ברכות ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גמרא
[עריכה]מתניתין מאימתי קורין את שמע בערבין. אמשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים בעד חצות. רבן גמליאל אומר געד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר דהקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר הוכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:
גמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד אי הכי סיפא דקתני ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה לתני דערבית ברישא. תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית:
אמר מר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים לתני משעת צאת הכוכבים. מלתא אגב אורחיה קמשמע לן כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא כדתניא (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר זביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא
רש"י
[עריכה]מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן – כהנים שנטמאו וטבלו, והעריב שמשן, והגיע עיתם לאכול בתרומה:
עד סוף האשמורה הראשונה – שליש הלילה, כדמפרש בגמרא (דף ג.). ומשם ואילך עבר זמן, דלא מקרי תו זמן שכיבה, ולא קרינן ביה "בשכבך". ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה. לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן, למה קורין אותה בבית הכנסת? כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי. ולפיכך, חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו, יצא:
עד שיעלה עמוד השחר – שכל הלילה קרוי זמן שכיבה:
הקטר חלבים ואברים – של קרבנות שנזרק דמן ביום:
מצוותן – להעלות כל הלילה, ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח, דכתיב: "ולא ילין לבקר" (שמות לד):
חלבים – של כל קרבנות:
אברים – של עולה:
וכל הנאכלים ליום אחד – כגון חטאת, ואשם, וכבשי עצרת, ומנחות, ותודה:
מצוותן – זמן אכילתן:
עד שיעלה עמוד השחר – והוא מביאן להיות נותר, דכתיב בתודה: "לא יניח ממנו עד בקר" (ויקרא ז), וכולם מתודה ילמדו:
אם כן למה אמרו חכמים עד חצות – בקריאת שמע ובאכילת קדשים:
כדי להרחיק אדם מן העבירה – ואסרום באכילה קודם זמנן, כדי שלא יבא לאוכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת. וכן בקריאת שמע, לזרז את האדם, שלא יאמר: יש לי עוד שהות, ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא, לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל, ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה, והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:): כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים:
היכא קאי – מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע, שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה:
אקרא קאי – ושם למד חובת הקריאה:
ואי בעית אימא – הא דתנא ערבין ברישא, יליף מברייתו של עולם:
והדר תנא בשחרית – "מאימתי קורין את שמע בשחרית" (כאן):
משעת צאת הכוכבים – שהוא גמר ביאת השמש, כדיליף לקמן (עמוד ב):
[כפרה לא מעכבא - טומאה שטהרת תלויה בקרבן, כגון זב וזבה ויולדת ומצורע (כריתות ח:) אין כפרתן מעכבתן, אלא משבא השמש לליל שיביא קרבנו למחרת מיד מותר לאכול תרומה:
ובא השמש וטהר - ואחר יאכל מן הקדשים, מוקמינן להאי קרא באכילת תרומה במסכת יבמות בפרק הערל (יבמות עד:) דאמרינן התם טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו וכו':
ביאת השמש - שקיעת החמה:
ומאי וטהר טהר יומא - וה"ק קרא, לכשתשקע החמה ויפנה היום וטהר מן תוך חללו של עולם, ששקעה לגמרי, דהינו צאת הכוכבים, לפי שזמן שקיעת אורה מהלך ה' מילין, כדאמרינן בפסחים (צג:), ואחר יאכל מן הקדשים (ויקרא כב ז):][1]
תוספות
[עריכה]מאימתי קורין וכו' - פי' רש"י: ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים, כדמפרש בגמרא? על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המיטה עיקר, והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי: "אם קרא קודם לכן לא יצא". ואם כן, למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת? כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. תימה לפירושו: והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן דף ס:), ואם כן, שלוש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה, דצריך לברך בקריאת שמע שתיים לפניה ושתיים לאחריה בערבית. ועוד, דאותה קריאת שמע סמוך למיטה אינה אלא בשביל המזיקין, כדאמר בסמוך (דף ה.): "ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך". ועוד קשה, דאם כן פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר: "תפילות באמצע תיקנום", פירוש: באמצע שני קריאת שמע, בין קריאת שמע של שחרית ובין קריאת שמע של ערבית. ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר לקמן (דף ד:): "איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה". לכן פירש רבינו תם, דאדרבא, קריאת שמע של הכנסת עיקר. ואם תאמר, היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום? ויש לומר, דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפילת השחר (דף כו.) דזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה, דהיינו אחד-עשר שעות פחות רביע; ומיד כשיכלה זמן המנחה, מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר, היאך אנו מתפללין תפילת מנחה סמוך לחשיכה, ואפילו לאחר פלג המנחה? ויש לומר, דקיימא לן כרבנן, דאמרי: זמן תפילת המנחה עד הערב, ואמרינן לקמן (דף כז.): "השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד". מכל מקום קשיא, דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי! שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה? משום דקיימא לן דשעת המנחה כולה כדברי רבי יהודה, ומיד הוי זמן ערבית; ובזמן התפילה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן? על כן אומר ר"י, דוודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום, סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי: משעה שקידש היום, וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב, דהיינו סעודת ערב שבת, והיא הייתה מבעוד יום, ומאותה שעה הוי זמן תפילה. וגם ראיה (לקמן כז), "דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת" - ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי: "למה היו קורין בבית הכנסת" וכו'? אומר רבינו תם, שהיו רגילין לקרות קריאת שמע קודם תפילתם, כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחילה. ואותה קריאת שמע אינה אלא לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה, מי שקורא קריאת שמע על מיטתו, שאין לברך. וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה.
ליתני דשחרית ברישא - כדאשכחן בתמיד, דכתיב של בוקר תחילה.
אי הכי סיפא דקתני שחרית ברישא - אי אמרת: בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך- א"כ אינו מקפיד אלא אק"ש. אלא א"א דסמיך אקרא דברייתו של עולם- א"כ קפיד אכל מילי. א"כ סיפא דקתני וכו'.
מברך שתיים לפניה וכו' - (ירושלמי) 'ושבע ברכות הוי כנגד שבע 'ביום הללתיך' (תהילים קיט), ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם. ודווקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים, אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה.
והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא - וא"ת הא תנינא חדר דימנא במס' נגעים (פי"ד) ומייתי לה בהערל (דף עד:) 'העריב שמשו אוכל בתרומה'? וי"ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר.
גליון הש"ס
[עריכה]- במתני' "כדי להרחיק אדם מן העבירה" - עי' תוס' פסחים ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא.
- תוס' ד"ה מברך וכו' כדי להמתין לחבריהם וכו' - עי' תוס' לקמן ד ע"ב ד"ה אר"י.ובתוס' כ"ז ע"ב ד"ה והלכתא, ובמגילה כג ע"א תוס' ד"ה כיוון.
הגהות הרש"ש
[עריכה]- במשנה לאכול בתרומתן - עיין בשנות אליהו מה שכתב בדקדוק לשון "בתרומתן" ולא אמר "בתרומה". ויש לפרש דנקיט "בתרומתן", לאפוקי תרומת מעשר של דמאי, לדעת הטור יורה דעה סוף סימן של"א דמוכרה לכהן, ואם כן אינה תרומתן, כיוון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבין השמשות דהוה ספיקא דרבנן, וכמו שכתב הב"א לקמן (ג.) בתד"ה קשיא דר"א, דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, נאכלת בבין השמשות. ואף דשם דבריו אינן נ"ל שהרי לפי' הא' של ר"י ביבמות (פ"ב ב') בתד"ה ירושה ס"ל לריו"ח דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן ואפ"ה פריך בשבת (ל"ה) עלה דפסיק כר' יוסי לעניין תרומה, אילימא לטבילה ספיקא היא כו' דלא אכלי עד דשלים בהש"מ דר' יוסי- מ"מ דמאי קילא טפי, דרוב ע"ה מעשרין וכמו שמותרת ת"מ שלו (אפילו נטמאה) לעניים לדעת הרמב"ן המובאה בר"ן בפ' לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול ע"ש. וכמו דמע"ש שלו נאכל לאונן ושארי קולות המבוארות בפ"א דדמאי [ומ"ש השנו"א דבא לאפוקי תרומת תודה- קשה לי, דמאי יענה לתירוץ קמא בנדרים (יב:) 'תרומת לחמי תודה תרומתו היא' ע"ש].
- שם עמוד השחר - בתוס' יו"ט 'יש רגילין לפתרו כוכב שחר' כו'. ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין וביומא רפ"ג אריב"ב הדא איליתא דשחרא מ"ד כוכבא היא טעיא, וזמנין דהיא מקדמא כו'.
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק א (עריכה)
א א מיי' פ"א מהל' ק"ש הלכה ט', סמ"ג עשין י"ח, טור ושו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף א':
ב ב ג מיי' וסמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף ג':
ג ד מיי' פ"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ב', סמ"ג עשין (קכ"ג) [קפ"ג] :
ד ה מיי' פ"י מהל' מעשה הקרבנות הלכה ח', [סמ"ג שם]:
ה ו מיי' פ"א מהל' ק"ש הלכה ה', סמ"ג עשין י"ט, טור ושו"ע או"ח סי' נ"ח, ובטור ושו"ע או"ח סי' רל"ו סעיף א':
ו ז מיי' פ"ז מהל' תרומות הלכה ב', סמ"ג לאוין רנ"ז:
ראשונים נוספים
גמ' ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. מכלל דהאי דכתב רחמנא (ויקרא כב ז) ואחר יאכל מן הקדשים אינו מיוחד אלא בתרומה בלבד אבל דבר שהוא למעלה הימנה מן הקדשים אינו מותר לטמא לאוכלן לאחר ביאת השמש בלבד אלא אסור הוא כל אותה הלילה לאכול בקדשים עד שיבא היום ויביא כפרתו ואז יהא מותר בקדשים ואיתא מפרשא במסכת יבמות בפ' הערל (יבמות דף עד) והכי אמרי הא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנלן אמר רבא אמר רב חסדא ג' קראי כתיבי כתיב (ויקרא כב ו) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים תלה הדבר ברחיצ' בלבד וכתי' (שם) ובא השמש וטהר [ואחר יאכל מן הקדשים] תלה הדבר גם בביאת אור השמש והיא שעת יציאת הכוכבים וכתיב (שם י"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה תלה גמירו' הטהר' גם בהקרבת קרבן ואלו המקראות היו נראין כסותרין זה את זה ולפי שאי אפשר להיות דברי הכתובין סותרין זה את זה כי כלם נכוחים למבין העתיקו לנו קדמונינו פירושם והעמידו לנו כל אחד ואחד מאלו המקראות בדבר שהוא מיוחד לו ואמרו הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים הפסוק הראשון שתלה בו הדבר ברחיצה בלבד הוא מיוחד למעשר והפסוק השני שהצריכו לביאת השמש הוא מיוחד לתרומה אבל קדשי המזבח אין מותר לו לאכלן אלא א"כ הביא הכפרה שהוא מתחייב בה ואז תהי כפרתו גמורה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה:
ואני אפרש לך עיקר גדול שלמדונו רבותינו ז"ל כי אלו הג' דברים המעשר והתרומה והקדשים כל אחד ואחד יש לו יתרון ויש בו חומרא שהיא מיוחדת לו זולתי חבריו ואע"פ ששלשתן קראן הכתוב קדשים. המעשר כבר נאמר בו (דברים כו יג) בערתי הקדש מן הבית ויש בו חומרא שאין מותר לאכלו חוץ לחומת ירושלים אלא חייבין הן בעליו לשאת אותו לשם ולאכלו שם כדכתיב (שם י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב (שם) והבאתם שמה. ודבר שאין יכול להביאו למקדש פודהו בשוויו (מאחרים) [לאחרים] ואם רצה ליטלו לעצמו יש עליו לתת שומתו ומוסיף חומש כדכתיב (ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' ויהיו דמיו שמורין אצלו עד עת עלותו לרגל מעלהו עמו לירושלים ומוציאו לשם במאכל ובמשתה כדכתיב (דברים יד כו) ונתתה בכסף [וגו'] ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך. וחייב להתודות עליו כדכתיב בפרשת כי תכלה לעשר (שם כ"ו) ואמרת לפני ה' אלהיך ומפורש בספרי (פרשת כי תבא) ואמרת בכל לשון לפני ה' אלהיך זה וידוי מעשר ואסור לאונן לאכול ממנו ואם נטמא אסור באכילה והאוכלו חייב מלקות ואם היה שמן אסור להדליקו בנר דכתיב (שם) ולא בערתי ממנו בטמא ודרשינן ליה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא אבל לסוך ממנו מותר ומה שמשתייר ממנו לשנה הרביעית ושנה השביעית עד ערב יום טוב האחרון של פסח חייב לבערו כדכתיב בפרשת וידוי בערתי הקדש מן הבית ותנא בשאר סיפרי דבי רב (שם) כי תכלה לעשר יכול בחנוכה וכו' ת"ל כי תכלה לעשר רגל שהמעשרות כלין בו הוי אומר זה הפסח. מכאן אמרו ערב יו"ט האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית ותניא (שם בספרי ומשנה במע"ש פ"ה מ"י) בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי. נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לקט שכחה ופאה ותנן (שם במשנה) במנחה ביו"ט [האחרון] היו מתודין ואמרינן עלה בגמ' דבני מערבא ויתודה ביום ראשון של פסח כדי שיהא לו לאכול בפסח ויתודה בשחרית עד כאן מצוה לאכול אלו החומרות שיש במעשר ואינן בתרומה כדתנן (בכורים פ"ב מ"ב) יש במעשר מה שאין בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן וחייבין בביעור וכו' הרי אלו במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה ותנא בתוספתא (מעשר שני פ"ב) נמי חומר במעשר שני שמעשר שני קונה את הקנקנים ואוסר (דמי עירוביו) [דמיו ועירוביו] וספק עירוביו כל שהוא וטעון חומש וטעון וידוי ואסור לאונן ולא הותר לאכילה אלא בפדיון ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה ואמרינן עלה (יבמות דף עג) דמתני' ואלו אסורין לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה לא קתני אלמא תני ושייר ואמרינן (שם דף עד) אמר ריש לקיש משום ר' סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו בטומאה שנאמר (דברים כו יד) ולא נתתי ממנו למת וכו' והתרומה נקרית קודש כדכתיב (ויקרא כב יג-י״ד) וכל זר לא יאכל קדש וכתיב (שם) ואיש כי יאכל קדש בשגגה ובבכורות (דף יד) פ' שני (דברים כ"ב) רק קדשיך אלו התרומות והחומרות שישנן בה ואינן במעשר שאם יאכלנה זר במזיד חייב מיתה בידי שמים ואם בשוגג משלם קרן וחומש כדכתיב (ויקרא כב יד) ואיש כי יאכל קודש בשגגה ואפי' הכהן עצמו אם יאכלנה במזיד כשהוא טמא חייב מיתה כדכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו ותניא (סנהדרין דף פג) ואלו שהן במיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה כו' ואין מועיל בה הפדיון כלום ואינו מוציאה מקדושתה ולא תהא מותרת לישראל לעולם אלא אסורה היא עליו מכל מקום לבד מאשת כהן ועבדיו הכנענים כדכתב (ויקרא כב יא) וכהן כי יקנה נפש ומפרש (יבמות ס"ו) מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה נפש ומנין לאשתו שקנתה עבדים שיאכלו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספו קנינו שקנה קנין אוכל ורשאי הכהן למוכרה לתרומה לכהן אחר לפי שהוא כספו ואסור לאכלו בלא רחיצת ידים ואינה מותרת לטבול יום אלא עד צאת הכוכבים ואם נפל חלק אחד של תרומה לתוך צ"ט חלקים של חולין נאסר הכל לישראל ונעשה הכל כתרומ' שאין לישראל היתר לאכלה ואינה מותרת אלא לכהן בלבד אבל אם נפל אחד של תרומה לתוך ק' של חולין מפריש ממנו חלק אחד ונותנו לכהן והשאר מותר לישראל הרי אלו בתרומה מה שאין כן במעשר כדתנן (בכורים פרק ב' משנה א') התרומה והבכורין נכסי כהן הן וחייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים ועולין בא' ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר.
מעשה ובאו בניו מבית המשתה: מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה ר"ג כדבריו ודלא כרבנן אלא אדרבא, אתא לאשמועינן מדעשה מעשה דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחלה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו לא היה עושה מעשה כדבריו וכדמשמע בגמרא וכדבעינן למכתב עלה קמן וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני "ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר" דאלמא בהא אף רבנן מודו בה.
אבל בירושלמי פירשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו וכדגרסינן התם "מעשה ובאו בניו- פליג על רבנן ועבד עובדא כותיה, והא ר' עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כותיה? והא רבי שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כותיה?", וכו' כדאיתא התם. ומשני "שניא היא הכא שהיא לשנון. מעתה משיעלה עמוד השחר? ואית דבעי מימר תמן בשהיו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים אמר לון עבדין עובדא כותיה", עד כאן בירושלמי. ואין לנו אלא כגמרתנו, ושמא אף מסקנא דירושלמי כן דבדיעבד דאי אפשר לקיים דברי חכמים לכולי עלמא קורין אפילו לאחר חצות.
ולענין מאימתי - הרב אלפסי וכל הגאונים ז"ל פסקו משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים משום דללישנא דאמרינן בגמרא "מדסיפא ר' אליעזר, רישא לאו ר' אליעזר" - אלמא מתניתין דמאימתי רבנן. ואף על גב דפליגי תנאי בברייתא - הוה ליה סתם במתניתין ומחלקות בברייתא, והלכה כסתם. ואפילו ללישנא אחרינא דמוקי מתניתין כרבי אליעזר ותרי תנאי נינהו ואליבא דר' אליעזר, מכל מקום כיון דפליגי ר"ג ורבנן עליה דרבי אליעזר ב"עד סוף" ולא פליגי עליה במתניתין ב"מאימתי", משמע דכולהו מודו במאימתי, וכיון דכולהו מודו בה במתניתין, ובברייתא אתניא בלשון חכמים. ועוד דר' יהושע אמר הכין באידך ברייתא, שמע מינה דהכין הלכתא.
ואם כן מה שנהגו לקרות אותה קודם הזמן הזה אין יוצאין בה ידי חובה. ולא נהגו כן מתחלה אלא כדי לעמוד בתפלה בבית הכנסת מתוך דברי תורה, לפי שאילו לא היו מתפללין תפילת הערב עד צאת הכוכבים, היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללים בציבור שהיה להם טורח להתאסף לאחר מכאן; ולפיכך משום טורח צבור התירו להתפלל תפלת הערב קודם זמן זה וקורין את שמע בברכותיה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וחוזרין וקורין אותה סמוך למיטתן בשעת שכיבה. וכן כתב רש"י ז"ל והרב רבי יצחק אבן גיאת זצ"ל והרבה מן הגאונים ז"ל. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם "תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? אמר רבי יוסה אין קורין אותה בבית הכנסת אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה". ואפילו קרא אותה בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה - חוזר וקורא אותה משום דהוה ליה כ"ספק קרא ספק לא קרא", שהוא חוזר וקורא. ולא עוד אלא שבירושלמי למדו מכאן לספק קרא שהוא חוזר וקורא דגרסינן התם "ספק קרא ק"ש, ספק לא קרא - צריך לחזור ולקרות. נשמעינה מן הדא: הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו וקודם לכן לאו ספק הוא, ותימר לצריך לקרות- הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות". וכתבו בתוס' דלפי זה צריך לברך על קריאת שמע שעל מטתו "לקרות את שמע", וכן כתב רב עמרם והר' יצחק ב"ר אשר ז"ל.
ורבינו תם ז"ל לא נראו לו דברים אלו. חדא, דקריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין אותה אלא פרק ראשון ושלא בברכותיה. ועוד, דאם כן מנהג שלנו כרבי יהושע בן לוי דאמר "תפלות באמצע תקנום", ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר "צריך לסמוך גאולה לתפלה של ערבית". ולפי פירושו הוא ז"ל (אולי צ"ל "ס"ל"- ויקיעורך) דקריאת שמע של בית הכנסת עיקר אלא דאנן כרבי יהודה עבדינן דאמר תפלת המנחה עד פלג המנחה דאלמא משם ואילך הוי לילה והוא שעה ורביע קודם ליציאת הכוכבים. ואמרינן בגמ' "מאן דעבד כרבי יהודה עבד". ורב נמי צלי של שבת בערב שבת כרבי יהודה. ואף על גב דעביד בקריאת שמע כר' יהודה ובתפלה כרבנן ודמיא לשדרה וגלגלת, עיין בעירובין (דף ו:) דתרי קולי דסתרן אהדדי - יש לומר שלגבי תפלה הקלו. ומה שאמרו בירושלמי שאין קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה - מנהג אחר היה להם שהן היו רגילין לקרות ק"ש שלא בברכותיה קודם לכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו שאנו נוהגים באשרי וכמו שנראה קצת בירושלמי בפרק הזה דגרסינן התם "ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא. אתא צבורא מקרא את שמע בתר תלת שעין. בעיא רבי אחא מי מחזיא בידון. אמר ליה רבי יוסא ולא כבר קראו בעונתה?! כלום הן קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה. אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרין בעונתה היו קורין אותה". והוא כתוב לראיה לפי לפירוש זה בספר המאור.
והקשו בתוספות לדברי רבינו תם ז"ל מדפריך לקמן רבי יהודה לר' מאיר "והלא כהנים מבעוד יום טובלין!?" - אדרבא, ליקשי איהו לנפשיה, שהרי קורין אותה לדבריו מפלג המנחה ואילך שהוא יום גדול! ודחקו עצמן בקושיא זו דלטעמיה מקשי ליה; כלומר, "לדידך דסבירא לך כרבנן דפליגי עלאי ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן לא קרי "בשכבך" עד לאחר חשיכה, והלא כהנים טובלין מבעוד יום?" ואינו נראה כלל דהא ודאי לר' יהודה אף על פי שאינו מתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ואילך - לא מפני שהוא לילה קאמר, אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן, ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין; אבל ודאי אינו לילה. ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל והיאך הוא לילה וזמן שכיבה? ועוד שהרי לר' יהודה בין השמשות אינו אלא שני חלקי מיל סמוך לצאת הכוכבים וקודם הזמן הזה כהנים טובלים ויום הוא ופלג המנחה קודם ליציאת הכוכבים מהלך ארבע מילין ושתות, וכיון שכן היאך אפשר שקורא בו לרבי יהודה? ולכשתימצי לומר דאין הכי נמי, דכל שעבר זמן תפלת המנחה הוי זמן שכיבה, ואף על גב דאכתי יממא הוא, "ובשכבך" כתיב, לומר דבזמן שכיבה תלא רחמנא --- אם כן מאי קא פריך לר' מאיר "והלא כהנים מבעוד יום הן טובלין", דדילמא אף על גב דמבעוד יום הם טובלין מאותה שעה ואילך זמן שכיבה הוי לר' מאיר?! ומה שהקשה ר"ת ז"ל מדקיימא לן כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה, אין הכי נמי, מדינא הכי הוי בשמתפלל שלא בבית הכנסת, אי נמי כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב, הא לאו הכי מתפלל עם הצבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה אלא רשות. ומה שאין אנו קורין אותה על מטותנו בברכותיה משום שאין הברכות מעכבות כדמוכח בהדיא בירושלמי ממתניתין ד"היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא". ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה אבל של דבריהם כיון שקראוהו בבית הכנסת, לא חייבוהו לחזור ולקרות. ומנהגנו אנו ודאי נראה שהוא התפוס בידנו ובא מאבות ראשונים והוא מה שאמרו בירושלמי.
ונשאל מרבינו האי גאון ז"ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו: איזהו עדיף? לצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים או לעכובי עד צאת הכוכבים לצלויי ביחיד במסמך גאולה לתפלה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, מתפללין ערבית ואחר כך קורין בזמן ק"ש, ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית. וחזינן דק"ש עדיף יתר בעונתה. וסימן לדבר צאת הכוכבים דאורייתא עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי, ואי צלי ראשונה דבהדי צבורא רשות ושניה חובה שפיר דמי, ע"כ.
ובתוספות אמרו דמה שנהגו לקרותה עכשיו קודם צאת הכוכבים משום דסבירא לן כשאר התנאי דברייתא דמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל כמותם דכדאי הן התנאים האחרים לסמוך עליהן בשעת הדחק של ציבור. ואינו מחוור בעיני דהא משמע דלמסקנא דכהן לחוד ועני לחוד, דבני אדם היינו עני וכדכתבינן לקמן, ואם כן אין לך בברייתא מוקדם ליציאת הכוכבים אלא - או רבי אליעזר או רבי מאיר; ושיערויה דרבי מאיר אי אפשר לעמוד עליו קודם יציאת הכוכבים וכדאיתא בגמרא דבין השמשות דר' יוסי קאמר וכיון שכן ליכא אלא ר' אליעזר, ורבי אליעזר לגבי ר' יהושע ליתיה, דשמותי הוא. ועוד, דהוה ליה יחיד לגבי רבים. וכשתמצי לומר נמי, דבין רבי מאיר לרבי יהושע איכא כל בין השמשות דרבי יהודה -וכמו שאני כותב לפנינו משום הראב"ד ז"ל- מכל מקום לית הלכתא כרבי מאיר במקום רבי יהודה, וכן שכן במקום רבי יהושע ורבי יהודה ורבי אחא ורבי חנינא דרבין נינהו.
גמרא: איבעית אימא יליף מבריתו של עולם: פירוש- אקושיין ד"ליתני שחרית ברישא?" קא מהדר לתרוצי. ובתוספות פירשו דאקרא ד"ובשכבך ובקומך" קא מהדר, כלומר וקרא גופיה דאקדים שכיבה לקימה- מברייתו של עולם יליף. ואינו מחוור בעיני כלל דליכא למימר בקראי "יליף מבריתו של עולם". ועוד דמאי "איבעית אימא" ?
הא קא משמע לן דכהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו: פירוש, מדיהיב סימנא לקרית שמע של ערבית באכילת התרומה אלמא אין לך טמא שאינו אוכל תרומה מבערב, שאם יש מעוכב מלאכול עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני, אם כן היאך יהיב סימנא לשל ערבין, הא איכא דלא אכיל עד צפרא. אלמא כלהו חד שיעורא אית להו דהיינו מבערב אחר צאת הכוכבים. ומכל מקום זמן יציאת הכוכבים לאכילת קדשים לאו ממתניתין ילפינן דאדרבה קריאת שמע אתי למילף מאכילת קדשים ליציאת הכוכבים, אלא יציאת הכוכבים לאכילת קדשים מ"ובא השמש וטהר" ילפינן, וכדמשמע בסמוך דאקשינן על הא "וממאי דהאי "ובא השמש" ביאת אורו הוא.." , וכדכתבינן בסמוך. ובמתניתין אשמועינן דכולהו אכלי מאחר ביאת השמש. ופירושא דלישנא הכי הוא: קמ"ל דכל כהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים, דאפילו מחוסרי כפרה כפרה לא מעכבא להו.
ואם תאמר, אכתי דמתניתין דהכא למי לי? מתניתין היא בהדיא בנגעים (יד ג) "טבל ועלה- אוכל במעשר; העריב שמשו- אוכל בתרומה; הביא כפרתו - אוכל בקדשים". ויש להשיב דאורחא דתנא הוא בהכין, דאף על גב דתני מתניתין בהדיא, כי משכח דוכתא דמצי לאנוחי ביה דיוקא דלידוק מינה, הכין עביד ולא נמנע. ודכותה בכתובות (מח:) "לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה. מאי לעולם? לאפוקי ממשנה ראשונה וכולי". ואף על גב דמשנה שלימה שנינו שם (נז א) "זו משנה ראשונה. בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה".
הכי גריס רש"י ז"ל "וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא". פירוש: האי "וממאי", אברייתא דקתני "ובא השמש" - ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרה מעכבתו" קא מקשה, כלומר, מנא לך דאין כפרתו מעכבתו ואתה מפרש "ובא השמש" דהיינו שקיעת החמה, "וטהר" יומא מן השמש לגמרי, דהיינו צאת הכוכבים; דילמא ביאת אורו, כלומר זריחת אורו של יום השמיני הוא ומאי "וטהר" טהר גברא בקרבנותיו - הכל כמו שפירש הוא ז"ל בפירושיו.
ואינו נכון.
- חדא, דאין ביאה בכל מקום גבי שמש זריחה אלא שקיעה- "כי בא השמש", "ויהי השמש לבא", "לא יבא עוד שמשך". ואף על גב דכתיב "קומי אורי כי בא אורך", גבי שמש מיהא לא אשכחן. ועוד דההוא גופיה היינו שקיעה; כלומר, "כי נשקע אורך שהיית משמשמת בו ושוב אינך צריך לו כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח". וכענין שכתוב "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם".
- ועוד, דאם כן במערבא דאיבעיא להו, אמאי פשטוה מברייתא, ליפשטיה ממתניתין דנגעים דתנן בהדיא "העריב שמשו אוכל בתרומה"; אי נמי לידוק ממתניתין דידן דקתני "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן". ואי אמרת דמתניתין איכא לדחוייא בכהנים שאינן מחוסרי כפרה, אם כן ברייתא נמי דקתני "סימן לדבר צאת הכוכבים" - דילמא בשאינן מחוסרי כפרה?!
אלא ודאי הכי גרסינן: "וממאי דהאי "ובא השמש" ביאת אורו הוא ומאי "וטהר" טהר יומא; דילמא ביאת שמשו הוא ומאי "וטהר" טהר גברא", וכן גירסת הגאונים ז"ל. ואמאי דאמרינן לעיל "הא קא משמע לן דכהני אימת אכלי משעת צאת הכוכבים" קא מהדר - כלומר, "וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקא דרשת "ובא השמש"- ביאת אורו" (שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם, דהיינו סוף השקיעה) "ומאי "וטהר"- טהר יומא" (שנטהר היום לגמרי מן השמש); "דילמא ביאת שמשו היא" (כלומר, תחלת השקיעה, שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד ואף על פי שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן, כשיעור ארבעת מילין) "ומאי "וטהר" טהר גברא" (כלומר שטבל והערב עליו השמש). והיינו דלא פשטיה במערבה אלא מברייתא דקתני בהדיא "סימן לדבר צאת הכוכבים".
ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עה"ש כו', א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו': לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו, ומ"מ שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים ע"ח וא"כ למה אמרו חכמים עד חצות, וכה"ג תנן ברפ"ק דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה, ההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות, לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה, עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם, הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עה"ש מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה מש"ה לא תנינהו התם.
וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. י"ל דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והנשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסד"א כל הקטרה נמי ואפי' הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קמ"ל דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:
גמר' תנא היכי קאי וכו': פי' תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת ק"ש שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה ותו מאי שנא דקתני בערבין בריש' ליתני שחרין ברישא דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכת' במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקר' קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט. ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:
אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים: לאו דוק' ליתני משעת צאת הכוכבים דה"ה אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושט' דמילת' נקט והכי קשי' אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין, ומשני מילת' אגב אורחיה קמ"ל דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכב' להו פי' הא קמ"ל דכפרה לא מעכב' דהא אמרי' דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגומר וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:
מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. פירש רש"י ואנו שקורין את שמע בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים, אין אנו יוצאין ידי חובה אלא בק"ש שעל מטתנו פרק ראשון. ומה שאנו קורין, כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. והכי תניא בברכות ירושלמי {פ"א, ה"א}, הקורא את שמע קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבהכ"נ, לא (להוציא את הרבים)[1] [לצאת][2] ידי חובתן, אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, [וכן כתבו הריב"א והרי"ץ גיאת ז"ל][3]. וכן כתב רב עמרם ז"ל, שצריך לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרות ק"ש[4] כשהוא קורא לפני מטתו (וכן כתב ריב"א)[5]. מתוך דבריהם משמע שאדם יוצא ידי חובה באותה קריאה. ולא נהירא לר"ת, שהרי ק"ש שעל מטתנו אין אנו קורין כי אם פרק ראשון[6] ושלא בברכותיה [7], ובבית הכנסת אנו קורין אותה כולה ובברכותיה בלא זמנה. ועוד דקאמר בגמרא {לקמן ה.} אם תלמיד חכם הוא אינו צריך לקרות [ק"ש][8] על מטתו. ויש לדחות דמיירי היכא שקרא בזמנה בבית הכנסת [9]. ועוד הקשה דאם כן אנו נוהגין (הוי)[10] כרבי יהושע בן לוי {לקמן ד:} שאמר בגמרא תפלות באמצע תקנום, ותניא בגמרא כר' יוחנן דקאמר ק"ש דערבית ואחר כך תפלה, וקיימא לן כוותיה. ופירש רבינו תם דק"ש שבבית הכנסת עיקר. ומה שאנו קורין אותה מבעוד יום, [ד]קיימא לן[11] כר' יהודה[12] דאמר לקמן [13][ב]פרק תפלת השחר {כו.} תפלת המנחה עד פלג המנחה, והוא שעה ורביע קודם הלילה. ומשם ואילך הוי לילה לענין תפלת [הערב][14], והוא הדין לענין ק"ש. ואמרינן (נמי)[15] לקמן {כז.} דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ואמרינן נמי לקמן {כז:} רב צלי של שבת בערב שבת, אלמא חשיב ליה לילה לענין תפלת הערב, והוא הדין לענין ק"ש. ואם תאמר, הא דפריך לקמן ר' יהודה לרבי מאיר דאמר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן, והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים. אדרבה קשה טפי לדידיה, שהרי קורין אותה מפלג המנחה שהוא יום גדול. ויש לומר דהכי קאמר ליה, לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן אותה שעה הוא יום לענין ק"ש. ומה שאומר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, לא שהיו קורין בברכותיה, אלא שהיו קורין פרשת שמע כמו שאנו רגילין לקרות אשרי קודם תפלת מנחה. ומיהו קשה קצת, דלענין תפלת המנחה (אחר פלג המנחה)[16] עבדינן כרבנן ומתפללין לפעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה. ולענין ק"ש חשבינן ליה לילה כמו ר' יהודה, והוי כמו שדרה וגלגולת [תרי קולי][17] דסתרן אהדדי {עירובין ז.}. והא דקאמר לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ה"פ לא איפסיקא הלכתא לא כר' יהודה ולא כרבנן, ומי שירצה יעשה הכל כר' יהודה או הכל כרבנן ולא שיתפוס קולא של שניהם. ויש לומר, דלענין תפלה הקלו. ולא נהירא לי מה שהביא ראיה [מתפילת המנחה שהיא עד][18] (מ)פלג המנחה, דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה הוא. ומדרב דצלי של שבת בערב שבת אינה ראיה, דילמא כר' יהושע בן לוי סבירא ליה וק"ש היה קורא אחר צאת הכוכבים. ונראה לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים שמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים {לקמן ב:}. [19][ו]אע"ג דלית הלכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כרבי מאיר לגבי ר' יהודה, מכל מקום בתפלה הקלו. וגם מתוך הדחק נהגו כן לפי שמתקבצין (עם)[20] הצבור לתפלת המנחה, ואלו לא [היו][21] קורין את שמע ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים, היה כל אחד הולך לביתו, והיה טורח להם להתאסף לאחר מכאן ולא היו מתפללין בצבור. ולפיכך נהגו העם לקרוא את שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים, וסמכו על הני תנאי כדפירשתי[22]. ושאלו מרב האי גאון, לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו. איזהו עדיף, לצלויי בהדייהו ולשבוק ק"ש עד צאת הכוכבים [או לעכובי עד צאת הכוכבים][23] ולצלויי ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפילה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, ומתפללין של ערבית ואחר כך קורין ק"ש בזמנה, ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית. וחזינא דק"ש בעונתה דהיינו אחר צאת הכוכבים, עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי. ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה, שפיר דמי. כך השיב רב האי גאון, משום שנראה לו שיותר טוב שיתפלל תפלתו עם הצבור מפלג המנחה ולמעלה כר' יהודה, ממה שיתפלל ביחיד ויסמיך גאולה לתפלה. וכל שכן לדידן שאין אנו סומכין גאולה לתפלה של ערבית, שאנו מפסיקין בפסוקים ויראו עינינו וקדיש[24]..
עד סוף האשמורה הראשונה. בהכי פליגי, ר' אליעזר סבר בשכבך כל זמן שעוסקין בשכיבה, דומיא [25]ד[ו]בקומך [26][ד]לא משמע כוליה יומא [אלא][27] כל זמן שעוסקין בקימה. ורבן גמליאל סבר, האי כמשמעותיה והאי כמשמעותיה. דבשכבך משמע שפיר כל זמן שאדם שוכב, אבל [28][ו]בקומך לא משמע אלא בשעה שהוא קם.
גמרא. לתני דשחרית ברישא. שעיקר המצות נוהגות ביום, הילכך מצוה דיום חביבא ליה לאקדומה. ובקרא נמי הקדים תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים.
והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא להו. ואם תאמר מאי קמשמע לן, מתניתין היא בנגעים {פי"ד, מ"ג} ומייתי [לה][29] ביבמות [30][ב]פרק הערל {ע"ד:}, טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. ויש לומר, כיון שאינו מאריך כל כך בלשונו, דרך התנא להשמיענו אגב אורחיה אע"פ ששנוי במקום אחר. וכן בפרק נערה בכתובות {מח./מח:}, לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה. מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה [אע"פ][31] שהיא משנה שלימה בפרק אע"פ {שם נ"ז./נז:}, בית דין של אחריהם אמרו עד שתכנס לחופה. וכן בריש [יבמות][32] {ג.}.
וממאי דהאי ובא השמש וטהר[33] ביאת שמשו הוא. פירש רש"י, ביאת שמשו, שקיעת החמה. דילמא ביאת אורו הוא, שיאור השמש ויטהר האיש [בהבאת][34] קרבנותיו. וקשה לרשב"ם, שלא מצינו ביאה לגבי שמש אלא לשון שקיעה. כי בא השמש {בראשית כ"ח, י"א}, עד בא השמש {שמות כ"ב, כ"ה}, ולא תבוא עליו השמש {דברים כ"ד, ט"ו}. ובלשון זריחה הוא אומר, השמש יצא על הארץ {בראשית י"ט, כ"ג}, כצאת השמש בגבורתו {שופטים ה', ל"א}. ועוד בני מערבא דפשטוה מברייתא דלאו ביאת אורו אלא ביאת שמשו דהיינו טהר יומא, לפשטוה ממתניתין דנגעים {פי"ד, מ"ג} העריב שמשו אוכל בתרומה. וממתניתין נמי, דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, דהיינו בערבין. [ע"כ][35] (ו)פירש רשב"ם, ממאי דהאי ובא השמש וטהר[36] ביאת שמשו הוא, שנשקע כל השמש ברקיע לגמרי. ומאי וטהר טהר יומא, דהיינו צאת הכוכבים. דילמא ביאת אורו הוא, כלומר תחלת שקיעתו של שמש, שנכנס הגלגל ברקיע ואור השמש כהה, ועדיין יש שהות חמשת מילין עד שיהא כלו נכנס ברקיע. ומאי וטהר, טהר גברא, כדאשכחן קראי טובא [וטמא][37] עד הערב וטהר {ויקרא י"ז, ט"ו}. ומשני, אם כן לימא קרא ויטהר. אע"ג דבדוכתא טובא כתיב, ורחץ בשרו במים וטהר {שם ט"ו, י"ג), הכא דאיכא למיטעי הוי ליה למכתב ויטהר. ובערוך {ערך אֹר (אור א')} פירש כרשב"ם, [אלא][38] שמהפך הגירסא, וגרס ביאת אורו במקום ביאת שמשו.
- ^ עיין בהערה הבאה.
- ^ כך נראה לענ"ד. אך בספר ברכה משולשת וכן בפסקי הרא"ש כתוב כאן "להוציא את הרבים". אך משפט זה אינו ברור, שהרי אין הדיון פה על להוציא ידי חובה אחרים, אלא על לצאת ידי חובה לעצמם. ולכך נראה להגיה כאן ובפסקים כפי שהגהתי ואתיא שפיר.
- ^ על פי פסקי הרא"ש. אלא ששם כתוב "וכן כתב" בלשון יחיד, אך אני כתבתי בלשון רבים "וכן כתבו", שכך נראה יותר כיון שהזכיר שני רבנים. וכן בפסקים נראה שיש להגיה כך.
- ^ בפסקים הגרסא היא "על ק"ש".
- ^ נראה שאינו מקומו, ועיין מה שהגהתי שתי הערות לפני.
- ^ בפסקים מובא כאן בלשון "פרשה ראשונה", ונראה יותר דכך צ"ל להשוות הלשון. אך אפשר לקיים הגרסא שלנו.
- ^ כאן ישנה תוספת דברים שיש הטוענים שהיא מגיליון שהשתרבב לתוך הספר, כיון שאינה נמצאת בפסקי הרא"ש. ולכן הוקפה ברוב הספרים בסוגרים עגולות ורשמתיה כאן להקל על רהיטות הלימוד בדברי רבינו. וכך לשונה: והא אמרינן אם כיון לבו יצא אע"פ שלא יקרא בברכותיה וכפר"ח.
- ^ ע"פ הפסקים. או שמא יש להגיה "אינו צריך לקרותה על מטתו"
- ^ גם כאן ישנה תוספת המוקפת בסוגריים מפני אותה סיבה כמו שתי הערות לפני כן. וכך היא: ואם אין אנו קורין כי אם פרק א' אין זה ממה שיקשה, שהרי ק"ש של ר' יהודא נשיא הוא פסוק ראשון לבד, כדאיתא לקמן {יג:}. ור' יהודה החסיד היה מכוין לצאת ידי ק"ש בפסוק ראשון שאומר אחר נוסח מה אנו מה חיינו. ודעתו היה שלפעמים קורין הציבור ק"ש בלא זמנה מפני הקרובות או זולתם, לפיכך היה אומר בשכמל"ו ולא היה מברך ברכות ק"ש. והכי מסתבר שאין הזמן מעכבן, מלשון הגמרא {יב.}, והוא אומרם שכל מי שאינו אומר אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו. ואם הוא מתפלל של ערבית קודם צאת הכוכבים, לא יצא ידי חובה להוי לברכות ק"ש, לכן נראה שצדק רש"י בדבריו ממנו, כי כאשר קראו בבהכ"נ קודם זמנה כבר יצאו מחובת ברכות ק"ש, ובקריאת פרק ראשון בזמנו סגי.
- ^ כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת בהתאם ללשון פסקי הרא"ש. וכן נראה לעין הלומד שאינו שייך.
- ^ ע"פ פסקי הרא"ש. ובדפוסים הישנים כתוב "ק"ל", וכפי הנראה שסופר קיצר המילים "קיימא לן" ל"ק"ל" במקום לאופן הקיצור שבו רגילים לקצרם. וכן החסיר את האות ד' מלפני כן. ועל כל פנים, ברור שהכוונה בראשי תיבות אלו ל-"קיימא לן". ולפיכך פתחתי ראשי התיבות כדבעי והוספתי את האות ד' כבפסקים.
- ^ כך הוא בפסקים ב-ה' ונראה. ובברכה משולשת כתוב "ר' יהודא", חוץ מלקמן שכתב פעם אחת ב-ה'. ולכך כתבתי לכל אורך דבריו בה', שניכר שזו הגרסא הנכונה בדבריו.
- ^ ע"פ הפסקים.
- ^ כך הגיהו בפסקים, וכך נראה מלשון רבינו בהמשך על ענין "רב צלי של שבת וכו'". והגרסא שלפנינו כאן ובפסקים היא, "תפילת המנחה".
- ^ אינו בפסקים, וכנראה שהוכנסה מילה זו בטעות מחמת הלשון הדומה לה בסמוך.
- ^ אינו בפסקים, וכן נראה מיותר.
- ^ ע"פ הפסקים. וניכר שחסרים מילים במשפט.
- ^ ע"פ הפסקים, ובהתאם לזה גם הוקפה האות מ' שבמילה שאחר כך.
- ^ ע"פ הפסקים.
- ^ טעות סופר ניכרת היא, וכן אינה בפסקים.
- ^ כך הוא בפסקים. ובברכה משולשת כתוב בשיבוש "היינו", והקיפוהו שם בסוגרים עגולות.
- ^ בפסקים מוסיף הרא"ש לומר כאן: אע"ג דלכתחלה אין לקרות ק"ש עד צאת הכוכבים כסתמא דמתניתין וכר' יהושע דפליג אדר' אליעזר בברייתא.
- ^ ע"פ הפסקים.
- ^ בפסקים מוסיף הרא"ש לומר כאן: מיהו, נראה דהנוהג כך צריך שיזהר שלא יתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ולמעלה, כיון דחשיב ליה לילה לענין תפלת הערב.
- ^ כך הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון וכן נראה להגיה גם כאן. ועוד דכך הוא לשון הפסוק.
- ^ כך הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון וכן נראה להגיה גם כאן. ובברכה משולשת כתוב "ולא משמע", ב-ו' ופחות נראה.
- ^ כך הוא מוגה בגרסת ברכה משולשת ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון. אך הגרסא המקורית היא אבל, והקיפוהו בסוגרים עגולות.
- ^ כך נראה להגיה, שהוא לשון הפסוק.
- ^ כך צ"ל, דמשנה לשון נקיבה היא. ואכן כך הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון, אך בגרסת ברכה משולשת כתוב "ליה" בלשון זכר.
- ^ בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון, ונראה.
- ^ כך צ"ל, וכן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון. ובגרסת ברכה משולשת כתוב אפי', והוקף שם בסוגרים עגולות.
- ^ בגרסת ברכה משולשת כתוב כאן "בריש ב"מ" בשיבוש, וכן נמצא בתוס' ר"י שירליאון כת"י. אך המסתבר שהיה כתוב "יבמות" ונשתבש, וכן בתוס' הנ"ל במנחות שדין בנידון שלנו, והביא את תוכן הראיה של דברי רבינו מהסוגיה של כתובות, וכתב אחר כך "וכן בריש יבמות", ולכך ניכר משם שזוהי גם הגרסא בדברי רבינו. ועוד שאם נאמר שהגרסא הנכונה היא בריש ב"מ, בהכרח פירושה הוא בתחילת פרק "ב' מידות" במנחות, דהיינו תוס' ד"ה "הכל" בדף צג.. אך קשה שהלא אינו בראש הפרק אלא בסופו. ולכך צריך לומר שהגרסא הנכונה היא "יבמות" ונשתבש מריבוי העתקות והגהות (וכן הוא מוגה בספר ברכה משולשת).
- ^ בספר ברכה משולשת הקיפו מילה זו בסוגרים עגולות. וכן נראה בעיני נכון, מכיוון שאינו בא לפרש את מילת "וטהר" בשלב זה, אלא רק את "ממאי דהאי ובא השמש". אך כתב המגיה על תוס' ר"י שירליאון (ומכאן והלאה אזכירו בתור "המגיה הרב נ' זק"ש") שאינו נכון מה שהקיפוהו, מכיוון שכגרסא הזו נמצא בכמה כת"י של הגמ' וכן בראשונים.
- ^ כך הגיהו בברכה משולשת, ונראה. אך הגרסה המקורית שם היא "בביאת", והקיפוה בסוגרים עגולות.
- ^ כך נראה להגיה ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון, ובברכה משולשת אינו. ובהתאם לכך הקפתי את ה-ו' שבראש המילה שאחרי כן.
- ^ נראה מיותר כיון שדן הוא על מילה זו בסמוך ולא בכאן. אך עיין בהערה על הדיבור המתחיל בדיבור זה, מה שכתבנו שם.
- ^ ע"פ תוס' ר"י שירליאון כת"י, ובגרסת ברכה משולשת חסר.
- ^ כך נראה לענ"ד להגיה. ובברכה משולשת כתוב "אך", ואינו מתיישב לשונית.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק א (עריכה)
דף ב ע"א. המשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר זמן ק"ש של ערבית מהיכן הוא מתחיל ועד היכן הוא מגיע, ואמר על זה מאימתי קורין את שמע בערבית וכו', פי' כבר ידעת שמצות עשה לקרוא את שמע פעמים שנא' שמע ישראל ודברת בם וכו' בשכבך ובקומך וכו', נמצא זמן שתי קריאות אלו אחת בזמן שכיבה ואחת בזמן קימה, ומתוך שאין זה זמן ברור הוצרך התנא להשמיענו ביאור עליו, שאילו אמר בבקר ובערב היה דבר ידוע בתחילת הלילה היא צאת הכוכבים ותחלת היום הוא עלות עמוד השחר, וכמו שנא' במקרא ואנחנו עושים במלאכה וכו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב שם והיה הלילה למשמר והיום למלאכה אבל עכשיו שתלה הענין בשכיבה וקימה ואין זה זמן ברור הוצרך לברר זמנים אלו מה הם.
והתחיל ענין זה בשל ערבית מתוך שהוא מוקדם במקרא שנא' בו תחלה בשכבך ואחר כך בקומך, ומתוך כך ביארו משנה זו שהתחלת זמן ק"ש של ערבית הוא משעה שהכהנים שנטמאו וטבלו נכנסים לאכול בתרומתן, וזהו הערב השמש כמו שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה אע"פ שאם הוא מאותם הטעונים קרבן לטומאתם הוא מחוסר כפרה עדיין, ופי' בגמ' בהערב השמש הזה שהוא צאת הכוכבים כמו שיתבאר במקומו ופירושו הערב השמש הגמור שכלה אורו מכל וכל ונראו הכוכבים, ופירשוה בתלמוד המערב שנראו מהם ג' בקרוב מקום, ר"ל שלא בפזור גדול אבל קודם לכן אינו זמן שכיבה לשום אדם ובהתחלת זמן זה לא נחלק בו שום אדם במשנה זו אלא הכל מודים שאין קורין כלל קודם צאת הכוכבים.
אבל בהמשכת זמן זה כלומר עד איזה זמן שבלילה הוא רשאי לקרותה ולקיים בה מצות קריאה בעונתה נחלקו תנאים אלו, והוא שר' אליעזר סובר עד סוף האשמורת הראשונה, ומכאן ואילך אינו קורא, מפני שהוא מפרש בשכבך תחלת שכיבה מלשון לא ישכב עד יאכל טרף, טרם ישכבו, ותחילת שכיבה הוא מיציאת הכוכבים עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה זה בכה וזה בכה.
ור"ג סובר במלת בשכבך שביאורה כל זמן שאדם שוכב מלשון ושמואל שוכב, בשכבך תשמור עליך, והרי אדם שוכב עד עמוד השחר שעד עלייתו הוא לילה אבל מכאן ואילך אין כאן מצוה בעונתה, וחכמים ג"כ ס"ל כר"ג, אלא שלכתחילה הם מצריכים לקרות עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, שאם תתירהו לימשך עד עמוד השחר שמא ימשך עד לאחר עמוד השחר ונמצא מפסיד קריאת עונה, אבל בלשון קימה לא היה להם לחלוק בכיוצא בזה שלא מצינן לעולם לשון קימה נאמר על המשך עמידה, אלא על זמן שאדם קם אם ממטתו אם מישיבתו, ואין זמן קריאתה מתאחר אלא עד המאוחר שבזמני הקימה ולא כל היום לקריאת עונה אבל בלילה נחלקו:
ולענין פסק הלכה, כר"ג בדיעבד וכרבנן לכתחלה, ויש פוסקים כר"ג אף לכתחלה ממה שאמרו בגמ' אמר רב יהודה הלכה כר"ע ולכתחלה הוא שהוצרכו לפסוק כמותו, שאם בדיעבד אך חכמים מודים בה כמו שנבאר, ולא פסקו מפרשים אלו לעשות סייג אלא לדברים של בטילא ושאדם נמשך אחריהם כגון אוכל קימעא וכו', אבל להתעסק במלאכתו וכל שכן לתורתו לא, ואין הדברים נראים, ובתלמוד המערב אמרו ר' יוסה מפקד לחבריא אין בעיתון מתעסקא באוריתה אתון קריין שמע קודם חצות ומתעסקין:
והוספנו בגמ' עוד זמן אחר לק"ש של ערבית למי שנאנס ולא קרא עד עמוד השחר שראוי לקראה עד הנץ החמה בתורת עונה, שמאחר שמכל מקום לא נאמר במקרא בעניין ק"ש לשון יום ולילה אלא לשון שכיבה וקימה והרי עד הנץ החמה זמן שכיבה לקצת בני אדם אנו מקילין על זה דאנוס, והוא שאמרו שם [ח:] ר' שמעון בן יוחאי בשם ר' עקיבא פעמים שאדם קורא את שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו באחת בשל יום ובאחת בשל לילה, ופסק ר' יהושע בן לוי הלכה כמותו בשעת הדחק, ר"ל באנוס, ובלבד שלא יאמר השכיבנו אחר שעלה עמוד השחר ולא מלת השכיבנו לבד אנו אמורים שבטלה אלא על כל הברכה שהרי על אימת מזיקים נתקנה, ואין מזיקין אלא בלילה, וקצת גאונים חולקים לומר שהוא מתחיל בה ותקננו בעצה טובה מלפניך וחותם ואין הדברים נראין:
נמצא פסק ק"ש של ערבית לקרותה בשעת צאת הכוכבים ואם היא טרוד בעסקיו או שאינו רוצה לקרותה עדיין, רשאי לשהותה לכתחלה עד חצות ואם לא קראה עד חצות קוראה עד עמוד השחרה ויצא בה בדיעבד, ואפילו נעשה בשהייתה מזיד או פושע, ואם לא קראה עד עמוד השחר אם שהה במזיד אין לו עוד תקנת קיראה ואם בא לקרות קורא שלא בברכות כקורא בתורה, אבל אם נאנס קוראה בברכותיה עד הנץ החמה ובלבד שלא יאמר השכבינו,וכן יש מי שמפרש שאינו אומר מעריב ערבים, ואין אנו מודים בכך שאין זה אלא שסדר מציאותו של יום ושל לילה הוא מזכיר.
מהנץ החמה ואילך אינו קוראה בברכות ואפי' נאנס ואע"פ שבשל שחרית אמרו שאף לאחר המאוחר שבזמנים שלה לא הפסיד בברכות, כבר פירשוה קצת גאונים דוקא עד שעה רביעית שהוא זמן תפלה ועדיין סמיכת גאולה לתפלה, הא משם ואילך אינו קוראה בברכות, ואף לדעת המפרשה לכל היום התם הוא דזמן שכיבה לא מטא, אבל בשל ערבית אף בנאנס הואיל ובהנץ החמה כבר הגיע זמן קימה לרוב בני אדם אינו קוראה בברכות, ויש לחלק ולהתיר עד ג' שעות שהיא זמן קימה אף לבני מלכים:
זהו פסק של ק"ש של ערבית והקוראה קודם זמן צאת הכוכבים, התבאר בתלמוד המערב שלא יצא אלא שנוהגים היו לקרותה בבית הכנסת בברכותיה קודם צאת הכוכבים, ונוסח דבריהם בזה הקורא קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, כלומר כשמתפללים תפלת ערבית משהגיע זמנה בשקיעת החמה, ותירצו בה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וודאי בברכות היו קורין שאם לא כן אין זו קריאה שיהו צריכים לשאול בה למה קורין ופירשוה כדי לעמוד וכו', כלומר ולא שיהיו פוטרים את עצמם בכך אלא שאחר כך היו חוזרים וקורין אותה בברכותיה, כמו שאמרו שם ספק קרא ספק לא קרא מהו, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא, וקודם לכן לא ספק הוא ואת אמר צריך לקרות הדא אמרה ספק קרא וכו' צריך לחזור, אלמא כל משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ספק זמן הוא וצריך לחזור ולקרות, אלמא שנוהגים היו היחידים לחזור לקרותה כהלכתה מתורת קריאה בעונתה ואם כן ודאי בברכותיה היו קורין אותה כדינה שהרי היא העיקר:
ולגוף התשובה מיהא אני תמה, והלא מתפלל תפלת המנחה בלא קדימת דברי תורה וכן תפילת המוספין בימים שיש בהם מוסף, ואם מפני שמקדימין להם אשרי, אף כאן יהו עושים כן ויתפללו תפילת ערבית בבית הכנסת וימתינו לק"ש בבתיהם לצאת הכוכבים, ואם מטעם סמיכת גאולה לתפלה שהיא אף בשל ערבית כר' יוחנן, היה להם לומר כדי לסמוך וכו', ושמא כך היא פירושה לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה כלומר מתוך ענין קריאת הגאלה שבמצרים כדי לסמוך לה את התפלה, וכן נראה ממה שאמרו שם בפרק זה ר' יוסה ור' אחא נפקין לתעניתא, בעון צבורא מיקרא שמע בתר תלת שעין, בעא ר' אחא מימחיא בידיהון, אמר ליה ר' יוסה ולא כבר קראו בעונתה כלום קורין אותה עכשיו אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, אמר ליה מפני ההדיוטות שלא יאמרו בעונתה קורין אותה.
ופי' הדברים שכבר קראוה בהנץ החמה אלא שבתעניות אחרות של גשמים היו מאריכים בדרשות ותוכחות וודאי דוקא אחר ק"ש בברכותיה שהרי זמנה בהנץ החמה, והיו מאחרים לתפלה מתוך אותם הדרשות וכסיימו הדרשות והיו רוצים לעמוד בתפלה, היו רוצים לחזור ולקרות את שמע ומיחה ר' אחא בידם, ואמר ר"י על זה ולא כבר קראו אותה בעונתה כלום קורין אותה עכשיו אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והרי בזו כמה דברי תורה נאמרו בדרשא וכמה תוכחות שמתוכם ראוי לעמוד לתפלה אלא שפירושה לסמוך גאולה לתפלה שכבר הפסיקו הרבה לאותן הדרשות שמצד התענית והיו רוצים לחזור ולקרותה בברכות לסמוך גאולה לתפלה, אלא שמיחו בידם מפני ההדיוטות שיהיו חושבים שקריאה בזמנה היא וראוי לדחות סמיכת גאולה לתפלה מפני כך, וכן הקלו להם להאריך בדרשא ולבטל מתוכה סמיכת גאולה לתפלה מחיבת הדרשא, ואף בזו כן סמכו לקרותה קודם זמן כדי לעמוד וכו', ר"ל לסמוך גאלה לתפלה אע"פ שאינו אצלה זמן ברור, אלא שאחר כן היו חוזרים וקורין היחידים בבתיהם כהלכתה בברכותיה:
מעתה מה שאנו נוהגים לקרותה בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים משקיעת החמה ואילך, ואין אנו חוזרים אותה בברכותיה משעת צאת הכוכבים בידוע שאין מצות עונה בידינו, ואין לסמוך על ק"ש שעל מטתנו שהרי אין קורין בה אלא פרק אחד ושלא בברכה ואע"פ שקצת גאונים מצריכים בה ברכה מטעם זה ר"ל אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע, בטלה דעתם אצל רוב המפרשים, אלא שמכל מקום אנו סומכים בזה הואיל ובגמ' הוזכרו קצת חכמים שסוברים שעונתה משתשקע החמה כמו שהוזכר שם לדעת קצת, משקדש היום בערבי שבתות שהיא אחר שקיעת החמה מיד, ואע"פ שאין לפסוק הלכה כדבריהם שהרי משנתינו סתמא היא וכמו שאמרו בגמ' סיפא - ר"ל עד סוף האשמורה הראשונה ר' אליעזר, רישא - ר"ל משעה שהכהנים וכו' לאו ר' אליעזר דאלמא רישא סתמא היא והוה ליה סתם דמתני' ומחלוקת דברייתא והלכה כסתם.
ואף לדעת האומר בגמ' תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר דאלמא רישא נמי ר' אליעזר ולא הויא סתמא מכל מקום הואיל וחכמים ור"ג נחלקו עמו בעד סוף, והודו במתחלה, וכן שר' יהושע אמרה כן בברייתא הנזכרת בגמ' ראוי לפסוק כן, ושלא בשאר זמנים הנזכרים בברייתא, וכל שכן במקום טעמא דמסתבר בודאי זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים ליכא לרוב בני אדם, מכל מקום אנו סומכים על זמנים שבה [נראה כוונתו על הברייתא, המעתיק], מפני שענין זה היא כשעת הדחק מכמה פנים, אחת טורח צבור שנכנסו לשם לתפלת המנחה, ואם יתעכבו עד צאת הכוכבים יש להם על זה הכבדה יתירה, אם תאמר שילכו להם ויחזרו בעונתה אין החזרה מצויה כל כך על נקל, וכל שכן עם מה ששגור בפיהם לומר שתפלת ערבית רשות, שמא תאמר לא יתפללו ערבית בצבור ויתפללו כל אחד בביתו ויקראו את שמע בעונתה, שמא אין הנדחה חוזר ונראה, ועוד ברב עם הדרת מלך, ועוד תפלת הצבור חביבה ביותר. ואם תאמר שיתפללו בצבור תפלת ערבית לבד ויהיו קורים בבתיהם ק"ש בברכותיה לצאת הכוכבים שמא אף הם נשמטים ממנה מצד הטורח, ועוד שאם כן בטלה סמיכת גאולה לתפלה בערבית ושלא כר' יוחנן, והרי גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כמותו (ואף סוגיא שבסוף פרק תפלת השחר מוכחת כן).
ומתוך דוחקים אלו התרנו לקרותה קודם זמנה. ואע"פ שיש כאן סרך ברכה לבטלה הואיל ולא הגיע זמנה הרי סמכו בכמה דברים על מה שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך, ואף זו הואיל ואלמלא קריאה זו שבצבור יש לחוש להעבירה מכל וכל עת לעשות לה' הוא, ועוד שהרי כבר ביארנו שסמכו על דעת חכמים שאמרו בגמ' שזמנה היא, ועוד כשם שאמרו בשל שחרית על הקורא משעברה עונתה ואילך שלא הפסיד בברכות, אפשר גם כן לסמוך על טעם זה בקורא קודם זמן וכמו שאמרו גם כן בק"ש של שחרית במשכים לצאת לדרך שקוראה משיעלה עמוד השחר אע"פ שעיקר זמנה משיכיר בין תכלת ללבן או לכרתי כמו שיתבאר, ועל דרך זה אנו רשאין לסמוך בשל ערבית משתשקע החמה.
ואף נוסח הברכות מלמדנו להקל בכך, שאין נסח ברכות אלו לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא את שמע שנאמר הואיל ואין זה זמנה אין כאן וצונו והרי היא ברכה לבטלה, אלא שאנו מספרים סדרי הערב היום בראשונה, ושבח של תורה בשניה, ועניני גאולה בשלישית ודברים אלו יש להם אף משעת שקיעת החמה, הא מכל מקום קודם שקיעת החמה לא יצא, ואע"פ שתפלת ערבית יש לה זמן, (אף) בתחומה של חמה והוא מפלג המנחה ולמעלה ר"ל מי"א שעות פחות רביע ולמעלה, כמו שיתבאר מכל מקום ק"ש אינה בדין זה, שהרי בזמן שכיבה תלאה הכתוב ואין זמן שכיבה בתקופה [אולי צ"ל בתחומה] של חמה לעולם לשום אדם ומכל מקום לאחר שקיעת החמה ובשעת הדחק יצא על הדרך שביארנו:
מעתה אין אדם צריך לחזור ולקרוא את שמע אפילו על מטתו מתורת קריאת עונה, שאילו היה כן לא היה מספיק לנו פרק אחד וקריאה שלא בברכות, אבל מכל מקום צריך הוא לקרותה בלא שום ברכה להבריח את המזיקים הידועים ותלמיד חכם אינו צריך שתורתו משמרתו וכלי זיניו עליו כמו שיתבאר, ומכל מקום צריך הוא לומר פסוק אחד כגון בידך אפקיד רוחי וכיוצא בו שלא ילך לישן כמדת עם הארץ:
ואע"פ שפסקנו כן בזמן ק"ש של ערבית, הרבה חסידים נוהגים לצאת ידי הכל, והוא שהולכים בבית הכנסת ועומדים שם ביראה ושומעים, ואין קורין את שמע בלא ברכותיה, ומכל מקום מתפללים גם שמנה עשרה ובלילה קורים בביתם שמע בברכותיה ואע"פ שאין מקיימים מצות סמיכת גאלה לתפלה הם סוברים שהלכה כר' יהושע בן לוי שאינו מצריך כן בשל ערבית, וכן שהכלל מסור לנו מן הגאונים שהלכה כר' יהושע בכל מקום וכן היו נוהגים גדולי קדמונינו שבנרבונאה, ומכל מקום עיקר הדברים שאף תפלת ערבית לכתחלה סומכים בה גאולה לתפלה כר' יוחנן על הדרך שיתבאר ומשום דתניא כותיה כמו שכתבו גדולי הפוסקים.
ומתוך כך הצבור מתפללים על הסדר משתשקע החמה, מן הצדדים שכתבנו אלא שהרבה חסידים נוהגים שהם קורים בברכותיה ומתפללים סדרן בשלמות וקורים בבתיהם את שמע בברכותיה לקיים מצות עונה כדרך שביארנו מתלמוד המערב, ושמא תאמר והרי מכל מקום אחת מהן ברכה לבטלה, אין זה כלום שמששקעה חמה היא ספק זמן וכמו שקראוה בתלמוד המערב ספק קרו וכו', ואחר שכן רשאי לקרותה שמא זמנה הוא ואין ממתינים בה וכן חוזרים וקורים שמא לא היה זמנה.
ויש שנוהגים שהם הולכים בבית הכנסת ואין מתפללים שם כלל אלא מכוונין ושומעים ועונים שם קדיש ועומדים ביראה ובלילה מתפללים סדרן בשלמות, וכן נראה עיקר ליחידים אלא שהצבור עושים כדרכן על סמך מה שכתבנו, והרי אף ר' יהושע בעצמו הוא שאמר [ד:] אע"פ שקרא אדם את שמע כב"ה מצוה לקרותה על מטתו, וודאי בברכותיה היו קורין אותה שהרי אמרו באותה שעל המטה ותלמיד חכם אינו צריך, והתפלה וודאי גם כן בבית הכנסת היו מתפללים ואם כן אף לר' יהושע הכל היה בבית הכנסת:
וקצת רבנים כתבו בביאור שמועת תלמוד המערב שלא היו קורים אותה בבית הכנסת בברכותיה אלא כעין מה שאנו קורים אשרי קודם לתפלת המנחה, וכן היו נוהגים בכל תפלה שאין ברכות קודמות לה, וכן מפרשים במה שאמרו שם בעון מיקרא את שמע בתר תלת שעין שכבר התפללו אלא שאותה תפלה שאחר הדרשה היתה תפלה שניה כעין מוסף, והיו מוסיפין בה אותן ו' ברכות הנזכרות במס' תענית והיו קורין בה את שמע כקריאת אשרי במוסף או במנחה, ולדעתנו אין זה כלום שבאותן תעניות אין מתפללים בה אלא תפלה אחת אלא שמוסיפים בה, אלא שקורים היו את שמע והיו רוצים לחזור ולקרותה אחר הדרשה כדי לסמוך וכו' על הדרך שביארנו, ועוד שאן כקריאת אשרי היו רגילים לקרותו מה היו מתיראין שיהיו ההדיוטות טועי לומר שמתורת קריאה בעונתה קורים אותה, וכן קצת מהם כתבו שכל שהוא זמן ערבית זמן הוא לק"ש, ואין זה כלום שהרי לר' יהודה זמן ערבית מפלג המנחה ולמעלה הואיל ועבר זמן הקרבת התמיד, והגיע זמן איברים ופדרים שזמנן כל הלילה, וזמן ק"ש אינו שהרי אין זמן שכיבה בתחומה של חמה לעולם, אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו, זהו פסק הנראה לנו בזמן ק"ש של ערבית:
ונשוב לבאר המשנה, מעשה ובאו בניו של ר"ג וכו' ויש שואלים לשון מותרים מצד שהן מדקדקים שאם עלה עמוד השחר אסורים והיאך אפשר לומר כן והרי עד הנץ החמה זמנה היא לכל מי שנאנס וכמו שנתבאר כגון אלו שאונס שינה שנרדמו מתוך המשתה עכבם, והיו ראוים לקרותה בברכות אלו שלא מתורת קריאת חובה, שהרי אמרו [י:] שהקורא לאחר מכן קוראה אף בברכותיה אע"פ שאינו יוצא ממנה ידי קריאת חובה, ואע"פ שמכל מקום בק"ש של שחרית נאמרה וראוי לומר שדוקא נאמר כן בשל שחרית שאע"פ שעבר זמנה ר"ל זמן קימה מכל מקום לא הגיע עדיין זמן שכיבה, אבל זו שעבר זמן שכיבה והגיע זמן קימה שמא אף איסור היה שם מיהא לאחר הנץ החמה, תדע שיש מן הגאונים שכתבוה כן וכל שכן לדעת מי שכתב שם שלא נאמר אף בשל שחרית שלא להפסיד בברכות אלא עד שעה רביעית שהוא זמן תפלה מפני שהוא צריך לסמוך גאלה לתפלה, אבל משם ואילך הפסיד, כל שכן בזו שכבר עבר זמן שכיבה וכן נראה לי כמו שכתבנו למעלה.
ומכל מקום הם מפרשים שאף בשל ערבית קוראה אף בברכות ואף לאחר הנץ החמה אחר שהוא אנוס, ואין לדעתם חלוק בין הנץ החמה לאחר הנץ החמה, אלא שעד הנץ החמה קיים מצות קריאה בעונתה אחר שהוא נאנס ולאחר הנץ החמה לא קיים מצוה בעונתה, אבל מכל מקום אף לאחר הנץ החמה קוראה בברכות שלא מתורת קריאת עונה אחר שהוא נאנס. ולא עוד אלא שיש מפריזים על מדותיהם לומר כן מתורת חיוב ומצד תשלומין כדין טעה ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, וזו ודאי אינה שלא נאמר כן בק"ש ובברכותיה אלא שקוראה שלא מתורת חיוב ובברכות וזהו דעת הרבה מפרשים.
ומתוך כך קשה להבין לשון מותרין שמשמעו שלאחר עמוד השחר אסורים והרי מאחר שאונס עכבם עד הנץ החמה חייבים, ולאחריה רשאין. ומתוך כך הם מפרשים שלא נאמר כאן לשון מותרים אלא עד דעת שהם מותרים לקרות בתורת קיום מצוה בעונתה, ויש גורסים חייבים. ואף מי שגורס מותרים מפרשה בעניין חייבים ממה שנא' במס' סוטה [ז:] וכל הנשים מותרים לראותה שפירושו חייבות, ועדיין לא הועלנו שהרי מכל מקום עד הנץ החמה היו חייבים לקרות בתורת עונה ומלשונו משמע שאם עלה עמוד השחר לא היו חייבים, והוכחות אלו כלם נתגלגלו ביד המפרשים מפני שקשה להם לומר שבני ר"ג יהו מזידין או פושעים ודנין אותם בנאנסו, ולדעת זה ודאי הכל קשה לפרש, אלא שלדעתי בני ר"ג בפשיעה היו שכל שבית המשתה מעכבו אין לך פשיעה גדולה הימנה, ואעפ"כ כל שלא עלה עמוד השחר חייבים היו, אלא שלדעתי הם היו שואלים אם דעת חכמים שאמרו עד חצות, אוסרים בכך אחר שפשעו והשיבם שמותרים היו, ומאחר שמותרים ודאי חייבים אחר שזמנה היא, אלא שתורת היתר שאלו, ובהיתר השיבם ואמר כל שעלה וכו' אסורים לקראה בברכות אח שפשעו כמו שכתבנו, ואע"פ שבגמ' [ט.] אמרו דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דרבה וכו' ודנו אותם באנוסים ושמא בני ר"ג כך היה וא"כ היה ראוי לדונם כאנוסים, מכוער הדבר ואין להוסיף עליו אלא שנכשלו להיותם נמשכים אחר הזמירות והשמחות, ומתוך כך אני אומר שבפשיעה היו:
ומכל מקום על אי זו שטה שיתבאר לא על דעת עצמו לבד אמר להם כן שאין זו מדת חכמים לחלוק על הרבים ולעשות כדברי עצמו, והוא שתמהו בתלמוד המערב פליג אדרבנן ועביד עובדא כנפשיה אלא שאף על דעת חכמים הוא אומר כן שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק מן העבירה כמו שביארנו, והוא שאמר בגמ' [שם] רבנן עלך פליגי והלכתא כוותיהו וכו' ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו וכו' ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שלא כדעת חכמים עשאה והוא שאמר פליג אדרבנן וכו' ותירץ היוא שהיא לשנון, מעתה משעלה עמוד השחר כן אית דבעי למימר תמן כשהיו יכולים לקיים דברי חכמים, ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולים לקיים דברי חכמים ואמר להו עבוד כוותאי, ומכל מקום על גמרא שלנו סומכים, ושמא אף הוא כך אמר כבר עבר חצות ואף לדבריהם לא נתנו שיעור חצות אלא משום סייג:
ולא זו בלבד הוא במדה זו שעקר זמנה עד עמוד השחר ונתנו בה סייג עד חצות אלא כל מה שאמרו עד חצות דרך סייג הוא ועיקר מצוה עד שיעלה עמוד השחר:
הקטר חלבים בקרבנות שבשרן נאכל לבעלים או לכהנים והקטר איברים בקרבן עולה שכולה כליל מצותן עד שיעלה עמוד השחר ובזו לא עשו סייג עד חצות משום דכהנים זריזים הם ולא הוזכרה כאן אלא ללמוד שלכתחלה ראוי לעשות כן, וגדולי המפרשים כתבו שאף בזו עשו סייג עד חצות להרחיק מן הנותר ואע"פ שלא נתפרש להם חצות במקום אחר, מכאן אנו למדין בהדיא לפי דרכנו שחכמים הצריכו בה לכתחלה עד חצות:
כל הנאכלים ביום ולילה, כגון חטאות ואשמות ודומיהם עקר מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואע"פ שנתפרש להם במשנת אי זהו מקומן שיעור חצות:
אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, ר"ל בק"ש ובקרבנות הנאכלים ליום ולילה ולא שאלוה על הקטר חלבים ואיברים שהרי לא מצינו בהם שיעור חצות כמו שכתבנו אלא על ק"ש ובקרבנות הנאכלים ליום ולילה, והשיבו בה כדי להרחיק אדם מן העבירה בק"ש שלא לבטל מצות קריאה בעונתה ובקרבנות שלא יוכל לבא לידי נותר, ואף לדעת האומר שבהקטר חלבים לא עשו בה סייג בזו מפני שבכל שאין בו אכילה כהנים זריזים הם אבל בדבר אכילה יש לחוש וכמו שאמרו (פסחים פה, א) הפגול והנותר מטמאים את הידים ופירשו בה פגול משום חשדי כהונה, נותר משום עצלי כהונה, ובגמ' התבאר כן על אכילת קרבן הפסח שדינו כל הלילה אלא שלהרחיק אדם מן העבירה החמירו בו עד חצות, ור' אלעזר בן עזריה חלק לומר שמן התורה דוקא עד חצות אלא שהלכה כחמים והלל שנאמר עליו הרי הוא כמהו, ומכל מקום יש דברים שזמנן כל הלילה ולא עשו בהם שום סייג כגון קצירת העומר וספירתו, וטעם הדבר שלא עשו סייג אלא במה שאם עבר הלילה בטל חיובו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, זמנים הרבה הוזכרו בגמ' בק"ש של ערבית, והם אלו, א'. משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, ב. משעה שרוב בני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, ג'. משעה שקדש היום בערבי שבתות, ד. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ה. משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומתן, ו. משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב, ונתבלבלו המפרשים הרבה בפירושי ענינם עד שהרבו קושיות עליהם חבילות חבילות, מהם שפירשו משעה שעני נכנס וכו', שאין לו נר להדליק לסעודתו כלומר ואוכל מבעוד יום ואם כן יש לומר שזמן זה מוקדם לצאת הכוכבים ובסוף השמועה העלו שהוא מאוחר, וכן משעה שרוב בני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות פירשו שהסבת שבת קודמת להסבת חול ולצאת הכוכבים, ואף זה נמשך למה שפירשו בעני נכנס ונפסד בסתירתו, וכן משעה שקדש היום, יש מפרשים בו שקדש בודאי, ואם כן הרי הוא כצאת הכוכבים אלא שיש מפרשים משעה שקדש לר' יוסי והוא רגע קודם צאת הכוכבים, וכן משעה שבני אדם נכנסים להסב יש מפרשים בשבת, ואינו נראה כן שמאחר שהעלינו עני וכהן לאו חד שיעורא הוא יש לנו לומר גם כן בני אדם היינו עניין כלומר ששיעורם אחד אם כן הוו להו ר' אחא ור' חנינא בחדא שיטתא וכן פירשו הרבה מאותם הזמנים דברים שאי אפשר לישב בהם הסוגיא בשום פנים:
ולדעתי אני מודיעך דרך כלל שכל ששה זמנים אלו שהוזכרו בק"ש של ערבית נזכרו בבריתא האחרונה חוץ מאחד, וכל הקודם בה הוא קודם לזמן הבא אחריו לדעתי, אלא ששנים מזמנים אלו שכתבנו הם זמן אחד ונמצא שהששה זמנים חוזרים לחמשה והוא הענין שלא הוזכרו בברייתא זו האחרונה אלא ה', וכן שיש בהם זמן אחד שלא הוזכר על הסדר והוא זמנו של ר' יהושע שהוזכר אחר זמנו של ר' אליעזר והיה ראוי להזכירו אחר זמנו של ר' מאיר ויראה לי הטעם מפני שר' יהושע הוא בר מחלוקתו של ר' אליעזר בכל מקום הוזכרו דבריו לאחריו:
ונמצא כלל הדברים לדעתנו, שהזמן הראשון ר"ל הנזכר ראשון בענין זה הוא זמנו של ר' אליעזר והוא משקדש היום בערבי שבתות והוא אחר שקיעת החמה והוא תחלת בין השמשות של ר' יהודה:
זמן שני הוא זמנו של ר' מאיר והוא משעה שהכהנים טובלים שמאחרים טבילתם במה שאפשר ר"ל שיבא הערב השמש הגמור אחריו וסיבת איחורם שמא יטמאו אחר כן ונמצא טובלים בחנם והוא סוף בין השמשות של ר' יוסי והוא סמוך לצאת הכוכבים:
זמן שלישי הוא זמנו של ר' יהושע דאע"פ שהוזכר קודם זמנו של ר' מאיר כבר ביארנו הסבה, ומכל מקום זמנו הוא אחר זמן הנזכר לר' מאיר והוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והוא שעת צאת הכוכבים והוא תכף לבין השמשות של ר' יוסי:
זמן רביעי הוא הנזכר לר' חנינא והוא משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח והוא אחר צאת הכוכבים וכמו שאמר פשיטא דעני מאוחר ר"ל לצאת הכוכבים דאי ס"ד עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר כמו שנבאר בסמוך, וענינו שהוא פוסק ממלאכתו בשעת צאת הכוכבים ובא לו לביתו, ושיעור ביאתו לביתו הוא מאוחר לשיעור צאת הכוכבים, ואין בה איחור שום הכנה שסעודת עני אין בה הכנה בחול ודרכו בפת ומלח שהם מצויים, וקאמר שזמנה בשעה שנכנסים לכך קודם שיסבו, אבל רוב בני אדם צריכים להכנה מועטת, וזהו לדעתי מה שאמר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, דאם לא כן מה היה לו להזכיר את מלחו ולביישו מתוך משנתו והוא הוא לדעתי שיעור הנזכר למעלה משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, שכבר הכינו ואין צריכים הכנה כעני בחול, ומכל מקום בתי כנסיותיהם רחוקים מבתיהם ויש כאן שהות מצאת הכוכבים ואילך כשיעור הליכתם לביתם, והוא הוא שיעור שהיית העני שלא הזכיר בברייתא זו שיעור זה, ר"ל משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, שהרי אחד הוא עם שיעור פת במלח של עני, ואף בתלמוד המערב נראה להדיא שהסבת בת מאוחרת לצאת הכוכבים:
זמן החמישי הוא הנזכר לר' אחא והוא משעה שבני אדם נכנסים להסב ופירושו לדעתי בחול שבצאת הכוכבים יוצאים ממלאכתם ובאים לבתיהם ומכינים הכנה מועטת ואין אכילתם בפת ומלח, ואחר כך שאלו הי מינייהו מאוחר, ר"ל אם של עני אם של כהן, והשיבו פשיטא דעני מאוחר דאי ס"ד עני מוקדם ליציאת הכוכבים ר' חנינא היינו ר' אליעזר, ומכל מקום יש גורסים ר' חנינא היינו ר' מאיר והיא גירסא משובחת, שבודאי העני מעריב הוא למלאכתו, ואם שיעורו מוקדם לצאת הכוכבים על כל פנים הוא סמוך לו והיינו ר' מאיר, אלא שברוב הספרים גורסים היינו ר' אליעזר, ונראה לי שמתוך שדברי ר' יהושע סמוכים לדברי ר' אליעזר לא חשש לסדר הזמנים אלא לסדר החכמים, וכשאתה מקדימו לשיעורו של ר' יהושע, אתה מניחו לשיעורו של ר' אליעזר שקדם לו, ואילו הוזכר ר' מאיר קודם ר' יהושע כמו שהיה ראוי לפי סדר הזמנים היה אומר היינו ר' מאיר והדברים מחוורים:
ואם נפשך לומר ושמא זמנו של ר' חנינא מאוחר מדר' אליעזר וקודם של ר' מאיר והוא באמצע אותו זמן שמשקיעת החמה שהוא תחלת בין השמשות דר' יהודה והוא זמנו של ר' אליעזר, לזמן הסמוך ליציאת הכוכבים שהוא תחלת בין השמשות של ר' יוסי או קודם לו מעט, וסוף בין השמשות דר' יהודה או אחריו מעט שהוא זמנו של ר' מאיר, אין זה כלום שאין באמצע זמן זה זמן הראוי לסמן עליו לא תחלת בין השמשות ולא סוף בין השמשות ואין אדם מניח זמן אלא ברגע שיש בה איזה צד ראוי לסמן עליו, אם תחלת בין השמשות אם סוף בין השמשות אם שקיעת חמה אם צאת הכוכבים, ואם תאמר שעדי שקיעת החמה הוא עומד למלאכתו ובא לו לביתו וכשמגיע הוא באמצע זמן זה, אף זו אינה שבודאי אינו בטל ממלאכתו עד צאת הכוכבים, ואם מפני שאין לו נר ובא להקדים לאכול כמו שפירשו גדולי הרבנים אם כן צריך הוא שיבדל ממלאכתו קודם שקיעת החמה שתכך כשיגיע לביתו תהא חמה נשקעת ולא קודם, שבודאי צריך הוא לאורה שתכף לשקיעת החמה, ואם כן היינו דר' אליעזר, אלא ודאי מאוחר הוא לצאת הכוכבים כשיעור שהוא בדל ממלאכתו כיציאת הכוכבים ובא לו לביתו כדרך שביארנו:
ואע"פ שלענין פסק לא הוצרכנו לידיעת זמנים אלו, מכל מקום יש לנו מהם שאין זמנה של ק"ש לדעת אחת מהם אלא משקיעת החמה ואילך, ומשקיעת החמה ואילך יש לסמוך על זמנים אלו כמו שביארנו בשעת הדחק שמכל מקום זמן שכיבה הוא ויש לרוב מפרשים בלבול בפי' זמנים אלו ומה שפירשתי בהם נראה ברור וכל הסוגיא מתפרשת בה יפה, וכבר הארכתי בהם בפירושנו:
ולענין ביאור מה שנתחדש בסוגיא זו בענין מכדי כהנים וכו', ובענין ביאת אורו וביאת שמשו נתבלבלו בה הרבה מפרשים דמעיקרא קאמר מכדי כהנים מאימת אכלי בתרומה וכו' משעת צאת הכוכבים שמשמעו של דבר שכך פשוט להם, והדר קאמר דאגב אורחיה אתא לאשמועינן הכי אלמא דאי לאו הכי לא הוה פשיטא לן.
כך נראה לנו בפירושה מכדי כהנים מאימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאע"ג דבהערב שמש תלא רחמנא מכל מקום הכי חזינן דעבדי כהני דאלמא הכי קים להו שם זמן שאורו של שמש שלוט אע"פ שנסתר ממנו אינו קרוי הערב השמש לענין זה, וא"כ ליתני בהדיא משעת צאת הכוכבים ומה ענין לתלות זמן ק"ש בזמן אכילת תרומה, ותירץ שהוא כוון להודיענו על זמן אכילת תרומה שהוא ביציאת הכוכבים אף למחוסרי כפרה, שלא לטעות ולומר שזב ומצורע ודומיהם שטעונים כפרה בשמיני יהו אסורים בתרומה עד שיביאו כפרתן למחר, ולא כיון הפסוק ליתן זמן אכילתה בערב שמיני אלא לטמאים שאינם מחוסרי כפרה כגון טמא שרץ ונבלה אלא אף במחוסרים כפרה כן כדקאמר סתמא משעה שהכהנים וכו' כלומר כל הכהנים ואפי' מחוסרי כפרה, ובא להודיע שזמן הנתון באכילתה להערב השמש אף במחוסרי כפרה כן, ומאחר שזמנה בהערב השמש הדבר פשוט בו לצאת הכוכבים ראיה למה שאמר שאף מחוסרי כפרה זמנן מבערב מדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, אבל כפרה לא מעכבא.
ואין להקשות תנינא חדא זימנא ממה ששנינו ביבמות (יבמות עד, ב) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה דהא הכא לאו מילתא באפי נפשה עביד לה אלא אגב אורחיה ואורחא דתנא הכי הוא לאשמועינן מילתא אגב אורחיה, אע"ג דאיתא בהדיא במתני וכמו שמצינו בכתובות פרק נערה (כתובות מח, ב) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואמרו שם מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה, אע"פ שבפרק אע"פ (כתובות נז, א) שנינו להדיא זו משנה ראשונה אבל ב"ד שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:
ואחר כן שאלו וממאי דהאי ובא השמש וכו', ועיקר הגרסא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא דלמא ביאת שמשו הוא ומאט וטהר טהר גברא, ופי' הדברים נהי דמודינא לך דכפרה לא מעכבא מכל מקום זמן צאת הכוכבים מהיכא פשיטא לן דלמא הערב השמש משעת שקיעת החמה הוא, והיינו דקאמר וממאי דביאת אורו הוא כלומר שקיעת אורו לגמרי וטהרת היום לגמרי שזהו צאת הכוכבים, ביאת שמשו הוא ר"ל שקיעת החמה ומאי וטהר טהר גברא ר"ל בהערב שמשו אע"פ שאין הכוכבים יוצאים, ותירץ א"כ לימא קרא ויטהר כלומר דשני בלישניה בין ובא השמש דקאי איומא ובין ויטהר דקאי אגברא ומאי וטהר שהוא על גזרת ובא, על כרחך איום קאי כלומר ובא השמש וטהר היום.
וגדולי הרבנים פרשו ששאלה זו חוזרת על מה שאמר שאין כפרה מעכבת והם גורסים וממאי דביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו ר"ל זריחת אורו של מחר ומאי וטהר טהר גברא בהבאת כפרתו, ותירץ לימא קרא ויטהר שהוא לשון עבר ש"מ טהרת היום קאי.
וכמה קשים הדברים להתישב, חדא שביאה ראשונה אתה מפרש בלשון שקיעה וביאה שניה בענין זריחה, ועוד שלא מצינו ביאה במקרא אצל שמש אלא זו בענין שקיעה, ואע"פ שמצינו כי בא אורך, אור לחוד ושמש לחוד, ואף זה אפשר לפרשו שכבר נשקעה אורה מועטת שבך ונתחדש לך אורה יתירה שאין עין שולטת בה, ועוד ממה שנסתפקו בני מערבא בכך והיאך נסתפקו שתהא הבאת כפרתן מעכבת והלא משנה שלימה שנינו העריב שמשו אוכל בתרומה פירושו הערב השמש הגמור, והוא שיכלה כל אור היום, ושמא זו הוא זמן צאת הכוכבים והוא זמן ק"ש ערבית כמו שביארנו מכל מקום שבת קדושתו חלה משקיעת החמה ואילך שהוא זמן בין השמשות לדעת ר' יהודה והלכה כדבריו לענין שבת כמו שיתבאר במקומו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק א (עריכה)
לא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר כו' אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כו' -
לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו. ומכל מקום שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות ואם כן למה אמרו חכמים עד חצות. וכהאי גוונא תנן בריש פרק קמא דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה.
וההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות. לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי.
ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. יש לומר דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והגשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסלקא דעתך אמינא כל הקטרה נמי ואפילו הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קא משמע לן דכשר בלילה ומצותן כל הלילה.
והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:
תנא היכי קאי וכו' – פירוש תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה. ותו מאי שנא דקתני בערבין ברישא ליתני שחרין ברישא. דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכתא במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר.
ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט:
אי בעית אימא יליף מברייתו של עולם - תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:
אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים – לאו דוקא ליתני משעת צאת הכוכבים דהוא הדין אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושטא דמילתא נקט. והכי קשיא אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין. ומשני מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש הא קא משמע לן דכפרה לא מעכבא דהא אמרינן דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגו'. וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי. אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה