תוספות יום טוב על מעשר שני ד

<< · תוספות יום טוב · על מעשר שני · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

ויציאות מביתו. מסתברא דהוא הדין ממקום הזול למקום היוקר דרישא. דהא הכא נמי הוי ממקום הזול למקום היוקר. וכ"ש ממקום היוקר למקום הזול ברישא דיציאות מביתו. והרמב"ם סוף פ"ד מהל' מעשר שני העתיק המשנה כלשונה:

משנה ב

פודין מעשר שני כשער הזול. בירושלמי מתני' ד' למה פודין אותו כשער הזול. מפני שכתוב בו ברכה:

על פי עד אחד. לשון הר"ב בשומת לוקח אחד. וכן לשון הר"ש. וכלומר סוחר בקי בשומא. וכן פירש רש"י בפ"ק דסנהדרין דף יד ע"ב ת"ר מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותו בשלשה לקוחות. פירש"י סוחרים בקיאים בשומא:

שקרם. כתב הר"ב גירסא אחרת שקסס ודוגמתו בבבא בתרא פ"ו מ"ב עשר קוססות. ופירש הר"ש כמו פריו יקוסס ויבש דיחזקאל (יז ט) וכ"פ שם הרשב"ם:

שהחליאו. ל' הרמב"ם ענינו שכהו או העלו חלודה ונשתנו מראיהן והוא כמו החלידו:

משנה ג

בסלע ואיסר. מה שפי' הר"ב שהאיסר אחד מששה ותשעים בסלע. תמצא מפורש בפרק הזהב משנה ה. ואע"ג דאיכא מטבעות פחותות מאיסר כמו מסמס קונטרק ודומיהן כדתנן בגמ' פ"ק דקדושין דף יב ע"א. אפילו הכי דוקא איסר שהוא דבר חשוב קצת. ועי' בפרקין משנה ח. ובפ"ז דעירובין משנה י. ובפירוש הר"ב מ"ו פרק ג דסוכה ובמ"ב פרק ג דחולין:

מפני שהוא מוסיף על הקרן. ופירש הר"ב דתוספת דקרן עדיפא מפני שיכול להערים על החומש. ירושלמי. והר"ש הביא בבלי דריש פרק המקדיש שדהו דמס' ערכין דיהיב טעמא דפדיית הקרן עדיף שהוא עיקר מצות פדייה ולא קפדינן בתוספת החומש דהנאת התוספת שלו הוא שהוא אוכל הכל בירושלים:

ובין שנתן לו במתנה. פירש הר"ב הטבל קודם שהפרישו וכו'. בפרק האיש מקדש דף נד ע"ב. ויהיב טעמא דסבירא ליה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכן פסקה הרמב"ם בריש פ"ה מהלכות מעשר שני. וקשה על פסקם דלעיל משנה ו פ"ג כת"ק דלב"ה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ומצאתי לבעל כ"מ בפ"ג סי' י"ז שכתב וז"ל ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו הרי הוא ז"ל פסק בכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר"י קורקוס ז"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מלתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דעד כאן לא אמר ר"מ מעשר שני ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע עכ"ל:

משנה ד

מערימין על מעשר שני. בירושלמי למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה:

משנה ה

ואין בידו מעות. דאילו היה לו מעות עדיף טפי דהוה לי' נכרי אצל הפירות ואגב סודר לא יוכל להקנות לו מעותיו. דאין מטבע נקנה בחליפין. גמרא פרק הזהב דף מו ע"א:

לחבירו. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מן החומש. רש"י שם דף מה:

וחוזר ואומר הרי אלו מחוללים וכו'. שאין צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד כדתנן במ"ד פ"ג:

משנה ו

נותן לו סלע. פי' הר"ב לפי שקנאו במשיכה וכו'. והמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו וכו'. והוא דעת הראב"ד בהשגה פ"ח וז"ל ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מידת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות. מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה וכו' ע"כ. ויצא לי מזה דמתני' אתיא אליבא דהלכתא כרבי מאיר דסבירא ליה ממון גבוה הוא והלכך אינו מתחלל אלא בנתינת כסף כדין ממון גבוה במשנה ו פ"ק דקדושין אלא שאינו כהקדש גמור. והמוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה. ואף דברי הר"ש כן הוא. שכתב ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ"ק דקדושין [דף כח] רשות גבוה בכסף. מפרש בגמ' כיצד. ע"כ. ואילו סבר הר"ש דמתני' דלא כר"מ אלא כרבי יהודה דסבירא ליה ממון הדיוט הוא למה לו לפרש כך דלא הוי משיכתו כשל הקדש דמהיכא תיתי שיהיה כהקדש אם ממון הדיוט הוא. אלא ודאי שבא לפרש מתניתין דממון גבוה הוא ואפילו הכי לא דמי ממש להקדש. והוא דעת הראב"ד שלא אמר שהמשנה הזאת אינה הלכה דהא אפסיק הלכתא בגמ' דממון גבוה כמ"ש לעיל. אלא אתיא נמי כר"מ. והא דבפרק האיש מקדש דף נד ע"ב מוכיח דמתני' כרבי יהודה דאילו לר"מ ונתן הכסף וקם לו כדין הקדש. ולא נחת תלמודא לדחות ולפרשה אפילו כר"מ וכדפרישנא. משום דהתם להכי בעי למימר דכרי"ה. כי היכי דתשכח דסתם תנא לן כרי"ה ודלא לפסוק כר"מ. והגמ' מסיק דאפ"ה הלכה כר"מ משום דתנן בבחירתא כותיה הלכך לא חש לדחות ולומר דמתני' אפי' כר"מ. ובזה מסולקת תמיהת הכסף משנה דבגמרא מתניתין כרבי יהודה. והרמב"ם פסקה. וכתב דהרמב"ם שינה בפירושה דלא הוי ענין לממון גבוה או הדיוט. ויש לי להקשות עליו דהא גמרא מפרשה כרבי יהודה. אלא על כרחך לומר דגמרא לא נחת לפרשה בענין אחר מהטעם שכתבתי. ואי הכי מעיקרא לאו קושיא היא דאיכא לפרשה לענין ממון גבוה. ואפ"ה אתיא כרבי מאיר וכדכתבינן. אלא דבגמרא לא צריכא לנחותי בפירושה:

וסלע של מעשר שני שלו. מ"ש הר"ב ואין זה כפורע חובו וכו' לפי שבתחלת המקח וכו'. תימה דכלפי לייא. הא איפכא הוא. דאם בתחלת המקח שוה שני סלעים ועכשיו נותן סלע האחד ממעות מעשר שני שלו הוי פורע חובו ממש ממעות מעשר שני. ולשון הירושלמי ברפ"ק שמשעה הראשונה מעשר שני חייב אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר. יאות. ונראה לי דהכי פירושו דמהשתא איגלאי למפרע שמשעה הראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני. לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו. יפה היה עושה. [*וכתב הר"ש והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר. נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרווייהו אנותן לו קאי עכ"ל]:

משנה ז

היה מדבר וכו' [*רבי יוסי אומר דיו. פי' הר"ב כיון שעסוקי' באותו ענין וכו']. וכתב הר"ש וכה"ג י"ל בפדיון מעשר שני עכ"ל. ואף בגליון ספרי הרמב"ם פ"ד אמר המגיה והוא שעסוקים באותו ענין. או מענין לענין ובאותו ענין. ע"כ. ומיהו לכאורה נ"ל דאיכא לחלק דדוקא בקידושין ובגירושין צריך שיהיו עסוקים וכו'. משום דבעינן דעת האשה שאין האשה מתקדשת בעל כרחה. כדתנן בריש קידושין. ובגירושין שמתגרשת בעל כרחה. כדתנן בר"פ ארבעה עשר דיבמות. מ"מ גט פסול הוא לדעת הרמב"ם בפ' י"א מהלכות גירושין [ה' י"א] כלומר דמדאורייתא הוי גט. ורבנן החמירו שצריך שידבר עמה וכו'. אבל בפדיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה בלבד. איכא למימר דא"צ כלל שידבר וכו' אלא הוי פדיון מעליא אפילו בשתיקה. ונראה שדעת הרמב"ם כך היא. שמכיון שסתם ולא פירש שדין הפדיון כדין הקדושין נראה שס"ל שחלוקים הם בכך. ומהאי טעמא. שהרי לא העתיק הפדיון אצל דין הקדושין שנוכל לומר דילמוד סתום מן המפורש כדאיכא למימר במשנתינו לדעת הסוברים כן. אבל העתיק כל אחד בהלכות המיוחד לו:

משנה ח

אוכל עליו עוד איסר. ואע"ג דכשאכל עליו לא אכל אלא שוה חצי איסר. ועכשיו ששוה שני איסרים נמצא שיש בו איסר וחצי שעדיין לא אכל עליו. הא מלתא ליתא שמה שנשאר והוא החצי הוא *)[*שרשאי] לאכול כפי שויו עכשיו. אבל מה שאכל עליו והוא החצי כבר נתחלל **) [*ונתפס למעשר]. ומה ששוה עכשיו אותו החצי [*השני לבדו] מן החולין הוא:

ואחד ממאה באיסר. פירש הר"ב מפירוש הרמב"ם הוא. ולא פירשו טעם לאחד ממאה באיסר. ואולי דכעין תרומה נגעו בו הואיל ואקרי קדש כמו תרומה וכמו שבתרומה כשיש כאן חלק אחד ממאה ונפל למאה בטל במיעוטו במקום שאין כאן גזל השבט. כדתנן במשנה ד פ"ה דתרומות. והכא גבי מעשר שני דלא שייך גזל אמרו דכל אחד ממאה שלא אכל נתבטל ואע"ג דבתרומה בעינן מאה ואחד הקילו במעשר ואמרו מספר שלם. כך נראה בעיני:

ב"ש אומרים וכו'. תימה דלא תנן לה בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. ועיין במ"ב פ"ד דמעשרות:

[*וב"ה אומרים בודאי י"א. פירש הר"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה וכו'. וכן פי' הרמב"ם. ותמיה לי דאין י"א דב"ה כי"א דת"ק. וי"ל דהא לעיל מ"ו כתבתי שאין שלו השנוי בסיפא כמו שלו השנוי ברישא והן דברי חד תנא. וכ"ש הכא שהן דברי שני תנאי' שיש לכל אחד לדבר כלשונו ורבינו הקדוש העתיק לכל א' וא' כדבריו. וכדתנן פ"ק דעדיות מ"ג. אבל הר"ש פירש לכל המשנה בענין אחר. וז"ל המניח איסר של מעשר שני בחבר שראה עם הארץ שחלל מעשר שני [על] איסר איירי [ובסתמא] כמו כן הפריש מעשר ראשון ואמרי' בירושלמי ר' חנינא בשם רבי ייסא דר' אלעזר אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר. ועירבן עם פירותיו תלינן דכמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר [ואח"כ] עירבו ונמצאו בידו פירות מתוקנים שוה אחד עשר איסר וא' ממאה באיסר [פי'] א' ממאה בכל איסר ואיסר של אחד עשר. דהיינו [חלק תשיעי] באיסר שכך עולה החשבון שהרי ממה נפשך כיון שהמעשר שני איסר א'. נמצא שלאחר שהופרש מעשר ראשון נשארו עשר איסרין. הוסף על העשרה מעש"ר שהופרש עליהם [ממקום אחר כן הוא בהר"ש] היינו א'. וא' מתשעה באיסר תשיעית מלגו דהוא עישור מלבר [שתרם מהמעשר]. ונמצא בין הכל י"א איסרין וא' מט' באיסר ואותו א' מט' באיסר הוא א' ממאה שבכל. דכשתחלוק כל איסר ואיסר לט' חלקים נמצא הי"א צ"ט חלקים. והיינו דקתני אחד ממאה באיסר כלומר אחד ממאה על כל א' וא' מלבר דהוא אחד מצ"ט על [כל] אחד מלגו. וכשתצרפם עולין לאחד מתשעה באיסר. ב"ש אומרים הכל עשרה. כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה"א בודאי אחד עשר. כלומר כשראה שהפריש מעשר שני מפירות שהן ודאי טבל אוכל עליו אחד עשר כדאמרינן. אבל בפירות דמאי אם ראהו עושה [כן בפירות דמאי] אין אוכל אלא עשרה ואין נאמן על הראשון עכ"ל. והעתיקו ג"כ הפי' שהזכרתי ומתוכו הגהתיו. ובהא דבית הלל אומרים בודאי י"א וכו' מסיים וז"ל והאחד ממאה. ולא חש להזכיר כי אם הכלל עכ"ל. אך קשיא לי היאך קאמרינן שאוכל שוה אחד עשר וכו' וכלומר והנותר על זה השיעור לא יאכל לפי שהשאר אינו בחזקת מתוקן. וא"כ מעורבים טבל ומתוקן והיאך יוכל לאכול כלום מהם (וב"ש) [וכל שכן לב"ש] דאינו נאמן על הראשון היאך יאכל עשרה. משום דנאמן על השני והרי טבל דהראשון מעורב בו. ונ"ל לתרץ דהכי קאמר אחד עשר וא' ממאה יאכל בלא שום תיקון אבל האחרים המעורבים בו צריכין תיקון כשאר דמאי ויעשה התיקון קודם שיאכל כלום ולבית שמאי צריך ג"כ לתקן אלו העשרה ג"כ תיקון דמאי. כן נראה לי ליישב והוא נכון. ולכן העתקתיו. כי על פירוש הרמב"ם יש לדקדק כמו שכתבתי בדבור המתחיל ואחד ממאה וכו' ובריש זה הדבור והיישובים שכתבתי אינם מחוורים כל כך. ואע"פ שראיתי בכ"מ סוף פ"ח שכתב וז"ל הנה ר"ש פירש משנה זו ע"פ הירושלמי. והקשה עליו הרא"ש ור"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי. ואליהו עתיד לפרשה. ופי' רבינו [היינו הרמב"ם] במשנה מחוור. והר"ר עובדיה ז"ל לא כתב אלא פירוש זה אע"פ שבמקומות אחרים דרכו למשוך אחר פירושי רבינו שמשון עכ"ל. הנה לא גלה קושית הרא"ש אולי היה לה תירוץ כמו שמצינו בכמה מקומות להאחרונים שמתרצים לקושית הראשונים. ומ"ש שהר"ש עצמו נתקשה וכו'. לא על הירושלמי הזה שבפירושו הזה אלא אח"כ הביא ירושלמי שמדבר מזה הענין ומחדש בו דברים על זה הירושלמי הוא שנתקשה הר"ש ואנכי לא ידעתי איך יפרשהו הרמב"ם ג"כ. והקרוב אלי שהיא קושיית הרא"ש ג"כ. ומשום כך לא הוצרך הכ"מ לגלותה מכיון שהיא מגולה בדברי הר"ש עצמו. ומה שהר"ר עובדיה כתב לפירוש הרמב"ם אולי מפני שראה בפירושו שסיים בזה הלשון דהוא ענין המאמר וכונתו והוא ענין מופלג מאד. ועוד [צ"ל ועד] שכ"מ מביא ראיה מהר"ב אביא אני בהפך מהפירוש שהזכרתי שבכמה מקומות כותב לפירוש הרמב"ם ולא לפירוש הר"ש ובכמה מקומות שכותב לפירוש הר"ש וכותב ג"כ לפירוש הרמב"ם. ובכאן לא כתב אלא לפי' הר"ש]:

משנה ט

[*המעות הנמצאים וכו'. ועיין במ"ב פ"ז דשקלים]:

[*הרי אלו חולין אפילו דינר זהב וכו'. כתב הר"ב אע"פ שאין דרך וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי שאילו היה מעשר היה נותן בהם סימן]:

וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר. ולא נאמר שמא הם חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו וכתבו עליו מעשר. הרמב"ם ועיין במשנה יא: