תוספות יום טוב על מנחות י

<< · תוספות יום טוב · על מנחות · י · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

העומר. הוא של שעורין [כדתנן ברפ"ב דסוטה] ויש לו רמזים בתורה מכללם שקרא אותה מנחת [בכורים. שנאמר (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים והפירוש המקובל שירמוז למנחת העומר. ומלת אם אינה רשות. אלא רמיזת זמן. רמב"ם ריש משנה ד'] ונקרא שתי הלחם בכורים. וביאר זה ואמר בכורי קציר חטים. וזו היא ראיה על שהבכורים שקדמו להן בניסן. אינם אלא בכורי שעורים. והעיקר שעליו אנו סומכים היא קבלה בידינו. הרמב"ם סוף משנה ד'. ועיין בגמרא ריש פ"ט דף פ"ד:

משנה ב

מצות העומר לבא מן הקרוב. מאי טעמא אבע"א משום כרמל תקריב פירש"י רך ומלא [ועיין בסוף פרקין] שתהא התבואה רכה ונמללת ביד. ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך האי כרמל במנחת העומר כתיב ע"כ. ואי בעית אימא משום דאין מעבירין על המצות. גמ':

משנה ג

אומר להם. כל אחד מהג' קוצרים. אבל המשיבים הם רבים מכל עיירות הלכך כללינהו ותני אומרים:

והם אומרים לו קצור. בקצירה עצמה השיבו ואמרו קצור ולא היה די להם לומר הין:

כל כך למה מפני הביתוסים. והר"ב העתיק צדוקים וביתוסים. גם בתחלת המשנה פי' שיכירו הצדוקים. וכן בריש פירקין. כתב מפני הצדוקים וכו' טעמו דשתי הכתות יצאו למינות. כדפי' במשנה י"א פ"ק דאבות וליכא בינייהו. ומיהו מתני' דקתני ביתוסים וכן העתיק רש"י. וה"נ תניא בברייתא דבייתוסים הם שאמרו עצרת אחר השבת. ולעיל מינה תניא דצדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד. ויראה שאף על פי ששתי הכתות יצאו למינות. מכל מקום כת זו פקרו בדבר זה וזו בדבר אחר. ואח"כ קבלו שתיהן לרעה זו מזו [*וכן ראיתי לחכם בספר המתואר מאור עינים בפ"ג מהחלק שממנו המתואר אמרי בינה]:

שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט. וכתב הר"ב ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת. ממחרת י"ט כו'. וכן מצינו בספר יהושע וכו' ומאחר שתלה היתר כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות תמידין. וא"ת שאותו פסח בשבת אירע. כמו שדמו הטפשים. היאך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש. בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה. אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחים על איזה יום הוא מימי השבוע. ע"כ. ומ"ש הר"ב וקוצרים העומר בלילה כו'. שהרי הלילה תחלת היום הוא שכן הוא בכ"מ חוץ מבקרבנות. עיין בפי' הר"ב בספ"ו דחולין:

משנה ד

ואבוב היה מנוקב. עיין בפירוש הר"ב פ"ב דכלים משנה ג':

רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות. פירש הר"ב. לפי שלא נתנו מעות הקדש. אלא בצריך להם. והא דקתני והשאר נפדה [לר"ע] לית ליה דלדידיה לא בעי פדייה א"נ שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תוס':

בא לו לעשרון ונתן שמנו כו'. וזה לא יהא אלא ביום. ר"ל יום ט"ז בניסן. רש"י:

ונתן שמנו ולבונתו. יצק ובלל. [*פי' הר"ב ויוצק עליה שמן ובולל. וכן פירש"י ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס] [דתנן] [במ"ג פ"ו] (תנן) דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה [דלקמן] ובין הכא ובין התם. ה"ל למתני בלילה ברישא. דיצק הוא יציקה אחרונה. תוס'. ועמ"ש שם בפ"ו [*והרמב"ם בפ"ז מה"ת כלל הכל בלשון ובוללן]:

יצק ובלל. תימה דלא תני מלח. כדקתני בהקומץ רבה [משנה ב'] לא יצק לא בלל לא מלח. תוס'. ואפשר לי לומר דלא קחשיב ותני אלא מילי דמנחות. אבל מליחה על כל קרבנך תקריב מלח וכן ליתא אלא סמוך להקטרה כמ"ש שם:

וקמץ. לאחר שבורר כל הלבונה לצד אחד. כדפי' הר"ב במשנה ב' דפ"ק:

משנה ה

שלא ברצון חכמים. פירש הר"ב דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר. דאילו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין. א"נ ע"י קטוף [*ועי' לקמן במשנה ז' וח']:

דברי ר"מ. מקשינן בגמרא דבבדיקת חמץ פליגי חכמים אדר"י ומסתמא רבי מאיר הוא בר פלוגתיה דר"י. וסברי יבדוק בתוך המועד. כדתנן במשנה ג' פ"ק דפסחים. ולא חיישינן שמא יאכל. ומשנינן דשאני התם דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה:

רבי יהודה אומר ברצון חכמים. פי' הר"ב דלא גזרו שמא יאכל. והא דחייש התם בחמץ. דלא בדיל מיניה. חדש בדיל מיניה. גמ':

והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. כדמסיק טעמא במתני' מפני שהן יודעים שאין בית דין מתעצלים בו. וכתב הרמב"ם. ולכן צריכין אנשים שישמרו חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם. או מאוחר וזה ידוע מחכמת ארך הארצות. וכמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה. ע"כ. ירצה שהמקומות שעל כדור הארץ בארך מנקודת מזרח עד נקודת מערב כל המוקדם לנקודת מזרח יקדים בו חצות היום קודם למאוחר אליו. ולכן צריכין שידעו המקומות אם הם מוקדמים לירושלים או מאוחרים וכמה היא הקדימה והאיחור שביניהם. ובזה ידעו אם חצות ירושלים מוקדם או מאוחר. לחצות יום שלהם. וכמה היא הקדימה. או האיחור:

אמר רבי יהודה והלא מן התורה כו'. עמ"ש בזה בפרק לולב הגזול משנה י"ב:

מפני מה הרחוקים מותרים כו'. בין לר"מ ובין לר"י. דאפי' ר"י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר. דכתיב עד (יום) הביאכם. רש"י:

משנה ו

ושתי הלחם במקדש. פי' הר"ב דכתיב בשתי הלחם מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות. אין לי אלא חדשה של חטים חדשה של שעורים [מנחת קנאות] מנין ת"ל חדשה חדשה [ב' פעמים דכתיב בהקריבכם מנחה חדשה והקרבתם מנחה חדשה] אם אינו ענין לחדשה של חטים תנהו ענין לחדשה של שעורים. ומנין שתהא קודמת לבכורים ת"ל (שמות ל"ד) חג שבועות בכורי קציר חטים. [חג שבועות שאתה מביא בו לחם, יהא קודם לכל קציר. ואפילו בכורים כו'] ומנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן. נאמר כאן (שם כ"ג) בכורי מעשיך ונאמר להלן (שם) באספך את מעשיך מן השדה. מה להלן נסכים ופירות אילן. אף כאן נסכים ופירות אילן. בגמרא פ"ט דף פ"ד:

ואם הביא פסול. לשון הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח, ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן. אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו. ע"כ:

ואם הביא פסול. פי' הר"ב שלא הותר החדש מכללו אצל ההדיוט. וקשיא תינח חדש שנאסר ועדיין לא הותר. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסר. אמאי אם הביא פסול. ובגמ' יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה. מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם. אמר לפניו יהודה בר נחמיה. לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט שתק רבי טרפון. אמר רב נחמן בר יצחק לדברי יהודה בן נחמיה נסכים בכורים [רש"י פי' יין שביכר כו'. ולי נראה דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכן משמע מלשון רש"י עצמו שאני מעתיק בסמוך] שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ"ש הוא דהני לא אתסרו כלל. וכתב רש"י, והא דקתני מתני' ואם הביא פסול, לאו אבכורים דפירות האילן קאי. ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ו מהלכות תמידין העתיק המשנה כלשונה וכן עוד לו בפ"ה מהא"מ פסק בנסכים, שאם הביא פסול. [וקצת תימה עליו שלא העתיק דין בכורים, ג"כ בפ"א מהלכות בכורים]. ושמעינן דלא ס"ל להא דרב נחמן בר יצחק. וקשיא אמאי. דהא מלתא בטעמא קאמר. לכך נראה בעיני דלענין הלכה לא קיי"ל כיהודה בן נחמיה מדקשיא ליה לרבי טרפון. ואף על פי ששתק רבי טרפון לאו כהודאה היא והיינו דדייק רב נחמן בר יצחק ואמר לדברי יהודה בן נחמיה. לומר ליה ולא סבירא לן אלא כדקשיא ליה לרבי טרפון. ולא מסקינן טעמא. ואע"ג דהתוספות כתבו דאף ר"ט לא אשתמיטתיה הך טעמא. דהא כתוב ממשקה ישראל [*מן המותר לישראל כדלקמן ומשום הכי לא השיבו יהודה בן נחמיה קודם לעומר אסור. משום דבעינן ממשקה ישראל] אלא דקשיא ליה ונילף קודם לשתי הלחם מקודם לעומר. ומהדר ליה לא אם אמרת וכו' ע"כ ולפי זה אף לר"ט טעמא משום דמותר לישראל. וא"כ לדידיה נמי ואם הביא פסול לא קאי אלא אחדש. יש לומר דר"ט ודאי לא אשתמיטתיה מלומר טעמא דמשקה ישראל מן המותר לישראל. אבל מכיון דקשיא ליה ונילף לשתי הלחם וכו'. ולא ס"ל לא אם אמרת כו'. אף טעמא דממשקה ישראל אזלא ליה. וכולה מתניתין קא קשיא ליה. ולית ליה בה טעמא. ומש"ה לרבי טרפון אין לחלק באם הביא, בין חדש לבכורים ונסכים. אלא מתני' כדקתני. דהא לית ליה טעמא דנוכל לחלק בכך. ואע"ג דמתניתין קאי בקשיא, אפ"ה אין לדחותה מהלכה מכח קושיא דהא רבי סתמה. אע"ג דלרבי טרפון קשיא ליה. ועיין כיוצא בזה במ"ש בפרק דלקמן מ"ב זהו מה שנראה בעיני שהיא שיטת הרמב"ם בחבורו. ומ"מ בפירושו דפי' נמי להא דיהודה בן נחמיה קשיא ודאי כמו שהקשתי להר"ב דא"כ ואם הביא לא קאי אלא אחדש. והיה להם לפרש זה:

ואם הביא כשר. עיין מ"ש במ"י פ' בתרא דחלה:

משנה ז

חייבין בחלה. טעמא פי' הר"ב בריש מסכת חלה:

ומצטרפין זה עם זה. כתב הר"ב ולא שיצטרפו כולן יחד כו' אלא החטין וכו' והשעורים כו'. ושאר המינין עיין במ"ב פ"ד דחלה ושם בפי' הר"ב. וכתבו התוס' וא"ת והנך מינין שהן כלאים זה בזה. כדתנן בריש כלאים. היאך הן מצטרפין. הא תנן [בסוף] פרק שני דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה. וי"ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה. לפי שעיסותיהן דומות זו לזו. כדאיתא בירושלמי בפרק בתרא דחלה. ועוד יש לפרש דכשיש בכל אחד בפ"ע כדי חיוב חלה. אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו והכי מוכח בתוספתא דחלה וכו':

ואסורין בחדש. כתב הר"ב דגמר מפסח מה להלן כו' כדתנן במשנה ה' פ"ב דפסחים:

מלפני הפסח וכו'. כבר הארכתי בזה בס"ד בחילוף הגרסאות בריש מסכת חלה:

ואם השרישו כו'. כתב הר"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. מדכתיב בשדה דייקינן לה בגמרא דצריך השרשה:

משנה ח

קוצרים בית השלחים שבעמקים. וכן העתיק הר"ב אלא דמסיים ממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחין ובית העמקים והתוס' העתיקו כן דף ס"ח וכתבו דצריך לומר כיון דלכתחלה לא יביא. אע"ג דאם הביא כשר. ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה. דהא בית השלחין אם הביא כשר. כדתנן בפ"ח משנה ב' אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית האילן ואם הביא כשר. ותימה דהכא לא חשיב בית הזבלים ובית האילן [ולפי' קמא דכתב הר"ב במשנה דלקמן קחשיב בית האילן] ובזה יש לתרץ. דהני פסידי אי לא מקצרי להו ושרו רבנן. אבל הני לא פסדי אי משהו להו עד לאחר העומר ואחמור בהו רבנן כי היכי דאחמור הכא בגדישה. אבל אכתי קשה אמאי לא (כתוב) [חשיב] בית העמקים [ר"ל לעיל בפ"ח] ואית דגרסי הכא בית השלחים שבעמקים. דההוא אם הביא פסול. דאיכא תרתי ולא קרינא ביה ממקום [שאתה] מביא אבל היכא דאם הביא כשר אע"ג דלכתחלה לא יביא ממקום שאתה מביא הוא ואסור לקצור וכן מוכח בתוספתא דקתני אע"פ שאמרו אין קוצרים מבית השלחין שבהרים. ומבית הבעל שבעמקים אבל קוצרים מפני הנטיעות שבו. [והא] דלא תני בית העמקים בפ"ח. דבית העמקים דלאו בית השלחין פירות טובים [הן] ולכתחלה יביא. וקצת תימה לפירוש זה דלא משתמיט תנא בשום מקום וליתני בית השלחים שבעמקים לא יביא ואם הביא פסול. ועוד קשה דהיכא מצינן למימר דלא חשיב בית העמקים בהדי לא יביא משום דפירות טובים [הם] הא תנן בפ"ק דבכורים אין מביאים בכורים כו' ולא מפירות שבעמקים. ומדלא חזי לבכורים כל שכן למנחות דלגבוה. דהא דדרשינן בבכורים אשר תביא מארצך משבחה של א"י לאו משום מובחר הוא אלא אז' המינין קאי דמשתבח בהן א"י. ואי לאו ההיא דתוספתא. אין לחוש אי גרסינן של בית השלחים ושל בית העמקים. ואי הוה אמרינן בבית העמקים אם הביא פסול. הוה ניחא הא דלא תני להו בהדי הנהו דלא יביא דהתם אם הביא כשר. עכ"ד. אבל קצת תימה דלא משתמיט בשום מקום וליתני בית העמקים לא יביא ואם הביא פסול. כמו שכתבו בעצמם לגירסת בית השלחים שבעמקים. והרמב"ם בפ"ז מה' תמידין העתיק בית השלחים שבעמקים. וכן העתיק רש"י בפי' המשנה ובגמרא דף ס"ח:

אבל לא גודשין. פי' הר"ב כמה דאפשר לשנויי משנינן. וז"ל התוס' משום דבגדישה ליכא פסידא אי שבקינן עד אחר עומר והא דשרי רבי יהודה קמח וקלי במתני' [ה'] משום עולי רגלים התירו וא"ת דבמתני' [ה'] גזר ר"מ בקמח וקלי דאמר שלא ברצון חכמים. ובאנשי יריחו תנן קוצרין ברצון חכמים וי"ל דקצירה שאני משום פסידא כדפרישית. וא"ת א"כ מאי קשיא ליה מקצירה אחמץ לר' יהודה [כמ"ש לעיל] שאני קצירה דאיכא פסידא. וי"ל דכ"ש אין לגזור במקום מצות ביעור. ע"כ:

קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. ואף על גב דבמ"ט פ"ב דקדושין. פירש הר"ב דכל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה. ואחד איסור הנאה במשמע. הא פריך לה בגמ' בפ"ב דפסחים דף כ"ג ומשני קצירכם שלכם יהא ועיין במשנה דלקמן:

משנה ט

קוצרים מפני הנטיעות. בפי' אחר שכתב הר"ב מפני הנטיעות משום כלאים. כתב רש"י ולהכי נקט נטיעות משום אורחא דמלתא פעמים שאדם זורע כו':

מפני בית האבל. לשון הר"ב שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה. ויראה לפרש בית. כמו שפירש"י וישמע בית פרעה (בראשית מ"ח) כמו בית ישראל בית יהודה. עבדיו ואנשי ביתו. ע"כ. [*וזה שהעתיק הר"ב מפני בית המדרש. כך העתיק רש"י. אבל בכל הנוסחאות ראיתי כגירסת הספר] ומ"ש הר"ב דטעמא דדרשינן קצירכם של רשות כו'. והקשו בתוס' דבמאכיל לבהמה דרשינן קצירכם שיהא שלכם. כמ"ש לעיל. ובפ"ב דפסחים דף כ"ג תירצו די"ל מדלא כתב קציר וה"מ למכתב קצירך. וכתב קצירכם ש"מ תרתי. ע"כ:

כריכות. בפ"א שכתב הר"ב. אלומות גדולות כתבו התוס' וא"א לומר כן כדמוכח בפרק אלו מציאות כמ"ש שם בריש הפ':

אבל מניחן צבתים. מ"ט. דכמה דאפשר לא טרחינן. גמרא:

לא מצא יביא מן העמרים. כולהו יביא דתנינן נפקא לן מתקריב יתירא דכתיב (ויקרא ב') תקריב מנחת בכוריך א"כ מה ת"ל (שם) אם תקריב מנחת בכורים אלא ללמד שאם לא מצא כמצותו יביא כו' בברייתא בגמרא:

מצות העומר לבא מן הקמה. פירש הר"ב שיהא קציר לשמו כדכתיב מהחל חרמש בקמה. רש"י:

מן הלח. לשון הר"ב דכתיב כרמל רך ומל. וכן פירש"י במשנה ב' רך ומלא וכתבו התוס' [ס"ד ע"ב] דהוי כמו שמלה שלמה. ע"כ. אבל לשון רש"י במתני' כר ומל וכ"כ בפי' החומש פ' ויקרא וז"ל בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה ועל כן נקראו המלילות כרמל. וכן כרמל בצקלונו. ע"כ:

נקצר ביום כשר. והתנן [ספ"ב דמגילה] כל הלילה כשר לקצירת העומר כו'. זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא [כגון זריקת דמים וקדשים ששחטן בלילה פסולין]. אף דלילה ביום נמי לא. אמר רבה ל"ק הא ר' דס"ל נקצר ביום כשר. והא ר"א בר"ש דס"ל בלילה דוקא ומתני' דריש פרקין דתנן קצירת העומר בשבת דלא כר'. גמרא כדלקמן:

ודוחה את השבת. להקרבה אבל לקצירה לא. דהא נקצר ביום כשר ויוכל לקצרה מע"ש ואמאי תדחה שבת. גמרא:

משנה מנחות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב