סמ"ג לאו רנז
כהן טמא אסור לאכול בתרומה, בין טמאה בין טהורה, שנאמר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" וגו'. ודרשינן בפ' הערל [דף ע"ד] איזהו קדש שאוכלין כל זרע אהרן, בין זכרים בין נקבות? הוי אומר אלו תרומות. אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים, לפיכך לוקה, שנאמר "ושמרו משמרתי ולא ישאו עליו חטא". וטמא שאכל תרומה טמאה, אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה ואינו במיתה שהרי אינו קדש לכהן, כדדריש בסנהדרין [דף פ"ג] "ומתו בו כי יחללוה" פרט לזו שמחוללת ועומדת.
אין הטמאין אוכלים בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינונים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה, שנאמר "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב, ז), עד שיטהר הרקיע מן האור כדמפרש בברכות [דף ב']. כהן טהור שאכל תרומה טמאה, אינו לוקה מפני שהיא בעשה, שנאמר "ואחר יאכל מן הקדשים", מדבר שהוא בקדושה הוא שיאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אע"פ שטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. ביבמות [דף ע"ג] דורשו מ"בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים טו, כב), דווקא פסולי המוקדשים שנפדו כתב תאכלנו בטומאת עצמו ולא בתרומה.
גרסינן בבכורות [דף כ"ז] אמר שמואל אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה. אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן [עי' שם בתו'] שלא ראה קרי מימיו כו'.