התורה והמצוה על במדבר טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר טו:


<< · התורה והמצוה על במדבר · טו · >>

תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)



א. כי תבואו אל ארץ מושבותיכם , דברי הספרי מבוארים בקידושין (קידושין לז א) ובזבחים (זבחים קיא א) שר' ישמעאל ס"ל שמ"ש אל ארץ מושבותיכם היינו אחר ירושה וישיבה כי לא קרבו נסכים במדבר, ולא נתחייבו בנסכים עד אחר ירושה וישיבה. שמ"ש מושבותיכם הוא דוגמת מ”ש וירשתה וישבת בה. ובזבחים מוסיף שרק בבמה גדולה, או אינו אלא אפילו בבמה קטנה, ת"ל אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם, הרי בבמה הנוהגת לכלכם הכתוב מדבר. וזה לא נזכר בספרי, וי"ל שזה נשמע מן מושבותיכם שהוא לאחר ירושה, ומאז נאסרו הבמות, ולא היה עוד במה קטנה. שאף שאמר במשנה (זבחים פרק י"ד) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, י"ל ר' ישמעאל לשטתו דס"ל בזבחים (דף קי”ט) זו וזו שילה ולשטתיה פירשו התוס'(זבחים דף ס"א) שמזמן שילה ואילך לא הותרו הבמות. ורש”י שפירש שהלמוד למעט במה קטנה, הוא ממ"ש אשר אני נותן לכם, הוא לשטתו שמפרש שם שגם לר' ישמעאל יש היתר במות [ומ"ש הואיל ונאסרו ביאות סתם וכו' יש לדחוק וטוב למחקו כי זה משמע כאידך דר”י בקדושין שם].

ור”ע ז"ל דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע וקרבו נסכים במדבר ואח"כ בבמה קטנה עי' בגמ' שם. וכבר פרש"י ותוספות בקדושין דאף לר' ישמעאל קרבו במדבר בקרבן צבור, דכתיב במלואים וזה אשר תעשה על המזבח וכתב שם נסכים בעולת תמיד רק שלא קרב בקרבן יחיד אלא מביאתן לארץ.

וזה כונת א' מתלמידי ר' ישמעאל וכמ"ש החוס' (זבחים דף קיא) ד”ה לדברי. ורשב”י יסבור כרבי עקיבא דמושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים משמע. או שהגם שיסבור דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע הולך לשטתו בזבחים (דף קיט) שזו וזו ירושלים, ועד שנבנה הבית לא נאסרו הבמות. וס"ל שאחר ירושה וישיבה היו נסכים נוהגים גם בבמה, למ”ש שאין הלמוד ממה שנאמר אשר אני נותן לכם, רק ממה שאחד ירושה וישיבה לא הותרו הבמות כנ"ל. וא”כ לרשב"י שהיו גם במות היו נסכים קרבים בבמה.

ואבא חנן משום ר"א ס"ל גם כן שהיו נסכים נוהגים גם באהל מועד [ובשגם למ”ש בקדושין שר"א חולק על ר' ישמעאל ומ”ש אל ארץ מושבותיכם ללמד שנסכי בית עולמים שוים עם נסכי א"מ].

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



ב. ועשיתם אשה לה' עולה או זבח וכו', אם יאמר רק ועשיתם אשה כולל כל הקרבן לאשים אף המנחה לכן אמר עולה או זבח. וזבח הוא שלמים, אולם שם זבח כולל גם חטאת ואשם (כמ"ש בספרא ויקרא קנו צו קטו צו קמו ובכ"מ). לכן אמר לפלא נדר שרק דברים הבאים בנו"ו ומיעט חטאת ואשם. וה"ה בכור ומעשר ופסח.

והנה בקרבנות ר"ח ורגלים הגם שהם חובה מבואר בגופייהו שעולה ושלמים שלהם טעונים נסכים. רק נסתפק בעולת ראיה ושלמי חגיגה שהם חובה. לכן הוסיף או במועדיכם. ועדין י"ל שבמה שנאמר או במועדיכם כולל גם שעירי חטאת של מועדות, לכן אמר שנית וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים. שמ"ש שנית לפלא נדר מיותר, שכבר אמר ועשיתם אשה לפלא נדר, רק שכפל זאת בבן בקר ללמד על הכלל כאלו נכפל גם בבן צאן. וכל דבר הנכפל בא לדייק שרק נדר לא שעירי רגלים שאין באים בנדר. שאם היו צריכים נסכים הי”ל לומר ושעיר חטאת אחד ונסכו. וב' דברים אלה מובאים במנחות (דף צ' ע"ב).

ג. לעשות אשה וכו' בבקר או בצאן מ"ש בבקר או בצאן מיותר ופי' ר' יאשיה שבא למעט עולת העוף שהיא בכלל מ”ש לעשות עולה. ור' יונתן ס"ל שא”צ למעט זה שכמו שזבח שהוא שלמים אינו בעוף כן עולה היא עולת בהמה. ומפ' שאמר זה להוציא שלא נטעה כמ"ש מן הבקר ומן הצאן תקריבו היינו שהנודר עולה יביא משניהם יחדיו. ובגמ' (מנחות צ"א) פי' שאע"ג שר' יונת ס”ל עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, סד"א הואיל וכתיב מן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי. ופרשתי זה בהתו"ה ( קדושים קא) משום שלא פליג ר' יונתן רק במאמר תנאי אבל בצווי פשוט ס"ל דצריך או לחלק. והיל"ל מן הבקר או מן הצאן, וא"כ יש לטעות שצריך להביא בקר וצאן יחדו, לכן אמר פה מן הבקר או מן מצאן לחלק.

והנה גם בפסח כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו ושם הוא צווי פשוט והי”ל או מן העזים. ויש לטעות שצריך שניהם, ומשיב שיש ק"ו מעולה. ודבר זה מובא במכלתא ( בא כו ) עיי”ש.

ואיסי בן עקביא הראה שא”א ללמוד בדרכי הלמודים, לא מכבשי עצרת שלא נמצא שלמי צבור זולתם, ולא משעירי יום הכפורים שהגם שנמצא זולתם שעירי ר”ח ושל מועדות, אינם נוהגים בכל ימות השנה, ולא מסתם חטאת שאינה באה כנדר ונדבה. ולכן צריך קרא מן הבקר או מלת הצאן לחלק.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ד. והקריב המקריב קרבנו מפי שאומר דבר אל בני ישראל וכל מקום שאומר בני ישראל צריך ריבוי כל נשים, כמו שאמרו ( ויקרא ח ) לכן הוסיף מלת המקריב, כל מקריב שהוא. וכבר בארתי ( ויקרא יג) שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפועל כמו הקריב קרבנו, יש בו דרוש. ולמד ר' נתן שמלמדנו שזה שעור הראוי להיות קרבן והקדש ופחות מכאן לא יתנדב [ועיין במנחות (דף פט) לרבנן למד זה מן למנחה ולוג שמן. וי"ל שר' נתן יסבור כר' נחמיה ור"א שם. ולא סבירא ליה דתרתי שמע מינה]. ודייק בכולם שכתב בלולה אצל שמן ונסך אצל יין ללמד שלא ינסך השמן ולא יבלול היין.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



ה. תעשה על העולה או לזבח זה מיותר לגמרי ופי' חז"ל שיש לטעות שמה שנאמר ועשיתם אשה עולה או זבח שלמים לפלא נדר או בנדבה הוא מאמר מקביל. אם העולה בנדר והזבח בנדבה אז צריך נסך מיוחד לכל אחד, אבל אם שניהם בנדר או שניהם בנדבה די בנסך אחד דשם נדר חד הוא. לכן חזר ואמר על העולה או לזבח שפה לא הזכיר נדר ונדבה, ללמד שכל אחד צריך מיוחד אף ששניהם בנדר.

והגמרא מנחות (דף צא) למד זה במילת או. והספרי לא דריש מילת או שכתוב בפרשה זו, ולמד ממש שנאמר שנית על העולה או לזבח. ואבא חנן אומר שבא ללמד שבל נטעה להבדיל בין עולה ובין שלמים בשיעור הנסכים כמו שיש הבדל בין שור ואיל וכבש אף שמעשיה שוה.

ו. תעשה על העולה או לזבח כבר כתבנו שזה מיותר וגם למה אמר על העולה בשימוש מילת על או לזבח בשימוש הל'. וכבר הנחנו יסוד מוסד ( ויקרא שצא) שיש הבדל בין שמוש מילת על ובין שמוש הל'. שהל' מורה החלוקה ומלת על מורה הצירוף. שאם ירצה לאמר לכל אחד ואחד יאמר בל', וארבעה פנים לאחד, שני העומר לאחד פי' לכל אחד. אבל מלת על מצין הכל ביחד, והקרבתם על הלחם, והקריב על בן בקר, וכמ"ש עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד. וכן במ"ש על העולה או לזבח שפ' על עולה אחת לכל זבח וזבח בייחוד. בהכרח רומז למקום א' שנמצא שם עולה אחת ושני מיני זבחים שונים ושכלם אינם נדר או נדבה רק חובה. וזה ימצא בקרבן מצורע שמביא עולה וחטאת ואשם. וז"ש לזבח להביא חטאת מצורע או לזבח להביא אשמו. ר"ל שהל' מורה החולקה.

וכן מלת או בא על ענינים נבדלים ומבואר אצלי ( תזריע כג ) שבא על ענין שיש בו רבותא יותר ומוסיף אף לכל זבח. וכבר הבאתי כן בהתו"ה ( מצורע מא ) שיש דרוש זה גם בספרא שם. ושם פרשתי מה שפלפלו על זה במנחות (דף צא).

ז. על העולה או לזבח לכבש האחד , מספר האחד מיותר ונדרש תמיד כשבא על שם היחיד בשגם שאחר כך אמר או לאיל, ואינו אומר לאיל האחד. ופירשו חז"ל שמפני שדריש מה שנאמר על העולה או לזבח על קרבנות מצורע שהם שלשה כבשים, אמר שכן תעשה לעולה או לזבח לכבש האחד. ר"ל במקום שנמצא רק כבש אחד.

והנה, במ"ש על העולה לכבש האחד מציין עולת יולדת שאינה מביאה רק כבש אחד לעולה, ומ"ש או לזבח לכבש האחד מציין אחד עשר שבמעשר שדינו שיקרב שלמים, והא גם כן כבש אחד שקרא לאחד עשר עשירי. ובזה מיושב גם כן מה שנאמר לכבש האחד בפת"ח תחת ל' שמורה על הידוע, ובה' האחד ולא אמר לכבש אחד. ולכן דריש על כבש הא' הידוע גבי יולדת ואחד עשר שבמעשר.

ומ"ש בספרים או אינו מדבור אלא באיל מחק הגר"א וגריס כגי' הגמרא. ולפי גירסת הספרים דרש גם מלת כבש. שגם אם לא יכתוב כבש נדע שמדבר בכבש לא באיל, דהא אמר שלאיל יעשה שני עשרונים.

ומ"ש שלא שמענו בכל התורה גריס זה בגמ' על אחד עשר שבמעשר, ופרש”י שלא שמענו שיהיה הטפל חמור מן העיקר כי מעשר אין צריך נסכים.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



ח. או איל תעשה דרך הלשון בענין כזה שיבואו כל החלוקות בסדר א' או שיקדים הגבלת הכמות והמספר אל הנושאים הנגבלים. כמו בכל פרשת המוספים שאמר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל עשרון לכבש ונסכיהם חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש. וכן כשיקדים המספר אל הנמנה בכמה חלוקות יקדים המספר בכולם. כמו והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים וכשיקדים הנמנה על המספר יקדימנו בכל החלוקות, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו ( בראשית ז ) ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה. וא”כ פה היה לו לומר מנחה סלת שני עשרונים וכו' לאיל, כמ"ש במנחה סלת עשרון לכבש. והקדים או איל, שזה מורה שיש איזה חדוש באיל, שלכן הקדים שם איל מצד החדוש שיש בו (כמ"ש בכללי הלשון באיילת השחר פרק כב ). ופי' חז"ל שהחדוש הוא מפני שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור, וה”ה שאין לחלק בנסכי איל.

ואבא חנן מוסיף שמדין ק"ו הייתי אומר שאין חילוק בין איל לכבש. ומה שאמר דבר אחר או לאיל, מחקו הגר"א, ולדעתי מלת כו' הוא ר”ת של כפורים. ר"ל אילו של אהרן ביום הכיפורים, וכמ"ש במנחות (דף צ”א ע"ב) לאיל למה לי, אמר רב ששת לרבות אילו של אהרן, דלא נפקא ליה מן במועדיכם, שהוא קרבן יחיד ולא מכבש יולדת מפני שקבע לו זמן. והלמוד הוא ממ"ש לאיל בקמ”ץ תחת הל', שמורה האיל הידוע שהוא אילו של אהרן כמוש שדריש בסי' הקודם מ"ש לכבש בפת”ח כנ"ל( שלח ז ).

ט. תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין הנה בסדרה המוספים דפר' פנחס לא הזכיר בשום אחד מדת השמן רק מדת נסכי היין (זולת בעולת התמיד לבד) כי מובן ממילא שמדת השמן כמדת היין ונכלל במ”ש בכל אחד מדת היין. ולמה הזכיר פה ביחוד מדת השמן, היה די שיאמר בלולה בשמן ויין לנסך שלישית ההין, ונדע מדת השמן ממדת הסלת שהיו שני עשרונים, ומדת היין שהיה שלישית ההין.

ומשיב שא”א לדעת מדת השמן ממדת עשרונים, מפני שמצאנו בכבש העומר שאף על פי שכפל לעשרונותיו לא כפל לנסכיו, כמו שהתבאר בספרא ( אמור קנט) ומנחות (דף פ"ט). וכן אי אפשר לדעת מדת השמן ממדת היין, שהשמן בא לבילה והיין הוא לניסוך ואין ענינם דומה. לכן הוצרך לפרט מדת השמן. ומכאן למדנו לכל מקום שמדת השמן כמדת היין ועל כן סתם בפ' המוספים.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



ח. או איל תעשה דרך הלשון בענין כזה שיבואו כל החלוקות בסדר א' או שיקדים הגבלת הכמות והמספר אל הנושאים הנגבלים. כמו בכל פרשת המוספים שאמר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל עשרון לכבש ונסכיהם חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש. וכן כשיקדים המספר אל הנמנה בכמה חלוקות יקדים המספר בכולם. כמו והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים וכשיקדים הנמנה על המספר יקדימנו בכל החלוקות, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו ( בראשית ז ) ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה. וא”כ פה היה לו לומר מנחה סלת שני עשרונים וכו' לאיל, כמ"ש במנחה סלת עשרון לכבש. והקדים או איל, שזה מורה שיש איזה חדוש באיל, שלכן הקדים שם איל מצד החדוש שיש בו (כמ"ש בכללי הלשון באיילת השחר פרק כב ). ופי' חז"ל שהחדוש הוא מפני שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור, וה”ה שאין לחלק בנסכי איל.

ואבא חנן מוסיף שמדין ק"ו הייתי אומר שאין חילוק בין איל לכבש. ומה שאמר דבר אחר או לאיל, מחקו הגר"א, ולדעתי מלת כו' הוא ר”ת של כפורים. ר"ל אילו של אהרן ביום הכיפורים, וכמ"ש במנחות (דף צ”א ע"ב) לאיל למה לי, אמר רב ששת לרבות אילו של אהרן, דלא נפקא ליה מן במועדיכם, שהוא קרבן יחיד ולא מכבש יולדת מפני שקבע לו זמן. והלמוד הוא ממ"ש לאיל בקמ”ץ תחת הל', שמורה האיל הידוע שהוא אילו של אהרן כמוש שדריש בסי' הקודם מ"ש לכבש בפת”ח כנ"ל( שלח ז ).

ט. תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין הנה בסדרה המוספים דפר' פנחס לא הזכיר בשום אחד מדת השמן רק מדת נסכי היין (זולת בעולת התמיד לבד) כי מובן ממילא שמדת השמן כמדת היין ונכלל במ”ש בכל אחד מדת היין. ולמה הזכיר פה ביחוד מדת השמן, היה די שיאמר בלולה בשמן ויין לנסך שלישית ההין, ונדע מדת השמן ממדת הסלת שהיו שני עשרונים, ומדת היין שהיה שלישית ההין.

ומשיב שא”א לדעת מדת השמן ממדת עשרונים, מפני שמצאנו בכבש העומר שאף על פי שכפל לעשרונותיו לא כפל לנסכיו, כמו שהתבאר בספרא ( אמור קנט) ומנחות (דף פ"ט). וכן אי אפשר לדעת מדת השמן ממדת היין, שהשמן בא לבילה והיין הוא לניסוך ואין ענינם דומה. לכן הוצרך לפרט מדת השמן. ומכאן למדנו לכל מקום שמדת השמן כמדת היין ועל כן סתם בפ' המוספים.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



י. וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים מ"ש לפלא נדר שכבר אמר לפלא נדר או נדבה בא למעט שעירי חטאת של חרגלים. ומ"ש יצאו חטאת שאין באים בנדר פי' חטאת חובה הבאים ברגלים, והוא הדרוש שהתבאר למעלה ( שלח ב ).

ובז"א גריס פה יצאו חטאת חובה הבאה ברגלים. והגר"א מחק מה שנאמר יצאו חטאת ואשם שאין טעון נסכים.

ומה שאמרו שנית עולה או זבח, מפני שממה שנאמר על העולה או לזבח מרבה שמביא נסכים על עולה בפני עצמה ועל שלמים בפני עצמם. והוא הדרוש שנתבאר ( שלח ה). והוסיף פה שנית עולה או זבח שאף אם מביא ממין אחד כולם עולה או שלמים יביא כ"א נסך בפני עצמו. ואבא חנן סבירא ליה שאם לא יכתוב עולה או זבח רק לפלא נדר או שלמים, נאמר ששעור זה של ג' עשרונים הוא רק בשלמים אבל בעולה יש שעור אחר, לכן מלמדנו שעולה ושלפים שעור נסכיהם שווה.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



יא. ויין תקריב לנסך וגו' אשה ריח , אין הפי' לנסך אשה שינסכנו על האש, שאם כן מכבה את המדורה [ואתיא בריתא זו דלא כר"ש עי' זבחים דף צא] רק פי' לנסך אל הספלים, ועל ידי זה אשה ריח. ר"ל כל הקרבן הנתון על האש עולה ריח ניחוח שנעשה רצונו של מקום.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



'.

יב. לאיל האחד מלמד ששעור שני עשרונים שוה בכל איל אף באיל בן ארבע שנים. ולא תחשוב שיש לענין נסכים שני מיני אילים. וכ"ה בגמ' שם. והנה בנקבות שבצאן לא הבדילה התורה בנסכיהן בין גדול לקטן , וכן בעזים לא הבדילה בין גדי לתיש. ומן הסברא הייתי דן ללמוד מן מה שהבדיל בין כבש לאיל, שה”ה בין כבשה לרחלה שהיא נקבה שבצאן והיא יתר מבת שנתה. וכן בין גדי ותיש. ולכן אמר או לשה בכבשים, כי שה כולל זכר ונקבה וגדול וקטן. ללמד שאין הבדל בנקבות שבצאן. ושה בעזים כולל כל מין עז גדי ותיש, כמ”ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא בעזים, ויסר את התישים ואת כל העזים. ללמדך שבהם אין חילוק ונסכיהם רק ג' לוגין.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



יג. כמספר אשר תעשו , ר”ל שלפי מספר הקרבנות יהיו הנסכים. וכפל הלשון שבמ"ש כמספר אשר תעשו נדע שלא ימעיט בנסכים ובמה שהוסיף ככה תעשו לאחד מדייק שגם אין לו להרבות. הגם שאם מתנרב נסכים בפ"ע יכול להרבות, זה דעת ר' יאשיה.

ור ' יונתן ס"ל שזה שלא ירבה מלמד במ”ש כל האזרח יעשה ככה את אלה, ובככה מציין עכובא. ומה שכפל פה ככה תעשו כמספרם הוא שלא יכפול. וס"ל לר' יונתן שמ"ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמביאים עם הקרבן. ור' יאשיה סבירא ליה שמ"ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמתנדבים בפני עצמם, כמ"ש בסימן שאחרי זה ( שלח יד) . ולא מוכח מזה שלא ירבה בנסכים הבאים עם הקרבן. ומ"ש תמורותיהם מנין בגמ' (דף צ”א) למד תמורות מלמוד אחר. ונראה שר"ל שאם המיר איל בכבש לש נאמר שיביא נסכי קרבן הקודם, רק יבוא נסכי התמורה. שנאמר אשר תעשו והוא עושה ומקריב את התמורה.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



יד. כל האזרח יעשה ככה , הגהתי דברי הספרי על פי הגהת הגר”א ומ"ש האזרח מלמד שמתנדבים נסכים כ"ה במנחות (דף ק"ד). ופי' כל אזרח יוכל להתנדב כנסכים אלה להקטירם על האש. וזה כר' יאשיה בסי' הקודם. וכן במ"ש דמשמע לוג א' שאין לו שום באור, הגהתי כפי נוסחת הגר"א וז”א. והוא עפ”י דברי המשנה במנחות שם. ומ"ש להביא אחד עשר שבמעשר מחקו הגר"א. וכבר למד אחד עשר שבמעשר למעלה ( שלח ז) ממ”ש לכבש האחד. וי”ל דאתיא כר' יהודה שסבירא ליה בבכורות (דף ס”א) דאחד עשר שבמעשר משום תמורה היא. ולמד שלא יקריב בנסכים כמו העשירי רק כמו האחד עשר שהוא תמורת וכנ"ל ( שלח יג ).

טו. כל האזרח בא למעט עכו"ם שלא יביא נסכים בפ"ע אף למאן דאמר בספרא ( אמור קה) ובמנחות (דף עג). ובכ”מ שהנכרי אינו מביא רק עולה. ואם כן למה לי למעט שלא יביא נסכים בפני עצמם. י"ל כיון שעם העולה שמביא מביא גם נסכים לכ"ע. שכן משמע ממ"ש סתמא ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מבל אלה היינו בעל מום, אבל עולות תמימים תקריבו וממלא צריכים להקריב גם הנסכים, כמ"ש והקריב המקריב קרבן לה' מנחה סלת. הרי חל החיוב על המקריב. וא”כ גם העכו”ם מביא נסכים עם העולה, הוי אמינא שהוא הדין שיביא נסכים בפני עצמם לכן אמר שנסכים בפני עצמם לא יביא רק האזרח לא עכו”ם. מכאן אמרו נכרי ששלח עולותיו וכו' ואם לאו פי' שלא שלח נסכים קריבה משל צבור, והוא במנחות (דף טו ושקלים פ”ו).

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



טז. וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם , כבר בארתי בהתו”ה ( אחרי עה ) שהיה לחז"ל הבדל בין הגר אתכם ובין הגר בתוככם. שהגר אתנם מצין שנחגייר מקרוב והגר בתוככם מציין שנתגייר מימים רבים.

וז"ש שנתגיייר מנין ר"ל שנתגייר כבר כי אתכם משמע שנתגייר מקרוב, ובא לומר שגם הגרים שנכנסו לברית בעת מתן תורה היו צריכים להביא עולת העוף.

יז. ועשה אשה וגו' לה' , פי' חז”ל שמלמד שגר הבא להתגיר אינו כשר לאכול בקדשים עד שיעשה אשה לה'. אמנם לא פירש איזה אשה יעשה, כי גם מנחה נקראת אשה שניתנה ע"ג האשה, לכן פי' כאשר תעשו כן יעשה. וישראל נכנסו לברית במילה וטבילה ובהרצאת דמים. וכן אשה של הגר צריך להית מין הדמים.

וזהו שאמרו תלמוד לומר כן יעשה (כן גירסת הגמרא כריתות ט' וכן הגיה הגר"א). אולם הלא הרצאת דמים של אבותינו היו עולה ושלמים ושניהם בהמה. כמ"ש ויעלו עולות ויזבחו זבחים (שבת כד) וכן נאמר שהגר ירצה בדם בהמה. ולמד ממ”ש הקהל חקה אחת לכם ולגר וגו' ככם כגר יהיה, כי כניסת אבותינו בהרצאת דמים היה רק בדור המדבר, אבל הדורות שאחריהם א”צ לזה כ כניסת האבות לברית חל על בניהם.

ודעת חז"ל שכן גם בדורות הבאים יש זכר לזה מה שהיולדת צריכה טבילה והרצאת דמים ואז תכשר לקדשים. והרצאה זו תכניס גם הנולד כמו שבדור המדבר זרקו את הדם על האנשים והנשים ועל ידי כן נכנסו גם הטף בברית. ובזה ישוה הגר שאינו נכנס לברית ע”י אבותינו רק על ידי עצמו, צריך להביא קן ודי בדם עופות. ועל זה אמר ככם כגר יהיה, שאינו מצין שישוה במעשה שעשיתם בשעת מ"ת רק שישוה לכם במה שיש הרצאת דמים של עוף, שתביא היולדת ומועיל אל הנולד. וז"ש לכם הקשתיו במה שגם לדורות יש הרצאת דמים של עוף. ורבי למד שהוא של עוף ממ"ש יעשה אשה לה' היינו דבר שכולו עולה לאשים ואין כהן נהנה ממנו דבעולת בהמה עורה לכהנים.

יח. כאשר תעשו כן יעשה כבר התבאר שאינו עושה ממש כפי שעשו שהם הביאו עולה ושלמים של בהמה, רק ר"ל שהגם שהגר יכול להביא עופות, בכ"ז יוכל להביא גם עולת בהמה. כמ"ש בכריתות (דף ח' ע"ב).

וה"א אחר שאינו מביא רק החצי של קרבן אבותינו שהיה עולה ושלמים, כן כשמביא עולה לא יביא רק חצי הנסכים שלה. עז”א כן יעשה, ובזה חוזר לדיני הנסכים שמהם מדבר בפ' זו, ומלמד שכמספר אשר תעשו כן יעשה. ומוסיף כל האזרח יעשה ככה, שאם מקריב נסכים נדבה לא יפחות מן השעור ומוסיף שגם הגר המתגייר ומביא עולת בהמה לא יפחות בנסכים מן השעור האמור.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



יט. הקהל חקה אחת לכם ולגר , הנה למעלה ריבה נשים לענין נסכים ממ"ש והקריב המקריב. אולם עדיין י"ל שנשים גיורות דינם משונה, כי הם אין מילה נוהג בם. והגר הוא שם זכר ומנין שכן הדין אף גיורת, ולמד ממ”ש חקה אחת יהיה לכם ולגר. ובישראל אין הבדל בין אנשים ונשים וה"ה גבי גרים.

וכבר בארתי בהתו"ה ( ויקרא קצא), שבהרבה מצות התורה פרטה בפירוש שנוהג דם בגרים שבהרבה מצות לא פרטה זאת. ובארתי שם באורך שכ”מ דכתיב בני ישראל צריך רבוי מיוחד לרבות גרים. וז"ש לפי שמעשה כישראל צריך להביא את הגרים ושם בארתי בפרטות עיי”ש.

ומ"ש לדורותיכם מלמד שינהג הדבר לדורות ובארו זה בגמ' כריתות (דף ט) משום דיש לטעות דהאידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים , ובארתי זה באורך בפ' קדושים ( קדושים קא ) עיי"ש.

כ. ככם כגר יהיה לפני ה' , זה מיותר לגמרי, ופי' חז"ל משום דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל. וכ"מ דכתיב בני ישראל מוציא גרים, וה”א שעל קדשי גרים אין הציץ מרצה. לכן למד ככם כגר יהיה לפני ה'. ר”ל בענין מ”ש לרצון להם לפני ה ' שהציץ ועליו שם הויה מרצה, בזה דומה הגר לאזרח. וכמ”ש גם כן בספרא ( ויקרא לב ). ומ"ש תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בא ללמד שבכל המקומות שאין כתיב בני ישראל השוה הגר לאזרח, והתבאר וה באורך ( ויקרא קצא ) עי"ש.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)



יט. הקהל חקה אחת לכם ולגר , הנה למעלה ריבה נשים לענין נסכים ממ"ש והקריב המקריב. אולם עדיין י"ל שנשים גיורות דינם משונה, כי הם אין מילה נוהג בם. והגר הוא שם זכר ומנין שכן הדין אף גיורת, ולמד ממ”ש חקה אחת יהיה לכם ולגר. ובישראל אין הבדל בין אנשים ונשים וה"ה גבי גרים.

וכבר בארתי בהתו"ה ( ויקרא קצא), שבהרבה מצות התורה פרטה בפירוש שנוהג דם בגרים שבהרבה מצות לא פרטה זאת. ובארתי שם באורך שכ”מ דכתיב בני ישראל צריך רבוי מיוחד לרבות גרים. וז"ש לפי שמעשה כישראל צריך להביא את הגרים ושם בארתי בפרטות עיי”ש.

ומ"ש לדורותיכם מלמד שינהג הדבר לדורות ובארו זה בגמ' כריתות (דף ט) משום דיש לטעות דהאידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים , ובארתי זה באורך בפ' קדושים ( קדושים קא ) עיי"ש.

כ. ככם כגר יהיה לפני ה' , זה מיותר לגמרי, ופי' חז"ל משום דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל. וכ"מ דכתיב בני ישראל מוציא גרים, וה”א שעל קדשי גרים אין הציץ מרצה. לכן למד ככם כגר יהיה לפני ה'. ר”ל בענין מ”ש לרצון להם לפני ה ' שהציץ ועליו שם הויה מרצה, בזה דומה הגר לאזרח. וכמ”ש גם כן בספרא ( ויקרא לב ). ומ"ש תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בא ללמד שבכל המקומות שאין כתיב בני ישראל השוה הגר לאזרח, והתבאר וה באורך ( ויקרא קצא ) עי"ש.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



כא. בבואכם, כבר בארתי בהתו"ה ( ויקרא יב) ההבדל בין כשבא המאמר התנאי בציון מלת כי או אם, ובין בשבא בצורת המקור עם שמוש ב' או כ'. בבואכם, שאז מצין לפעמים התמדת הזמן, כמו בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ולפעמים מצין שפעולת התנאי מוכרח שיהיה. ולפעמים מצין התכיפות. ופה מצין התכיפות, ואתיא כאידך תנא דר”י בקדושין (דף לט) שסתם ביאה הוא לאחר ירושה וישיבה. ולכן אמר בבואכם שחיבים יד (ועי' כתובות כה נדה מו).

כב. אשר אני מביא אתכם שמה בריתא זו מובא בירושלמי (פ"ב דחלה ה”א) דתנא קמא הוא רבי מאיר ומפרש דר' עקיבא מדיק מ"ש אשר אני מביא אתכם שמה, ששם חייב אף בפירות חו"ל. ור"א מדיק מה שאמר מלחם הארץ, וזה נכון לדברי ר”י. ואם כן לר"א פירות הארץ חיבים אף בחו"ל ולר' עקיבא רק שמה בארץ ישראל חייבים אף בפירות חו"ל.

אמנם לדעת ר"מ יקשה למה מחיב ר”א בפירות חו”ל שנכנסו לארץ. וראיתי בירושלמי (שם) חבריא בשם ר"א כך משיב ר' עקיבא את ר”א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהן חיבים בחלה ולא גדולי פטור הן, והוה מקבל מניה. אמר ר' יוסי תמהיני איך ר’ עקיבא מותיב את ר"א והוא מקבל, תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו. דאמר ר"ה בשם רשב"ן לזרע אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי, כבר נתתי.

והנה מ"ש ר' יוסי תמיהני איך ר’ עקיבא מותוב את ר”א והוא מקבל מניה, משמע שלא תמה רק על מה שר"א קבל תשובתו, ולא תמה על ר’ עקיבא שהשיב. משום דר' אליעזר לשטתו שאמר בב"ב (דף ק) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו, דכתיב קום התהלך בארץ. לארכה ולרחבה כי לך אתננה, הרי ס”ל שאברהם אבינו ע"ה קנה את ארץ בחזקה. וא"כ בודאי קנה לאלתר, דאם לא כן לא מהני החזקה כמ”ש התוספות בקדושין (דף סג). ע"כ תמה על ר"א ולא תמה על ר’ עקיבא דהוא יסבור כחכמים שם דהילוך לא קנה, ואם כן יש לומר דרבי מאיר סבר דר' אליעזר קבל מרבי עיקבא והודה שלא זכו בארץ עד שבאו לשם. ולכן אף שר"א מחייב בפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, מודה שחייב בפירת חו"ל שנכנסו לארץ ישראל מכח קושיית ר’ עקיבא. וכמו שאמרו חבריא, שר"א קבל תשובת ר' עיקבא. ור' יהודה סבירא ליה כר' יוסי שלא קבל תשובת ר' עיקבא כי ר' אליעזר סבירא ליה דארץ ישראל מוחזקת מאבותינו. ועי' בפר"ד (דרוש ט) מה שהאריך בזה. וגרסתו כגירטס הגר"א והז”א.


כג. מלחם הארץ ממה שלא אמר מתבואת הארץ כמ”ש (יהושע ה') שיאכלו מתבואת ארץ כנען או מפרי הארץ, למד שצריך שיהיה לחם דוגמת המצה שלמד (במכלתא בא נג ופסחים לה ומנחות ע) שדוקא מחמשת המינים שבאים לידי חימוץ.

כד. תרימו תרומה לה', מ"ש שלש פעמים תרימו תרומה הם דברים מיותרים, ופי' ר' יאשיה שמ”ש פה תרימו תרומה כולל כל התרומות. ר”ל כשתאכלו לחם הארץ תרימו תחלה תרומה גדולה קודם החלה. ומדבר כשלא הפריש תרומה עד שנעשתה עסה יפריש תחלה תרומה גדולה ואח”כ חלה תרימו. הוא הפרשת חלה. וקא משמע לן דחיוב הפרשת תרומה לא פקע ואם לא הפריש תחלה יפריש אח"כ. ור' יונתן ס”ל גם כן שדבר בתרומה גדולה ובא ללמד שמ”ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה.

והנה כדרוש הזה נמצא בפ' קרח ( פסקא קיא ? ) שפליגי גם כן ר' יאשיה ור' יונתן. ושם דריש ר' יונתן ג"כ הלמוד שהוא חובה . ונתקשה בז”א ל”ל ושני למודים וגם קשה מאוד איך יעלה על הדעת שמ"ש ראשית דגנך תתן לי הוא רשות. ובספרים ליתא מ"ש לפי שהוא אומר ראשית דגנך רק שבז"א הגיה כן עפ"י הילקוט.

ולפ”ז צ”ל ת”ל תתנו את כל תרומת ה ' והוא הפסוק הנדרש בפרשת קרח. כי במ”ש פה תרימו תרומה לה' מודה לדרשת ר' יאשיה רק שר' יונתן ק"ל למה אמר שנית בפרשת קרח גבי לוים מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה'. ושם אמר גם כן בשם ר' יאשיה שבתרומה גדולה הכתוב מדבר. ופי' שמלמד שאם הקדים הלוי ולקח המעשר אחר שנמרח בכרי קודם שיטול הכהן תרומה גדולה מן הכרי, צריך הלוי להפריש מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה, כמו שפרש”י ז"ל שם. ור' יונתן ס”ל שלזה א”צ קרא שידעינן זה מכאן. שאחר שנתמרה בכרי אין פטור לתרומה גדולה אף אם אפה לחם. כמו שלמד ר' יאשיה בכאן. רק שם משמע דבר חדש שמ"ש ראשית דגנך תתן לו, הוא חובה. ופירוש הדבר כי שם אומר וזה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך וכו' תתן לו, וס"ל לר' יונתן כמאן דאמר בחולין (דף קלא) הלוי פטור מזרוע ולחים וקבה, דלוים לא נקראו. עם דשם אומר שפליגי חנאי בזה.

וא"כ נוכל לטעות שכן פטור הלוי מתרומה גדולה דהא כתיב וזה משפט הכהנים מאת העם לוים לא נקרא עם. לכן קמ”ל שהלוי צריך להפריש תרומה גדולה. שמ”ש וזה משפט הכהנים מאת העם, לא קאי רק על מה שנאמר ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה, לא על מה שאמר ראשית דגנך ותירושך ויצהרך תתן לו. שבזה מחויבים גם הלוים.

שוב ראיתי שהרמב”ן בהשגותיו על ענין המצות בשרש הי”ב הביא דברי הספרי דפה וגריס כמו שהוא בספרים, ר' יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תתן לו, חובה. או אינו אלא רשות, ת"ל תרימו תרומה לה' חובהולא רשות. ופי' שבא ללמד שהתרומה וההפרשה הם שתי מצוות. שלא נאמר שדי בהרמה לבד אף שלא נתנה לכהן. לכן אמר בכאן תרימו ושם תתן לו. ועיין מה שאמרנו בזה לקמן ( שלח ל ).

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



כא. בבואכם, כבר בארתי בהתו"ה ( ויקרא יב) ההבדל בין כשבא המאמר התנאי בציון מלת כי או אם, ובין בשבא בצורת המקור עם שמוש ב' או כ'. בבואכם, שאז מצין לפעמים התמדת הזמן, כמו בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ולפעמים מצין שפעולת התנאי מוכרח שיהיה. ולפעמים מצין התכיפות. ופה מצין התכיפות, ואתיא כאידך תנא דר”י בקדושין (דף לט) שסתם ביאה הוא לאחר ירושה וישיבה. ולכן אמר בבואכם שחיבים יד (ועי' כתובות כה נדה מו).

כב. אשר אני מביא אתכם שמה בריתא זו מובא בירושלמי (פ"ב דחלה ה”א) דתנא קמא הוא רבי מאיר ומפרש דר' עקיבא מדיק מ"ש אשר אני מביא אתכם שמה, ששם חייב אף בפירות חו"ל. ור"א מדיק מה שאמר מלחם הארץ, וזה נכון לדברי ר”י. ואם כן לר"א פירות הארץ חיבים אף בחו"ל ולר' עקיבא רק שמה בארץ ישראל חייבים אף בפירות חו"ל.

אמנם לדעת ר"מ יקשה למה מחיב ר”א בפירות חו”ל שנכנסו לארץ. וראיתי בירושלמי (שם) חבריא בשם ר"א כך משיב ר' עקיבא את ר”א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהן חיבים בחלה ולא גדולי פטור הן, והוה מקבל מניה. אמר ר' יוסי תמהיני איך ר’ עקיבא מותיב את ר"א והוא מקבל, תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו. דאמר ר"ה בשם רשב"ן לזרע אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי, כבר נתתי.

והנה מ"ש ר' יוסי תמיהני איך ר’ עקיבא מותוב את ר”א והוא מקבל מניה, משמע שלא תמה רק על מה שר"א קבל תשובתו, ולא תמה על ר’ עקיבא שהשיב. משום דר' אליעזר לשטתו שאמר בב"ב (דף ק) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו, דכתיב קום התהלך בארץ. לארכה ולרחבה כי לך אתננה, הרי ס”ל שאברהם אבינו ע"ה קנה את ארץ בחזקה. וא"כ בודאי קנה לאלתר, דאם לא כן לא מהני החזקה כמ”ש התוספות בקדושין (דף סג). ע"כ תמה על ר"א ולא תמה על ר’ עקיבא דהוא יסבור כחכמים שם דהילוך לא קנה, ואם כן יש לומר דרבי מאיר סבר דר' אליעזר קבל מרבי עיקבא והודה שלא זכו בארץ עד שבאו לשם. ולכן אף שר"א מחייב בפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, מודה שחייב בפירת חו"ל שנכנסו לארץ ישראל מכח קושיית ר’ עקיבא. וכמו שאמרו חבריא, שר"א קבל תשובת ר' עיקבא. ור' יהודה סבירא ליה כר' יוסי שלא קבל תשובת ר' עיקבא כי ר' אליעזר סבירא ליה דארץ ישראל מוחזקת מאבותינו. ועי' בפר"ד (דרוש ט) מה שהאריך בזה. וגרסתו כגירטס הגר"א והז”א.


כג. מלחם הארץ ממה שלא אמר מתבואת הארץ כמ”ש (יהושע ה') שיאכלו מתבואת ארץ כנען או מפרי הארץ, למד שצריך שיהיה לחם דוגמת המצה שלמד (במכלתא בא נג ופסחים לה ומנחות ע) שדוקא מחמשת המינים שבאים לידי חימוץ.

כד. תרימו תרומה לה', מ"ש שלש פעמים תרימו תרומה הם דברים מיותרים, ופי' ר' יאשיה שמ”ש פה תרימו תרומה כולל כל התרומות. ר”ל כשתאכלו לחם הארץ תרימו תחלה תרומה גדולה קודם החלה. ומדבר כשלא הפריש תרומה עד שנעשתה עסה יפריש תחלה תרומה גדולה ואח”כ חלה תרימו. הוא הפרשת חלה. וקא משמע לן דחיוב הפרשת תרומה לא פקע ואם לא הפריש תחלה יפריש אח"כ. ור' יונתן ס”ל גם כן שדבר בתרומה גדולה ובא ללמד שמ”ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה.

והנה כדרוש הזה נמצא בפ' קרח ( פסקא קיא ? ) שפליגי גם כן ר' יאשיה ור' יונתן. ושם דריש ר' יונתן ג"כ הלמוד שהוא חובה . ונתקשה בז”א ל”ל ושני למודים וגם קשה מאוד איך יעלה על הדעת שמ"ש ראשית דגנך תתן לי הוא רשות. ובספרים ליתא מ"ש לפי שהוא אומר ראשית דגנך רק שבז"א הגיה כן עפ"י הילקוט.

ולפ”ז צ”ל ת”ל תתנו את כל תרומת ה ' והוא הפסוק הנדרש בפרשת קרח. כי במ”ש פה תרימו תרומה לה' מודה לדרשת ר' יאשיה רק שר' יונתן ק"ל למה אמר שנית בפרשת קרח גבי לוים מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה'. ושם אמר גם כן בשם ר' יאשיה שבתרומה גדולה הכתוב מדבר. ופי' שמלמד שאם הקדים הלוי ולקח המעשר אחר שנמרח בכרי קודם שיטול הכהן תרומה גדולה מן הכרי, צריך הלוי להפריש מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה, כמו שפרש”י ז"ל שם. ור' יונתן ס”ל שלזה א”צ קרא שידעינן זה מכאן. שאחר שנתמרה בכרי אין פטור לתרומה גדולה אף אם אפה לחם. כמו שלמד ר' יאשיה בכאן. רק שם משמע דבר חדש שמ"ש ראשית דגנך תתן לו, הוא חובה. ופירוש הדבר כי שם אומר וזה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך וכו' תתן לו, וס"ל לר' יונתן כמאן דאמר בחולין (דף קלא) הלוי פטור מזרוע ולחים וקבה, דלוים לא נקראו. עם דשם אומר שפליגי חנאי בזה.

וא"כ נוכל לטעות שכן פטור הלוי מתרומה גדולה דהא כתיב וזה משפט הכהנים מאת העם לוים לא נקרא עם. לכן קמ”ל שהלוי צריך להפריש תרומה גדולה. שמ”ש וזה משפט הכהנים מאת העם, לא קאי רק על מה שנאמר ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה, לא על מה שאמר ראשית דגנך ותירושך ויצהרך תתן לו. שבזה מחויבים גם הלוים.

שוב ראיתי שהרמב”ן בהשגותיו על ענין המצות בשרש הי”ב הביא דברי הספרי דפה וגריס כמו שהוא בספרים, ר' יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תתן לו, חובה. או אינו אלא רשות, ת"ל תרימו תרומה לה' חובהולא רשות. ופי' שבא ללמד שהתרומה וההפרשה הם שתי מצוות. שלא נאמר שדי בהרמה לבד אף שלא נתנה לכהן. לכן אמר בכאן תרימו ושם תתן לו. ועיין מה שאמרנו בזה לקמן ( שלח ל ).

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)



כה. מראשית עריסותיכם שם לחם בדרך ההרחבה נאמר על המזון בכלל, לחם לא אכל, אשר יאכל לחם עד הערב (שמואל א יז) והשבועה היתה בל יטעמו מאומה. ובדיוק יציין רק האפוי בתנור (אילת השחר סימן תז ). וממ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ, י”ל שבא על צד ההרחבה וכולל אף הקמח. לכן אמר מראשית עריסותיכם, שהוא הקמח הנגבל במים. וס”ל לר”ע שלכן תפס שם לחם מלחם הארץ, ללמד שצריך שיקרום בתנור שאז נקרא לחם בדיוק, כמ"ש ( צו קה ) שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור [ועי' במשנה ו' פ”ג דחלה ובתוי"ט שם],

וריב"נ דייק שעקר הוא מ”ש ראשית עריסותיכם, מלמד שהחיוב הוא בעודה עסה טרם שנקרא לחם. ומ”ש והיה באכלכם מלחם הארץ, מלמד שאם לא הפרישו מן העסה יפריש מן הלחם. וגם י"ל כמ”ש בברייתא שהביא הרי"ף בפרק אלו עוברין על מה שאמרו שם( דף מח), אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו. ופי' הר”ן אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר הכי דהווה לחם והוא על ידי צירוף הסל.

ויש הבדל בין עסה ועריסה ובין בצק. שעסה נקרא תיכף משנגבל במים ונתערב עמו. שמזה בא פועל ועסותם רשעים (מלאכי ג').וכן שם עסיס, בא על פירות שנתמעכו. משא"כ בצק נקרא אחר שמתחלת העיסה לנפוח טרם שנעשה חמץ וגם אחר כך. שמאז ראוי לאפות כמ"ש ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ. ומזה ורגלך לא בצקה שהבשר מתחיל לנפוח. ועל כן אמר בספרי ובמשנה א' פ"ג דחלה אוכלים ארעי מן העסה עד שתגלגל בחטים וכו', שעיסה מצין העירוב. ומ"ש כיון שנותנות את המים, הוא תקנת חכמים, ועכ”פ מוכח שגם בתחלת הערוב יכול להפריש חלה שנקרא עריסותיכם .

ומ"ש ובלבד שתהא שם חמשת רבעים קמח ועוד, יש פלוגתא בזה (פ”ק דעדויות מ"ב) אי בעינן ועוד, ועי' בתיו”ט (פ"א דחלה משנה ד) שהאריך בזה. ושעור זה ילפינן ממן שהיה עומר לגלגלת ובמכלתא בשלח על פסוק והעומר עשירית האיפה הוא אחד משבעה רבעים ועוד, עוד זה א”י כמה היא א' מחמשה ברביעית.

כו. כתרומת גרן כן תרימו אותה , ר”ל שדינה כתרומה שחטה אחת פוטרת את כל הכרי. וכשנפלה סאה של תרומה לפחות ממאה חולין מדמעת, וכשנפלה לק”א סאין בטלה כמו שלמד בספרי פ' קרח במש"ש (יח כט) את חלבו את מקומו ממנו. וכמ”ש בתרומות (פרק ה') וזר האוכלה חייב מיתה וחומש. כמש"ש (פרק ו), כן הוא גם בחלה.

ומ"ש כתרומת גרן שאם היה אומר סתם כתרומה הייתי מקיש לתרומת מעשר שי"ל שיעור א' מעשרה כמו ששאל ר' יונתן. לכן אמר כתרומת גרן שהיא תרומה גדולה. והגהתי כנוסחת הגר"א.

ל. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה הרמת תרומה מצייין שמרים הקדש מן החול. או הקדש החמור מן הקדש הקל, בזה ירים אותו למעלה ולהרמת ראש. וזה מציין שמרים החלה מן עסת חולין והיא הוקדש. ומזה מבואר שעסה של תרומה אינה חייבת. ובעסת מעשר שני פליגי ר”מ וחכמים (בסוכה דף לה ופסחים דף לז). דחכמים ס"ל דמעשר שני ממון הדיוט הוא, ועז”א אבל אמרו, ר"ל אמרו חכמים. ומבואר בסנהדרין (דף קיב) שמעשר שניי חוץ לירושלים לכולי עלמא אינו חיב בחלה עיי”ש. ועל זה אמר מעשר שני בירושלים חייבת.

כז. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה תחלה אמר ראשית עריסותיכם ויש במשמעות שאם לש כמה עיסות יתן העסה הראשונה כולם והשאר פטורות. לזה אמר מראשית עריסותיכם שיתן מקצת מן הראשית ולא כולה.

כח. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה זה מיותר לגמרי שכבר אמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, ופי' חז"ל שבא ללמד על לקט שכחה ופאה שחיבים בחלה. אף שלקט שכחה ופאה פטורים מתרומות ומעשרות כמ”ש בחלה (פ"א מ"ג). וכן פי' הכתובים. תחלה אמר והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' שכולל גם תרומה גדולה, כמ"ש ( שלח כד ) ואחר התרומה גדולה ראשית עריסותיכם חלה תרימו, ואמר ע"ז כתרומת גורן כן תרימו אותה, שיהיה דין החלה כדין התרומה שהורמה לפניה (כנ"ל שלח כו), ועתה אמר שגם במקום שאין מרימין תרומת גרן לפני חלה כגון בלקט שכחה ופאה שפטורים מתרומות ומעשרות, בכ”ז תתנו לה' תרומה. ר”ל שבכ"ז חייבים בתרומת חלה.

כט. מראשית עריסותיכם , כבר התבאר ( שלח כז) שמפני שאמר תחלה ראשית עריסותיכם חלה תרימו שמלשון זה יש לטעות, שיתן את הראשונה שבעיסות כולה, לכן הוצרך לומר שנית מראשית עריסותיכם לפרש שיתן רק מראשית ולא כל הראשית. אבל הא גופא קשיא למה כתב תחלה ראשית והוצרך לומר שנית מראשית, היה לו לכתוב תחלה מראשית ולא יצטרך לפרש שנית מראשית. ופי' חז"ל מפני שלמדנו ממ”ש והיה באכלכם מלחם הארץ שאין חיב בחלה רק מחמשת המינים (כנ”ל שלח כג), ולכן הוצרך לכתוב ראשית עריסותיכם ושעור הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ ר"ל ראשית עריסותיכם [שהוא מלחם הארץ היינו מחמשת המינים] חלה תרימו, משא"כ אם יאמר תחלה מראשית יהיה ענין בפני עצמו, ואין קשר עם מ"ש מלחם הארץ.

לא. לדורותיכם, כבר בארתי בפרשת אמור ( אמור סו ) מטעם הרשב"ם בב”ב (דף ק"כ) שכל מצוות הסתומות בתורה ידעינן שנוהג לדורות. ושם בארתי טעם לכ”מ שכתכה תורה לדורותיכם, ופה מפרשי שמלמד שאין לו הפסק בזמן בשנת השמיטה. ומובא בבכורות (דף י"ב) וכן למד במנחות (דף פד) מטעם זה שעומר בא בשביעית.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)



לב. וכי תשגו, פרשה זו באה להשלים דיני החטאת הנזכר בפ' ויקרא על חטא שחטאו הצבור והכהן משיח והנשיא והיחיד ביתר מצות שהצבור מביאין פר וכן כהן משיח, והנשיא שעיר, והיחיד כשבה או שעירה. ולולא פ' זו י"ל שכן הדין גם בשגגת, עכו”ם. לכן אמר פה שבשגגת עכו”ם הצבור מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת , והמשיח והנשיא והיחיד יביאו שעירה.

לג. תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה שטחיות הלשון משמע שאומר שאם לא קימו שום מצוה ופרקו עול כל המצות מעליהם אז מחויבים בקרבן זה. אך ממ"ש והיה אם מעיני העדה נעשתה משמע שמדבר בשעשו איזה דבר, לא בשלא עשו. וכן לשון נעשתה לשון יחיד מדבר במצוה א'. ואיך אמר את כל המצוות. וע"כ קבלו חז"ל שמדבר במי שעבר על מצוה אחת שהוא עובר בזה על כל המצוות, וזה ימצא רק בעובד ע”ג. והוא כי לא יצויר ישמע האדם מצות מְצַוה רק אם מאמין שה' משגיח על בני האדם ונתגלה לנביאו לצוות ולהזהיר על מעשיהם. אבל אם יכחיש ההשגחה והנבואה תורה מן השמים לא יצוייר שיעשה שום מצוה מפני צווי ה'. וגם אם לא עבר שום עבירה אינו מפני אזהרת ה'.

וא"כ אם עובד ע”ג שאז כופר בהשגחה וכ"ש שכופר במצות ה' ואזהרותיו ממילא אינו חושש לכל המצות הגם שלא עבר עליהם בפועל. כי הקוצץ את השורש כורת את הענפים ג”כ. לז"א שכמו שהעובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, כן העובד עו"ג. כי שניהם שווים שזה עבר בפועל וזה מוכן לעבר בפועל מצד שמכחיש את היסוד אשר כל המצות נשענים עליו ותלוים בו.

ולהבין מ"ש רבי נאמר כאן כל ונאמר. להלן כל , צריך להשוות דבריו עם מה שהביאו בהוריות (דף ח) בשם דבי רבי. וז”ל דבי רבי תנא אמר קרא אשר דבר ה' אל משה וכתיב אשר צוה ה' אליכם ביד משה, איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב"ה וצוה ע”י משה זו ע"ג. דתנא דבי ר' ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ר"ל שכבר בארתי ( צו א נשא א) שיש הבדל בין הדבור ובין הצווי. שהמצוה מכריח את המצווה לשמוע פקודתו, והמדבר הוא בלא הכרח. המלך מצווה , והמוכיח מדבר. הציי לא יצויר רק אם נקבע בלב המצווה שיש לו איזה מכרח או חיוב לקבל הצווי מפני המורא או הכבוד או התועלת. וכשיבא איש מוכיח להוכיח לו בראיות מן השכל שראוי הוא לעשות כן, זה נקרא מדבר לא מצוה , כי לא תתחיל הצווי טרם יצויר בלבו ההכרח ע"י דיבור וההוכחה וראיות השכל.

והנה שני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך, בבחינת דבור לא בבחינת צווי כי בהם באר להם ההכרח שבעבורו יתקשרו לקיים מצותיו, שזה על ידי שברר להם שיש מצוי ראשון ממציא כל נמצא משגיח וגומל ושהוא אלוה לבדו ואין בלתו ובידו להעניש ולגמול ואין מעכב בידו. ואחר שבירר להם הפנות האלה שכל זה נקרא דיבור כמ"ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אז החל לצוות. וכמ”ש במכלתא קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי. ומה שצוה על עבודה זרה מכאן ואילך נקרא צווי כי כבר ידעו שמוכרחים לשמוע פקודתו. וז”ש את כל אשר דבר ה' אל משה, אשר צוה ה ' אליכם ביד משה. וז"ש איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב"ה וצוה ע"י משה.

וכאשר תעיין על סדר הכתובים מן פ' ואתחנן עד פ' ראה, תראה כי כל הפרשיות שבאו ממתן תורה ואילך מדברים מן אזהרת ע"ג. שאחר שאמר (דברים ה) ענין מתן תורה, אמר (שם ו) שמע ישראל, שצוה על האמנת האחדות וצוה בל ישכחו את ה' (י' י”ג) ושלא ילכו אחרי אלהים אחרים (יג טז) ושלא ינסו את ה' (טז כה) ושיתרחקו מז' עממים ומזבחותם תתוצון (ד א', ה' יב) ולא תעבד את אלהיהם (יב טז). וכן חזר ושנה והזהיר על ע"ג עד פ' ראה, ובתוך דבריו אמר (ו כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, ושם (ח' א) כל המצווה הזאת וכו' תשמרון לעשות ושם (יא כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת. שמבואר שהוא על ע"ג ועליה צוה בכל פרשיות אלה.

וז"ש רבי אומר נאמר כאן כל ונאמר להלן כל, ר"ל כל המצוה, אשר דבר שכופר בעשרת הדברות, מנין אף במה שנצטוה וכו' ומובן בהנ”ל.

ולפ”ז פי' הכתובים אם תשגו ולא תעשו המצוה הידועה שהיא שרש לכל המצות, שתחלה דבר אותה אל משה בעשרת הדברות בבחינת דבור ואח"כ צוה בבחינת צווי. וכן קדמה צווי זו מן היום אשר צוה ה' בפעם ראשון לאדם הראשון במ”ש ויצו אלהים על האדם, על עכו"ם וכן הלאה, ר”ל שמצוה זו שצוה על ע”ג נשארה קימת לעולם, וכן לדורותיכם הוא מצות הנביאים בכל דור ודור. וז”ש בהוריות שם וכי דבי ר"י תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה, איזהו מצוה שנאמרה בתחלה זו ע”ג. ר”ל שמצוה זו נשארה קימת להלאה.

ועל זה מקשה בגמרא והאמר מר עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, ר"ל שמקשה על מה שאמרנו, שמה שנאמר והלאה היינו שמצוה שצוה לאדם ולנח קימת גם הלאה. והא עשר מצות נצטוו במרה ובתוכם ז' מצות בני נח. מבואר שמצות בני נח לא נאמרו לישראל, שא”כ למה הוצרך לאמרם במרה. ובזה תבין מ”ש בקדושין (דף כט) וימל אברהם וגו' כאשר צוה אותו אלהים, לדורות מנלן, תנא דבי ד' ישמעאל אומר שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. ותמהו המפ' הא הלמוד שכ"מ שנאמר צווי הוא לדורות למד לה בספרי (נשא א) משלוח טמאים ומנרות. אך כוונתו שממ”ש אשר צוה ה ' והלאה מבואר שצווי של האבות קיים להלאה לדורות וה"ה מצות מילה שנצטוה בה אברהם קיים לדורות. ור ' ישמעאל שם כשטת תנא דבי ר"י בהוריות.

לד. פר בן בקר אחד ושעיר עזים אחד , כבר התבאר בתורה אור מצורע (סי י"ז) שכ"מ שבא שם יחיד אין צריך לומר מספר אחד, שנדע מעצמנו שהוא אחד. וכ"מ שכתוב כבש אחד איל אחד וכדומה הראו חז"ל שהיה מקום טעות מן הסברא שיהיה יותר מאחד. לכן פי' פה שיש ג"כ לטעות שיביא שני פרים אחד לעולה ואחד לחטאת. וכן שיביא שני שעירים. לכן אמר פר אחד שעיר אחד. ומ”ש ומנחחו ונסכו כמשפט, בל נטעה שיביאו נסכים גם על החטאת כמו בחטאת מצורע שטעון נסכים, לכן אמר כמשפט. ר"ל כסדר האמור בנסכים שכל שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים כמ"ש לפלא נדר או לנדבה.

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)



לה. וכפר הכהן על כל עדת מבואר שצריך שיתכפרו כולם. ואם חטאו כולם, שצריכים להביא י”ב פרים (למאן דאמר צבור מביאים) ושבט א' לא הביא לא נגמרה הכפרה. ומ”ש כי שגגה היא יש להוציא אם חטאו בזדון. ופי' ר' אליעזר מפני שממ”ש והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה שמדבר מן הב”ד שהורו בשגגה כמו שהתבאר במס' הוריות. וי"ל שרק הבית דין צריכים להיות שוגגים אבל הצבור גם אם הם מזידים חייבים. לכן אמר כי שגנה היא. ובזה עדין יש לומר שדי אם מקצתם שוגגים, עבודה זרה אמר רבי שלכן אמר שנית כי לכל העם בשגגה. שצריך שיהיה שגגה מרוב הצבור. וזה כמ"ש בהורית (דף ו' ע"ב) דאי כתיב מעיני העדה נעשתה לשגגה הוי אמינא אפי' מיעוטא , להכי כתיב כי לכל העם בשגגה.

[נוסחת הגר"א תלמוד לומר כי שגגה היא, לפי שנאמר אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, שומעני שהוראת ב"ד בשגגה ולא בזדון אבל עשיית צבור זדון כשגנה. תלמוד לומר בני ישראל כי שגגה היא. מקצת מזידין יכול יהיו בשגגה תלמוד לומר, על כל עדת ב"י כי שגגה היא].

לו. ר' יאשיה סובר שאם עשו כל השבטים עפ”י הוראת בית דינו של שבט אחד כלם חייבים. י"ל שלמד זה דפה לא כתיב עדת ישראל שלמד מזה בספרא ( ויקרא רמא) העדה המיוחדת שהוא ב"ד הגדול. רק כתוב מעיני העדה נעשתה, משמע אפילו ב”ד של שבט אחד. ור' יונתן ס”ל שעל הוראת ב"ד של שבט אחד רק אותו שבט חייב לא יתר השבטים אף שעשו ג”כ על פי הוראה זו. ואם עשה שבט אחד על פי הוראת ב”ד הגדול גורר כל השבטים. וכן ס”ל לר' יהודה, רק שר"י מוסיף שהשבטים מביאים י"ב פרים.

ובהוריות פליגי בזה ר' מאיר ור"י ור"ש. לר' מאיר בית דין מביאים פר אחד לכל. ולר' יהודה צבור מביאים י”ב פרים. ולר"ש שניהם מביאים ב"ד וצבור. וע"כ אמר ר”ש פר אחד לב"ד, ר"ל חוץ מן י"ב פרים של שבטים.

והגר"א מחק דברי ר' יאשיה ור' יונתן וגרס תחתיהם דברי ר"מ ור' יהודה כמו שהוא בגמרא. ובגוף פלוגתתן כבר דברתי בארך בפי' הספרא ( ויקרא רמח ). ומה שציינו פלוגתתן עמ"ש והם הביאו את קרבנם, ר"ל ובזה פליגי על מה רומז במלת והם שכל אחד מפרש כשטתיה.

לז. והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם על שגגתם , ר"ל כי בשגגת עכו"ם מביא פר לעולה וכולו כליל לאשים, שעל זה אמר את קרבנם אשה לה'. והשעיר בא לחטאת, וקיי"ל דבכ"מ חטאת קודם לעולה ובעכו"ם עולה קודם לחטאת, כמ"ש בזבחים (דף צ ע"ב). וכתבתי הטעם בארצות החיים (סי' א' ס"ק ו' ) משום דתמיד חטאת קודם לעולה דריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו. אע"ג דגם עולה מכפרת אעשה ועל המחשבה. הנה על העשה נמחל לו תחלה ע"י התשובה כמ"ש בזבחים (דף ז') ועל המחשבה אין עונשים. אבל בחטא ע"ג שעונשים גם על המחשבה גם העולה באה לגפרר ולזה עולה קודמת.

והנה, החטאת אינה מכפרת רק על השוגג אבל העולה מכפרת על המחשבה שהוא ענין מזיד, ועל זה אמר וחטאתם על שגגתם. כי העולה בא על המזיד ר"ל על המחשבה שאינו מעניש עליה רק בעכו"ם. אבל חטאתם בא על שגגתם גם ביתר מצות. וז"ש בזבחים (דף מא ) על שגגתם זו שעירי עכו"ם.

אולם למה אמר זה פי' שבא ללמד שחטאת שבא על השגגות דומות, וצריך לנהוג בשעירי עכו"ם כמו בפר העלם דבר לענין הקטרת אימורין ויתר דברים ועי' בזבחים שם, ועי' בספרא ( ויקרא רל ) למד לה ממ"ש ואת חלב פר החטאת שגבי כהן משיח עי"ש וב( ויקרא רנג ) ואכמ"ל.

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)



לח. ונסלח לכל עדת בני ישראל , כבר התבאר ( ויקרא ח) שכ"מ שכתוב בני ישראל צריך ריבוי על נשים, שי"ל שבא בדיוק בנים ולא בנות. וכן בא בדיוק בני ישראל ולא גרים. והתבאר אצלי דכ"מ שמפורש שגם גרים בכלל, ידעינן שגם נשים בכלל. שכמו שלא בא שם בני ישראל בדיוק לענין גוים, כן לא בא בדיק לענין נשים. ועל זה אמר נשים מנין, תלמוד לומר ונסלח ולגר הגר. ר"ל והוא הדין נשים. ומה שנאמר לפי שמעשה בישראל צריך להביא גרים התבאר באורך ( ויקרא קצא ).

לט. כי לכל העם בשגגה הנה בחטאת עכו"ם לא כתבה תורה הבדל הקרבנות רק בין צבור ליחיד, לא בין יחיד ליחיד כמו בחטאת הבא על כל המצות, שיש הבדל בין משיח ונשיא ואחד מן העם. ובכ"ז הייתי דן מצד הסברא שהמשיח שמביא פר על יתר מצות, יביא פר עולה גם על עכו"ם, בפרט שיפה כחו לענין הבאת פר מן הצבור שמביא פר ביוהכ"פ. לכן אמר שקרבן הנזכר פה הוא רק אם לכל העם בשגגה.דהיינו שגגת צבור לא שגגת יחיד אף שהוא כהן משיח.

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)



מ. ואם נפש אחת תחטא בחטאת הבא על כל המצות אמר (ויקרא ד' כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, שהוסיף תנאי מעם הארץ להוציא משיח ונשיא שקרבנם חלוק מחטאת יחיד (כמ"ש בספרא ויקרא רפ). ופה לא אמר זה כי גם המשיח והנשיא דינם כיחיד להביא חטאת קבוע עז בת שנתה. והגר"א מוחק מלות להחמיר עליהם ולידון בקבוע. ויש לקים הגי' שר"ל שהוא קבוע רק עז לא כבש כיחיד שמביא שעירה או כשבה. שכן אמר בספרא ( ויקרא רפג ) לא א"א בחטאת עכו"ם שהיא קבועה.

מא. ואם נפש אחת תחטא מדבר ג"כ בחטא עכו"ם שנלמד מן הענין את ה' הוא מגדף, למ"ד דמגדף עובד ע"ג. וכן נלמד מן מה שהוציא צבור מכלל דיני החטאת שנאמרה בסדר ויקרא שמפרש שהיא בעבודת כו"ם כן מ"ש ואם נפש אחת תחטא היינו בעבודת כו"ם.

מב. תחטא בשגגה. להוציא אם חטא במזיד ולא התרו בו שאין ללמדו משאר מצות, שיש לטעות שעכו"ם החמורה מלבד שהונח זדונם ליוהכ"פ יביא חטאת ג”כ, כן פי' בספרא ( ויקרא קצב ) ושם התבאר.

מג. והקריבה עז בת שנתה למד מכאן על חטאת יחיד . ומבואר בספרא ( ויקרא רפג ) שעיקר הלמוד ממ"ש תורה אתת יהיה לכם עיי”ש.

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)



מד. וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה דרשו שמ"ש בחטאה בשגגה היינו שעבירה גוררת עבירה. שבודאי תחילה עבר עבירה קלה בשוגג ועל ידי כן שגג בע”ג. וז"ש בחטאה בשגגה להוציא את דקדוקי עכו”ם. ופי' בז”א מגפף ומנשק שהוא רק בלאו, ושמ"ש שיהיה חיב בדקדוקיו היינו שיהיה חיב סקילה כמו ביתר מצות, למשל בעריות עשו המערה כגומר, והדברים זרים מאד כמוובן.

והגר”א מחק פסקא זו. ויל"פ על פי מ"ש במנחות (דף קט) וכפר הכהן על הנפש השוגגת מכאן שהכהן מתבפר ע"י עצמו. ר"ל ממ"ש וכפר על הנפש יצוייר הנפש כנושא בפני עצמו שגוף הכהן מכפר על נפשו כשחטאה. ושם מוכיח לרב ששת שמיירי שחטא בשחיטה בשוגג, ששחיטה אינה שירות. וכמ"ש הרמב"ם (סוף פ"ט מה' באהמ”ק) וזה קרא פה דקדוקי עכו"ם. ר"ל הדין הנאמר לדקדק על עכו"ם שכהן שעבד לע”ג נפסל מעבודה, לא שייך אם שחט לע"ג. ועל זה אמר שהיה בדין שדקדוק זה יהיה גם בשחיטה. שהרי מצות קלות של עכו"ם כגון אם גפף ונשק הרי הוא חייב בדקדוקיו. ר”ל צריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקדש, אף שאין בהם רק לאו. עבודה חמורה הייו שחט לעבודה זרה אינו דין שיהיה חיב בדקדוקיו. ר"ל שצריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקרש. תלמוד לומר בחטאה בשגגה, שמזה למד שהכהן מתכפר ע”י עצמו, והרי נפסל לעבודה ע"י שעבד עכו"ם בשוגג. מזה מבואר שאם שחט בשוגג לעכו"ם אינו חייב בדקדוק הזה שהחמיר עליו שלא יעבוד במקדש.

מה. לכפר עליו ונסלח לו , זה מיותר לגמרי, ופי' חז”ל שבא לומר שעל ספקו אינו מביא אשם תלוי. שאם ביהכ"נ ובית עכו"ם לפניו והשתחוה ואינו יודע לאיזה השתחוה פטור מאשם תלוי. דממא נפשך אם לבו לשמים פטור ואם לבו לעכו"ם אפילו הוא בבכ"נ חיב. כן פי' בזית רענן. ועל זה אמר לכפר עליו ונסלח לו, שכבר בארתי ( ויקרא רעז) שגדר הסליחה הוא שלא ישאר רושם מן החטא וכאילו לא היה לו מציאות כלל. וז"ש בכאן סליחה גמורה ככל סליחות שבתורה. ואם מביא אשם תלוי אין כאן סליחה גמורה, כי אשם תלוי רק תולה להגן מן היסורים. ולבל תאמר שאינו ממעט מאשם תלוי רק הצבור והמשיח, על זה אמר שהצבור והמשיח בלא”ה אין מביאים א”ת אפלו בשאר מצות.

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)



'.

מו. תורה אחת יהיה לכם , ר"ל שבקרבן זה השוה המשיח והנשיא עם היחיד. וכבר למד למוד זה בעצמו למעלה ( שלח לט ) ממה שכתוב כי לכל העם בשגגה ללמד שהשוו בחטאת הצבור, ופה למד שהשוו בחטאת היחיד.

מז. לעושה בשגגה ר"ל תורה יהיה לכם היינו לאזרח ולגר, ותורה אחת יהיה לעושה בשגגה. שצריך שידמה לעכו"ם שיהיה במעשה לא בשוא"ת ושיהיה זדונה כרת ואז שגגתה חטאת. וכמ”ש בספרא ( ויקרא קצו ) וכדמקרי ליה ריב”ל לבריה (יבמות דף ט שבת דף סט הוריות דף ח).

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)



מח. והנפש אשר תעשה ביד רמה בארה התורה שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שהוא מאמין בה' ובתורתו רק שיצרו הסיתו לחטוא, וזה יש לו תקנה בתשובה כי אחר שסר תאותו מממו ישוב ויתחרט. ואם חטא בשוגג די לו בקרבן. אבל מי שחוטא מצד הכפירה ויוצא ביד רמה לחלוק על תורה מן השמים כמנשה בן חזקיה שהיה לועג על משה רבינו שכתב בתורה דברים שאין בם צורך לפי דעתו, וחשב שמשה מפי עצמו כתב, כי אין ה' מנבא בני אדם ואין תורה מן השמים. כי השוה דברות התורה כדברות ב”א וספוריהם ולא העלה על לבו שדברות ה' שגבו מדעת האדם ויש בספורי התורה סודות גדולים לא יבינם כל איש. ועל זה אמר דמית היות אהיה כמוך ועל זה אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא.

וזה יתבאר לך עפ"י מה שפרשתי שם שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שזה יתחרט אח"כ, ובין החוטא מצד הכפירה שזה לא יתחרט לעולם. ראשון נקרא בשם חטא והשני בשם עון שהוא עוות השכל. אמר שהם מושכים את העוון שהיא הכפירה בעקרי האמונה ובהשגחת ה' ובתורה מן השמים בראיות ובטענות שאין בם ממש שזה נקרא חבלי השוא. ועל זה אמר תחלתו של חטא דומה לחוט של בוכיא, ומן העון יביאו לידי חטאים גדולים ועצומים שהם חזקים כעבות העגלה. ועל זה אמר עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה. ועל זה אמר, והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף, ולא באר מה שתעשה כי הגם שתעשה עברה קלה אחר שנעשית ביד רמה וע"י מינות תביאהו לחטאים גדולים עד שיגדף את ה'. כי לא עשה החטא מצד התאוה שיתחרט תיכף רק מצד שדבר ה' בזה. ועל זה אמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, כי החטא שמצד התאוה אין שרשו בנפש רק בבשר שהוא נושא כח התאוה, וא"א להעניש הנפש בעבור הבשר. אבל החטא שמצד הכפירה שורשו הוא בנפש, שהיא המשכלת והמעיינת בכח העיון והשכל. וא"כ עונה בה בהנפש לא בהבשר.

מט. את ה' הוא מגדף, יש הבדל בין חרוף וגדוף. שהגדוף לא יצדק רק במבזה דברים המקודשים וכשבא על ישראל מציין שמבזה קדושת ישראל ותורתם , וכשבא על ה' מציין שמגדף קדושת השם. וס”ל לראב”ע דמגדף הינו מברך ה'. ואיסי ס”ל שהוא עובד עבודה זרה. והעובד עבודה זרה מאמין בבורא כל, רק שאומר שחלק מכבודו לשריו ועבדיו שהם מנהיגים עולם התחתון. והמברך את השם יכחיש ענינו לגמרי או יאמר שברא בריותיו לרעתם. וזה מגרף את כל הקערה ולא משייר כלום, משא"כ העובד עבודה זרה לא נגע בהקערה עצמה, רק בהנתון בתוכה שהוא הנהגת העולם התחתון. ולשון הגמרא כריתות (ז ע"ב) לאיסי גרפת וחסרת ולראב"ע גרפת ולא חסרת. ומ”ש ונכרחה התבאר בפרשת צו ( צו קלב ).

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)



נ. הכרת תכרת מימרא זו בא בסנהדרין (דף צ) ושם גריס א"ל ראב"ע, ולגי' הספרי י”ל ר' ישמעאל לשטתו דמגדף היינו עובד עבודה זרה. ור"ע ס"ל דמגדף היינו מברך ה' וא"כ מ”ש את ה' הוא מגדף ונכרתה היינו כרת למגדך ודבר ה ' בזה הכרת תכרת היינו כרת לעבודת כו"ם. וגם פליגי אם אמרינן דברה תורה כלשון ב”א עי' ברכות (דף לא) דפליגי בזה ר' ישמעאל ור”ע.

נא. עונה בה ר”ל שתכרת גם בעוה”ב כי לא נתכפר במיתה וגם שם עונה בה. ומבואר שזה רק אם לא עשה תשובה שאז אין עונה בה. ור' ישמעאל מפרש שר"ל שלא ינהג עמו במדת ארך אפים לחלק העונש עד דור רביעי של בניו, רק יפרע ממנו בעצמו. ור' נתן ס"ל שמ"ש עונה בה שיפרעו מגופו לאחר מיתה. ורשב"א פי' שר”ל שעוד עתיד ליתן דין וחשבון לעתיד לבוא.

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


נב. ויהיו בני ישראל במדבר, לשון זה סתום דפשיטא שהיו במדבר כל ארבעים שנה, ופי' חז"ל שלמד שמעשה זה היה בתחלת חניתם במדבר. שבעת שנסו מים סוף הלכו ג' ימים במדבר שור וחנו במרה ובאילם ושבו לים סוף. ואח”כ יצאו מן המדבר ומשם שבו למדבר וחנו במדבר סין, ומאז היו ונשארו במדבר בקביעות. ובמרה נצטוו על השבת, ובט”ו לחדש אייר שבאו למדבר סין ויהיו ונשארו במדבר היו שבת ראשונה ושמרו אותה. ובט"ז אייר ירד להם המן, ויהי ביום השביעי [והוא שבת שניה] יצאו מן העם ללקוט. ואז היה גם מעשה דמקושש.

וכן אמר ר' שמעון סתמא דספרי בספרי זוטא שמקושש היה בשנה ראשונה באחד ועשרה לחדש השני. ועיין ברא”ש ובתוס' שבת (דף פז ע"ב ד"ה כאשר צוך). וי”ל מה שהקשה על מ”ש בשבת (דף קיח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בם אומה ולשון, שי”ל שמ”ד זה ס"ל כמ"ש רש"י ז”ל בפי' החומש בפרשת המן שאעפ”י שמשה נצטוה במרה לא הגיד לישראל עד אחר כך גבי המן.

נג. וימצאו איש מקושש עצים פעל לקשש מצאנו על האוסף גדולי קרקע כמו וקוששו להם תבן, וזה נקרא בשם מעמר. ומצאנו על התולש מן המחובר כמו והנני מקוששת שנים עצים (מ"א א), שעל שנים לא יצדק לשון קשוש ואסיפה. ופי' שקוצצת שני עצים מן המחובר. ועל זה אמר בשבת (דף צו:) מקושש במתניתא תנא תולש הוה, ראב"י אמר מעמר הוה.

ולפ"ז מקושש הוא פעל בינוני, ושמואל אמר שם דמקושש מעביר ד"א בר"ה היה. וצריך לומר דשמואל מפרש שמקושש אינו בינוני פועל , רק שם תואר על שם אומנותו. שאומנות האיש היה שהיה מקושש עצים, ומצאוהו ביום השבת ויצא להביא העצים הביתה והיה מעביר. כי כלל הוא שהפעל הבינוני כמו סופר רוקם, לפעמים בא על הפועל ולפעמים בא כשם תואר.

אמנם בספרי מוכיח שהוא פועל בינוני והיה אז מקושש ותולש מן הקרקע ולא תאמר שר”ל אש ששמו מקושש, ר”ל שהוא שם תואר על שם אומנותו ושבעת ההוא היה מעביר לא תולש כדעת שמואל. דהא כתיב המוצאים אותו מקושש עצים, ומצאוהו עוסק בפעולה זאת. ומ"ש ומי היה צלפחד, בגמ' שם. ושם הלשון בין כך ובין כך עתיד אתה ליתן את הדין וכו'.

נד. וימצאו איש, לשון מציאה מציין תמיד שמצא דבר המחופש והמבוקש. ויחפש ולא מצא, אשר תאבד ומצאת. והיל"ל ויראו איש מקושש, כמו ויראו השומרים איש יוצא מן העיר (שופטים א) וע”כ פי' חז"ל שמשה העמיד שומרים לזה. כי היה בשבת שניה של המן. ואמר במכלתא, הביאו ורש"י ז"ל בפ' בשלח שראה אותם דואגים, והעמיד שומרים, והתרו בהיוצאים והניחו כליהם. וע"כ לא נתחייבו מיתה רק המקושש קבל התראה ונתחייב במיתה.

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)



נה. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים די בשיאמר ויקריבו אותו אל משה, ופי' חז"ל שמלמד שהתרו בו. וכמ"ש בסנהדרין (דף מא) שהתרו בו ועדין הוא מקושש. ור' יצחק אומר שזה נלמד מעיר הנדחת שהוא חמור יותר שממונו אבד וצריך התראה, כמ”ש בספרי ( ראה צג) ממ"ש וידיחו את יושבי עירם לאמר, רק ממד שהתרו בו מעין מלאכתו שהוא מקושש שחייב משום קוצר. וי"ל דת"ק יסבור כמאן דאמר דעיר הנדחת א"צ התראה גמורה. דבתוספתא דסנהדרין (פ"ו) קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגים ר' אליעזר אומר נהרגין אמר לו ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים כבר נאמר הכה תכה ומה אני מקיים ונתן לך רחמים, אלו קטנים שבתוכה. ר' אליעזר אומר אף גדולים אין נהרגים אלא על פי עדים והתראה ומה אני מקיים וכו'. משמע שלר”ע נדונים בלא התראה.

וכבר תראה שלדעת הכ"מ (פ”ד מה' עכו"ם הלכה ו') יסבור הרמב"ם שאנשי עיר הנדחת א”צ התראה גמורה והוא כדעת ר"ע. וכן יסבור ת”ק דספרי ולכן לא למד ק"ו מעכו”ם. ור' יצחק ס"ל כר' אליעזר דעיר הנדחת צריך התראה גמורה ומיותר התראה דמקושש ללמד שצריך להתרות בו מעין מלאכתו. והגהתי גירסת הספרי עפ"י גירסת הגר”א.

נו. אל משה ואל אהרן כמימרא זו נמצא בפ' בהעלוחך על פסוק ויקרבו לפני משה ולפני אהרן, ובפ' פנחס בפ' ותעמודנה לפני משה, ושם בפ' בהעלותך בארתי טעם פלוגתתן.

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)



נז. ויניחו אותו במשמר , מכאן למד חבישה כי מגדף היה הוראת שעת כמ"ש בסנהדרין (דף ע"ח ע"ב). והנה במגדף כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה' כי לא ידעו כלל אם חיב מיתה, אבל במקושש ידעו שחייב מיתה רק שלא ידעו באיזה מיתה יומת כתיב כי לא פורש מה יעשה לו, שידעו שיעשה לו מיתה, רק לא ידעו איזה מיתה. ומובא בסנהדרין (דף פ') ובבא בתרא (דף קיט).

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)



נח. מות יומת נראה שהספרי אזיל בשטת ר' יהודה דס"ל בסנהדרין (דף פ') דמקושש הוראת שעה היה כי לא התרו בו במיתת סקילה, כי לא ידעו באיזה מיתה נהרג. וס"ל שמה שהיה הוראת שעה הוא רק מה שסקלו אותו, אבל מה שהמיתו אותו היה כדין, כי עכ"פ התרו למיתה קלה. והדין הוא שאם א"י להרגו במיתה הכתובה יכול להמיתו בכל מיתה, ואז היה דינו למות במיתה הקלה, כמ"ש מחלליה מות יומת. ובמיתה סתם התרו בו. וא"כ במ"ש מות יומת היה לדורות ולא הוראת שעה, רק מ"ש רגום ירגמו זה היה לשעה ר"ל הוראת שעה.

נט. ויוציאו אותו אל מחוץ למחנה כבר נלמד זה ממגדף שכתוב הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, ופי' בסנהדרין (דף מד) חוץ לג' מחנות. וכבר תמה הרא"ם הלא נלמד ממגדף, ולדעתי דבר גדול למד בזה כי המגדף והמקושש היו ביום א' כנ”ל, ודנו את המגדף תחלה ונשארו הב”ד קבועים חוץ למחנה לדון את המקושש אח”כ. וכמ"ש ויקריבו אותו אל משה ואל אהרן ופי' למעלה ( שלח נו) בבהמ"ד היו יושבים, כי היו יושבים שם מכבר מדין המקלל, שלא יכלו לדון שניהם כאחד כמ"ש בסנהדרין (דף ל"ה ודף מ”ו). ובזה אמר בסנהדרין דאי נפיק ב”ד ויתיב חוץ לג' מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לב”ד. ועין ברמב"ם (פי”ב מה' סנהדרין) דשיעור זה ג"כ במרחק ג' מחנות. וזה שאמר מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לב”ד, היינו אם יתבי ב"ד אבראי צריך שיתרחק שנית ממקום מושב הב”ד וזה לא נלמד ממגדף רק ממקשש.

ס. וירגמו אותו באבנים, במולך ואוב וידעוני ומקלל כתוב אבן, ובשבעה מקומות כתוב באבנים ועל פי זה נוסדו דברי הספרי. ועיי' מ"ש בזה בפ' קדושים ( קדושים צב ). ור' אליעור לשטתו שס”ל שכל הנסקלים נתלים מפרש ג”כ כאשר צוה ה' את משה שתלו אותו, ויתר הדברים מבוארים ומובא בב”ב (דף קי”ט).

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)



סא. ועשו להם ציצית פעל החוזר המצוין במלת להם לכם, מצין שאחרים עושים להם כמ"ש בספרא קדושים (קדושים ט) ואלהי מסכה לא תעשו, יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא תעשו לכם. וע”כ אמר במנחות (דף מ"ב) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל יעשו ולא הנכרים יעשו. וא”כ אין ראיה למעט נשים מבי ישראל , כי בא למעט נכרים מעשית ציצית. משא"כ אם היה כתוב ועשו ציצית שמשמע שהם עצמם יעשו, ובזה א"צ למעט נכרים, הייתי אומר שבני ישראל ממעט נשים. וז”ש ועשו להם אף הנשים במשמע. וסובר שלילה זמן ציצית.

ור”ש סובר דלילה אין זמן ציצית ונשים פטורות. ומ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים, יל”פ לפמ”ש בהגמ”י (פ”ג דציצית) בשם מהר"ם, שהאשה פסולה לציצית ציצית דממועט מבני ישראל. אמר שמ”ש בני ישראל שא"צ למעט נשים גם לר”ש, דהא מה שמצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות, למד בקדושין (דף לד ול”ה) מלמודים אחרים, רק שבא למעט נשים ונכרים מעשית ציצית.

ולדעת הש”ע (סי' י"ד) שהאשה כשרה לעשות ציצית מ”ש שאינו נוהג בנשים היינו שאינם חיבות. ומ"ש לא בפסולים היינו שאין כשרים לעשות ציצית. והגר"א מחק מ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים, ומ"ש ריב”ב ביחוד פטרו את הרדיד, מיירי במכסה בו ראשו ורובו, וכמו שהעליתי במ"ל (סי' י' ס"ק מ"ב) דבכה"ג באיש חייב בציצית.

סב. ציצית, שם ציץ הונה על התגלות הצמח קודם הפרחה או אחריו, ומורה דבר קצת הבולט לחוץ. ומזה מציץ מן החרכים, שלפי פרושי היינו שמושיט ראשו מן החרך אל הבית, ושרשו הוא הצל, כמ"ש הרש"פ שמורה על היציאה לחוץ. כמ"ש (ירמיה מח) תנו ציץ למואב כי נצא תצא עי' פי' שם. ובא ויקחני בציצת ראשי (יחזקאל ח) שכבר צמחו כל השערות. ועז"א אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא, ר"ל היוצא כל שהוא. והגר”א גרס כן דבר היוצא כל שהוא, ושערו שהוא ד' או ו' או י"ב גודלין ואין לו שעור למעלה דהא ציצית ראשו כבר גדלו כל צרכן והובא במנחות (דף מ"א ע"ב).

סג. ועשו להם ציצית , ובפ' תצא גדלים תעשה לך, ציצית משמע גם חוט א' וגדיל הוא הנגדל מג' חוטין , וא"כ ידעינן שצריך ג' חוטין. ולב”ש מ"ש פתיל תכלת הוא חוץ מגדיל של לבן. ועי' בתוס' (ריש פרק התכלת) הארינו בזה. וי"ל ג' אחרת בספרי. ודעת הרמב"ם שרק חוט א' של תכלת, וכבר הארכתי בזה בס' אה”ח. וממ"ש ציצית וגדילים ידעינן שצריך שניהם. ועי' במנחות (דף לט ע"ב) ובתוס' שם.

סד. על כנפי בגדיהם , משמע על כל הכנפים שי”ל ופירש בפ' תצא על ארבע כנפות למעט בעלת ג' ובעלת ה', וכבר הארכתי בזה בארצות החיים (ריש סי' י) אם ממעט בת חמש לגמרי או רק שלא יטיל ציצית לכנף החמישי. ופי' בפ' תצא אשר תכסה בה להוציא כרים וכסתות, ועי' בש"ע (סי י"ח) בשם הרא"ש לפטור סדינים מציצית, ועיי”ש במ”ל (ס"ק י"ד וט"ו). ונראה שהמחייבים ס"ל דשטת הגמ ' שאמר דאשר תכסה מרבה כסות סומא פליג אספרי, והספרי לשטתו שלמד כסות סומא מן והיה לכם לציצית. ועי' מ”ש באר"י (סי"ז סק”א) ובמ"ל (שם) וכבר הארכתי בענינים אלו בספר אה"ח ולכן קצרתי פה.

סה. פתיל תכלת ת' ירושלמי פתיל שזור תכלא, משמע שלשון פתיל היינו שזור יחד. וכן פי' בסמ”ג ובהגמ"י דברי הספרי. אבל הראב"ד בהשגה להרמב”ם ס"ל דיליף ממשכן, ועמ"ש בזה, במ”ל ה' ציצית (סימן י"א סק"ט).

סו. ונתנו, על מקום האריג שהוא עקר הבגד, עי' בגמ ' (דף מ”ב) ובפרש"י. ומ"ש לפסול על הקרן עי' באר"י (סי' י"א ס"ק י"א) . ומ"ש תחלה לשון יעשו ואח”כ ונתנו, כי מן ועשו יל"פ שיעשה כן בשעת אריגת הבגד לכן אמר ויתנו שאחר שיהיה הבגד עשוי יקשור הציצית אל הבגד.

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)



סא. ועשו להם ציצית פעל החוזר המצוין במלת להם לכם, מצין שאחרים עושים להם כמ"ש בספרא קדושים (קדושים ט) ואלהי מסכה לא תעשו, יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא תעשו לכם. וע”כ אמר במנחות (דף מ"ב) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל יעשו ולא הנכרים יעשו. וא”כ אין ראיה למעט נשים מבי ישראל , כי בא למעט נכרים מעשית ציצית. משא"כ אם היה כתוב ועשו ציצית שמשמע שהם עצמם יעשו, ובזה א"צ למעט נכרים, הייתי אומר שבני ישראל ממעט נשים. וז”ש ועשו להם אף הנשים במשמע. וסובר שלילה זמן ציצית.

ור”ש סובר דלילה אין זמן ציצית ונשים פטורות. ומ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים, יל”פ לפמ”ש בהגמ”י (פ”ג דציצית) בשם מהר"ם, שהאשה פסולה לציצית ציצית דממועט מבני ישראל. אמר שמ”ש בני ישראל שא"צ למעט נשים גם לר”ש, דהא מה שמצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות, למד בקדושין (דף לד ול”ה) מלמודים אחרים, רק שבא למעט נשים ונכרים מעשית ציצית.

ולדעת הש”ע (סי' י"ד) שהאשה כשרה לעשות ציצית מ”ש שאינו נוהג בנשים היינו שאינם חיבות. ומ"ש לא בפסולים היינו שאין כשרים לעשות ציצית. והגר"א מחק מ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים, ומ"ש ריב”ב ביחוד פטרו את הרדיד, מיירי במכסה בו ראשו ורובו, וכמו שהעליתי במ"ל (סי' י' ס"ק מ"ב) דבכה"ג באיש חייב בציצית.

סב. ציצית, שם ציץ הונה על התגלות הצמח קודם הפרחה או אחריו, ומורה דבר קצת הבולט לחוץ. ומזה מציץ מן החרכים, שלפי פרושי היינו שמושיט ראשו מן החרך אל הבית, ושרשו הוא הצל, כמ"ש הרש"פ שמורה על היציאה לחוץ. כמ"ש (ירמיה מח) תנו ציץ למואב כי נצא תצא עי' פי' שם. ובא ויקחני בציצת ראשי (יחזקאל ח) שכבר צמחו כל השערות. ועז"א אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא, ר"ל היוצא כל שהוא. והגר”א גרס כן דבר היוצא כל שהוא, ושערו שהוא ד' או ו' או י"ב גודלין ואין לו שעור למעלה דהא ציצית ראשו כבר גדלו כל צרכן והובא במנחות (דף מ"א ע"ב).

סג. ועשו להם ציצית , ובפ' תצא גדלים תעשה לך, ציצית משמע גם חוט א' וגדיל הוא הנגדל מג' חוטין , וא"כ ידעינן שצריך ג' חוטין. ולב”ש מ"ש פתיל תכלת הוא חוץ מגדיל של לבן. ועי' בתוס' (ריש פרק התכלת) הארינו בזה. וי"ל ג' אחרת בספרי. ודעת הרמב"ם שרק חוט א' של תכלת, וכבר הארכתי בזה בס' אה”ח. וממ"ש ציצית וגדילים ידעינן שצריך שניהם. ועי' במנחות (דף לט ע"ב) ובתוס' שם.

סד. על כנפי בגדיהם , משמע על כל הכנפים שי”ל ופירש בפ' תצא על ארבע כנפות למעט בעלת ג' ובעלת ה', וכבר הארכתי בזה בארצות החיים (ריש סי' י) אם ממעט בת חמש לגמרי או רק שלא יטיל ציצית לכנף החמישי. ופי' בפ' תצא אשר תכסה בה להוציא כרים וכסתות, ועי' בש"ע (סי י"ח) בשם הרא"ש לפטור סדינים מציצית, ועיי”ש במ”ל (ס"ק י"ד וט"ו). ונראה שהמחייבים ס"ל דשטת הגמ ' שאמר דאשר תכסה מרבה כסות סומא פליג אספרי, והספרי לשטתו שלמד כסות סומא מן והיה לכם לציצית. ועי' מ”ש באר"י (סי"ז סק”א) ובמ"ל (שם) וכבר הארכתי בענינים אלו בספר אה"ח ולכן קצרתי פה.

סה. פתיל תכלת ת' ירושלמי פתיל שזור תכלא, משמע שלשון פתיל היינו שזור יחד. וכן פי' בסמ”ג ובהגמ"י דברי הספרי. אבל הראב"ד בהשגה להרמב”ם ס"ל דיליף ממשכן, ועמ"ש בזה, במ”ל ה' ציצית (סימן י"א סק"ט).

סו. ונתנו, על מקום האריג שהוא עקר הבגד, עי' בגמ ' (דף מ”ב) ובפרש"י. ומ"ש לפסול על הקרן עי' באר"י (סי' י"א ס"ק י"א) . ומ"ש תחלה לשון יעשו ואח”כ ונתנו, כי מן ועשו יל"פ שיעשה כן בשעת אריגת הבגד לכן אמר ויתנו שאחר שיהיה הבגד עשוי יקשור הציצית אל הבגד.

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)



סז. והיה לכם לציצית, כבר בארתי באילת השחר ( כלל קסט ) שכשמזכיר דין אחד על כמה דברים יבא הפעל בלשון רבים. ואם בא בלשון יחיד מורה שהם מצטרפין זב"ז. וכן ממה שלא אמר והיו לכם ציצית למדו שארבעתן מצוה אחת. ור' ישמעאל ס"ל שבא פעל והיה בלשון יחיד להורות שכל כנף מצווה בפ"ע וגם כנף אחד מובן למצווה ומובא במנחות (דף לז ע”ב).

סח. והיה לכם לציצית הטלית עם הציצית רומזים לאור הנעלם הסובב כל עלמין ומעטיף אותם כמ"ש מלמד שנתעטף הקב"ה כשמלה והבהיק זיו הודו מסוף העולם ועד סופו. ואמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ, וארבע כנפות הטלית הם ארבע האורות המתפשטות בכל עולם ועולם עד שראום החוזים בעולם היצירה כארבע חיות נושאות את כסא הכבוד. והחיה הרביעית הוא מדת מלכות שהוא מראה תכלת והוא ג"כ מדה"ד. ועז”א למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלו המצרים. כי במדה זו הכה אומם כמ”ש וה' הכה כל בכור הוא ובית דינו.

ויתר המדות מצוין בגוון הלובן ובצבע ממין הכנף והם מורים על החסד וההשגחה שבה מציץ מן החרכים. ועז"א והיה לכם לציצית שעמכם יתנהג במדותיו של רחמים. וידוע ששבעים שרים עומדים אחורי המרכבה ויונקים השפע מד' ציציות שבארבע כנפות הארץ העליונה.

וע”כ כל המקים מצות ציצית יחזיקו בו עשרה אנשים מהכנענים, כי כל כח רוחני יש בו עשרה כחות והם שבע מאות בכל כנף. כי כ”א מושך יניקתו מארבע כנפות וכנגדן למטה עשרה מכל לשון בכל כנף. וע"כ אמרו בשבת (דף ל"ב) שכל אחד זוכה ומשמשים לו ב' אלפים ושמונה מאות עבדים. ובהפך יתנערו רשעים מכנפות הארץ העליונה כי פסק חיותם ושפעם.

ור”מ דייק מה שאמר וראיהם אותו בלשון יחיד שר"ל אות שלו, כמש”פ מ"ש וה' אותי כגבור עריץ, (ירמיה כ') ה' אות שלי שהוא אות ודגל של שכינה שהוא מראה התכלת הדומה לכסא הכבוד שבזה יזכור במלכות שמים שמשם יצאו התרי"ג מצות, כמ"ש קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, ומובא במנחות (דף מג).

סט. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' , דרשו חז"ל שמרמז שבעת יראו התכלת והלבן ויכירו צבעם או זמן ק"ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ועול כל המצות. כמ"ש זמן ק”ש משיכיר בין תכלת ללבן כמ”ש בברכות (דף ט') ומנחות (דף מ”ג). כי במ”ש אני ה' אלהיכם מרמז על פרשה שיש בה קבלת עול מ"ש כמ"ש שתקדום "שמע" ל-"והיה אם שמוע" כ"ה בברכות (דף י”ג) במשנה. וכפי פי' שם בגמ' (דף יד ע"ב). וממ”ש וראיתם אותו למדו שאין ציצית נוהג בלילה. והגירסא שהעתקתי הוא גי' הגר”א. וכבר בארתי (בחוקותי ב) שהזכירה בא על זכירה מחשביית וגם בא על זכירה בפה. ופי' פה שיזכור פ' ק”ש בפי'. וגם דרשו בצד הדרוש על זכירת הלב, שאם יזכור כל המצות ע"י מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו עשאם בפועל ומקבל שכר על המחשבה כמעשה.

ע. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' הלב מציין בינת הלב והעיון, שלא ישלח מחשבתו לחשוב דברי מינות והעינים מציינים את החושים שהם מסבבים התאוה לזנות. והנה לא מצאנו לשון זנה אחרי רק בע”ג, וע”כ אמר אשר אתם זונים אחריהם זו עכו"ם. כי עם עבודת כו"מ היה מקושר מינות כנודע. ור' נתן ס"ל שמצאנו זאת מקושר עם מלת אחרי פעם א' בתנ”ך, ואחריך לא זונה (יחזקאל טז) ובא לפי פירושי שם על הזונה במחשבתו, שלא נתעורר אצל הזונים תאוה אליך שיזנו אחריך במחשבתם כך. ועז"א שלא יהיה שותה בכוסו וכו', שזה זנות במחשבה מובא בנדרים (דף כ).

והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסבת החושים, כמ"ש העין רואה והלב חומד. ואמרו שאין אדם מתאוה אלא ממה שראו עיניו. אמנם חז”ל דיקו ההפך, כי בצד א' לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בלבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו, לא היה נפעל ממראה עיניו. ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסלה בלבבו מקודם. וכן שקדמו בלבו מחשבות אין להקל ביראת ה' המשקיף על נסתריו ונגלהו. ומזה הסביר הראב”ע מה שצוה לא תתאוה בית רעך לא תחמוד אשת רעך, שאם ישפיל ציורי התאוה ולא יעלה על פני הלב וכן אם יזכור תמיד שה' צוה והזהיר ועומד עליו ורואה במעשיו לא יגיע לידו חיבה כלל, כמו שלא יחמוד הכפרי בבת המלך.

וז"ש שהעינים הולכים אחר הלב, שלולא ציורי התאוה שקננו בלבו לא יתפעל מראות עיניו. וע"כ הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאוה ומדות הרעות ואז יתור אחר עיניו. והביאו ראיה נגד האומרים שלא יתפעל הלב אל הציורים הרעים רק ע”י שהובילו אותם העינים אל הנפש פנימה, דהא גם הסומא יעשה תועבות גדולות אף שלא ראה בעיניו.

ור' ישמעאל חדש לנו דבר אחר שדייק מ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ולא אמר ולא תלכו אחרי לבבכם. עז"א שנפש האדם וכחותיה נבראו בארח ישר וטבע הלב והנפש נוטה אל הטוב רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים ומחשבת הפוכות מטבע הנפש. וע"כ לא יכול לאמר ולא תלכו אחרי לבבכם, שאם היה הולך בפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו היו דרכים טובים וישרים. ולכן אמר החכם "שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך" (קהלת יא ט) שמדבר ממי שהולך בדרכי לבו הטובים אשר לא נשחתו עדיין, ורק מי שנוטה מטבע נפשו אשר היא טובה וטהורה בעצם יצירתה ותר ומרגל בלבבו ובעיניו ומבקש חשבונות רבים, על זה הזהיר. וז"ש שמח בחור בילדותך בדרך ישר, ר"ל והלך בדרכי לבך הישרים בטבע, כמ”ש אשר עשה האלוהים את האדם ישר, או בדרך שתרצה, שעז”א והמה בקשו חשבונות רבים, עז”א ולא תתורו.

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)



עא. למען תזכרו ועשיתם, כבר אמר וראיתם וזכרתם ועשיתם, ופי' חז"ל שאם אמר שעל ידי הראיה שתראו אותו יעלה לכם כאלו קיים כל המצות, ופה אשר שע"י הזכירה יעלה כאלו עשיתם במעשה. כי ענין מצות ציצית הוא בצד א' כעבד שנושא עליו חותם לסימן עבדות, כמ”ש במנחות משל למלך שאמר לעמו עשו חותם של טיט. וכשנושא עליו החותם בזה מראה שהוא עבד מוכן לזכור ולעשות.

ופה אמר שיש עוד טעם בציצית שעל ידיו נזכר בתרי”ג מצות וכמו שפרש”י ז"ל, שע"י זכירת התרי”ג שמרומזים בציצית מעלה עליהם כאלו עשאום בפועל אחר שזוכר אותם ומוכן לעשותם כשיזדמנו לפניו.

והנה ה' צוה שנעשה זכר לעבודתו, ע"י ציצית ותפילין ומילה ומזוזה כמ”ש במנחות על פסוק למנצח על השמינית, ובאו מילה ותפילין על ג' חלקי הנפש. והנפש הצומחת שממנה התאוה הבשרית ובזה בא אות המילה, ותפילין של יד נגד הלב לשעבד כוחות נפש החיונית, ותפילין של ראש על המוח לשעבד העיון והמחשבה שהם כחות נפש המשכלת. והציצית הם לאות על הבגדים החיצונים והמזוזה על הבית והדירה, וכל אלה הם לאות ולזכרון ונחשב הזכרון כמעשה ועז"א למען תזכרו ועשיתם.

עב. והייתם קדושים לאלהיכם , לפי' א' ר"ל שאע”י כל המצוות תהיו קדשים. ולרבי ר”ל שע”י ציצית לבדו תהיו קדושים. וי"ל שתלוי בפלוגתת ר”י ור"ל בסנהדרין (דף קא) על ופערה פיה לבלי חק, אם צריך להשלים כל התרי”ג מצות או די משיקיים מצוה אחת לבד בשלמותה כמ”ש במק"א.

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)



עג. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", פי' חז"ל ששם הבחנתי בין טפה של בכור לאינה של בכור וכן אבחין בין המוכר קלא אילן במקום תכלת כמ"ש בב"מ (דף סא) ועוד פירש שבעת יציאת מצרים נעשיתם לי עבדים, וצריכים לשאת ציצית שהוא חותם העבדות כנ"ל ולקיים יתר מצות כעבדים המשועבדים לעבודת אדוניהם.

עד. אני ה' אלהיכם , ר"ל אני ה' מצד שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ואף כשתהיו שנית בגולה ע”י חטאיכם, לא תאמרו שהותר הקשר שבינינו אחר שחזרתם לשעבוד. כי בכ"ז אני ה' אלהיכם תמיד כי המכירה לגולה יהיה על מנת לחזור ותהיו תמיד תחת רשותי.

עה. אני ה' אלהיכם פי' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ואני מוכן לתת שכר לשומרי מצוותי כטוב שעשיתי לכם בעת יציאת מצרים. ואני ה' אלהיכם דיין וגומל ומעניש לעוברי מצוותי. וכמ"ש חז"ל ובעידן רתחא ענשינן על עשה של ביטול מצות ציצית.


קיצור דרך: mlbim-bm-15