תוספות יום טוב על מכשירין ו
<< · תוספות יום טוב · על מכשירין · ו
אם נתכוין לכך. וה"ה אם לא נתכוין ושמח כשידע מידי דהוה אכל הני דבפ"ג. והכי תניא בתוספתא הביאה הר"ש ופליג בה רבי יהודה כמו בהני דלעיל. ונ"ל דתנא דידן הא לא קמיירי בפלוגתא. ובגמרא פ"ק דחולין דף י"ג מייתי למתני' דהכא וכתב רש"י ואם נתכוין לכך בין בשעת העלאה ובין לאחר מכאן קודם שינגב הטל מעליהם הרי הן בכי יותן. דהכי אמרי' בדוכתא אחריתא עודהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן. ע"כ. וסיפא דתוספתא דלעיל היא ואיתא נמי בגמ' פ"ב דב"מ דף כ"ב. ומהכא קשיא אהא דפירש הר"ב במשנה ד' פ"ב דפרה דלר"י כשעלה הזכר לדעת הבעלים פסולה מכלל דלרבנן אפילו לא ידעי פסולה ומאי שנא מהכא דבעינן שידע קודם שינגב. וכמו דהכא דרשי' יותן דומיא דיתן ה"נ התם דרשינן עובד דומיא דעבד:
העלן חרש שוטה וקטן וכו'. עיין מ"ש בזה בשם הר"ש במשנה ו' פ"ח דטהרות. דקשיין אהדדי הא דהכא והא דהתם. וה"נ ה"מ לאקשויי מההיא דסוף פרק ו' דמכילתין. אלא דהכא דמיא ממש כהעלהו:
בשביל שימתינו. פירש הר"ב לשון לחלוח וכו' וכ"פ הר"ש וכתב מהר"ם דלא נתכוין שירדו עליהם מים אלא שיתלחלחו מאליהן מן האויר. עד כאן. והרמב"ם מפרש מלשון המתנה שכתב בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסידו וקמ"ל דלא אמרינן הואיל והדבר ידוע שירד הטל עליהן דמשום הכי העלם:
רבי יהודה מטהר בלחין. כי כשהן לחין אין מנתזין עליהם מים לפי שאין מנתזין מים על הירקות אלא אם עמדו ימים כדי שיראו לחין וכיון שהן לחין אין מתיזין עליהן על כן הם טהורים כיון שאינן מוכשרים. הרמב"ם:
הטרגיס. פי' הר"ב שנחלק כל גרעין לשלשה. וברפי"ב דנגעים קתני בית טריגון ופי' הר"ב שיש לו שלש זויות שלש בלשון רומי טר"י ע"כ. ובגמרא ספ"ק דנזיר טריגון ג' טטריגון ד'. וכתבו התוס' שכן הוא בלשון יון. והיה נראה דגרסינן הכי טרגיס וטטרגיס אלא שלא ראיתי כך בשום נוסח. ובגמרא דסוף פ"ב דמ"ק (דף י"ג) מייתי למשנתנו ג"כ כמו שהוא בספרים.
חוץ משל מוכרי משקה. כתב הר"ב מפני שנוגעים בה כו' ואין מקפידים על הלכלוך שקליפתה מגינה עליהם והוא מטמא אותה בקליפתה כמו שנתבאר בפ"ב של עוקצים. הרמב"ם:
עמהן. עם המשקה והבצים. הרמב"ם:
[כל הדגים כו'. ז"ש הר"ב והטמא והטהור כו' מלשון הרמב"ם העתיק כן ובכדי נקטי הטהור]:
כל הציר בחזקת טומאה. כתב הר"ב שסתם ציר נתנו בו מים. דציר גופו לאו בר קבולי טומאה היא שהיא זיעה בעלמא שיוצאה מן הדגים כשמולחים אותן גמ' פ"ג דבכורות דף כ"ב ע"א:
ועל כולם כו' חוץ משל דגה. פי' הר"ב ועל כולם בין ביצים בין פירות בין ציר כו' אבל דגה כו' וכך הם דברי הר"ש ומדלא נקטי נמי בין דגים נראה שדעתם דחוץ משל דגה דמתני' לאו בציר היא. אלא ארישא קאי חוץ מדגים. וראיתי בנא"י שהוגה חוץ מן הדגה ונראה שכך הוא גי' הר"ב והר"ש. וקצת קשה שינוי הל' דגה. ולא דגים. ובפי' הרמב"ם דגה שם ממין דגים היה מפורסם אצלם בשם הזה. ע"כ. אבל בחבורו פי"ו מהט"א כתב כל הדגים בחזקת מוכשרים ואין ע"ה נאמן עליהם לומר לא הוכשרו. נראה שחזר בו ומפרש ג"כ כפי' הר"ב והר"ש:
נאמן לומר טהורים. פי' הר"ב לומר לא הוכשרו וטעמא כתבתי במשנה ג' פ"ב דדמאי:
מפני שמפקידין אותן. גרסינן. הר"ש. וכן העתיק הר"ב:
רבי אליעזר בן יעקב אומר ציר טהור. פי' הר"ב שידוע בו שלא הוכשר ע"י משקה וכן פי' הרמב"ם. וקשיא לי דלא היה צריך למתני אלא מים כל שהן מכשירין את הציר. אבל בגמרא דבכורות (דף כ"ב) הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ממ"נ אי מיא רובא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי לה. ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא. מאי איכא משום הנך מיעוטא דמים הנך בטלו להו ברובא. ובסוף הסוגיא דף כ"ג ע"ב מייתי למתני' דהכא ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו ע"ה לערב מיא עד מחצה והני מיא משהו. ה"ל פלגא ופלגא ולא בטיל. וא"א נחשדו לערב מחצה. וטומאת עם הארץ דרבנן ודמשקים דרבנן ובפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן. ופירש"י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכה מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו ע"ה לערב מחצה מים בצירן. וכי נפל בהן כ"ש מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים. ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת וניעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע"ה כ"ש. ע"כ. וכן השיגו הראב"ד להרמב"ם שם הלכה ד' דמפרש דלא כמו שהוא מפורש בגמ'. ולי אף משנה גופה. קשיא לפירושו של הרמב"ם והר"ב:
שבעה משקין הן. כתב הר"ב לפי שנאמר כו' ודבש דבורים אין לו שם לווי דדבש סתם אקרי. גמ' פ"ק דבכורות דף ז'. וכתב הרמב"ם אמנם לווי בכאן של דבורים לחלוק בינו ובין דבש צרעים ע"כ. וקשה דא"כ דבש תמרים נמי יהא מכשיר דהא דבש סתמא דבקרא דתמרי' הוא. וי"ל דבלשון בני אדם דבש סתם הוא של דבורים. וכתב הר"ש וכל הני תולדות דקתני לקמן כיון דתולדות הן לא חיישינן אפילו יש להן שם לווי. ע"כ. והתוספתא שהביאה הר"ב באותו לשון הביאה הרמב"ם. אבל בר"ש קודם מנין לדמעות גרסי' בה. מנין לדם הנדה שהוא משקה שנאמר (ויקרא כ) מקור דמיה ואומר (זכריה יג) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה (וכן כתבתי בפ"ב דנדה משנה ו' וע"ש ומ"ש) מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים ולגופי' לא איצטריך שכבר נאמר ותשקמו בדמעות שליש ובאם אינו ענין לגופה תנהו ענין למי האף וכן אותיות א"ע מתחלפין במבטא אחה"ע כך נ"ל. ומסיים הרמב"ם ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני כמו שבארנו פעמים רבות בכוונתי זאת:
ודבש דבורים. עמ"ש במשנה י"א פ"ג דעוקצים [ועיין במשנה ב' פ"ג דטהרות דאפילו קרוש]:
דבש צרעים. מין ארבה רש"י דבכורות פ"ק דף ז':
ומותר באכילה. כתב הר"ב דלא תימא כו' הדבש היוצא ממנו יהא טמא כדתנן במשנה ב' פ"ק דבכורות שהיוצא מן הטמא טמא. ומ"ש הר"ב דסד"א דדוקא דבש דבורים רבייה קרא להתירא שאין לו שם לווי כו' וז"ל הרמב"ם ולא הוצרך לבאר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה לפי שכבר נתבאר זה בפסוקים. ע"כ. ובגמרא דבכורות פ"ק דף ז' איתא הכי אדאמר רב ששת מי רגלים של חמורים אמרי מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן הוא דאמר כר"י דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא ר"י אומר אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף (ויקרא יא). שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצרעין אמרת לא. ומה ראית כו' מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי כו'. וצריך לפרש דלהרמב"ם והר"ב אף לתנא דמפני שמכניסות נפקא לן מקרא אלא דאיהו דריש טעמיה דקרא וממילא שרי אף דבש צרעים ואילו לר"י לא דרשי טעמא והא דאמר הוא דאמר כר"י דאמר דובשא רחמנא שרייה ופירש"י רחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב הוא. ע"כ. והרמב"ם והר"ב מפרשים רחמנא שרייה בגזירת הכתוב א"צ לפרש רחמנא שרייה בהדיא דלכ"ע בהדיא שרייה. אלא בהא פליגי אי דרשינן טעמא אי לא וכדאשכחן פלוגתא דר"ש ורבנן בכה"ג דר"ש דרש טעמיה דקרא. ואי הכי באנו גם בכאן לאותה קושיא שהקשתי לשאול בפסקי הרמב"ם בכי הא כמו שכתבתי במשנה ה' פ"ב דיבמות (ומיהו י"ל דתנא דמתני' שמכניסות לא דריש לשום מקרא אלא ה"ק שחכמים חילקו ואמרו דדבש אינו בכלל כל היוצא מן הטמא כו' מפני שמכניסות וכו') והא דכתב הרב מפני שמכניסות וכו' לישנא דברייתא שכתבתי וז"ל הרמב"ם לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה. אבל הוא טל ירד על הצמח ותתערב בו כח הצמח ההוא ולחלוחותו יחזור דבש ואוכלין אותו הדבורים ונכנס לאצטומכא (ואין ממצות אותו מגופן) ותקיא אותו לכוורת ותצפנהו כדי שתמצא אותו [לאכול] עת כריתת הצמחים ואפיסתן במדברות. ע"כ:
מי רגלים. דאדם אבל דבהמה לא. תוספתא פסקה הרמב"ם ועיין לקמן:
בין גדולים. פי' הר"ב היוצאין מפי טבעת וכן פי' הר"ש. וצ"ע דלקמן מתניתין ז' תנן והשותה מי טבריה אע"פ שיוצאין נקיים דחשבינן להו כרעי. ואפשר לי לתרץ דשאני מי טבריא שלכך שותין אותן כדי לשלשל אינן חשובין משקה אלא כמו מידי דמיכל שיציאתו דרך פי הטבעת ולכך אלו אע"פ שיצאו נקיים חשובים כרעי משא"כ שאר משקים היוצאים מפי הטבעת מאליהם. וכה"ג אשכחן בפ"ג דכריתות בגמרא דף י"ג בחלב האשה שהיא משקה ובפי התנוק היונק חשיב אוכל אף אתה אל תתמה על מי טבריה שאע"פ שודאי שיש עליהן תורת משקה כמו שאר מים אפ"ה השותה אותן לשלשל חשובים אוכל ומיהו דוקא ליוצא דרך בית הרעי ולא ליוצא דרך האמה. נ"ל:
לדעתו ושלא לדעתו. בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו. הרמב"ם פ"י מהט"א [הלכה ב'] ועיין בריש משנה ח':
דם. שחיטה. אע"ג דדם מגפתה לא כדפי' הר"ב בס"פ וטעמא דדם חללים גבי אדם כתיב מ"מ דם שחיטה מכשיר משום דאתקש למים דכתיב (דברים יב) על הארץ תשפכנו כמים. רש"י פכ"ב דשבת דף קמ"ד. ומה"ט ניחא דדוקא בטהורים דהא קרא בטהורים משתעי. וברפ"ה דכריתות כתבתי דלא כל דם שחיטה מכשיר. ומדכתיב ודם חללים נפקא ליה. וקצת קשה דמה לי קטל' (כולה ומה לי קטל') פלגא כדכתב הר"ב בס"פ אבל גזירת הכתוב היא או קבלה וקרא אסמכתא בעלמא:
ודם הקזה של אדם (הרמב"ם) וטעמו נ"ל דאלו בבהמה לא עדיף מדם מגפתה דסוף פרקין. אבל שם פי' הר"ש דמקיז לשתייה אפילו בבהמה נמי מכשיר וטעמא משום דאחשביה. ע"כ. וכדבריו נראה ממה שנשנה הכא דם הקזה לאחר ששנה דם שחיטה. ומיהו להרמב"ם יש לתרץ דמסרך סרך התנא בלישניה דרפ"ה דכריתות. ובסוף פרקין אכתוב להוכיח כהר"ש:
לשתייה. למעוטי לרפואה כדקתני סיפא הר"ש:
והמוחל. בנוסחת מהר"ם בה"א. וכתבתי בארוכה במשנה ו' פ"ד דעדיות:
רבי מאיר אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"מ. והוא כדעת חכמים. הרמב"ם. ור"ל דבמשנה ג' פ"ט דטהרות וע"ש:
דם השרץ כבשרו. כתב הר"ב דכתיב וזה לכם הטמא להביא דמו כי' וע' לשון רש"י שכתבתי במ"ג פ"ד דמעילה [ד"ה דם השרץ]:
אלו מטמאין ומכשירין. פירש הר"ב שהן עצמן משקין טמאין ומטמאין ומכשירין כאחד. וכל משקין טמאין כך דינם כדתנן ברפ"ק. ואין סברא להקל במשקין היוצאין מן הטמא שלא יטמאו ויכשירו כאחד אלא דוקא הני דהכא שהן אב הטומאה ובהדיא פסק הרמב"ם פ"י מהט"א [הלכה ה'] שכן גם דם מגפתה וחלב אשה ודמעת עין אע"פ שאינם אלא ולד כמ"ש בספ"א מה' משכב גם בפירושו במתני' ח' דפרקין. ולפיכך תמיהני אמאי לא תני להו נמי לאותן שלש דהא הוה רבותא:
ורביעית מן המת. כתב הר"ב דכתיב כי הדם הוא הנפש. ועיין מ"ש במשנה ב' וה' פרק ב' דאהלות:
ודם הנדה. כתב הר"ב דכתיב והדוה בנדתה מה שזב ממנה טמא כמותה. ולא לכל דבר אלא כדתנן במשנה ג' פ"ק דכלים:
ואם נפל על הדלעת. לא ידעתי אמאי נקט דלעת:
גוררה. כדי שלא יאכל הדם. דדם האדם אסור מד"ס כמ"ש הר"ב בסוף משנה ח' פ"ה דכריתות. ועוד דמת אסור בהנאה כמ"ש בספ"ק דערכין:
והיא טהורה לפי שלא הוכשרה. הר"ש:
הזיעה. עיין ברפ"ב:
והשותה מי טבריה. הן מים שיש בהן איכות שמשלשלים בהן כששותין אותן. הרמב"ם:
חלב הזכר טהור. כתב הר"ב דלא חשיב משקה. וז"ל הר"ש חלב הזכר טהור כלומר ואינו מכשיר. דחלב היוצא מדדין של זכר לא חשיב אלא כזיעה בעלמא:
לרצון ושלא לרצון. פירש הר"ב לרצון שנחלב בכוונה כו' וכן פירש הרמב"ם. וכלומר דלא הוי כמו לרצון ושלא לרצון דריש פ"ק. דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים ומש"ה אפילו סופו לרצון. אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה. וכ"כ התוספות בריש פכ"ב דשבת [ד"ה חלב]:
שדם מגפתה טמא. דיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה %[ד]. הר"ש:
שהחולב לרפואה. לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא. והמקיז דם לבהמתו לרפואה. טהור דדם מגפתה היא. והואיל והחולב לרפואה טמא. אף הנוטף שלא לרצון טמא. רש"י רפכ"ב דשבת:
והמקיז לרפואה. נראה בעיני דמכאן ראיה לפירוש הר"ש דלשתייה אף בבהמה מכשיר דאלת"ה אמאי דחיק נפשיה לומר מחמיר אני בחלב מדם מטעמא דמשכחת לה חומרא בלרפואה. תיפוק לי' דבלשתייה גופה שכן סתם כל חליבה. דמשכחת חומר בחלב מבדם. דהמקיז אף לשתייה בבהמה טהור ותיובתא להרמב"ם דמפ' לעיל דם הקזה בשל אדם דוקא. ונפלאתי על הכ"מ שהניח מ"ש הרמב"ם דבשל אדם ולא פי' בו דבר ולי צ"ע:
ושלא לרצון טהורים. כדתנן בפרקין דלעיל בסופו הא למה זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין. הר"ש:
סליקא לה מסכת מכשירין . סליקא לה מסכת מכשירין
משנה מכשירין, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב