ביאור:אסתר ט ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אסתר ט ג: "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ט ג.


מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים[עריכה]

מי?

וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ[עריכה]

שרי המדינות הם אותם אנשים החשובים ביותר מחוץ לשושן ופרס אשר באו למשתה המלך: "הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו" (ביאור:אסתר א ג).

שרי המדינות הללו לא קיבלו את פקודת המן להרוג ביהודים, כי הפקודה נשלחה רק "אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם" (ביאור:אסתר ג יב). שרי עם ועם הם נכבדי העם הכבוש והם לא שרי המדינות השולטים במדינה מטעם המלך. אולם פקודת מרדכי נשלחה ל"הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ" (ביאור:אסתר ח ט). לרוב סדר הופעת בעלי התפקידים מעיד על רום מעלתם, אולם שרי המדינות מופיעים בפקודת מרדכי אחרי האחשדרפנים הפחות.

כיוון ששרי המדינות מופעים ראשונים בפסוק זה, ניתן להסיק שהם החשובים במעלתם. המן לא שלח להם את פקודתו כדי שהם לא יתלוננו למלך או יבררו האם הצבא חייב לבצע את השוד. אולם כאשר הם קיבלו את פקודת מרדכי הם הבינו שעדיף לא לבצע את פקודת המן בצורה רשמית תחת שלטון המדינה, לכן לא מתוארים אבדות הצבא בדיווח למלך.


מה הם עשו?

מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים[עריכה]

הם הרימו ורוממו את היהודים, דיברו בכבוד עליהם, נשאו אותם כאומנת השומרת על בן חסותה (שמואל ב ד ד). כל אחד מחשובי השלטון היה צריך לפעול בכבוד רב ליהודים כדי שלא יהיה חשש קל ביותר שהוא עשה בעבר, עושה בהווה או יעשה בעתיד צרות ליהודים. הכבוד ניתן ליהודים, ללא קשר למעמדם או למקצועם או לעושרם, כל יהודי קיבל כבוד. צעד זה דחף את היהודים להזדהות ולהנות מהכיבוד.


למה?

כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם[עריכה]

עדיף היה שהם יאהבו את היהודים, אולי אפילו יתגירו, אולם צעד כזה כנראה לא קרה. לפחות לתקופת מרדכי, משנה למלך פרס, הם פחדו והתנהגו יפה.

הפחד נפל עליהם - כנראה סגנון הכתיבה של מרדכי והאיום הברור, הסביר להם את עוצמתו של מרדכי. הוא לא הסתיר את מעשיו מהמלך להבדיל מהמן שנמנע להודיע לשרי המדינות. הפקודה היתה חדה ודוקרת - צרה קטנה ביותר וסופך נחתם, ראה הוזהרתה.