו והוא דיש להבין במ"ש (ע"ז ה') אר"ל באו ונחזיק טובה לאבותינו אלמלא הם לא חטאו וכו' היינו כמו שלא באנו לעולם פירש"י לפי שהם חיים לעולם וכל זמן שהם קיימים אין אנו חשובים לכאורה מאמר זה יש בו מהזרות למאוד דאף דאמת יהיה כן שעי"כ הגיעה לנו טובה גדולה וכי בשביל זה נחזיק טובה לנפש החוטאת וממרה פי עליון וביחוד תמוה מה הוא התועלת דאם היו ראשונים קיימים לרוב יקר מעלתם היינו כלא נחשבים העבודה זוהיא תכלית הגאוה והמרי וטבע רשעים כך הוא בשמעם כי גדולי הדור מתו שמחו לומר עכשיו הרי אנו בעולם גדולי הדור ואין כמונו אבל טבע צדיקים שישמחו כי יש גדולים מהם לשמש אותם ולנשק עפרות רגלם הנשמע דבר רע כזה לומר טוב כי מת משה ואהרן וזקנים ודור דעה שראו ה' פנים אל פנים אפס נהיה אנחנו ראשי הדור מתגאים על העם וחטא נדב ואביהוא היה שאמרו (סנהדרין נ"ב) מתי ימותו שני זקנים הללו.

אבל ברור שיש פנים אחרות לדברי מאמר הנ"ל בשנבין ג"כ במשנה פרקי אבות (סופ"ד) אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ויש להבין מה זו הבטחה ומי שוטה שישמע לקול יצה"ר שיהיה מנוס בשאול שוחה עמוקה ציה וצלמות ואם שוטה זה יפתה לזה מה זה שאנו אומרים לסתור הבטחת שטות כזו כי ע"כ אתה נולד וע"כ אתה מת וכי בשביל זה לא ימלט מלהבטיחו בו ואם הולך על סוף דאתה עתיד ליתן דין וחשבון הוי ליה למשנה להזכיר זה בלבד ומה זו אריכות ע"כ אתה נולד כו'.

אבל יובן כמ"ש כי המיתה מכפרת ונרמז בקרא (סנהדרין דף מו:) וכפר אדמתו עמו אך אמרו בגמרא דסנהדרין (דף מז) מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה והענין כי כבר אמרו טבעיים כי המיתה מוכרחת (עיין רמב"ן פרשת בראשית אריכות בזה) והוא כי כל דבר שהוא בהכרח סופו לבטל המכריח וחוזר למקומו כאשר תכוף ברזל בתכלית עקמימות סופו להתפשט ולחזור מעקימתו וכן אם תזרוק אבן בהכרח למעלה בכח לא ינוח שם ויחזור למקומו וכן בכלי שעות שבנוי על דבר המכריח הוא עקימות הברזל שקורין קולמוס כלי שעה סוף להתפשט וינוח ואם הקולמוס הוא גדול ומעוקם הרבה ושוהה להתפשט יהיה הכלי שעה מתנועע זמן רב אבל עכ"פ סופו לנוח וכמה מתנות אשר נדרו שרי מדינות למי שיעשה כלי בתנועה תמידית שקורין (מאד"ם פערעטוי"ם) ונלאו ולא יכלו כי כל דבר המכריח סופו לנוח ואין דבר המוכרח המתמיד ומזה שפטו כל המחקרים כי היות אדם כמו כלי שעה כאשר יתמו חום השרשי וחום הטבעי שהם העושים תנועת אדם כקולמוס בכלי שעה כאשר ינוח מלנוע ינוח וימות א"כ שהמיתה מוכרחת מה זה יש כאן כפרה דבר המוכרח אין כאן מכפר.

אבל כבר אמרו (עבודה זרה דף ד:) לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה רק להורות תשובה כי אחר העגל שבו בתשובה שלימה לפני ה' למאוד עד שבצום הנבחר נתבשר למשה סלחתי כדבריך א"כ יש כאן שאלה כיון דלא חטאו למה היו מתים כלל וצ"ל אף דלפי האומרים דטבע אדם למות מ"מ אם עושים רצונו של מקום היו החיים ע"פ ניסים ולמעלה מהטבע כדכתיב (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם הרי שאתם למעלה ממזל ומהטבע המכריח המיתה א"כ קשה כששבו בתשובה הרי חזרו למקומם הראשון וא"כ הוי ליה להיות שלא ימותו כמו קודם חטא דהא התשובה מכפרת ולא נשאר רושם החטא.

אמנם צ"ל באמת כן הוא אבל ישראל לגודל צדקתם וחרטה שהיה להם על החטא להוסיף כפרה קבלו על נפשם המיתה כדי לזכך חומרם כמ"ש הרבנו יונה (בשערי תשובה שער א כ) שבעל תשובה אף ששב למאוד מ"מ תמיד לא יפסיק לשוב ויהיה בלבבו אולי אין התשובה מספיקה לעוצם המרד בה' וכן עשו ישראל וקבלו מעצמם עליהם המיתה כדי שתהיה כפרה להם נוסף על התשובה כמ"ש האר"י ז"ל על ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב שהם ב' כתרים מדת הרחמים ומלכיות ובתשובתם קבלו על עצמם מדת הדין ומלכיות כדי להרבות בסליחה ולכך המיתה מכפרת כי מעצמם קבלו בתשובה המיתה ואילו לא רצו היה הכתר נקי ממדת הרחמים בידם ולכך שורת הדין שתהיה המיתה לכפרה כי גלל כן הערו נפשם למות ולכך במת מתוך תשובה מיתה מכפרת כנ"ל כי אין טענה דהא המיתה בע"כ כנ"ל כי גלל כן קבלו מיתה והיה בידם מהיות חפשי ממנו הואיל ששבו לה' אבל מת מתוך רשעו הרי אינו בגדר בני עליון כולכם והרי מוכרח ובע"כ ימות כדרך ונימוסי הטבע שכל דבר המוכרח סופו לנוח וא"כ מה זו כפרה הואיל והוא דבר מוכרח ואינו ברצונו.

וזוהיא כוונת המשנה אל יבטיחך יצרך שהשאול הוא הקבר בית מנוס לך כי המיתה מכפרת דכתיב וכפר אדמתו וע"ז אמר כי היא הבטחה של רמיה איך תכפר בע"כ אתה חי וא"כ אף בע"כ אתה מת כי כל דבר המוכרח סופו לנוח כנ"ל וא"כ דמיתה בע"כ איך תכפר ואיך יהיה השאול בית מנוס לך משא"כ כששב בתשובה אז המיתה רצונית ואז המיתה מכפרת.

ועוד תדעו כי כבר אמרו סיבת לידת אדם וביאת נשמה בעולם הוא לחם עצלות לא תאכל כי אוכלת למעלה נהמא דכסופא אבל כאשר תסגל מצות ומעשים טובים בזה העולם אז מלחם אביה תאכל כפי מעשיה והנה החוטא ושב בתשובה אמת דנמחל עון והרי הוא כקטן שנולד אבל עדיין מחוסר טוב גמור שלא יהיה לה לנשמה נהמא דכסופא אבל במותו המיתה מכפרת ג"כ שהוא רצון האדם כנ"ל עד שאמרו (יומא דף פו:) שחטאיו נעשו כזכיות ואז נעשו כזכיות בחזרתו לקבר מסובל צער קבר ורימה וכדומה ואז נעשו לו זכיות ומשלחן גבוה קזכו וזהו מאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה וקשה דהוי ליה למימר סוף אנוש רימה אבל לא תקוה כי אין זו תקות אדם להיות רימה ולא ע"ז מצפה ומייחל רק הוא בא בעצמו בלי ריצוי ולמה נקרא אנוש אבל הוא הדבר שכתבנו כי תקותו של איש להיות נשמתו למעלה בצרור החיים עליון וזהו לא יגיע עד אשר שיהיה מתחלה רמה ותולעה וזה יתן האדם אל לבו כמה יהיה שפל אנשים ולא יגיע לתקותו אשר מייחל ומצפה כל ימיו עד שנעשה לרימה ותולעה אך זהו באיש בינוני בעל חטאים אבל צדיקים גמורים שלא שלטה בהם רימה ומ"מ נשמתם ברום המעלה כי כבר מצאה ידם בזכות מעשים טובים להעלות נשמתם בלי צורך כלל ולכך אמרו בסנהדרין (דף מו:) דקבורה לצדיקים שלא לשנות ממנהגם וידוע כי בינונים נקראו בשם אנוש כי אז הוחל לקרא בשם ה' ופירוש לשון חולין שלא היו כ"כ צדיקים כמו שת ולכך דייק שתקות אנוש דייקא וא"ש.

וזהו מאמר הנ"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו והחזקת טובה היא על שקבלו על עצמם מיתה אפס להעלות נשמתם למרום עליון ותהיה להם כפרה מעליא שאלמלא לא חטאו דומים היינו כמו שלא באנו לעולם כי לא היו מתים ואף שחטאו מ"מ כשעשו תשובה היו חוזרים מהדין למעלתם כבראשונה אפס שהם קבלו על עצמם מיתה להטיב לנשמתם ולכן בואו ונחזיק טובה להם שהערו נפשם למות ולא חסו על חייהם רק תהיה לנשמתם מעלה נשגבה וכפרה מעליא והוסיף לקח טוב ולשונו לשון זהב באמרו דומים היינו כמו שלא באנו לעולם כאשר כתבתי כי עיקר המיתה להועיל שלא תאכל נשמתו נהמא דכסופא כי זהו עיקר טעמא שבא לעולם ולולי זאת טוב שלא בא לעולם א"כ לולי שהערו נפשם למות א"כ כל בן אדם היה כקטן שנולד ומה יתרון לו כלא היה יהיה והרי זה כאילו לא בא לעולם ואוכל נהמא דכסופא וזהו מאמר בדקדוק דומים היינו כמו שלא באנו לעולם כי הרי הוא כקטן שנולד כדאמר ריש לקיש דידוע (ב"מ פ"ד) דבעל תשובה היה שהיה לסטים ור' יוחנן קרבו תחת כנפי שכינה ולכך אמר הוא לולי קבלו על עצמם מיתה היינו כמי שלא באנו לעולם כי היינו כקטן שנולד ומה יתרון בזה עדיין הוא אוכל נהמא דכיסופא ולכך החזקת טובה להם שקבלו המיתה כדי שתעלה הנשמה בלי כיסופא למעלה מעלה קמי מלכא קדישא והנה יש פנים למאמר הנ"ל בשנבין מ"ש (ע"ז ה) הא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות ומשני על תנאי וקשה למה בחר הגמרא בהך ב' פרשיות ולא בפרשת אמור לכהנים לנפש לא יטמא ופרשת פרה אדם כי ימות באהל וכהנה יתר פרשיות אבל ידוע מ"ש (ב"ב קט"ז) מ"ט נאמר באיוב מיתה ובדוד שכיבה דוד שהניח בן כמותו לא נאמר מיתה שהרי הוא כאילו חי הואיל בנו ממלא מקומו וזוהיא כוונת הגמרא אילו לא חטאו לא היו מתים דהיה הכל בגדר שכיבה ולא בגדר מיתה דהניחו בנים כמותם ולכך דומים היינו כמי שלא באנו לעולם דמ"ש אם קדמונים בעצמם בעולם או צאצאיהם כמותם אם זרע משה הם כמשה מה היה נחשב איש אחד נגדם וכן דור המדבר דור דיעה אם יהיה זרע כמותם מה היו אחרים נחשבים ולכך אי אפשר להקשות משום פרשה שבתורה רק מפרשת היבמות דכתיב ובנים לא היו לו וכן בנחלות ובן אין לו ומזה הקושיא דהא אמרת דיניחו בנים כמותם ואם ימותו בלי בנים אין לך מיתה גדולה מזו ומשני על תנאי.

ובזה יובן גם כן מ"ש התוספות (שם ד"ה שאלמלא) בהא דס"ד דהחזקת טובה הוא שלולי חטא לא היה מוליד והא טוב לאדם שלא נברא ויובן הכל בטוב טעם ודעת כי ידוע (עבודה זרה דף ד:) לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא להורות תשובה קשה א"כ מה זה שכעס משה עליהם תירצו המפרשים דהיה ראוי זה לעשות ע"י דור אחר שאינם כל כך במעלה נשגבה כמו ישראל באותו הדור ולא היה כ"כ חילול השם אבל דור ההוא שהיו בתכלית המעלה והרוממות השיגו השגה נפלאה והם יחטאו וישימו באלהים תפלה הוא חילול השם גדול מאוד לכך כעס אך לפי הס"ד דלולי דחטאו התמידו הם ולא הולידו כלל א"כ איך כעס משה כי אם הם אין מורים דרך לתשובה מי יורה וכן במסקנא דלולי דחטאו היו הדורות הבאים אחריהם כמותם וא"כ מאי שנא אם הם מורים דרך לתשובה או דור אחר הלא כולם שווים במעלה וגדולה כי תמיד הבאים אחריהם כמותם ואם כן אין כאן הבדל בין דורות הבאים לבינם.

וזהו מאמר חז"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהכניסו את עצמם בחטא ומרי אפס להורות דרך לתשובה רק דלא תימא הלא לא יפה עשו שהם בני עליה עשו כזאת היה להם להניח לדורות אחריהם פחותי המעלה וערך לעשות כזה ולא נאה להם לערך מעלתם לעשות ולחלל שם שמים ברבים ולזה אמר כי לא היתה להם ברירה כי אילו לא חטאו לא באנו לעולם והתמיד הדור ההוא לעולם בלי קיום דור אחר ואם כן עליהם היה מוטל לפתוח פתח לתשובה ומעתה לא קשיא הא טוב שלא נברא דאין הכוונה כלל להחזיק טובה שגרם חטא שאנו נולדים רק אמר שלולי החטא לא נולדו דורות וא"כ אין עליהם תלונה בזה והחזקת טובה שהורו ונתנו יד לבעלי תשובה לשוב בתשובה ופריך הגמרא והא כתיב פרו ורבו ולזה משני אע"פ דהולידו מ"מ בניהם כמותם ולכך דומים היינו כמו שלא באנו לעולם כנ"ל ולא הוי מיותר דהיו מולידים כמותם אם כן מאי שנא אם הם עושים עול כזה או דור אחריהם הלא אין הבדל במעלתם ולכך יפה עשו ועלינו להחזיק טובה להם שחתרו פתח לתשובה וא"ש.

וכמה יפה ונעמו דברי חז"ל אשרי מי שמבלה זמנו בדבריהם ובתורתם יהגה יומם ולילות כי עמקו מחשבותם ובער לא ידע כאותם שאמרו בפרק קמא דעירובין (דף יג:) נחלקו ב"ש וב"ה אם טוב לאדם שלא נברא משנברא והסכימו טוב לאדם שלא נברא והדבר ג"כ זר ח"ו דיש חסרון בחוק הבורא שברא אדם לרע ויותר טוב היה שלא נברא וכי זהו תואר בעל השלימות שכל מעשיו בשלימות וכוונת הטוב האמתי והמועיל להטיב ואיך ח"ו נייחס לבורא שפעל ועשה דבר שטוב היה שלא פעלו ואם כן אין תמים פעלו ח"ו וח"ו להעלות על לבנו ומחשבתנו כלל אבל תבין כי יצירת כל בעל חי וכן האדם היה מאדמה אבל ההפרש הוא כי כל בעלי חיים נולדים מהאדמה כמו עוד היום שרוחשים תולעים וכדומה בעלי חיים מאדמה וזהו ודאי כי פועל ראשון היה היוצר הכל אבל היה ע"י אמצעי ה' בגלגל וגלגל בכח אדמה ואדמה הולידה והצמיחה וכן כל יצירת בעלי חיים מן האדמה אבל יצירת אדם הראשון לא כן היה כי ה' היה פעלו ראשון ואחרון כי יצרו מהאדמה בלי סיבת הגלגל וכח אדמה כלל והוא היוצר אדם תיכף בכחו כמו שברא כל העולם בלי אמצעי כלל גלל כן נקרא אדם עולם קטן כי הוא נברא מה' בלי אמצעי כמו כל עולם ודבר זה אין ספק שלימות גדולה לאדם שנברא מה' ואין צריך להאריך בו וכבר האריך בזה האר"י ז"ל.

אבל לענין חטא אדם יש כאן ב' בחינות כי י"ל אילו נברא ע"י אמצעי לא היה ענשו כ"כ גדול כמו שנברא ע"י הקב"ה כי פגם יותר במעשה ידי בורא ומרד בו ולא עשה רצונו בשלימות א"כ אם כי היא מעלה גדולה לשלימות לעומת זה היא יותר עונשו לעוברי רצונו וי"ל לא כן כי כבר צווח איוב (איוב י, ג) כי תמאס יגיע כפך כי אם היה ע"י אמצעי כאשר היה חוטא היה ה' כועס עליו והיה מכלה כרגע אבל בעבור היותו יציר כפו חס עליו ומתנהג עמו בחמלה וחנינה ורחמים מרובים כאב לבן ובזה שתי סברות נחלקו בישיבה אם לענין חטא ועון טוב לו היה שלא נברא מה' רק כמו שאר בעלי חיים או אדרבה טוב לו שנברא כי בזה רחמי ה' רבים והסכימו שטוב לו שלא נברא כי עכשיו ששלימותו יותר גדולה היותו מעשה ידי יוצר הכל כן פגמו מרובה לערך מחצבו וסיבובו מבעל הסיבות ולכך אמר עכשיו שנברא יפשפש במעשיו כנ"ל כי פגמו גדול מנשוא.

ומזה נלמד כמה יש לנו ליראה מפגם החטא ועון כי תיכף פוגם ביוצרו אשר ברא בלי אמצעי כלל וכמה יש להספיד ולבכות במות הצדיק כי אמרנו כי אדם נקרא עולם קטן ועולם שחרב בעונותינו הרבים ראינו שאם נחרבה עיר או מחוז כמה רבה המהומה או אם תצא אש ותאכל בתים רבים כמה מהומה וכולם יבכו את השריפה אשר נשרף רכוש קניינים צורכי עולם הזה ואיך לא נחרד ולא נבכה את השריפה אשר שרף ה' בהעדר צדיקים יסודי עולם כאלה אשר נחרבו כמה עולמות ושקעה שמש שלא בעונתה ויש לנו להתקנאות בם ולומר אנשים כאלה צדיקים היו ראו איך נפטרו בשם טוב ואיך רבתה התאניה ואניה בבית ישראל ומה יועיל לאנשים הצוברים הון בעת פקידתם יאבדו מי ינוד להם ומי ירום ראש בעבורם לכך אמר דוד (תהלים מט, י) ויחי עוד לנצח ולא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו הרצון שיתן אל לבו מוסר והבדל בין מיתת חכם ואבידת כסיל ובער אשר יעזבו לאחרים חילם ואינו אלא איבוד בעלמא ואין משגיח במותם כי בשומו כזה אל לבו ודאי שיסור מלכת אחרי הבל וידבק עצמו במישרים ולילך במסילותם.

והנה עיקר המזמור ההוא לכאורה מחוסר הבנה בפתחו (מ"ט ה') אטה למשל אזני אפתח בכינור חידתי כי מה החידה שאמר במזמור ההוא לא מצינו בו משל וחידה אבל באמת אמר דוד כך כי אצל העולם מצות צדקה ממש עיקר כאילו הוא יתד שכל שלימות הנצחיי תלוי בו עד שיחשבו איש כילי מצדקה ודאי יורש גיהנום ולעומת זה איש שוע ונדיב ודאי יורש גן עדן וגלל כן רבים שיש להם אבירות לב רחוקים מצדקה ואי אפשר להעלות על לבבם ליתן צדקה ממש מתיאשים מן השלימות אבל דוד פתח כאן דרך לומר לאו הכל בצדקה תליא ונעים מליצתו כך בחידה אני אראה לכם דרך ישכון אור שלא ליתן צדקה כלל ומ"מ יזכה לחיים נצחיים וזה מאמרו אח לא פדה יפדה ויקר בעיניו פדיון נפשו שיהיה אצלו יקר ונגד לפדות נפשו בצדקה וחדל לעולם לפדות נפשו בצדקה ומ"מ ויחי עוד לנצח ולא יראה שחת וזוהיא המליצה והחידה הנרצים מדוד שיזכה אדם לשלימות אף כי לבבו רחוק מצדקה ואמר דרך ואופן והוא כי יראה חכמים ימות מגודל החרדה והפחד שיש לו בפני תלמיד חכם והוא בכלל את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים שיגור מלפניו בראותו וכי יראה כסיל ובער ירחק מאתם כאילו נאבדו מאתו ולא מצאם כלל כל כך יהיה הפירוד והרחקה ולא יחוש להנאת ממונן והונן כי יעזוב לאחרים חילן ולא יגע בכל אשר להם וכשיהיה מתנהג בדרך זו אז יזכה לשמירת מצוה כי דיבוק תלמיד חכם ומוראו כדיבוק השכינה ומורא שמים ובזה יהיה סר מרע ויתרחק מעבירה בתכלית ההרחקה ויהיה אך עושה טוב היותו סר למשמעת תלמידי חכמים וזהו יסוד גדול ועיקר לשלימות אדם יותר מכל כאשר יעשה כל זה לירא ולגור מפני תלמיד חכם לשמוע בקולו ולסור מהתחברות רשעים ופושעים וזה ינוח לו יותר מאילו יהיה נבל מתדבק לרשעים מתלוצץ בתלמיד חכם ויראים רק מהנהו מכיסו ונותן פזר לאביונים כי אפילו מצות צדקה רבה היא מלוה שלו הוא הקב"ה דכתיב (משלי ו, ד) מלוה ה' חונן דל וכתריס בפני פורענות אבל אין בו שלימות וע"ז נאמר (הושע ו, ד) וחסדכם כענן בוקר כי עיקר וראשית הוא שלימות בתורה ומבלי לילך אחר הבל כלל ולעשות ככל התורה אשר יורוהו חכמי הדור כי הם במקום ה' ממעל ולהם נותן כח להדריך העם לעבודתו והאיש ההולך אחריהם ולא סר מחיבתם ויראתם בודאי יחזה בנועם ה'.

ולכך אמר דוד כי שאול ויהונתן במותם לא נפרדו הרצון ע"י מיתה לא נפרדו כי מיתה היתה מכפרת והרי שאול מנוקה מעון כמו יהונתן ולא תאמר הלא בע"כ הוצרכו למות ואיך יכפר וע"כ אמר דקבל על עצמו המיתה דהוי מנשרים קלו לילך למלחמה ולא המתינו כלל עד יעבור זעם ה' ומאריות גברו לעמוד בעד עמו לגבורת הנפש מאד כי נתבשר לו משמואל כי ימות במלחמה בכל זאת לא סגי מלילך למלחמה ללחום בעדם לקיים רצון אל היש חוזק לבב יותר מזה ואריה דבי עילאי לא שוה לו בשום אופן ובפרט שאול שהמית עצמו בנפש חפצה לבל יתעוללו בו פלשתים אין לך חוזק לבב יותר מזה ומיתה כזו ברור שמכפרת לכך במותם לא נפרדו.

והוסיף לומר (שמו"ב א' כ"ד) בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן וכבר נודע כי שאול וסיעתו חשבו כי דוד פסול לקהל היותו מזרע רות המואביה וחשבו שהיה לקדם נשים לקראת נשים רק כבר אמרו בגמרא (יבמות ע"ז) כי אין לנשים לצאת חוץ דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה אבל שאול חשב כי הך מיירי בבנות ישראל שהן בנות מלכים דכל ישראל בני מלכים והיה להם הבטחה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים אבל לא בשאר אומות שהם רק עבדים ושפחות לבנות הגבירה ועליהם לקדם א"כ שאול היה ס"ל האי קרא האומר כל כבודה בת מלך פנימה וכו' קאי רק בבנות ישראל וזהו מאמר דוד בנות ישראל אל שאול בכינה אתם בנות ישראל בכו על העדרו כי הוא חלק לכם כבוד יותר מכל בנות שאר אומות ומשפחות האדמה והוא המלבישכם שני וגם עדנים ועדי זהב וכו' כי חושב קרא מוסב דוקא עליכם ואתכן בחר מכל הנקיבות וא"כ ראוי לכם לבכות עליו ועל יותרת הכבוד והיקר הזה.

ואתן בנות ישראל נשים ובתולות שמעו קולי אליכם ביחוד אומר הפסוק (תהלים מה, יד) כל כבודה בת מלך פנימה לכן מדרך העכו"ם אל תלמדו לילך במעגלם בטיול הכרמים וברחובות בגנות עלי נהר בפרטיות במקומות אשר אנשים ובחורים ונערים שכיחי הלא בנות מלכים אתן וכבודכן לשבת בית ואם קטנים אתם בעיניכן כעת בגולה בעו"ה עם בזוי ושסוי הלא מלך מלכו של עולם חפץ ביקרכן ולגדולה מזה העולם אתן מתוקנות אם תאבו ותשמעו ללכת בדרכי ה' כי מקום צניעות שם משכן רוח קדושה כאשר היה במשכן ובכל מקומות כי אין רוח הקודש שורה רק במקום צניעות ולכך אחז"ל (ברכות דף לד:) אסור להתפלל בבקעה ופירש"י מקום גלוי לכל כי שם לית סטרא דקדושה רק במקום צניעות וכפי שיותר בן אדם צנוע יותר תחול עליו רוח הקודש.

ולכך כהן גדול ז' ימים קודם יום הכפור היה מופרש למאוד וכן במלואים ז' ימים אל תצאו לחול עליו רוח הקודש כי אין לו אחיזה לסטרא דמסאבא במקום מוצנע משא"כ במקום הפקר ובפרהסיא ולכן אבל לבל יחול בו סטרא דמסאבא היות מדת הדין מתוחה עליו אין יוצא כל ז' מפתח ביתו לכך אשה אשר תעמוד בחוץ ושבתה בית מעט פעם כה ופעם כה ממשכת על עצמה סטרא דמסאבא וסופה לבוא לידי מכשול ועבירה גוררת עבירה שהולכת בגלוי בשר וכבר אמרו גילוי בשר באשה ערוה ובעו"ה מן לבושי זרים למדו שכל הצוואר ערום מבלי לבוש וגלוי שער.

הנני מתרה בכם הסירו הדבר הרע הזה כי אשה אשר צווארה ערום לבסוף לטבח תובל ע"י מלאך המות במיתה קשה וחמורה ולא תנקה מדינה של גיהנום ועונשה קשה מאד כי היא חוטאת ומחטיאה אחרים לא כן דרך בנות ישראל הכשרות לבל יראה חוץ בשרן צאו וראו מתמר אם המלכות שחשבה יהודה לזונה איך כסתה פניה ויהודה לא היה מכיר בה בכלתו נשואה לשני בניו ראו מה זכתה אשר כל קוטר זרע מלכות בית דוד שהיא משפחה נבחרה מכל יצורים יצאו ממנה וכן יזכו כל הנשים כשרות שיולידו בנים כשרים ולהיפך הפרוצות אף שאין עוברות עבירה בפועל ח"ו רק בפריצות בעלמא יולידו בנים זרים ולכך (משלי י, א) בן כסיל תוגת אמו ולכך אמר ליהונתן לבשתך ולבשת ערות עמך שאמרו אין אתה כדאי למלכות היותך אמך פרוצה ח"ו ועוד יאמרו כל זמן שבן ישי חי נבחר למלכות ש"מ דכל כבודה בת מלך פנימה בבנות נכרים ומכ"ש בבנות ישראל.

אמנם יש עוד בזה והוא כי יש טעם למה לקח שאול מיכל מדוד ומיאן לתת לו לאשה וזה כי שאול ראה בחכמה כי אחד מזרעו יהיה למושל בישראל ונסתפק אם קאי על מיכל שהיא אשת דוד ואשה כבעלה או על יהונתן בנו ולכך לא ביקש להניח מיכל ומירב בנותיו אצל דוד כדי שיחול ניצוץ מלוכה על יהונתן כי ראה כמציץ מחרכים שתחול לו מלוכה על זרעו ולכך אמר שאול להיות כי אמרו חז"ל (נדה ל"א) תלה הכתוב הנקבות בזכרים וזכרים בנקבות ואם יהיו מיכל ומירב הוא מפאת שאול ואם יזכה יהונתן הוא מפאת אמו ואמר לבשתך ולבשת ערות אמך כי לי יהיה היקר ביחול המלכות על בנותי ואמך תהיה ערוה אשר בנה יהיה משולל ממלכות ולכך דוד בקוננו אמר צר לי עליך אחי יהונתן טוב לי שתהיה חלה המלוכה עליך ואתה חי ולא יהיה חל על מירב ומיכל והוא הדבר שנאמר (ש"ב א, כו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים ודרשו במדרש מאהבת מירב ומיכל והוא הדבר אשר כתבתי שהיתה אהבתו יותר עליו מאלו נשים האחיות ויותר היה ניחא ליה שתהיה חלה המלוכה עליו כי אהבתו יותר עזה.

וסיים (שם פסוק כ"ז) איך נפלו גבורים היינו גבורי לבב בתורה ויראה ויאבדו כלי מלחמה כי אמר שכל כך היה תוקף גבורתם ללחום כאשר נאבדו כלי מלחמה ולא היה לישראל שום חרב וחנית להלחם כי נאבד מאתם רק לשאול ויהונתן היה החרב כמבואר בקרא במלחמה שהרג יהונתן למצב פלשתים והיו הם הלוחמים והעומדים בפרץ נגד כל חיל פלשתים ועל ידם נעשתה ישועה בישראל וזהו תוקף גבורה וע"ז קונן דוד בעת שהיו כל כלי מלחמה ביד ישראל איך לא יהיו גבורים אלו יכולים לעמוד במלחמה וזהו לאות כי ה' נלחם בם והסגירם כי לולי כן לא היו נופלים וא"כ ראוי לקונן כי לא מתו בטבעם במקרה רק מתו בעונש וכן ראוי לנו ג"כ היום לקונן כי לא מתו במקרה כי צדיקים גמורים אלו הם למעלה מטבע ומקרה וגבורי כח עושי רצונו של ה' היעזוב ה' חסידיו אם לא כי הוא בעון הדור וא"כ עלינו לקונן ולשוב בכל יכלתינו אל ה' ונצעק לו מקירות לבנו כי לא תמו רחמיו וחסדיו אשר יאמר למלאך הרף ידך ובלע המות לנצח אמן