התורה והמצוה על דברים טו טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים טו טו:

קנא.

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים . ר"ל שהוא זכר ליצ"מ.

ובאמת למה שפסק הרמב"ם שאין מעניקין בכספים, הלא שם לקחו כלי כסף וכלי זהב?

והתינח לדעת הריטב"א שהביא המ"ל (=המשנה למלך) , שלדידיה ההלכה גם לדעת ר"ש שמעניקין בכספים. אולם גם לדעה זו, הלא אין מעניקין בכלי זהב ובגדים שאין עושים בהם עסקא!

ובמד' אמר, במ"ש שעלה אתם צאן ובקר הרבה - קיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול , והוא כמ"ש בפר”ד שבזה קיים דין הענקה.

וי”ל שכלי זהב ובגדים היה בשכר עבודה, וז”ש הענקתי לך ושניתי לך. ובאמת אין מחויב להעניק ולשנות, שמ”ש העניק תעניק דריש לדרשא אחריתי. רק שנתן להם מדין הענקה צאן ובקר, ושנה להם בשכר עבודה כלי כסף וכלי זהב.

ומ”ש "ביום רוצעים ולא בלילה”, נראה פי’, שאם לא אמר אהבך ואת ביתך ביום כלות העבודה, רק בלילה שאחריו, אין רוצעים. שצריך אם אמר יאמר העבד וסמך לה עמש"ש (=על מה שכתב שם) אנכי מצוך היום. ר"ל ביום כלות העבודה, כי יאמר אליך אהבך ואת ביתך, אז ולקחת את המרצע . והוא לצחות הלשון בלבד, כי לא נזכר בדברי הפוסקים שאין רוצעים בלילה.

<< · התורה והמצוה על דברים · טו · טו · >>



קיצור דרך: mlbim-dm-15-15