ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שביעית/פרק עשירי

פרק עשירי - השביעית משמטת

כולל שיעורי שמע

[הרב קנייבסקי י א]

ירושלמי שביעית, פרק י, הלכה א

מתני': ^י_אהשביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר. ^י_בהקפת החנות אינו משמטת, אם עשאה מלוה קבע לו זמן לפרעון או עשה לו חשבון ופרע חלק, הרי זו משמטת. °רבי יהודא רבי יהודה בר אלעאי אומר: הראשון ראשון משמט. ^י_גשכר שכיר אינו משמט, ואם עשאו מלוה הרי זו משמט. °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא בן חלפתא אומר: כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית משמטת, אינה פוסקת בשביעית אינה משמטת ששכירות משתלמת לבסוף. ^י_דהשוחט את הפרה וחילקה בראש השנה, אם היה החודש מעובר משמיט ואם לאו אינה משמיט. ^י_ההאונס והמפתה והמוציא שם רע ^י_ווכל מעשה בית דין אינן משמיטין. ^י_זהמלוה על המשכון ^י_חוהמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין.

גמ': תנן: השביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר. ניחא שהשמיטה משמטת מלוה שלא בשטר, אבל למה היא משמט מלוה בשטר? ויעשה כמלוה על המשכון ולא יהא משמט, שהרי יש בו שיעבוד קרקעות והרי הוא כגבוי? אמר רבי יוחנן° בר נפחא: תיפתר בשטר שאין בו אחריות נכסים וכרבי מאיר דאמר: אחריות לאו טעות סופר אבל לרבנן אפילו לא כתב כאילו כתב ויש לו שיעבוד נכסים. אתא עובדא קומי רבי יוחנן° בר נפחא בשטר שאין בו אחריות נכסים, והורי דמשמט. אמר: מפני שאנו למידין מן ההלכה וסוברים שהמשנה רק כרבי מאיר אבל לרבנן מלוה בשטר לא משמט, אנו עושין מעשה להוציא ממון. אמר רבי ירמיה°: אפילו כרבנן בשאין ללוה קרקע, הא יש לו קרקע אינו משמט. אמר רבי יוסי° בר זבידא: אפילו יש לו קרקע משמט שאינו דבר מסוים כמשכון. אתיא דרבי יוחנן בר נפחא כדרב, דאמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: ^י_טייחד לו קרקע אינו משמט. לא אמרו אלא ייחד לו, הא לא ייחד לו משמט. ^י_יהמשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה, אם רצתה לגבות ממנו או משאר נכסים בני חורין גובה. אמר רבי הילא° אילעא: הורי רבי אלעזר° בן פדת כהך תנייא: חברייא בעיין לא תגבה אלא מנכסים משועבדין שהרי יחד לה. אמר לון רבי יוחנן° בר נפחא: בני חורין לפניה ואת אמרת תגבי משועבדין? מה שאמרנו במשנה שיכולה לגבות גם מבני חורים זה דווקא בשלא אמר לה: לא יהא לך פירעון אלא מזה. ^י_יאאבל אם אמר לה: לא יהא לך פירעון אלא מזה, אינה גובה אלא ממנה. ^י_יבהמשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה, רבי אחא° אמר: מכורה לשעה עד שיבאו ויטרפו ממנו, רבי יוסה° אסי אמר: אינו מכורה לשעה. חיילי דרבי יוסי בר זבידא מן הדא דתנן: עשה עבדו אפותיקי, שורו אפותיקי ומכרו אינו מכור. מי דמי? דווקא עבדו ושורו דמצוי הוא להבריח לכן אינו מכור, אבל שדה אינו מצוי להבריח ויקנה לשעה. הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע שאינו יכול להוציא מידם, נמצא שגם שדה עשוי הוא להבריח ולכן גם בשדה מכירה לשעה אינה מכירה. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה°: מצויין הן

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

[ע"ב]

1 י_א מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ב', סמ"ג עשין קמט:

2 י_ב מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"א, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"ד:

3 י_ג מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"א, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ט"ו:

4 י_ד מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ה':

5 י_ה מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ט"ז:

6 י_ו מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ט"ו, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ח':

7 י_ז מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"ב:

8 י_ח מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ט"ו, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"א:

9 י_ט מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ב':

10 י_י מיי' פי"ח מהל' מלוה הלכה ג', מיי' פי"ח מהל' מלוה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' קי"ז סעיף א':

11 י_יא מיי' פי"ח מהל' מלוה הלכה ג', מיי' פי"ח מהל' מלוה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' קי"ז סעיף א':

12 י_יב מיי' פי"ח מהל' מלוה הלכה ג', מיי' פי"ח מהל' מלוה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' קי"ז סעיף א':

תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שביעית דף כח

^[דף כח עמוד א] קישורים במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס מפרשים הרב סירלאו •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות • לדף חדש Ctrl+click🎧
בעלי זרוע ליפול. תני: הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה, ^י_יגוהלוקח יחוש לעצמו משמע שהשדה מכורה כל זמן שלא טרפו ממנה, וקשה על רבי יוסי° בר זבידא שאמר שאינה מכורה לשעה. מתניתין בשאמר לה בסתם: יהא לך פירעון מזו, מה פליגין כשאמר לו: לא יהא לך פירעון אלא מזו? תנן: הקפת החנות אינו משמטת, אם עשאה מלוה הרי זו משמטת. °רבי יהודא רבי יהודה בר אלעאי אומר: הראשון ראשון משמט. מאי: עשאה מלוה? רב° אבא בר אייבו אמר: ^י_ידפגמה פרע חלק אף על פי שלא זקפה עליו את השאר, זקפה עליו בחוב כגון שקבע לו זמן לפרעון או שסיכם לו את כל החובות אף על פי שלא פגמה שלא פרע חלק. תני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי: עד שתפגום ותזקוף, ומפני שהוא מקיף לו פעם שנייה נעשית ראשונה מלוה. אמר רבי אלעזר° בן פדת: דרבי יהודה בר עילאי היא, דרבי יהודא אומר: הראשון ראשון משמט, דכיוון שהוא ראוי לתובעו על הקניה הקדמת ולא תבעו נעשת כמלוה ומשמטת. תנן: השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה, אם היה החודש מעובר משמיט. ואמר רבי אלעזר° בן פדת: כשלקח ממנו פעמים בראש השנה ודרבי יהודה בר עילאי היא שכשלקח פעם שניה נעשת ראשונה כהלואה ומשמט, דכיוון שבא ליקח פעם שניה היה ראוי לתבוע תשלום על הקניה הקודמת, וכיוון שלא תבע נעשת מלווה גביו ומשמט, וראוי לתובעו בראש השנה. אמר רבי אבא° בשם רבי זעירא°: במי שהוא ראוי להאמינו, שאף שאין לוקחים משכון ביום טוב זה דווקא ממי שאינו מאמינו דנראה כפורע חובו ביום טוב, אבל ממי שמאמינו יכול לקחת שנראה שהמשכון אינו אלא לזיכרון, ומכיון שהוא ראוי לתובעו משכון כמי שהוא ראוי ליתן לו מעות ונעשת הקניה הקדמת כהלואה ומשמטת, וכן גבי הקפת חנות הואיל ובקניה שניה הוא ראוי ליתן לו מעות ולא נתן, נעשית ראשונה מלוה. תנן: °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא בן חלפתא אומר: כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית משמטת, אינה פוסקת בשביעית אינה משמטת. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: דווקא מלאכה שפוסקת בגין שמיטה כגון חרישה שאסורה בשמיטה. רבי שמעון בן לקיש° אומר: אפילו סתם מלאכה כגון בניין. על דעתיה דרבי יוחנן בר נפחא: כל מלאכה שהיא פוסקת מחמת איסור מלאכה בשביעית, על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש דאמר: כל מלאכה שפוסקת מאליה. °רבי יוסי רבי יוסי בן חלפתא בן חלפתא כרבי יהודה בר עילאי, דרבי יוסי בן חלפתא אמר: כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית משמטת ושאינה פוסקת בשביעית אינה משמטת, דכשפסקה המלאכה דרך הפועל לתבוע שכרו, ואם לא תבע כאילו זקפה עליו במלוה כמו שאמר °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי בר עילאי גבי חנווני על פינקסו, דכיוון שבא ליקח פעם שניה היה ראוי לתבוע תשלום על הקניה הקודמת, וכיוון שלא תבע נעשת מלווה גביו ומשמט.

^[דף כח עמוד ב] קישורים במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס מפרשים הרב סירלאו •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות • לדף חדש Ctrl+click🎧
אבל לא בהכרח שרבי יוסי בן חלפתא כרבי יודא, דאף על גב דרבי יהודה בר עילאי אמר: אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שיטול דינר וכן אין דרך חנוני להמשיך לתת בהקפה עד שישלמו לו את החוב הקדם, מודה הוא בשכר שכיר שאינו אלא לבסוף ואף אם מלאכה אחת פוסקת מצפה שאולי ישתמש בו למלאכה אחרת ולא תובע שכרו. °רבי רבי יהודה הנשיא אומר: ניסן לא נתעבר מימיו. והא תנינן: עולת חדש בחדשו, חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה ותנן: בראש חדש ניסן מביאים קטורת מתרומה חדשה אם בא חדש בזמנו משמע שיש מציאות שלא בא בזמנו. אם בא אך באמת מעולם לא קרה שלא בא. רב° אבא בר אייבו אמר: אלול לא נתעבר מימיו. והא תנינן: השוחט פרה בראש השנה של שמינית אם היה החודש מעובר משמט משמע שיש מציאות שאלול מעובר. אם היה אבל באמת מעולם לא היה. והא תניא: וכשקידשו את השנה באושא ביום הראשון עבר °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ואמר: מלכויות עם קדושת השם ולא תקע כדברי °רבי יוחנן בן נורי רבי יוחנן בן נורי . אמר °רבן שמעון בן גמליאל רבן שמעון בן גמליאל : לא היינו נוהגין כן ביבנה. ביום השני עבר °רבי חנינה בנו של רבי יוסי הגלילי רבי חנינה בנו של רבי יוסי הגלילי ואמר: מלכויות עם קדושת היום ותקע כדברי °רבי עקיבה רבי עקיבא . אמר °רבן שמעון בן גמליאל רבן שמעון בן גמליאל : כן היינו נוהגין ביבנה. והא תני בראשון ובשני משמע שהיה ראש השנה יומים. אמר רבי זעירה° בשם רב חסדא°: אותה השנה נתקלקלה ואי בעית אימא: מהו בראשון, מהו בשני כדאמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: שנה ראשונה ושנה השנייה. והא תני: ביום הראשון וביום השני משמע שעשו יומים, אלא מחוורתא כדרבי זעירא: קידשוהו קודם לזמנו בכ"ט, או לאחר עיבורו ביום ל"ב. יכול יהא מקודש? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) אלה מועדי ה אשר תקראו אתם אותם שהם בזמנם, אלה הם מועדי שלא בזמנם אין אלה מועדי. לפני זמנו עשרים ותשעה יום, לאחר עיבורו שלשים ושנים יום. ומניין ^י_טושמעברין את השנה על הגליות שיצאו ועדיין לא הגיעו? תלמוד לומר: (ויקרא אמור כג ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וכו' אלה הם מועדי, עשה את המועדות שיעשו אותן כל ישראל. אמר רבי שמואל בר נחמן°: והן שהגיעו לנהר פרת. רבי יעקב בר אחא° ורבי אימי אמי בן נתן אמרו בשם רבי יהודה בר פזי°: ^י_טזקידשוהו ואחר כך נמצאו העדים זוממין, הרי זה מקודש. קם רבי יוסה° אסי עם רבי יהודה בר פזי°, אמר לו: אתה שמעתה מן אבוך הדא מילתא? אמר לו: כך אמר אבא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ^י_יזאין מדקדקין בעדות החדש אף אם נמצאו העדים שקרנים. אמר רבי אבא בר ממל°: רבי עמרם° ורבי מתנה אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו ^י_יחשביעית משמטתו. קא סלקא דעתין דכיוון שלא יבא לידי לא יגוש אינו משמט, קא משמע לן שמשמטת מדתני: השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה, אם היה החודש מעובר משמיט. ואמר רבי אלעזר° בן פדת: דרבי יודא היא בשלקח פעמים בראש השנה, דכיוון שלא תבעו נעשה הראשון מלווה וראוי הוא לתובעו בראש השנה, אלא ודאי אף באינו ראוי לתובעו ולא יבא לידי לא יגוש משמט כמו שאמר רב° אבא בר אייבו כיוון שההלואה ניתנה להתבע אלא שיש מניעה צדדית שמונעת לתבועה ושביעית משמטת אותה. אמר רבי אבא° בשם רבי זעירא°: במי שהוא ראוי להאמינו, שאף שאין לוקחים משכון ביום טוב זה דווקא ממי שאינו מאמינו דנראה כפורע חובו ביום טוב, אבל ממי שמאמינו מותר שהמשכון אינו אלא לזיכרון, ומכיון שהוא ראוי לתובעו משכון כמי שהוא ראוי ליתן לו מעות ונעשת הקניה הקדמת כהלואה ומשמטת, אף כאן הואיל דהוא מאמינו אין צריך שיהיה ראוי לתובעו, אלא כיוון דראוי ליתן בעצמו בלא תביעה קרינן ביה: לא יגוש דהוא נוגש בעצמו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב° אבא בר אייבו: המלוה את חבירו על מנת שלא תשמיטנו שביעית, השביעית משמטתו שהתנה על מה שכתוב בתורה. והתנינן: מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים, אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים, ויש עשר שנים בלא שמיטה. אמר רב הונא°: איתפלגון רב נחמן בר יעקב° ורב ששת, חד אמר: במלוה על המשכון, וחרנא אמר: בכותב לו פרוזבול.

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

13 י_יג מיי' פי"ח מהל' מלוה הלכה ג', מיי' פי"ח מהל' מלוה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' קי"ז סעיף א':

14 י_יד מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ג, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"ז, סמ"ג לאוין רע:

 [ע"ב] 
 

15 י_טו מיי' פ"ד מהל' קידוש החודש הלכה ה':

16 י_טז מיי' פ"ב מהל' קידוש החודש הלכה ב':

17 י_יז מיי' פ"ב מהל' קידוש החודש הלכה ב':

18 י_יח מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ט', סמ"ג לאוין רע:

תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שביעית דף כט

^[דף כט עמוד א] קישורים במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס מפרשים הרב סירלאו •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות • לדף חדש Ctrl+click🎧
תני: ל' יום לא איתיי. מהו: ל' יום לא איתיי? שמואל° בר אבא בר אבא אמר: ^י_יטבמלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו עד ל' יום. עאל רב יהודה° נשיאה ואמר: טעמא מדכתיב (דברים ראה טו ט) קרבה שנת השבע שנת השמיטה, לא היא שנת השבע היא שנת השמיטה. מה תלמוד לומר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה? שלא תאמר: כל שלושים יום אינו רשאי לתובעו, לאחר שלושים יום בהשמט כספים הוא ולא יגבנו, לפום כן צריך מימר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה שמשמטת כספים שאם היה יכול לתבוע עד ראש השנה למה ימנעו מלהלוות קדם הרי רשאים לתבוע עד סוף השנה? לא כן אמר רבי אבא בר ממל°: דעמרם ורב מתנה אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו השביעית משמטתו אף שאינו תובע ולא קרינן ביה לא יגוש. מה רב° אבא בר אייבו בא לחדש לנו? הרי זה בדיוק מה שאמר רב יהודה° נשיאה שלומדים מהפסוק "קרבה" שנת השבע שהרי המלוה את חברו שלושים יום לפני ראש השנה הרי הוא כמלוה על מנת שלא לתובעו שהרי בתוך שלושים יום אינו יכול לתובעו ואף על פי כן השביעית משמטת? אז מה רב° אבא בר אייבו חידש? אשכח תני °רבי ישמעאל רבי ישמעאל בן אלישע שדורש את הפסוק בצורה אחרת: קרבה שנת השבע שנת השמיטה, לא היא שנת השבע היא שנת השמיטה, ומה תלמוד לומר (דברים ראה טו ט) קרבה שנת השבע שנת השמיטה? שלא תאמר: כל שש שנים שדהו לפני, כרמו לפני שאם לא ישלם אני אגבה חובי מהפירות, אבל בשמיטה השדה מופקרת ואין מאיפה לגבות ממנו ולאחר שש שנים בהשמט כספים הוא ולא יגבנו, לפום כן צריך מימר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה. תנן: האונס והמפתה והמוציא שם רע אינו משמט. אמר רב יהודא° אמר רב° אבא בר אייבו: דרבי מאיר היא, דאמר: במלוה הדבר תלוי כדתנן: הקפת החנות אינו משמטת, אם עשאה מלוה הרי זו משמטת, °רבי יהודא רבי יהודה בר אלעאי אומר: הראשון ראשון משמט שראוי לתובעו. דאי °רבי יהודה רבי יהודה בר אלעאי בר עילאי היא, אף אונס ומפתה ומוציא שם רע ישמט שהרי ראוי לתובעו. תנן: וכל מעשה בית דין אינן משמיטין. ^י_כאילו גזרי דינים? פשיטא דא מילתא. ^י_כאמלוה שהיא נעשית כפרנית כגון שתבע את חברו לפני שביעית וכפר בכל ונפטר מלשלם ואחר שביעית הביא עדים שחייב לו. אינה משמטת כיוון שלא היה יכול לנוגשו, כפרנית שהיא נעשית מלוה כגון שתבע והביא עדים וחיבוהו לשלם וזקפה עליו במלוה, משמטת. רבי ירמיה° בעי: אף למידת הדין כן? לא צורכה דא אלא בזה יש מקום להסתפק: מלוה שהיא נעשית כפרנית גובה מעידית כגזלן, כפרנית שהיא נעשית מלוה גובה בבינונית כבעל חוב. תנן: המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין. המלוה על המשכון שמואל° בר אבא בר אבא אמר: אפילו על המחט מדכתיב (דברים ראה טו ג) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ^י_כבפרט למה שיש לאחיך תחת ידיך, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לבית דין.

[הרב קנייבסקי י ב]

^[דף כט עמוד ב] קישורים במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס מפרשים הרב סירלאו •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות • לדף חדש Ctrl+click🎧

ירושלמי שביעית, פרק י, הלכה ב

מתני': ^י_כגפרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה שנאמר (דברים ראה טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור וגו', התקין הלל הזקן פרוזבול. ^י_כדזהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמין למטן או העדים.

גמ': כתיב (דברים ראה טו ג) את הנכרי תיגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לבית דין, מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מן התורה, ופרוזבל דבר תורה הוא. והרי הלל התקין פרוזבול? כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה. אמר רבי חונא°: קשייתא קומי רבי יעקב בר אחא° כמאן דאמר: מעשרות מדברי תורה, אם כך גם שמיטה דאוריתא והלל מתקין על דבר תורה? אמר רבי יוסי° בר זבידא: והרי משעה שגלו ישראל לבבל ונפטרו מן המצות התלויות בארץ, ואף על פי כן מצוות שאינם תלויות בארץ נוהגות מדאוריתא, אם כן השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ דבר תורה, ולמה הקשה רב חונה°? רק למאן דאמר שגם בזמן הזה מצוות התלויות בארץ מדאוריתא. חזר רבי יוסי° בר זבידא ואמר: כתיב (דברים ראה טו ב) וזה דבר השמיטה שמוט, ^י_כהבשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ דבר תורה, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ מדבריהם. תמן אמרין: אפילו כמאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני: כתיב (דברים ראה טו ב) וזה דבר השמיטה שמוט, °רבי רבי יהודה הנשיא אומר: שני שמיטין הללו שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן. ^י_כואימתי פסקו היובלות? כתיב (ויקרא בהר כה י) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שיושביה עליה לא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה אבל היו מעורבבים שבט יהודא בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהו היובלות נוהגין? תלמוד לומר: לכל יושביה שהיה יכול לכתוב יושביה למה נאמר לכל יושביה? עד שיהיו כל יושביה במקומם. נמצאת אומר: כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות. מה בין המוסר שטרותיו לבית דין לפרוזבול שהתקין הלל? אמר חזקיה° בשם רבי ירמיה°: פרוזבול אינו צריך למסור שטרותיו לבית דין ממש ואפילו השטרות נתונים ברומי ואיכא דאמרי אפילו הבית דין ברומי ולא צריך להיות אצלם. אמר רבי אבא° בשם רבנן דתמן: ^י_כזשלושה שדנו ומת אחד מהן חותמין בשנים וכותבים: אף על פי שחתמנו בשנים דננו בשלושה. אמר רבי חגי°: מתניתין אמרה כן, דתנן: והדיינין חותמין מלמטן או העדים משמע שאם מסר דבריו לפני בית דין של שלשה די בחתימת שנים כמו שני עדים, ולמידין מידת הדין מפרוזבול. הרי פרוזבול אינו אלא מסירת דברים. אשכח תני: דמידת הדין למד מפרוזבול, דתנן: אין כותבים פרוזבול אלא על הקרקע, אין לו קרקע ולחייבין לו קרקע ^י_כחכותבין לו פרוזבול. היאך עבידא? ראובן חייב לשמעון ולוי חייב לראובן, ראובן אין לו קרקע וללוי יש לו קרקע, כותבין לשמעון על נכסיו של לוי, וזה נלמד משעבודא דרבי נתן רואים שלומדים פרוזבול מדיני ממונות וכן להפך.

ירושלמי שביעית, פרק י, הלכה ג

[הרב קנייבסקי י ג] מתני': ^י_כטפרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול. ^י_לשטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. ^י_לאאחד לוה מחמישה כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. ^י_לבחמשה לווין מן אחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולן. אין כותבין פרוזבול ^י_לגאלא על הקרקע, אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא. ^י_לדהיתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. °רבי חוצפית רבי חוצפית המתורגמן אומר: ^י_להכותבין לאדם על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופין. כוורת דבורים °רבי אליעזר רבי אליעזר בן הורקנוס בן הורקנוס אומר: הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב. וחכמים אומרים: אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה במקומה ^י_לווהרודה ממנה בשבת פטור. ^י_לזהמחזיר חוב בשביעית אומר לו: משמט אני, אם אמר לו: אף על פי כן יקבל ממנו שנאמר (דברים ראה טו ב) וזה דבר השמיטה. כיוצא בו: ^י_לחרוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם: רוצח אני, אמרו לו: אף על פי כן יקבל מהן שנאמר: וזה דבר הרוצח.

גמ': תנן: פרוזבול המוקדם כשר

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

19 י_יט מיי' פי"ג מהל' מלוה הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף א', סמ"ג עשין צג:

20 י_כ מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ט"ו:

21 י_כא מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ז':

22 י_כב מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ט"ו, מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"א, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"ב:

 [ע"ב] 
 

23 י_כג מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ט"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"ח, סמ"ג לאוין רע:

24 י_כד מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ח, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף י"ט, סמ"ג לאוין רע:

25 י_כה מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף א':

26 י_כו מיי' פ"י מהל' שמיטה ויובל הלכה ח':

27 י_כז מיי' פ"ו מהל' עדות הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף כ"ט:

28 י_כח מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה כ', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ב:

29 י_כט מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה כ"ג, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ל"ב:

30 י_ל מיי' פכ"ג מהל' מלוה הלכה א', מיי' פכ"ג מהל' מלוה הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ג סעיף ז', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ג סעיף י"ב, סמ"ג עשין צד:

31 י_לא מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה כ"א, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ו, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ז, סמ"ג לאוין רע:

32 י_לב מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה כ"א, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ו, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ז, סמ"ג לאוין רע:

33 י_לג מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ט, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ב, סמ"ג לאוין רע:

34 י_לד מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ט, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ד, סמ"ג לאוין רע:

35 י_לה מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה כ', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ה:

36 י_לו מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' שכ"א סעיף י"ג, סמ"ג לאוין סה:

37 י_לז מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה כ"ח, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ל"ו:

38 י_לח מיי' פ"ז מהל' רוצח הלכה ז':

תלמוד ירושלמי מאיר מסכת שביעית דף ל

^[דף ל עמוד א] קישורים במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס מפרשים הרב סירלאו •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות • לדף חדש Ctrl+click🎧
מפני שהוא מורע כוחו שהפרוזבול מועיל לכל החובות שכבר היו קדם והמאוחר פסול מפני שמייפה כוחו. שטרי חוב המוקדמים פסולין מפני שמייפה כוחן והמאוחרין כשרין מפני שהוא מורע כוחן. מי מודיע שהשטר מוקדם? אמר רבי שמעון בר ווא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: החתומין בשטר ששואלים אותם. לא כן אמר רבי שמעון בן לקיש°: ^י_לטעשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ואיך הם נאמנים הרי כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? תמן שאמרה המשנה שעדים החתומים בשטר נעשו כמי שנחקרה עדותם באותן שאמרו: לא חתמנו כל עיקר שאינם יכולים לסתור עדותם אחר שחתמו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר. ברם הכא אינם עוקרים את עדותם אלא דאמרי: על זה החוב חתמנו ולא חתמנו על זה הזמן. תנן: שטרי חוב המוקדמין פסולין. רבי יוחנן° בר נפחא אמר: פסולין ממש. ורבי שמעון בן לקיש אמר: אינו מונה אלא משעת הכתב. והתני: פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב ומה שאמרה המשנה שפרוזבול המאוחר פסול הכוונה לגבי הלואות שנעשו אחר כתיבתו. אם אומר את כן בשטרות, מה בין פרוזבול מה בין שטר? ^י_משטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי °רבי יודה רבי יהודה בר אלעאי מכשיר ורבי יוסי בן חלפתא פוסל. אמר לו °רבי יודה רבי יהודה בר אלעאי : מעשה בא לפניך בציפורי והכשרת. אמר לו: אני לא הכשרתי, ואם הכשרתי ודאי היתה סיבה אחרת שבגללה הכשרתי אבל עכשיו אני פוסל. הוון בעון מימר: מאן דאמר פסול משום שתולה שהשטר מוקדם, ומאן דאמר כשר משום שתולה שהשטר מאוחר. לא זו הסיבה לפסול את השטר אלא: מאן דאמר פסול משום זיוף שהשטר מזויף מתוכו. תנן: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. רב° אבא בר אייבו אמר: והוא שיהא קרקע למלוה וללוה דחיישינן שמא הלוה ימכור את קרקעותיו, ורבי יוחנן בר נפחא אמר: למלוה אף על פי שאין ללוה, וללוה אף על פי שאין למלוה. ^י_מאאין לו ללוה קרקע ולחייבין לו קרקע כותבין לו פרוזבול. אמר רבי אבא° בשם רב° אבא בר אייבו: ^י_מבמי שאין לו אלא קלח אחד בתוך שדהו כותבין לו פרוזבול. והתני: השותפין והאריסין והאפיטרופין אין להם פרוזבול. אמרי תמן: כל קלח וקלח של שותפות הוא, ברם הכא הוא שלו. תנן: כותבין לאדם על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופין. מהו ליכתוב לאפטרופוס על נכסי יתומים? נשמעינא מן הדא דתנן: כותבין לאיש על נכסי אשתו, והרי הבעל כאפוטרופוס בנכסי אשתו. מהו ^י_מגלכתוב לאשה על נכסי בעלה? נשמעינא מן הדא דתנן: וכן ליתומין על נכסי אפוטרופין. תנן: כוורת דבורים °רבי אליעזר רבי אליעזר בן הורקנוס בן הורקנוס אומר: הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול. אמר רבי אבהו° בשם רבי שמעון בן לקיש°: טעמא דרבי אליעזר בן הורקנוס משום דכתיב (שמואל א יד כו) ויבא העם אל היער והנה הלך הדבש משמע שהדבש יוצא מהיער. אמר רבי מנא° בן יונה: מה את שמע מינא? אין מכאן ראיה דכוונת הפסוק דחורשא מפיק דבש, ואילו אמר שלמד מויטבול אותו ביערת הדבש יאות. אמר רבי יוסי ברבי בון°: רבי שמעון בן לקיש° אמר: שמעה יתה כן באמת הלימוד מהפסוק (שמואל א יד כז)ויטבול אותה ביערת הדבש. מה אנן קיימין? אם במחוברת הכוורת לקרקע בטיט כל עמא מודיי שהוא כקרקע, אם בנתונה על גבי שתי יתידות כל עמא מודיי שאינה כקרקע, אלא כי אנן קיימין במונחת על גבי קרקע ואתיי כיי דאמר רבי זעירא° בשם רבי ירמיה°: ^י_מדכותבין פרוזבול על מקומה של תנור ועל מקומה של כירה. רבי חונא בר אדא° אמר: אף על מקומה של נר. אף בפת כן? דמחלוקת °רבי אליעזר רבי אליעזר בן הורקנוס בן הורקנוס וחכמים שלדעת °רבי אליעזר רבי אליעזר בן הורקנוס בן הורקנוס הרודה פת בשבת יהיה חייב משום תולש, דבש גידולי

^[דף ל עמוד ב] קישורים במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס מפרשים הרב סירלאו •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות • לדף חדש Ctrl+click🎧
כוורת שזה מקומו, פת אינו גידולי תנור. תנן: המחזיר חוב בשביעית אומר לו: משמט אני. רב הונא° אמר: בשפה רפה והימין פשוטה לקבל. תנן: רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם: רוצח אני. אמרו לו: אף על פי כן יקבל מהן שנאמר: וזה דבר הרוצח. אמר רבי יוסי° בר זבידא: הדא אמרה בר נש דתני חדא מיכלא שלמד מסכת אחת והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתיי והלך למקום אחד ושם מכבדים אותו כי חושבים שלמד שני מסכתות, צריך מימר לון: אנא חדא מיכלא אנא חכים צריך שיאמר להם למדתי רק מסכת אחת.

[הרב קנייבסקי י ד]

ירושלמי שביעית, פרק י, הלכה ד

מתני': ^י_מההמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ^י_מוהלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו, ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ^י_מזכל המטלטלין נקנין במשיכה ^י_מחוכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו.

גמ': תנן: הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. °רבי אלעזר רבי אלעזר בן שמוע בן עזריה אומר: ובלבד לבניו. רבי יוסי° בר זבידא בעי: מהו ובלבד לבניו? אם יש לו בנים מחזיר לבנים, ואם אין לו בנים מחזיר לבנותיו? שלא תאמר: הואיל ואין ירושת הגר דבר תורה יחזיר לבניו, ואם אין לו בנים לא יחזיר לבנותיו קא משמע לן שמחזיר לבנותיו. כיוצא בו: מי שמת סוף משפחתו ואין לו יורש אלא אמו לא יחזיר, ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. הגזלן שעשה תשובה וביקש להחזיר את הגזילה ^י_מטהמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו משום תקנת השבים. אמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא: תנן: וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו. ^י_נהנושא והנותן בדברים זמנין דאת אמר: אין רוח חכמים נוחה הימנו אם עדין לא נתן מעות, וזימנין דאת אמר: אין מוסרין אותו אלא למי שפרע כשנתן מעות והיה חסר רק משיכה. רבי זירא° ורבי אבוהו אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: ביקש לקנות קרקע ונתן עירבון טבעת לחבירו וביקש לחזור בו ^י_נאחוזר בו משום דקניין אין כאן שלא נתן את הטבעת בתורת קנין, אף משכון אין כאן שהרי ניתן עבור קנין וכיוון שאין קנין גם משכון אין כאן. רבי זעירא° בעי קומי רבי אבהו°: נתן לו זהוב מהו? האם כיוון שאין בזה לקנות הקרקע ודאי נתן לו משום משכון ויכול לחזור בו, או כיוון שנתן לו מטבע קנה ונעשה השאר כחוב? אמר לו: טבעת נאמר במשנה ולא זהוב. מה בין זהוב מה בין טבעת? שזהוב דרכו להשתנות שדרכו להוציא ויכול להחזיר לו אחר והוי כתחילת פרעון, טבעת בעינו הוא. רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו ^י_נבחוזר בו. קם רבי יוסי° בר זבידא עם רבי יעקב בר זבדי°, אמר ליה: והא מדכתיב: הן צדק יהיה לך דרשינן שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק, וכאן היכן ^י_נגלאו צדק והן צדק? אמר ליה: בשעה שאמר הין של צדק היה באמת כשאמר התכוון לתת. רב° אבא בר אייבו פליג, דרב אבא בר אייבו אמר: כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש לית אנה חוזר בי. מתניתא פליגא על רב° אבא בר אייבו

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

39 י_לט מיי' פ"ג מהל' עדות הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ח, סמ"ג עשין קט:

40 י_מ מיי' פכ"ג מהל' מלוה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ג סעיף י"ד, סמ"ג עשין צד:

41 י_מא מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה כ', טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ב:

42 י_מב מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ט:

43 י_מג טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ה:

44 י_מד מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ט, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ג:

 [ע"ב] 
 

45 י_מה מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה כ"ח:

46 י_מו טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"ז סעיף ב':

47 י_מז מיי' פ"ג מהל' מכירה הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף א', סמ"ג עשין פב:

48 י_מח מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף ז', סמ"ג עשין פב:

49 י_מט מיי' פ"א מהל' גזלה ואבדה הלכה י"ג, מיי' פ"ד מהל' מלוה הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' שס"ו סעיף א', סמ"ג לאוין קצא, סמ"ג עשין ג:

50 י_נ מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה א', מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף א', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף ז', סמ"ג עשין פב:

51 י_נא מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף ג', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף ח':

52 י_נב מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף ג', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף ח':

53 י_נג מיי' פ"ה מהל' דעות הלכה י"ג:

^[דף לא עמוד א] קישורים במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס מפרשים הרב סירלאו •הרב פולדא •תולדות יצחק תבונות • לדף חדש Ctrl+click🎧
דתנן: אימתי אמרו המטלטלין נקנין במשיכה? ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם אבל ^י_נדברשות הלוקח כיון שקיבל עליו קנה לו מקומו. וברשות המוכר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך את הכל מרשות הבעלים, ברשות זה שהיו מופקדים אצלו לא קנה עד שיזיכנו בהן או עד שישכיר לו את מקומן משמע שיכול לחזור עד שיעשה קנין. מה עבד לה רב° אבא בר אייבו דרב° אבא בר אייבו אמר: כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש, לית אנה חוזר בי. כאן שהעמידו עמו דהוי כבמעמד שלושתן, כאן בשלא העמידו עמו. תדע לך שהוא כן דחד בר נש אפקיד מקצת דמים ערבון על מילחא ויקרת והתיקר, אתא לגביה רב° אבא בר אייבו, אמר לו: או יתן לו כנגד כל עירבונו או ימסור לו למי שפרע. מחלפא שיטתיה דרב האם רב חזר בו? תמן הוא אמר: כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש לית אנא חזר בי, וכאן הוא אמר הכין שיכול לחזור בו ורק כנגד הערבון חייב? תמן למידת הדין ומה דרב אבא בר אייבו נהג למדת חסידות.

עין משפט ונר מצוה
[ע"א]

54 י_נד מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף א', טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ב':

[ע"ב]

הדרן עלך פרק שביעית משמטת וסליקא עלה מסכת שביעית

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שביעית וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שביעית וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת שביעית וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: יש נוהגים לחזור 3 פעמים

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:

הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת שביעית כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":

קדיש בנוסח אשכנז / ספרד

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:

קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח

יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)

​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)

לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)

תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)

ויש נוהגים במקום:

יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)