משנה מנחות ט ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ט · משנה ח | >>
הכל כט סומכין, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, סומא, ונכרי, והעבד, והשליח, והאשה.
וסמיכה, שיירי מצוה. על הראש, בשתי ידים. ובמקום שסומכין שוחטין. ותכף לסמיכה שחיטהלב.
משנה מנוקדת
הַכֹּל סוֹמְכִין,
- חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן,
- סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד,
- וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה.
- וּסְמִיכָה,
- שְׁיָרֵי מִצְוָה.
- עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם,
- וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין,
- וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה:
נוסח הרמב"ם
הכל - סומכין,
- חוץ מחירש, שוטה, וקטן, וסומא,
- ונוכרי, והעבד, והשליח, והאשה.
- וסמיכה - שירי מצוה.
- על הראש - בשתי ידים.
- ובמקום שסומכין - שוחטין,
- ותכף לסמיכה - שחיטה.
פירוש הרמב"ם
אמר רחמנא בתחילת הצווי על הקרבנות "דבר אל בני ישראל"(ויקרא א, ב), ואמרו ז"ל "בני ישראל סומכין, ואין הגוים סומכין".
ונאמר "וסמך ידו על ראש קרבנו"(ויקרא ג, ב), ואמרו "ידו ולא יד עבדו, ולא יד שלוחו, ולא יד אשתו". ואמרו "בני ישראל סומכין, ולא בנות ישראל סומכות".
אבל חרש שוטה וקטן אינן בעלי שכל.
ונאמר בפר העלם דבר "וסמכו זקני העדה"(ויקרא ד, טו), וכבר נתבאר בהוריות שהם הסנהדרין רוצה לומר סנהדרין גדולה, ואין ראוי להיות בסנהדרין סומא כמו שנתבאר בסנהדרין. ולמדנו סמיכת יחיד מסמיכת ציבור, כמו שאינה בסומא כך כל סמיכה לא תהא בסומא.
ומה שאמר שיירי מצוה - לפי שאם לא סמך כבר כפר, אבל מעלה עליו כאילו לא כפר.
ונאמר בשעיר המשתלח "וסמך אהרן את שתי ידיו"(ויקרא טז, כא), ואמרו "בנין אב לכל (שתי) סמיכות שיהיו בשתי ידים".
ותיכף לסמיכה שחיטה - שתהא סמוכה ולא יהיה ביניהם איחור, והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכים שוחטים.
וכל זמן שסומך חוץ לעזרה חוזר וסומך במקום שחיטה, עד שיסמוך שחיטה לסמיכה ולא יפסיק ביניהן מעשה אחר, שנאמר "וסמך... ושחט"(ויקרא ד, ד):
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
חוץ מחרש שוטה וקטן - לפי שאין להם דעת:
סומא - דכתיב בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה, והם סנהדרי גדולה, ובסנהדרין לא היה בהן סומא ל, כדמוכח במסכת סנהדרין, והוא הדין לכל שאר סמיכות שאין סומא יכול לסמוך:
ונכרי - דכתיב דבר אל בני ישראל וגו', בני ישראל סומכין ואין הנכרים סומכין:
והעבד והשליח - דכתיב (ויקרא א) וסמך ידו, ולא יד עבדו ולא יד שלוחו:
והאשה - בני ישראל סומכין ; ולא בנות ישראל לא סומכות:
וסמיכה שיירי מצוה - דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר:
בשתי ידים - דכתיב בשעיר המשתלח (שם טז) וסמך אהרן את שתי ידיו, זה בנה אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים:
ובמקום שסומכים שוחטים - שאם סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך בעזרה במקום שחיטה:
ותיכף לסמיכה שחיטה - דכתיב וסמך ושחט:
פירוש תוספות יום טוב
הכל סומכין. בריש ערכין אמרינן הכל לאתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא. וי"ל דאורחיה דתנא הכי. כיון דלא מייתר ליה בבא בכך. רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה. כדאשכחן בפ' נערה כו' [בכתובות דמ"ח]. תוס' וכמ"ש כבר בשמם בריש ברכות:
סומא. כתב הר"ב דיליף לה מסנהדרין דלא היה בהן סומא. כדמוכח במסכת סנהדרין פ"ד דף ל"ו. דאמרינן שיהו מנוקים מכל מום כדכתיב (שיר ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ותמהו התוס' דא"כ ה"נ בסמיכה נבעי מנוקים מכל מום ועוד למה לי בני ישראל למעוטי נשים תיפוק ליה מהכא ע"כ. ותמיהני דשבקו לנכרי דתנינן מיד בתר סומא. ועוד דבגמרא לא פרשינן אאשה אלא מידו וכמ"ש לקמן. ומיעוטא דידו ודאי דאיצטריך וכמ"ש שם בס"ד. ואמאי שבקי לדרשא דנכרי דתפיס לה נמי משנתינו ותמה אדרשא דת"כ בנשים דלא תפסה משנתינו. והא ל"ק דלא תמהו מטעמא דחש"ו לפי שאינן בני דעת תיפוק ליה מסנהדרין. דלא קשיא להו אלא אקרא דלא איצטריך אבל בטעמא דיהבינן לרווחא דמלתא ליכא למתמה. ועוד דבגמ' כשאמרו ההוא טעמא בחש"ו היינו קודם שאמרו בסומא דילפינן מסנהדרין. ואפשר דלבתר הכי אה"נ דלא יהבינן אחש"ו נמי. אלא טעמא דילפינן מסנהדרין:
והעבד והשליח והאשה. כתב הר"ב. דכתיב וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. והאשה בני ישראל סומכים. ולא בנות ישראל סומכות. ותמיהני דאם כן דאשה מקרא דממעטו נכרים נפקא לן הל"ל להו בהדדי. ועוד בכולהו דוכתי רגיל לשנות אשה קודם לעבד. בפ"ג דברכות [מ"ג]. וריש חגיגה. ופ"ח דב"ק. ובגמ' ת"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו. וצריכא דלא תימא עבד דלאו בר מצות. אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך. ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמי אבל אשתו דכגופו דמיא אימא תיסמוך צריכא. ולפי זה ניחא דלא תני אשה בתר נכרי. וקודם עבד. ומיהו דרשא דנקט הר"ב. בת"כ מתניא גבי ההוא דכתב הר"ב בתנופה בפ"ה מ"ו. ושם כתבה רש"י דף ס"א והר"ב כתבה ג"כ במ"ב פ"ח דזבחים וכתבו התוס' בכאן וז"ל ידו ולא יד אשתו ומדכתיב בני ישראל למעוטי נשים מסמיכה לא נפקא אשתו. דה"א תסמוך בקרבן בעלה דכיד בעלה דמיא. ע"כ. וכתבו עוד וא"ת למה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה תיפוק לי דמ"ע שהזמן גרמא [דנשים פטורות. כדתנן במ"ז פ"ק דקידושין] ותנן [סוף] פ"ב דמגילה כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה. ודריש בגמרא מקרא דכתיב (ויקרא י"ט) ביום זבחכם. ואתקש סמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט. ע"כ:
והעבד כו' והאשה. הכא ליכא למידק אמאי תני להו בלשון יחיד. כדדייקי התוס' בריש חגיגה שהעתקתי לשונם שם. דהכא בעבד ואשה דאיש. קיימינן:
וסמיכה שירי מצוה. כתב הר"ב דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו כו'. דת"ר וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם. שנאמר (שם ט"ז) כי הדם הוא בנפש יכפר. אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה [שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה רש"י פ"ק דזבחים דף ו'] מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר. ועיין בפירוש הר"ב במשנה י' פרק בתרא דנגעים:
על הראש. דת"ר ידו על הראש ולא ידו על הצואר. ולא על הגביים. ולא על החזה. וצריכא. דל"ת צואר [*היינו בגרון בית השחיטה] דלא קאי בהדי ראשו לא. אבל גבו דקאי להדי ראשו [בשוה] אימא דלא אימעט. צריכא. ואי אשמועינן הני תרי משום דלא אתרבו לתנופה. אבל חזה דאתרבי לתנופה אימא לא אמעוט. צריכא. גמרא:
בשתי ידים. כתב הר"ב דכתיב בשעיר המשתלח כו' [*כתיב ידו חסר וכתיב שתי] זה בנה אב לכל הסמיכות כלומר דבהמה. דאל"כ ידיו דכתיב מלא דויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (במדבר כ"ז) למה לי. גמרא:
במקום שסומכין שוחטין. פי' הר"ב שאם סמך חוץ לעזרה כו'. וא"ת הא תנן ותכף לסמיכה שחיטה. הא מפרשינן בגמרא. דהכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה. ולשון הרמב"ם בפירושו ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא סמיכה כו'. והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכין שוחטין. ע"כ. ש"מ שסובר. דהא דאמרינן ה"ק שתיכף כו' לאו לתקוני הגירסא אלא לפרושי. ודיקא נמי דלא אמרינן הכי קתני אלא הכי קאמר. והיינו נמי דהרמב"ם בפ"ג מה' מעשה הקרבנות העתיק ותיכף כו'. ואין מקום למ"ש עליו הכ"מ דלא ידע למה לא העתיק שתיכף כו':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כט) (על המשנה) הכל. לאתויי יורש. גמרא. ותימה הא תנא ליה רישא. וי"ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מיותר ליה בבא בכך רק תיבה אחת. תוספ':
(ל) (על הברטנורא) ותימה לילף כולה מסנהדרין. ועתוי"ט:
(לא) (על הברטנורא) וא"ת ותיפוק ליה דהוי מ"ע שהז"ג דאין סמיכה אלא ביום. תוספ':
(לב) (על המשנה) ותכף. בגמרא, הכי קאמר, במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הכל סומכין: בריש ערכין מפרש לאתויי יורש ודלא כר' יהודה דאמר יורש אינו סומך כדכתבינן לעיל בסמוך. וכתבו תוס' ז"ל ותימה הא תני ליה רישא וכמו כן קשה מהכל ממירין דאמרינן התם בריש תמורה דהכל לאתויי יורש ודלא כר' יהודה וממתניתין דלעיל שמעינן לה דאוקימנא דלא כר' יהודה וי"ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מייתר ליה בבא רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה אע"ג דתני ליה בהדיא בשאר דוכתי כדאשכחן בכתובות בפ' נערה דתנן לעולם היא ברשות האב וכו' ומפרש בגמרא מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אע"ג דמשנה ראשונה ואחרונה תנן בפ' אע"פ וכן בריש יבמות תנן פוטרות משום דאי תני אוסרות ה"א אוסרות לייבם אבל מיחלץ חלצה אע"ג דהא מילתא שמעינן מכמה מתני' דאפילו חליצה לא בעיא כדקתני כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת אלמא דאינך אפילו חליצה לא בעו עוד תנן חלצו ב"ה מכשירין ואי בעיא חליצה אפילו מדרבנן היו פוסלין כדאשכחן בריש החולץ גבי מת בן היבמה בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן היא פי' זה שנתקדשה לו אינה חולצת שלא תפסל לו ובריש ברכות נמי אמרינן מילתא אגב אורחייה קמ"ל העריב שמשו אוכל בתרומה אע"פ שהיא משנה במסכת נגעים עכ"ל ז"ל:
והעבד והשליח והאשה: דתלתא ידו כתיבי בסמיכה בשלמים חד למעוטי יד עבדו וחד למעוטי יד שלוחו וחד למעוטי יד אשתו וצריכי [כו' עי' בתוי"ט]: בפי' רעז"ל והאשה בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל. אמר המלקט ואעפ"כ איצטריך ולא יד אשתו למעוטי דה"א כיד בעלה דמיא. ובפ' אין דורשין (חגיגה דף י"ו) בברייתא ר' יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות א"ר יוסי אמר לי אבא אלעזר פעם אחת היו לנו עגל של זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים וכי יש סמיכה בנשים אלא מפני נחת רוח של נשים ע"כ:
וסמיכה שירי מצוה: וכן תנופה ואם לא עשאם שלא נחשבו בעיניו מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר כפרה כל דהו דהא כפרה בדם תלויה:
ותכף לסמיכה שחיטה: ביד פ"ג דהלכות מעשה הקרבנות סימן ה' ח' י"ב:
תפארת ישראל
יכין
חוץ מחרש שוטה וקטן: מדאין בהן דעת:
סומא: מדאשכחן סמיכה בפר העלם ע"י הסנהדרין שלא היה בהן סומא. ה"נ בשאר קרבנות:
ונכרי: דכתיב בסמיכה דבר אל בני ישראל:
והעבד: נ"ל דקמ"ל דאף דידו כיד רבו [כעירובין פ"ז מ"ו]. עכ"פ הכא דכתיב ידו הו"ל חובת הגוף. ואין העבד כגופו ממש לענין חובת הגוף:
והשליח: אף דעדיף מעבד שהוא בר מצוות. ושלוחו של אדם כמותו. הכא בחובת הגוף שאני:
והאשה: אע"ג דאשתו כגופו ממש. ואף בקרבן שלה. אפ"ה בני ישראל כתיב. ולא בנות. ועוד הרי חובת הגוף הוא:
וסמיכה שירי מצוה: שאינה מעכבת. מיהו לא נתכפר יפה:
ובמקום שסומכין שוחטין: דבסמך חוץ לעזרה. חוזר וסומך בפנים. משום דתיכף וכו' [ול"מ נ"ל דקו' הש"ס מה קאמר ר"ל מדקאמר תיכף. פשיטא דבמקום וכו'. שלא ישהה. ומשני דה"ק שתיכף וכו'. ונ"מ כשלא ירחיק כ"ב אמה שרי [ועתוס' סוטה ל"ט א']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת