תוספות יום טוב על מנחות ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על מנחות · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

רבי מאיר אומר עשרון עשרון. פי' הר"ב. אחת מחוקה ואחת גדושה גדושה שבה היה מודד לכל המנחות מחוקה שבה היה מודד לחביתי כ"ג. ואיפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ"ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוציהו. תוס'. ומ"ש הר"ב וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון אחד כו'. ומת"ל עשרון עשרון לרבות חצי עשרון ור"מ חצי עשרון מנא ליה נפקא ליה מועשרון ורבנן וא"ו לא דרשי. ור"מ האי ועשרון אחד מאי עביד ליה ההוא שלא ימדוד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל. ורבנן נפקא ליה מנקודי דוי"ו שבאמצע עשרון [הראשון] של יום טוב הראשון של חג ור"מ נקודי לא דריש. גמרא:

שבו היה מודד חביתי כ"ג. כתב הר"ב מביא מביתו עשרון שלם כו' עיין ספ"ד. ומ"ש וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש עמ"ש בזה בפי"א מ"ג:

משנה ב[עריכה]

הין. י"ב לוג כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן:

וכי מה היה ההין משמש. פי' הר"ב שלעולם לא נצטרכו להין וכו' וכיון דלדורות לא הוה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז. ואידך כיון דהוה הוה. גמ'. [וז"ש הר"ב שאותו שמן עדיין הוא קיים ועומד. כ"כ רש"י בפי' החומש בריש כי תשא. למדו רבותינו ז"ל מדכתיב (שמות ל') זה יהיה לי לדורותיכם]:

אלא מדה יתירה כו'. פי' הר"ב להשלים השבע מדות. דהכי גמירי דשבע מדות של לח היו במקדש. ור"א בר צדוק לית ליה ואיבעית אימא מאי שבע מדות שבע מדידות גמ'. [ופי' רש"י וכולן בתוך כלי אחד] והקשו התוס' דהא לא קתני שנתות אלא לפר ואיל וכבש וא"כ ד' מדות היו והכי תניא בתוספתא א"ר אליעזר ד' מדות של לח היו במקדש:

שבה היה מודד למנחת כ"ג לוג ומחצה בבקר. ובברייתא א"ל חצי לוג היה שם ואפשר לשער בחצי לוג [ג' חצי לוגים בבקר וג' בערב] א"ל אף לדבריכם חצי לוג לא יעשה רביעית היתה שם ואפשר לשער ברביעית [דד' רביעית הוו לוג] אלא זה הכלל היה במקדש כלי שמשמש מדה זו. אינה משמש מדה אחרת. וכתבו התוס' ורבנן סברי דלא דמי. דמדה של לוג ומחצה לא צריכים אלא לחביתין. אבל חצי לוג צריך למילי טובא לסוטה לתודה ולמנורה [כדלקמן]:

משנה ג[עריכה]

רביעית מים למצורע. פי' הר"ב דכתיב וכו'. עמ"ש ריש פי"ד דנגעים:

ורביעית שמן לנזיר. כתב הר"ב ללחם נזירות. פי' לכל החלות והרקיקין. וכמ"ש במ"ב דפ"ז. ומ"ש הר"ב דלא קדיש משום רביעית מים של מצורע דהא חוץ הוא. פרש"י כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. ע"כ. והא דכתב הר"ב ונסכיהן ג' לוגין שמן. וכן לשון הרמב"ם. ועיין מה שאכתוב בזה בס"ד. במשנה דלקמן:

חצי לוג וכו'. כתב הר"ב וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה כו' הוא דקדוש. גם בזה גרס רש"י חוץ הוא. ופי' שהיה משקה אותה בחוץ בשער נקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי. ע"כ וכן יראה גירסת הרמב"ם שכתב לא מן העבודה היא. אבל גי' ספרים דידן חולין הוא. וכן גי' התוס' ופירשו בתמיהה. וכי חולין הוו המים שיהא צריך לקדשן והא מים קדושים כתיב. ואמרי' בספרי אין קדושים אלא שנתקדשו בכיור. אלמא כבר קדשו להו. וא"ת הא פרישית בפ"ק [והעתקתי דבריהם במ"ב פי"א] דאחר שנתקדשו בכלי שרת. לא משמינן לה בכלי חול משום דמגניא מלתא. וי"ל דה"מ בדבר שקרב למזבח. ע"כ. ומ"ש הר"ב. ולא משום חצי לוג שמן של תודה הוא דקדשי דבשחיטת תודה הוא דקדשי. גמ'. ומ"ש הר"ב אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה. כך אמר ר' שמעון ברבי לרבי וקילסו וא"ל נר ישראל כך היה. והתו' דף פ"ט תמהו למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת:

אפי' מנחה של ששים עשרון נותן לה ששים לוג. דת"ר במצורע עני כתיב עשרון בלול ולוג. לימד על עשרון שטעון לוג. דברי חכמים. ר' נחמיה ורבי אליעזר אומרים. אפי' מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה שנאמר למנחה ולוג שמן. ור"א ור"נ האי עשרון בלול ולוג מאי עבדי ליה. ההוא לגופיה *)מי קאמר רחמנא ליתי חד עשרון. ואידך לגופיה לא צריך מדגלי רחמנא גבי מצורע [עשיר] ג' קרבנות וג' עשרונות. הכא דחד קרבן חד עשרון. ואידך איצטריך. סד"א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות אימא לא ליבעי מינה כלל. ואידך לגמרי לא אשכחן. ורבנן האי למנחה ולוג שמן מאי עבדי ליה. ההוא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג. ומאי ניהו עשרון. ואידך תרתי שמעת מינה. גמ'. וכתב הר"ב. ואין הלכה כראב"י. וכ"כ הרמב"ם ועמ"ש בפי"ב מ"ד:

ששה לפר. כתב הר"ב דהיינו חצי ההין וכו'. וז"ל הרמב"ם וכשזכר לוג שמן למנחה. אמר ג"כ שששה לפר וכו'. ואינו ר"ל שנמוד הנסכים בלוג. אלא בחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו שזכרנו. ע"כ. ומ"ש הר"ב שההין י"ב לוגין יליף בגמ' דכתיב (שמות ל') ושמן זית הין. וכתיב (שם) שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. זה בגימטריא תריסר הויין:

מחצי לוג לכל נר. כתב הר"ב. שכך שיערו ללילי טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה. ואם משתייר מן השמן בתקופת תמוז לא חיישינן. ובירושלמי אמרינן דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה. ומיהו כששיעורו מתחלה שיערו בפתילה בינונית. תוספות. וכ"כ הרמב"ם דהשיעור בפתילה בינונית:

משנה ד[עריכה]

מערבין נסכי אילים בנסכי פרים. פי' הר"ב מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה ב' לוגין לעשרון וכו'. ואיכא למידק טעמא מאי מערבין לכתחלה דהא ודאי דמהודר טפי שיקריב כל מנחה ומנחה בפני עצמה. ובגמרא ורמינהו והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים. ומסקינן דאה"נ שאין מערבין סלת ושמן דמנחה בשל חברתה. אפי' בשוין משום והקטירו. ומתני' ביינות ובהוקטר שמנן וסלתן. א"נ שכבר נתערבו דהשתא ביינות עצמן ליכא משום והקטירו וכי הוקטר שמנן וסלתן או נתערבו. ליכא למגזר דלמא אתי לערובי שמנן וסלתן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב [*חלבים בחלבים. שהרי כבר מעורבין עומדין] וכן פירשה הרמב"ם בפירושו ובחבורו סוף הלכות תמידין. והר"ב נמשך אחר פירש"י במשנה דמפרש לה למאי דקס"ד. וכשר הדבר לפרש כן במשנה שהגמרא סדורה עליה. ולא כן בפירוש המשנה בלא גמרא. וכבר הזכרתי זה פעמים רבות:

ושל היום בשל חמש. כתב הר"ב דקיימא לן וכו'. ועד עשרה ימים. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים:

אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. למאי דפרישית דביינות מיירי על כרחן בהקטיר שמנן וסלתן או. נתערבו. דאלת"ה מאי איריא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. אפילו נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי אין מערבין משום גזירה. ומשום כך כתב הכ"מ דבפירש"י שבגמרא דמפרש לבבא זו וז"ל היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן ע"כ. צריך למחוק תיבת בשלא. ולהגיה אפילו. וכתב עוד וא"ת מאי שנא הני מהני וי"ל דכיון דנסכי כבשים אינן שווין לנסכי פרים ואילים מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן ע"כ. ומ"ש הר"ב לפי דרכו דאין מערבין המנחה לפי שבולעת נמצאת של כבש חסרה וזו יתירה. מסכים למה שכתבתי במשנה ב' פ"ג דהר"ב כשיטת רש"י ס"ל בריבה שמנה. ומיהו הכא במערב מדעת איירינן וע"ש:

ואם בללן כו'. פי' הר"ב כרבנן דפליגי עליה דר"י כו' ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב. וכ"כ התוס'. ונ"ל דאף למסקנא פירשו כן. וכ"כ הכ"מ וז"ל הא דקתני אם בללן וכו'. מלתא באפי נפשה היא. דהא לא קאי איין דאיירי ביה ברישא. אלא אסלת ושמן. ע"כ. אבל מ"ש עוד הכ"מ וז"ל ומשמע דאכולהו קאי. אפי' לנסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים. דכיון דטעמא משום דכתיב והקטירו. בהני נמי איכא משום והקטירו. ע"כ. ולפי זה דברי התוס' דמפרשים באינן שוין. דלא כמסקנא. דלמסקנא אפי' בשוין. [*אם עד שלא בלל פסול]. זה נ"ל דליתא דוהקטירו דוקא בנבללות דומיא דחלבים בחלבים. ולא הקפידה תורה. אלא שלא לערבן. ומיהו כי נתערבו כשרות להקטיר. וכ"כ הרמב"ם. וכל החלבים כו' אין מערבין כו' ואם נתערבו מקטיר הכל כאחד. ע"כ אבל בלא נבללות איכא טעמא אחרינא. והיינו דבולעות זו מזו והאי טעמא לא שייך אלא באינן שווין. ובהו כי לא בלל פסל משום דבולעות. והלכך ליכא לאוקמי בבא זו אלא באינן שווין. ואמציעתא דסמיך לה קאי. ועיין במשנה ד' פי"ב:

לא היו נסכיו כפולין. דכתיב (ויקרא כ"ג) ונסכה יין רביעית ההין. יכול לא יהא יינו כפול שאינו נבלל עם מנחתו. אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת"ל ונסכה כל נסכיו לא יהו אלא רביעית מאי [תלמודא] אמר רבי אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין. מה יין רביעית. אף שמן נמי רביעית. גמרא. ושמעינן נמי מהכא דשמן נמי אקרי בלשון נסך בתורה. וטעמא דהא מתנסך וניצק בסלת. ואתי שפיר דהר"ב והרמב"ם במשנה דלעיל. וכן עוד בפרק בתרא משנה ה' נקטו שמני הסלת בלשון ונסכיהם וכן בנוסח התפלה ומנחתם ונסכיהם והדר אמרינן ויין כנסכו. ש"מ דונסכיהם על השמן הוא אומר. ואני תמה על פה קדוש מהר"ר שלמה לוריא ז"ל שכתב בתשובותיו סימן ס"ד וז"ל. מדלג אני ונסכיהם כי נראה בעיני שט"ס הוא. שאם בא לפרש כמדובר גם על הנסכים הל"ל אח"כ ויין חצי ההין לפר וכו' אלא בודאי דוקא המנחות בא לפרש כמדובר ממש והנסכים מקצרו ואמר ויין כנסכו והאמת שבפ' פנחס נמי מפרש המנחות בכל פעם והנסכים אומר כמשפטם או ונסכיהם לבד כדרך הכתוב פה. וכן עיקר. עכ"ל. ומבואר הדבר שמפני שלא עלה בדעתו ששם ונסכיהם יהא מוסב על השמן לבדו לכך נלחץ ונדחק להטעות הנוסח. וכבר ראינו שהכתוב אומר ונסכה על השמן. ועוד בפ' פנחס בששי לחג. נאמרו נסכיה. וכבר פירש"י שם בפרשה דכל ונסכה ונסכיהם ונסכיה דבשל קרבנות החג הן מוסבים על התמיד. ע"כ. ובשלמא אי אמרת דשמן נקרא ג"כ בשם נסך. היינו דכתיב ונסכיה בל' רבים דר"ל שמן ויין. אלא אי אמרת שאין שמן ראוי להקרא בלשון נסך מאי ונסכיה דאעולה אחת קאי. דאי אשני התמידים הל"ל ונסכיהם כמו בשני. ואל תשיבני מהדרש דניסוך המים דלהכי כתיב ביו"ד דמ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וצריך ביאור כפי הפשט. ואע"פ שהוא מפורש כפי הפשט. אפ"ה הדרשה תדרש. משום דאכתי איכא למידק בשנותו את טעמו משאר הכתובים בפ'. הרי עד שני להקים דבר דונסכיהם ראוי לאומרו והמכוון בו השמן. והרי הנוסח הזה בתפלה ממש מיוסד על נכון. כסדר הכתוב בפ' המוספין שבכולן נאמר ומנחתם סולת בלול בשמן ומונה והולך העשרונות כמה הם ושבקיה לשמן והדר כתיב ונסכה או ונסכיה ונסכיהם ופירש"י שבכל המועדות מוסב על המוספים חוץ משל קרבנות החג ע"כ. וא"כ ר"ל היין דלא כתביה עד השתא. והוא נוסח התפלה גם כן דקאמר ומנחתם ונסכיהם ור"ל השמן ועל שם המקרא ומנחתם סלת בלול בשמן וכשם שהמקרא פורט והולך עשרוני הסלת כך בתפלה מפרטין העשרונות וכשם דקרא שביק מלממני מדות השמן כך בתפלה שבקינן להו בכללא דונסכיהם. וכשם שבכתוב מסיים ונסכיהם ור"ל היין. כך בתפלה מסיימים ויין כנסכו:

משנה ה[עריכה]

כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות. כ' הר"ב ומתניתין ר"מ היא דאמר בריש פרקין עשרון ועשרון כו'. ואע"ג דאפי' לדידיה נמי ליכא אלא חד גדוש ומאי כל המדות ה"ק כל המדידות. גמרא:

מדות הלח בירוציהן קדש ומדות היבש בירוציהן חול. פי' הר"ב דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ ומדות היבש בפנים ולא בחוץ. בגמ' פ"ה ד' נ"ז. ס"ל הכי ר' יאשיה. ומפרש בגמ' דטעמיה דכתיב (במדבר ו') וימשחם ויקדש אותם. אותם למעוטי מדת יבש בחוץ. *) [פירש"י אותם בפנים של כלי משמע ע"כ]. וכתבו התוספות דלהכי ממעט מאותם מדת יבש טפי ממדת לח. דוימשחם גבי כלי המזבח כתיב שהן מדת לח. כך פירש בקונטרס [*ומשמע שהיה בהן רבוי משיחה יותר ממדת יבש]. ע"כ:

בירוציהן. עיין [מ"ש] בשם הערוך בפ"ק משנה ב':

בירוציהן קדש. ואע"פ שאין כונת הנודר אלא למה שבכלי בלבד. גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. גמרא פסקה הרמב"ם בפ' ב' מה' הקרבנות ועיין פי"א משנה ח' [*ופירש"י גזירה שמא יאמרו. דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשו אע"ג דאתו מגויה דמנא [אמרי ה"ה מוציאין מכלי שרת לחול. אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא] לא אתו למימר ביה מוציאים וכו']:

רבי עקיבא אומר מדת הלח קדש כו'. פי' הר"ב דסבר במדת הלח כת"ק ומדת היבש לא נמשחו כל עיקר. ולא דריש אותם למיעוטא כלל. אלא דיבש היו חול וליכא למעוטינהו. ורבי יונתן סבר נמי התם דמדת יבש לא נתקדשו ויליף ליה מקרא. דכתיב (ויקרא כ"ג) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'. חמץ תאפינה בכורים לה'. אימתי הן לה' לאחר שנאפו. וכתב רש"י ור' יאשיה בכורים לה' אקודם אפייה קאי. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ב' פי"א [*ואלא מיהת מיעוטא דאותם. לרבי יונתן מוקי לה במדת לח שלא נתקדשו בחוץ דהכי ס"ל לרבי יונתן. ופירש"י אותם בפנים של כלי משמע. ע"כ. אבל לר"ע מיעוטא דאותם למאי קאי. כבר מפורש בתוס' שהביאו לסוגיא דפ"ב דשבועות דדרשינן אותם במשיחה. אבל לא לדורות במשיחה. אלא בעבודה. ומסקי דההיא לר"ע אתיא]:

רבי יוסי אומר לא משום זה כו'. פי' הר"ב סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. נראה דדריש מיעוטא דאותם אכל המדות. בין דלח בין דיבש:

משנה ו[עריכה]

כל קרבנות כו'. שהן זבח לאפוקי עוף שאינו זבח. והרי הוא אומר בפרשת נסכים. או זבח. גמרא:

חוץ מן הבכור כו'. פי' הר"ב שהן באין חובה וכו' יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל. כגון עולות ראייה ושלמי חגיגה. ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא. אע"ג [דלא] הוי בנדר ובנדבה. דהא בהדיא כתיב בהו נסכים. רש"י. וכתבו התוס' דה"מ למנקט כבשי עצרת. אלא נקט דבר הנוהג בכל הרגלים ע"כ. ומ"ש הר"ב בן בקר בכלל היה בכלל ועשיתם אשה כו'. כ"כ התוס' שפי' בקונטרס. וכתבו דבחנם פירש כן דבהדיא כתיב בפרשה מן הבקר או מן הצאן. ועוד כתיב [בתריה] והקריב על בן הבקר. ולשון בכלל משמע כפי' הקונטרס ע"כ ובפירש"י שלפנינו כתיב בן בקר בכלל היה. דהא כתב ברישיה דקרא לעשוח ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן. וכי תעשה בן בקר למה לי לכתוב והקריב על בן הבקר וגו'. ע"כ. ומ"ש הר"ב יצאו שעירי רגלים כו'. ומפיק שעירי חטאת טפי. משום דאין כיוצא בהן נדבה. אבל שלמי דחגיגה ועולת ראייה כיוצא בהן נדבה. תוס':

אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. מנחה מפורש בכתוב (ויקרא י"ד) ושלשה עשרונים סולת מנחה. וכתיב (שם) והעלה הכהן את העולה ואת המנחה ש"מ דעם הזבח היא באה ועדיין איני יודע אם טעונה נסכי יין אם לא ת"ל (במדבר ט"ו) ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד וקרא יתירא הוא דכבר כתיב בראש הפרשה. עולה או זבח. אלא ללמד על קרבנות מצורע הוא בא. ומ"ש הר"ב. לפי שאינן באין על חטא כלומר דקרבנותיו אינן באין על חטאו. כמו דנזיר. דמאשר חטא על הנפש אקרבן קאי. אבל ודאי דמצורע גופיה חוטא אקרי. דהא חותמו חוטא היה. כדתנן במשנה ג' פ"ה דשקלים:

משנה ז[עריכה]

חוץ מן הפר הבא על כל המצות. פי' הר"ב כגון הורו ב"ד כו'. ובמ"ז פ"ה כתב הר"ב פר העלם דבר של צבור. וז"ל הרמב"ם. ומה שנאמר בכאן פר הבא על כל המצות ר"ל פר העלם דבר. לפי שהוא ג"כ יבא על המצות. כמו שבארנו במסכת הוריות. אע"פ שרוב מה שקורין השם הזה הוא לפר העלם של כהן משיח. אבל ע"ד הרחבת לשון בשמות יקרא ג"כ פר העלם דבר של צבור פר הבא על כל המצות. ע"כ. ומ"ש הר"ב ג' מזקני ב"ד סומכין עליו. הארכתי בזה בס"ד במ"ג פ"ק דסנהדרין:

*)רש"א אף שעירי ע"ז. דשתי סמיכות גמירי להו בצבור כמ"ש הר"ב במשנה ז' פרק ה' אין סמיכה אלא בבעלים. וזה אהרן ובניו [*כלומר בניו אחריו] סומכים בו. דס"ל לר"ש בספ"ק דשבועות. דאין השעיר מכפר על הכהנים:

כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. ה"נ בבהמה. דאילו עוף אין טעון סמיכה. כדכתבתי במ"ג פ"ג דגיטין:

חוץ מן הבכור והמעשר כו'. שנאמר קרבנו ר"ל הדבר שחייב לעשותו (כמותו) קרבן לא הבכור והמעשר והפסח. הרמב"ם:

והיורש סומך. לקמן בדבור ומימר אכתוב מנלן. וכתב הר"ב אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים. דאילו חטאת שמתו בעליה תמות. כדתנן בריש פ"ד דתמורה ואשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. כדתנן התם בפ"ג מ"ג:

ומביא נסכים. כשירש מאביו. דהא יורש קרי ליה וכמו שכתבתי במ"ו פ"ז דשקלים:

ומימר. המר ימיר לרבות את היורש. ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש מה תחלת הקדש יורש מימר. אף סוף הקדש יורש סומך. גמ':

משנה ח[עריכה]

הכל סומכין. בריש ערכין אמרינן הכל לאתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא. וי"ל דאורחיה דתנא הכי. כיון דלא מייתר ליה בבא בכך. רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה. כדאשכחן בפ' נערה כו' [בכתובות דמ"ח]. תוס' וכמ"ש כבר בשמם בריש ברכות:

סומא. כתב הר"ב דיליף לה מסנהדרין דלא היה בהן סומא. כדמוכח במסכת סנהדרין פ"ד דף ל"ו. דאמרינן שיהו מנוקים מכל מום כדכתיב (שיר ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ותמהו התוס' דא"כ ה"נ בסמיכה נבעי מנוקים מכל מום ועוד למה לי בני ישראל למעוטי נשים תיפוק ליה מהכא ע"כ. ותמיהני דשבקו לנכרי דתנינן מיד בתר סומא. ועוד דבגמרא לא פרשינן אאשה אלא מידו וכמ"ש לקמן. ומיעוטא דידו ודאי דאיצטריך וכמ"ש שם בס"ד. ואמאי שבקי לדרשא דנכרי דתפיס לה נמי משנתינו ותמה אדרשא דת"כ בנשים דלא תפסה משנתינו. והא ל"ק דלא תמהו מטעמא דחש"ו לפי שאינן בני דעת תיפוק ליה מסנהדרין. דלא קשיא להו אלא אקרא דלא איצטריך אבל בטעמא דיהבינן לרווחא דמלתא ליכא למתמה. ועוד דבגמ' כשאמרו ההוא טעמא בחש"ו היינו קודם שאמרו בסומא דילפינן מסנהדרין. ואפשר דלבתר הכי אה"נ דלא יהבינן אחש"ו נמי. אלא טעמא דילפינן מסנהדרין:

והעבד והשליח והאשה. כתב הר"ב. דכתיב וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. והאשה בני ישראל סומכים. ולא בנות ישראל סומכות. ותמיהני דאם כן דאשה מקרא דממעטו נכרים נפקא לן הל"ל להו בהדדי. ועוד בכולהו דוכתי רגיל לשנות אשה קודם לעבד. בפ"ג דברכות [מ"ג]. וריש חגיגה. ופ"ח דב"ק. ובגמ' ת"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו. וצריכא דלא תימא עבד דלאו בר מצות. אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך. ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמי אבל אשתו דכגופו דמיא אימא תיסמוך צריכא. ולפי זה ניחא דלא תני אשה בתר נכרי. וקודם עבד. ומיהו דרשא דנקט הר"ב. בת"כ מתניא גבי ההוא דכתב הר"ב בתנופה בפ"ה מ"ו. ושם כתבה רש"י דף ס"א והר"ב כתבה ג"כ במ"ב פ"ח דזבחים וכתבו התוס' בכאן וז"ל ידו ולא יד אשתו ומדכתיב בני ישראל למעוטי נשים מסמיכה לא נפקא אשתו. דה"א תסמוך בקרבן בעלה דכיד בעלה דמיא. ע"כ. וכתבו עוד וא"ת למה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה תיפוק לי דמ"ע שהזמן גרמא [דנשים פטורות. כדתנן במ"ז פ"ק דקידושין] ותנן [סוף] פ"ב דמגילה כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה. ודריש בגמרא מקרא דכתיב (ויקרא י"ט) ביום זבחכם. ואתקש סמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט. ע"כ:

והעבד כו' והאשה. הכא ליכא למידק אמאי תני להו בלשון יחיד. כדדייקי התוס' בריש חגיגה שהעתקתי לשונם שם. דהכא בעבד ואשה דאיש. קיימינן:

וסמיכה שירי מצוה. כתב הר"ב דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו כו'. דת"ר וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם. שנאמר (שם ט"ז) כי הדם הוא בנפש יכפר. אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה [שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה רש"י פ"ק דזבחים דף ו'] מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר. ועיין בפירוש הר"ב במשנה י' פרק בתרא דנגעים:

על הראש. דת"ר ידו על הראש ולא ידו על הצואר. ולא על הגביים. ולא על החזה. וצריכא. דל"ת צואר [*היינו בגרון בית השחיטה] דלא קאי בהדי ראשו לא. אבל גבו דקאי להדי ראשו [בשוה] אימא דלא אימעט. צריכא. ואי אשמועינן הני תרי משום דלא אתרבו לתנופה. אבל חזה דאתרבי לתנופה אימא לא אמעוט. צריכא. גמרא:

בשתי ידים. כתב הר"ב דכתיב בשעיר המשתלח כו' [*כתיב ידו חסר וכתיב שתי] זה בנה אב לכל הסמיכות כלומר דבהמה. דאל"כ ידיו דכתיב מלא דויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (במדבר כ"ז) למה לי. גמרא:

במקום שסומכין שוחטין. פי' הר"ב שאם סמך חוץ לעזרה כו'. וא"ת הא תנן ותכף לסמיכה שחיטה. הא מפרשינן בגמרא. דהכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה. ולשון הרמב"ם בפירושו ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא סמיכה כו'. והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכין שוחטין. ע"כ. ש"מ שסובר. דהא דאמרינן ה"ק שתיכף כו' לאו לתקוני הגירסא אלא לפרושי. ודיקא נמי דלא אמרינן הכי קתני אלא הכי קאמר. והיינו נמי דהרמב"ם בפ"ג מה' מעשה הקרבנות העתיק ותיכף כו'. ואין מקום למ"ש עליו הכ"מ דלא ידע למה לא העתיק שתיכף כו':

משנה ט[עריכה]

שאחד מניף לכל החברים. פי' הר"ב אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה כו'. גמרא. לינוף והדר לינוף. תנופה אמר רחמנא ולא תנופות. ופירש"י אבל בסמיכה לא כתיב סמיכה בהדיא. אלא וסמך סתם לסמוך והדר לסמוך. ע"כ. כלומר דתנופה הוא שם וחד תנופה אמר רחמנא ולא תנופות אבל וסמך הוא פעל לומר שיסמוך ולא קרא שם לסמיכה שתהא אחת ולא רבות. ומ"ש הר"ב וכהן שמניח ידו כו'. דהא עיקר תנופה בבעלים. כ"כ התוס' בפ"ה דף ס"א שכן פי' בקונטרס. והקשו דמנא ליה הא. הא תרווייהו כתובין ולפיכך פירשו דלאו דוקא תחת יד הבעלים. אלא הבעלים אוחזים באוגני הכלי והכהן בשוליו מלמטה. ע"כ. וכבר כתבתי דבריהם במ"ו פ' בתרא דבכורים אבל נ"ל ליישב מה שהקשו על פי' הקונטרס דהא דפי' דעיקר תנופה בבעלים. אה"נ דלית ליה קרא. אלא סברא בעלמא הוא דכיון דכתיבין תרווייהו ובעי קרא דלינפו תרווייהו ומסברא אית לן למימר דיד בעלים עיקר. ולהכי לא הוי חציצה. שוב מצאתי בתוס' פ"ק דקדושין דף ל"ו. שכתבו וז"ל. מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף וא"ת והא הוי חציצה דה"נ אמרינן במנחות בתנופה כו'. וי"ל דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה"ג לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים. אבל התם גבי שני שותפים חשיב כה"ג חציצה אם אחד מהן מניח ידו תחת יד חבירו. לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן [מניפין]. עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש כו':

מה שאין כן בסמיכה. גמ'. וסמיכה בשחוטין ליתא והתנן [במשנה ג' פ' בתרא דתמיד] בזמן שכ"ג רוצה להקטיר כו'. והושיט לו הראשון הראש והרגל סומך עליהם וכו' אמר אביי התם משום כבודו דכהן גדול. [כמ"ש שם הר"ב] ופירש"י שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן. היה סומך עליהן ולא שתהא סמיכתה [צ"ל סמיכה] נוהגת בשחוטין מן התורה: