משנה ברכות ב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ב · משנה ג | >>
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא.
רבי יוסי אומר, לא יצא.
קרא ולא דקדק ד באותיותיה, רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא.
הקורא למפרע, לא יצא.
קרא וטעה, יחזר למקום שטעה.
משנה מנוקדת
הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ – יָצָא.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.
קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ:
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָצָא;
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יָצָא.
הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ – לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה – יַחֲזֹר לִמְקוֹם שֶׁטָּעָה.
נוסח הרמב"ם
הקורא את "שמע", ולא השמיע לאוזנו - יצא.
- רבי יוסי אומר: לא יצא.
- קרא, ולא דקדק באותותיה -
- רבי יוסי אומר: יצא.
- רבי יהודה אומר: לא יצא.
- הקורא למפרע - לא יצא.
- קרא וטעה - יחזור למקום שטעה.
פירוש הרמב"ם
דקדוק האותיות - הוא להישמר במוצא שפתיו בעת הקריאה, כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטוף התנועות הראויות למהרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשנית הסמוכה אליה, בהיות האות מסוף המילה והיא בעצמה ראש המילה הבאה אחריה, כגון "ואבדתם מהרה", "בכל לבבך" וכדומה לו. והדברים האלה כולם אי אפשר לכותבם בספר, אבל יקחו אותם מפי מלמד שילמדם פה אל פה.
ולמפרע - פירושו הפוך, והוא שיקרא פסוק, ואחר כן שלפניו, ואחריו השלישי שלפניו.
ופירוש טעה - שגה וחטא.
ועניין דברו יחזור למקום שטעה - על הדרך שזכרו בתוספתא הוא שאמר, טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק, חוזר לפרק ראשון; באמצע הפרק, חוזר לתחילת הפרק; בין כתיבה לכתיבה, חוזר לכתיבה ראשונה.
ואין הלכה כרבי יוסי, ולא כרבי יהודה, שאמרו לא יצא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
רבי יוסי אומר לא יצא - דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ג. ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. והלכה כת"ק:
ולא דקדק באותיותיה - להוציאן בשפתיו יפה, בשתי תיבות שהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה הראשונה נגמרת, כגון על לבבך, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, אם אינו נותן ריוח ביניהם להפרידם נמצא קורא אותם שתי אותיות כאות אחת:
רבי יוסי אומר יצא - והלכה כר' יוסי. מיהו לכתחלה צריך לדקדק באותיותיה, וכן יזהר שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, וצריך להתיז זיי"ן של תזכרו ה שלא יהא נראה כאומר תשכרו בשי"ן כלומר כדי שתרבו שכר, שהרי אין ראוי לשמש את הרב על מנת לקבל פרס:
הקורא למפרע - הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה:
לא יצא - דכתיב והיו הדברים בהוייתן יהיו כלומר כמו שהן סדורין בתורה. ומיהו אם הקדים פרשת ויאמר לפרשת והיה אם שמוע, ופרשת והיה אם שמוע לשמע, נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא, שהרי אינן סדורות זו לאחר זו בתורה ו:
יחזור למקום שטעה - אם בין פרק לפרק טעה, שאינו יודע באיזה פרק הפסיק ולראש איזה פרק יחזור, חוזר להפסק ראשון שהוא והיה אם שמוע. והרמב"ם אומר שהוא ואהבת את ה' ז, ואם באמצע הפרק פסק, שיודע הפרק שפסק בו, אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק ח פסק חוזר לראש אותו הפרק. היה קורא וכתבתם, ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם של והיה אם שמוע, חוזר לוכתבתם של שמע ט, ואם נסתפק לאחר שהתחיל למען ירבו, אינו חוזר, שעל הרגל לשונו הוא הולך:
פירוש תוספות יום טוב
לא יצא. לשון הר"ב דכתיב שמע השמע לאזנך. גמרא. כלומר כיון דבלשון שמיעה הוציאה הכתוב שמע מיניה שצריך שישמיע לאזנו וכאילו אמר קרא השמע ודלא כבעל כף נחת שכתב קרי ביה השמע. כי שמע מבנין קל והשמע מבנין הנוסף. ועיין בפרק ז' דסוטה. ומ"ש הר"ב והלכה כת"ק עיין בזה במשנה ב' פ"ק דתרומות:
ולא דקדק באותיותיה. כמו שפירש וכתבתם שתהא כתיבה תמה כך פירש ושננתם שתהא משנה תמה כך פירש בעל כף נחת. [ומבלי עיון בש"ס הוא שכתב כן דהא תני רבי עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם כדי ליתן ריוח בין הדבקים. ובספרי ספר מעדני מלך כתבתי למה לא למד מושננתם המוקדם. ועיין עוד שם]. והא דנקט הר"ב התזת תזכרו וכו', שהרי אין ראוי וכו' [כדתנן במ"ג פרק קמא דאבות] כלומר ולכך יש קפידא יתירה בהתזת זי"ן זו. ולעולם בכל האותיות יש לדקדק:
הקורא למפרע. וכתב הר"ב ומיהו וכו' שהרי אינן סדורין כן זו אחר זו בתורה ורבי יהושע לא קפיד לעיל אלא לכתחלה וכן הא דתנן בין ויאמר לאמת לא יפסיק היינו דווקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים. הר"י ורא"ש:
יחזור למקום שטעה. מ"ש הר"ב והרמב"ם אומר וכו'. בפ"ב מהלכות קריאת שמע והב"י בסימן ס"ד כתב משום שצריך להפסיק בין עולם ועד לואהבת (כמ"ש סוף פ"ד דפסחים נ"ו). א"כ זהו הפסק הראשון שצריך לחזור לו ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק"ש א"א שלא קרא עד לעולם ועד ולכך אינו צריך להתחיל מתחלת שמע ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פירשו המפרשים וכ"כ הרא"ש בשם תוספות שגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל מה שברי לו שקרא אין צריך שיקרא עוד. ומ"ש הר"ב היה קורא וכתבתם וכו' הכי איתא בגמרא אבל בין וקשרתם לוקשרתם אין לטעות דקמא קמץ וטעמו מאריך ותניין פתוח וטעמו אזלא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ג) (על הברטנורא) כלומר כיון דבלשון שמיעה הוציא הכתוב, ש"מ שצריך שישמיע לאזניו, וכאילו כתיב השמע:
(ד) (על המשנה) ולא דקדק. ולמדתם, שיהיה למודך תם, ליתן ריוח בין הדבקים. גמ':
(ה) (על הברטנורא) ובכל האותיות יש לדקדק:
(ו) (על הברטנורא) ורבי יהושע לא קפיד אלא לכתחלה:
(ז) (על הברטנורא) משום שצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת. א"כ זהו הפסוק הראשון שצריך לחזור לו. ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק"ש, א"א שלא קרא עד לעולם ועד, ולכך א"צ להתחיל מתחלת שמע. ב"י:
(ח) (על הברטנורא) וגם א"י אם קרא כלום מהפרק, אבל מה שברי לו שקרא א"צ שיקרא עוד:
(ט) (על הברטנורא) הכי איתא בגמ' אבל בין וקשרתם לוקשרתם אין לטעות דקמא קמץ וטעמו מאריך. ותניין פתוח וטעמו אזלא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ולא השמיע לאזנו יצא: פי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מפ' במכילתא טעמיה דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים ע"כ ור"י אומר לא יצא דכתיב שמע השמע לאזנך והוי כאילו קרינן שַׁמַּע השי"ן פתוחה והמ"ם דגושה כלו' שמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך והוי כמפעל הדגוש. ירושלמי תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסי היידין ר' יוסי הדא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר"י אומר לא יצא ע"כ אכן בתוספתא תניא יכול יהא משמיע קולו לאזניו כבר פי' בחנה היא מדברת על לבה וקולה לא ישמע ע"כ ומשמעות גמ' דידן כדברי הירושלמי וכן הלכה. ומסיק בגמ' דמתני' ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחלה לא דהקורא לשון דיעבד הוא ודלא כר"מ דס"ל אפילו לכתחלה כמ"ש בפ"ק דתרומות סי' ב':
קרא ולא דקדק באותיותיה: אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים שזה דבר אחר שהוסיף רבא ואמר אח"כ אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא שלא ירפה הדגש ולא ידגיש הרפה ויזהר בקריאת האותיות שלא תבלע אות אחת בחבירתה שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף. וכתב ר"מ ז"ל אפי' כשאומר אותה בלשון אחרת צריך ליזהר בכ"ז. ה"ר יונה ז"ל:
ר"י אומר יצא: ירושלמי רב שמע ר' חייא רבו גורס ר"מ במקום ר' יוסי. ומ"מ הלכתא כותיה דהמקל בין תשנה ר"מ או ר"י:
תפארת ישראל
יכין
רבי יוסי אומר לא יצא: דשמע ר"ל השמע לאזניך. ולת"ק ר"ל בכל לשון שאתה שומע. וקי"ל דבדיעבד יצא (א"ח ס"ב) באנוס קורא בלבו אפילו לכתחלה:
קרא ולא דקדק באותיותיה: להפריד אותיות הדומות דלא לשתמע כחד. כבכל לבבך. על לבבך וכדומה וכ"כ בכל א' שאחר מ'. כלמדתם אותם. וקשרתם אותם. ושמתם את. וכדומה. דלא לשתמע מותם מת. וכ"כ בהטעמת עי"ן של נשבע ה'. דלא לשתמע נשבה. והתזת זי"ן של תזכרו וזכרתם דלא לשתמע סמ"ך או סי"ן וכ"כ בהדגש הרפה ורפוי הדגש [כן כתב הרמב"ם והר"י ותמהני א"כ ל"ל לרבא למנות עשב בשדך הכנף פתיל. מדדמו באותיות הרי בל"ז חד רפוי וחד דגוש. וצ"ע].
ר' יהודה אומר לא יצא: דכתיב ולמדתם למוד תם. וקיי"ל דבדיעבד יצא:
הקורא למפרע: הקדים פסוק המאוחר. אבל בהקדים פרשה מאוחרת יצא:
קרא: [בב' בבי קמאי. נקט "קורא". ובב' בבי בתראי נקט "קרא". משום דכל חדא מבתרייתא. ארישא דידה שייכא. דאף דברישא דידה לא יצא. בסיפא יצא. אף דדמי להדדי. דלא דקדק דמי ללא השמיע. וקרא וטעה דמי למפרע]:
וטעה יחזור למקום שטעה: דבדילג פסוק חוזר מהפסוק ואילך. ובשכח איזה פ' דילג. חוזר לראש הפרשה. ובסיים פרשה. וא"י איזה סיים. חוזר לראשונה. וכ"כ בא"י אם עומד בוכתבתם קמא או בתרא. חוזר לקמא. מיהו בהתחיל למען ירבו. א"צ לחזור מדקרא כהרגלו (א"ח ס"ד):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
פירושים נוספים
קיצור שנות אליהו
הקורא וכו' ולא השמיע לאוזנו יצא, רבי יוסי אומר לא יצא – לא פליגי אלא בדיעבד, אבל לכתחילה שניהם מודים שצריך להוציא בשפתיו ולהשמיע לאוזנו, ודלא כרבי מאיר דמתיר אפילו לכתחילה בברייתא.