ביאור:הגדה של פסח - מגיד
מראה
(הופנה מהדף ביאור:הגדה של פסח - הא לחמא עניא)
מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור
רחצה - מוציא מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך (ברכת המזון) - הלל - הודו - נרצה
ויהי בחצי הלילה - ואמרתם זבח פסח - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)
מגיד
ההגדה נאמרת על הלחם כל "מגיד" נאמר לפני נטילת הידיים, אכילת הלחם והסעודה. העובדה שכל ההגדה נאמרת 'על הלחם' באה לידי ביטוי בפתיחה שלפנינו, המתייחסת למצה (מהר"ל). הגמרא גם דורשת את הביטוי "לחם עוני" - לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים קטו:). כדאי לשים לב שהפיסקה נחלקת לשלושה חלקים, המתייחסים לעבר ("די אכלו"), להווה ("ייתי ויכול"), ולעתיד ("לשנה הבאה...") |
מגלה את המצות, מצביע על המצה הפרוסה שבאמצע, מגביה את הקערה ואומר בקול רם:
- הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
- כָּל דִכְפִין - יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ - יֵיתֵי וְיִפְסַח.
- הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
תרגום לעברית:
- זה המצה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
- כל מי שרעב - יבא ויאכל, כל מי שצריך - יבא וישתתף בסעודת הפסח במקור המשמעות היתה, לבא ולהימנות על אוכלי קורבן הפסח.
- השנה כאן אנו נמצאים בגלות (חלק גדול מהעם היהודי עדיין לא עלה לארץ), לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה אנו עבדים, לשנה הבאה בני חורין.
הערות
על המצה על כל היבטיה אפשר לקרא בויקיפדיה |
- "דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" - המצה מייצגת מצד אחד את תקופת השעבוד, בו הלחם היחיד שאכלנו היה לחם עני כמו המצה. מצד שני (על פי שמות יב לט) המצה היא לזכר היציאה המשמחת ממצרים שנעשתה בחיפזון כה גדול שבני ישראל לא הספיקו להחמיץ את הצידה שלקחו לדרך. ניתן לישב זאת בכך שהכל בעיני המתבונן: ניתן לאכול מצה ולהרגיש משועבד, וניתן לאכלה ולהרגיש בן חורין. לצד היציאה הממשית ממצרים, היתה נחוצה גם גאולת הנפש: שחרור בני ישראל מתודעת השעבוד. (הר חיים נבון)
- מדוע המצה נחשבת ללחם עוני? או בגלל שהיא עשויה מבצק שלא תפח ובכך היא דומה לעני שפל רוח, או בגלל שהיא עשויה מבצק דחוס היא משביעה לאורך זמן ולכן היא נחשבת למאכל מועדף על עניים (כך מספר האבודרהם בשם האבן עזרא שהיה שבוי בהודו והאכילו אותו מצה יבשה, כדי שלא יאכל הרבה וכדי שלא יתעכל מהר ותישאר תחושת השובע).
- "כָּל דִכְפִין", "כָּל דִצְרִיךְ" - למה הכפילות? "הצריך" הוא לאו דוקא רעב. יתכן שיש לו אוכל, אך מה שהוא צריך זה חברה. חג הפסח הוא החג היחיד שאנו מצווים לחגוג כחברה: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב כא). באופן דומה יש המסבירים את ההבדל בין צדקה לחסד: צדקה היא חומרית, וחסד רוחני. (על פי הגדת גולדברגר) גם את הפסוק "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן" יש מפרשים שעני הוא מי שאין לו כסף לקנות אוכל, אך אביון יכול להיות שיש לו כסף, אך הוא צריך תמיכה נפשית. לכן לעני היא פורשת את ידה - ובתוך היד מטבע או מאכל. לאביון יש לתת את שתי הידיים, לתמוך, לעודד, לחבק.
- "הָשַׁתָּא הָכָא..." -יש מפרשים (ראב"ן): השנה הזו. ולפיכך צריך לקרוא "הָשַׁתָּא" - השנה. אך לפי זה נראה שצריך להוסיף את שם המקום שבו נמצאים, לדוגמא: "הָשַׁתָּא הָכָא בבבל...". לעומת זאת, יש מפרשים (מיוחס לרש"י): השנה כאן. ולפיכך צריך לקרוא "הַשְׁתָּא הָכָא" - השנה (אנו) כאן.
- מהו הקשר בין תחילת הפיסקה ("הא לחמא עניא"), לגבי "כל דכפין"? אנו מזכירים את ה"לחמא עניא" שאכלנו במצרים, ומיד כשאנו ניזכרים בעניות שסבלנו במצרים, אנו מרחמים על העניים שמסביבנו, ומזמינים אותם לאכול איתנו. יש מפרשים שאנו מנחמים כאן את העניים, שלא ידאגו שהרי גם אבותינו במצרים אכלו לחם עוני ולבסוף יצאו ברכוש גדול. הסבר נוסף לקשר בין חלקי הפיסקה הוא שאנו עצובים שיש לפנינו רק "לחמא עניא" ולא קורבן פסח ממש, בינתיים נסתפק במצות צדקה לעניים, והלוואי ונזכה לשנה הבאה בירושלים לאכול מקורבן הפסח. (מעשה ה') עוד קשר בין הזמנת העניים לגאולה אפשר ללמוד מהפסוק (ישעיהו א כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". הקריאה לעניים להשתתף בסעודה היא גם חלק מהותי באכילת קורבן הפסח עליו היו נימנים מספר רב של אנשים, באופן שיוכלו לאכול את כולו.
- למה "הא לחמא" נאמר בארמית? הנוסח תוקן בשעת גלות בבל, ואנו פותחים את ההגדה בשפה שתהיה מובנת גם לילדים וגם לאורחים העניים. הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'. רבי נטוראי גאון כותב שכך היה מנהג בבל: שלא היו סוגרים דלתותיהם, אלא זמינים שכנים עניים לבוא לביתם לאכול יחד. עתה אנו מקדימים ומחלקים לעניים כספים לפני פסח, והם נקראים "קמחא דפסחא" (ירושלמי בבא בתרא א ד).