מצוה:שלא יאכל כוהן טמא תרומה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע.
(ויקרא כב, ד)
הזהיר כהן טמא מלאכול בתרומה. והוא אמרו איש מזרע אהרן והוא צרוע.
ובגמרא מכות (דף י"ד:) אזהרה לתרומה מנין מאיש איש וגו' איזהו דבר שהוא שוה בזרע אהרן הוי אומר זה תרומה, רצה לומר שיאכלוהו הזרע כלו זכרים ונקבות. וכבר נכפלה האזהרה גם כן בזה הענין באמרו יתעלה ושמרו את משמרתי.
והעובר לאו זה חייב מיתה בידי שמים. ובסנהדרין (דף פ"ג) מנו מחוייבי מיתה ובכללם מי שאכל בטומאה תרומה טהורה והביאו ראיה מאמרו ושמרו את משמרתי.
קישורים
שלא יאכל כהן טמא תרומה
שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר (ויקרא כב ד) איש איש מזרע אהרן וגו' בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. ואמרינן במסכת מכות (דף יד:) אזהרה לתרומה מנין, כלומר שלא יאכלנה טמא? שנאמר איש איש וגו' איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן, כלומר שיאכלהו הזרע כלו זכרים ונקבות? הוי אומר זו תרומה. ונכפלה האזהרה בזה הענין, כמו שכתוב ושמרו את משמרתי, וכמו שאמרו בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) גבי מחיבי מיתה בידי שמים, שילמדו שם טמא האוכל תרומה מושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא.
משרשי המצוה. להגדיל וליקר בלב כל אדם כל אשר בקדש. וכבר זכרתי פעמים רבות התועלת הנמצא [ת] לנו בדבר, וממעלות הקדש לאכלה בטהרה ידוע.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1], שכהן טמא שאכל תרומה טהורה הוא במיתה ולוקה עליה, אבל אכל תרומה טמאה אף על פי שהוא בלאו אינו לוקה, לפי שאינה קדש, ומה שאמרו (ברכות ב א) שהטמאים אוכלים בתרומה בהערב השמש ויראו ברקיע שלשה כוכבים בינוניים, וזה העת הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדה מ א) במי שהיה אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו להוציא שכבת זרע, ומה שאמרו ברוכבי גמלים ומה שאמרו (בכורות כז א) בתרומת חוצה לארץ שהיא מתרת לכהן שאין טמאה יוצאה עליו מגופו, כגון קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא פרסה נדה. ומה שאמרו (חולין קל ב) שכל עמי הארץ בחזקת טמאה, ועל כן אין נותנין התרומה אלא לכהנים היודעים לשמרה בטהרה. ודיני הטמאות זכרתי למעלה (מצוה קנט) גם כן קצתן בכלל ובפרט.
ונוהגת בכהנים בזכרים ונקבות בארץ ובזמן שהיא בישובה, כי אז שם חיוב התרומה דאוריתא כדעת הרמב"ם זכרונם לברכה (תרומות א כו): והעובר על זה ואכל תרומה במזיד והוא טמא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שנזכר בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) שמנו שם מחיבי מיתה ומכללם מנו כהן טמא שאכל תרומה. ובזמן הזה אסור דרבנן בפרות ארץ ישראל [2].
כהן טמא אסור לאכול בתרומה, בין טמאה בין טהורה, שנאמר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" וגו'. ודרשינן בפ' הערל [דף ע"ד] איזהו קדש שאוכלין כל זרע אהרן, בין זכרים בין נקבות? הוי אומר אלו תרומות. אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים, לפיכך לוקה, שנאמר "ושמרו משמרתי ולא ישאו עליו חטא". וטמא שאכל תרומה טמאה, אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה ואינו במיתה שהרי אינו קדש לכהן, כדדריש בסנהדרין [דף פ"ג] "ומתו בו כי יחללוה" פרט לזו שמחוללת ועומדת.
אין הטמאין אוכלים בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינונים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה, שנאמר "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב, ז), עד שיטהר הרקיע מן האור כדמפרש בברכות [דף ב']. כהן טהור שאכל תרומה טמאה, אינו לוקה מפני שהיא בעשה, שנאמר "ואחר יאכל מן הקדשים", מדבר שהוא בקדושה הוא שיאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אע"פ שטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. ביבמות [דף ע"ג] דורשו מ"בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים טו, כב), דווקא פסולי המוקדשים שנפדו כתב תאכלנו בטומאת עצמו ולא בתרומה.
גרסינן בבכורות [דף כ"ז] אמר שמואל אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה. אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן [עי' שם בתו'] שלא ראה קרי מימיו כו'.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.