התורה והמצוה על דברים טו יט
<< | התורה והמצוה על דברים • פרק ט"ו • פסוק י"ט | >>
• א • ב • ג • ד • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כׇּֽל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים טו יט:
קנט.
כל הבכור . הוסיף מלת " כל " ללמד שכולל גם בכור בעל מום. אם למ"ש (=למה שכתב) שיהיה נאכל כל שנתו, אם לענין איסור גיזה ועבודה.
והלמוד שנאכל כל שנתו, מפני שלשון " שנה בשנה " הנמצא בתנ"ך, מציין שנה שלמה מיום אל יום, ש"א א ז טז, מ"א ה יא י כח.
ואמר בבבא מציעא סה, "שכירות שנה זו, אינה משתלמת אלא בשנה האחרת, שנא' כשכיר שנה בשנה ", ר"ל בסוף השנה מיום אל יום, ממילא משלם בתחלת שנה האחרת.
וכן מ"ש תאכלנו שנה בשנה ר"ל עד סוף השנה. ואמר דרך צחות (בכורות כז) "שנה הנכנסת בחברתה", ר"ל עד שיתחיל שנה האחרת מיום אל יום. ולחנם נדחקו התוס' במקומות האלה.
קס.
אשר יולד . הוא מיותר, ובא ללמד כשנולד כדרכו.
שהגם שבדרך ההרחבה, גם יוצא דופן נקרא לידה; בפרט לר"ש, שס"ל בספרא תזריע ב , שגם יוצא דופן הרי הוא כילוד. וכן בבכורות מז ע"ב ע"ש.
ואמר בספרי תצא טו , “יוצא דופן מנין? ת"ל וילדו לו בנים ", פה דייק " אשר יולד ", דהיינו לידה גמורה. ועז"א בתוס' חולין לח ובכ"מ (=ובכמה מקומות) דקדשים, למד " לידה " " לידה " מבכור.
קסא.
תקדיש לה' א-להיך . הנה מ"ש תקדיש לה' , סותר למ"ש בפ' בחקותי אך בכור לא יקדיש ! וסובר הת”ק, שבא ללמד שמה שאסור בגיזה ועבודה, הוא מצד שהבכור קדוש הוא לה'; לא מצד שהוא בכור לבד, שקדושתו מרחם. וחל גם על בעל מום קבוע, רק מצד שהוקדש.
וי"ל עוד, דת"ק סבר כמ"ד (=כמאן דאמר) סוף ערכין, שמי שנולד לו בכור בעדרו - מצוה להקדישו. ואמר, שמצד שתקדיש אותו - לא תעבוד ולא תגוז , וה"ה כל מה שתקדיש.
אולם מה שתפס בכור, בא ללמוד שרק קדשי מזבח, דומיא דבכור.
קסב.
בבקרך ובצאנך תקדיש . רי ישמעאל ס"ל בסוף ערכין, שלא צריך להקדיש את הבכור. ומפרש שמ"ש " תקדיש ", הוא להביאו להקדש עילוי. [ופליגי בפירושו רש"י ותוס' תמורה לב ] , ולמד שזה נוהג בכל הקדשים, ממ"ש תקדיש , לא תעבוד בבכור שורך .
וכבר פרשתי זה בהתו”ה בחקותי קז , משום שי"ל דוקא בכור שהוא קל יכול להקדישו הקדש עילוי, לא יתר קדשים החמורים. אך הלא כתיב לא תעבוד בבכור שורך , שזה חומרא! ופי' אף בבכור הקל לא תעבוד, וכ"ש ביתר קדשים. וא"כ ה"ה מ"ש בכור תקדיש אינו בפר דוקא.
והת"ק, י"ל שלמד הקדש עילוי, כמו שלמד ר"ע בספרא שם ( בחקותי קז ) . או דס"ל שסתם חרמים לכהנים, ולמד לה ממ"ש כל חרם קדש קדשים , כמ"ש בתמורה כח ע"ב.
קסג.
לא תעבד . ברייתא זו מובא בבכורות ט ע"ב. ומפ', ר"י סובר שותפות עכו"ם חייב בבכורה, וממעט דאעפ"כ שרי בגיזה ועבודה; ור"ש ס"ל שותפות עכו"ם פטורה, וממעט פטר חמור.
ושם אמר, דבכור אדם ממועט גם לר' יהודה, מן " שורך ".
קסד.
לא תעבוד . כבר בארתי בהתו"ה ויקרא קיז , במקום שנזכרו שני שמות, ולכל שם צווי ופעל מיוחד - לפעמים הוא בדוקא ולפעמים הוא שלא בדוקא.
ולענין מ"ש לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי , פליגי בזה ר"מ ור"י, ולכן בספרי פה למד לה מק"ו. ועיין בבכורות כה ובחולין קיז.
ומ"ש "ת"ל לא תעבוד ", מחקו הגר"א.
<< · התורה והמצוה על דברים · טו · יט · >>
קיצור דרך: mlbim-dm-15-19